טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלטון הרב

זכויותיהם של לא-יהודים, ירושה לבנות, נישואים חד-מיניים ופינוי ההתנחלויות. אלה כמה מהסוגיות הבוערות במחקר חדש שבוחן עמדות רבנים ביחס למתח בין הדמוקרטיה להלכה

תגובות

שלוש סוגיות עיקריות יוצרות את הפער בין עמדות השיח הדמוקרטי הישראלי לאלה הרווחות בקרב רבנים: היחס לחוקים נוגדי הלכה, למעמד הלא-יהודים ולמעמדן של נשים. מבין שלוש הסוגיות, פער בולט במיוחד בין שני המחנות נמצא בשאלת זכויותיהם של הלא-יהודים. ככל הנראה, הסיבה לכך קשורה בעובדה שהשיח הציוני-דתי אימץ בעשורים האחרונים כיוון ימני מאוד במפה הפוליטית, בעוד שבשאר התחומים ניסה דווקא לגשר על הפערים בינו לעולם החילוני, וכן בעובדה שיחסי יהודים-ערבים נתפשים כבעייתים גם בקרב הציבור החילוני, ומשום כך נראה שהרבנים מוצאים יותר "לגיטימציה" להקצין את דעותיהם בתחום זה.

אלה הם כמה מהממצאים במחקר שערכתי על עמדות הרבנים הבולטים בישראל בנוגע למושג הדמוקרטיה, בעבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, תחת הכותרת "אחרי רבים - להטות"? הבוטה מבין הרבנים בסוגיה זו, הרב שלמה אבינר, קובע נחרצות שללא-יהודים אין זכות לאזרחות במדינת היהודים, ועל מנת לזכות בכזו עליהם להתגייר; ואילו הרב מוטי אלון, דרשן פופולרי, סבור שלא-יהודים יכולים לקבל זכויות אזרחיות רק אם יצהירו שאין להם שאיפות מדיניות החותרות תחת סמכותה של ישראל כמדינת העם היהודי, ואם יקבלו על עצמם את "שבע מצוות בני נח" (המוגדרות בהלכה כמצוות מוסריות שחלות על כלל האנושות: איסור על עבודה זרה, גידוף שם שמים, רצח, גילוי עריות, גזל, אכילת איבר חי של בעל חיים וכן חובה לקיים מערכת משפטית הוגנת).

לעומת זאת, הרב יובל שרלו "מאפשר" ללא-יהודים לזכות במעמד אזרחי, אך מדגיש ש"בנושאים הנוגעים לזהותה היהודית של המדינה יש צורך לקבוע רוב מיוחס בכנסת". הוא גם סבור שאין למנות שופטים לא-יהודים, למעט בבג"ץ - שכן אופי הסוגיות הנדונות בו מצדיק מינוי כזה - ומדגיש שעמדות אלה לא נובעות מסיבות ביטחוניות אלא מעקרונות דתיים, ועל כן חלות גם על דרוזים ויתר הלא-יהודים שמשרתים בצה"ל ומזדהים עם המדינה.

אלה דעותיהם של שלושה מ-19 מהרבנים הבולטים בישראל שנכללו במחקר, בהם עובדיה יוסף, אברהם שפירא, מרדכי אליהו, שלמה אבינר, ישראל לאו ועוד. כל הרבנים קיבלו פנייה להתראיין לצורך המחקר, אך כמה מהחשובים שבהם (כמו יוסף, שפירא ואליהו) - סירבו. לגביהם, וכן לגבי אלה שהתראיינו, נבדקו גם מקורות כתובים: תשובות הלכתיות, מאמרים עקרוניים שפורסמו בעבר והתבטאויות פומביות.

במקרה אחד אף נבחנו עמדותיו של רב שנפטר לפני כמה שנים, אליעזר שך. הסיבה לכך היא שלא נמצאה אצל "יורשו", הרב יוסף שלום אלישיב, שום התייחסות משמעותית לדמוקרטיה (בהנחה שעמדותיו של שך מדריכות את הציבור החרדי-אשכנזי בתחום זה גם כיום).

דמוקרטיה = סרטן

ייצוגו של העולם החרדי במחקר דל ביותר וכולל שני רבנים בלבד (הרבנים שך ויוסף). זאת, משתי סיבות: האחת, בעולם החרדי יש היררכיה ברורה, במיוחד כשמדובר בשאלות ציבוריות (להבדיל משאלות הלכתיות הנוגעות לפרט), ורק ל"גדולי הדור" ניתנת הזכות לקבוע את עמדת הציבור ביחס לסוגיות אלה; השנייה, בשיח החרדי כמעט שאין למצוא ניואנסים ביחס לדמוקרטיה.

למעשה, הדמוקרטיה לא מעניינת את החרדים כסוגיה בעלת משמעות עקרונית, משום שבעולמם קיימים רק ערכי תורה. לפיכך, גם אצל הרב שך היחס לדמוקרטיה מופיע רק כבדרך אגב בכמה התבטאויות (כמו זו שבה הוא משווה את הדמוקרטיה למחלת הסרטן, כי "רק התורה הקדושה היא הדמוקרטיה האמיתית"), וגם על יחסו של הרב יוסף לדמוקרטיה ניתן ללמוד רק בעקיפין מתשובות הלכתיות שנתן בנושאים רלוונטיים.

לעומתם, רבני הציונות הדתית קיבלו עליהם מבחינה ערכית את המדינה היהודית החילונית והדמוקרטית, ושאלת המתח בין הדמוקרטיה להלכה הרבה יותר משמעותית בעבורם. רבים מהם פירסמו במשך השנים מאמרים עקרוניים בסוגיה זו, ויש בקרבם דעות שונות בשאלה זו.

עם זאת, ראוי לציין שגם בקרב רוב הרבנים הציונים יש קביעה ברורה - שלפיה חוקי התורה קודמים. אפילו רב מתון כמו הרב יואל בן-נון קובע: "יש להתנגד בתוקף לכל חקיקה ששוללת או מתייצבת נגד משפט התורה באופן עקרוני, וגם לכל החלטה ממשלתית או שיפוטית העוקרת את ההלכה במפורש". רק שני רבנים, הרב מנחם פרומן והרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), חורגים מהשורה בנושא זה. לשניהם עמדה מהפכנית - המושפעת, ללא ספק, מהזיקה החסידית שלהם ומנטייתה המהפכנית ממילא של החסידות - שלפיה בהתנגשות בין הלכה לדמוקרטיה (פרומן מתאר זאת כהתנגשות בין הלכה לערכים הומניסטיים) אין הכרעה מראש וכל מקרה ייבחן לגופו.

תינוקות שנשבו

עמדה מעניינת במיוחד נמצאת בכתבי הרב יוסף. הד"ר אריאל פיקאר, שכתב עבודת דוקטורט על עולמו ההלכתי של יוסף, מדבר על פער בין יחסו של יוסף ל"תינוקות שנשבו", כלומר מי שאינם יוצאים במפורש נגד עולם התורה אלא רק קיבלו חינוך חילוני, שאותם הוא מבקש לקרב, לבין מי שהוא תופש כמתריסים עקרונית נגד עולם התורה, שכלפיהם הוא מחמיר אף מעבר למקובל בהלכה.

ברוח זו, מתברר שיוסף תופש את מערכת המשפט החילונית כנדבך מרכזי של הקבוצה השנייה, כמי ש"מתיימרת" לתפוס את מקומה של ההלכה בפסיקה משפטית ליהודים. משום כך, הוא מחמיר במיוחד ביחסו כלפיה: הוא קובע כי לא רק שאסור לאדם שומר מצוות לפנות ביוזמתו לבית משפט של המדינה (הכוונה לתביעות אזרחיות, שהרי תביעה פלילית אינה תלויה באזרח), אלא שאסור גם לעורך דין לקחת על עצמו ייצוג בתביעות כאלה.

למשל, שאלת ירושה לבנות. לפי ההלכה, במקרה שלנפטר היו בנים ובנות, רק הבנים יורשים אותו. החוק הישראלי, כמובן, קובע אחרת. כמה מחשובי הרבנים בדורות האחרונים, כמו הרב יצחק הרצוג והרב בן-ציון עוזיאל, הכירו בבעייתיות הקביעה ההלכתית ופסקו בפועל כעמדת המשפט (בהגדירם זאת "תקנה" - האמצעי ההלכתי המאפשר שינויים הלכתיים באמצעות הגדרתם כ"הוראת שעה").

יוסף, לעומת זאת, מתעקש על עמדת ההלכה, ולכל היותר מוכן שהמשפחות הדתיות יגיעו להבנה בינן לבין עצמן על חלוקה גם לבנות, אך לא מתוך כפיפות לחוק החילוני. למעשה, גם קביעתו המפורסמת של יוסף על אריה דרעי - "הוא זכאי" - לא היתה רק פוליטית, אלא ניזונה מעמדה הלכתית אנטי-משפטית: ההלכה, בניגוד למשפט, אינה מוכנה לקבל עדות של אדם "הנוגע בדבר", ובכלל זה עדי מדינה, בשעה שהרשעתו של דרעי נבעה במידה רבה מעדותו של עד המדינה נגדו.

אומץ לסרב?

אך אף שהם מבטאים פער עקרוני חד בין עמדתם לעמדת המשפט הישראלי, הרבנים לא קוראים בדרך כלל להולכים בעקבותיהם לצאת בפועל נגד חוקים הנוגדים את ההלכה. הסיבה לכך היא, שברוב המקרים אין לחוקים אלה משמעות מעשית לגבי האדם הדתי, והרבנים אינם רוצים ליצור עימות על סוגיות עקרוניות שאין להן משמעות מעשית לגביהם.

סוגיית פינוי התנחלויות, למשל, יוצאת דופן מבחינה זו - לא רק בגלל העמדה האידיאולוגית הימנית של רוב רבני הציונות הדתית, אלא משום שבמקרה זה יש לה משמעות מעשית ברורה לגבי אלפי חיילים ושוטרים דתיים (כמו גם תושבי היישובים המפונים), שאמורים לנקוט במו ידיהם פעולה שמבחינתם אסורה לפי ההלכה. כדי לבחון אם מדובר רק בעמדה פוליטית או בעמדה עקרונית, נעשה במחקר ניסיון להעלות בפני הרבנים מצבים נוספים של התנגשות מעשית בין עמדות ההלכה לחוקי המדינה; למשל, כשפקיד רישום דתי מצטווה על ידי בג"ץ לרשום גרים או זוגות נשואים שלא לפי ההלכה (למשל, זוגות חד-מיניים).

ברוב המקרים ניכר ניסיון להתחמק מהבעיה, בעיקר באמצעות התשובה שהרישום במסמכי המדינה ממילא לא מחייב מבחינה הלכתית, ולכן אין בעיה לממש אותו. אם כי הרב יעקב אריאל, למשל, קבע שלו היה מתבקש לרשום זוג חד-מיני כזוג נשוי, "הייתי מתפטר ולא עושה זאת".

מעניין לציין שבניגוד לדימוי הרווח, דווקא הרבנים הצברים או אלה שגדלו רוב שנותיהם במערכת הרבנית הישראלית, נזהרו בדרך כלל מלגיטימציה ל"סירוב פקודה". לעומת זאת, שני הרבנים שגדלו בתרבות מערבית, הרב נחום רבינוביץ' (מקנדה) והרב אהרן ליכטנשטיין (מארה"ב) נטו יותר לקבל "סירוב פקודה" מטעמים דתיים. ככל הנראה, שני רבנים אלו גדלו על מסורת ליברלית, שבה מושג האי-ציות האזרחי מקובל הרבה יותר מבחברה הישראלית, בעוד שבוגרי המערכת הממלכתית הישראלית הרבה יותר רגישים למשמעות האנטי-ממלכתית של הסרבנות.



למעלה: חרדים מפגינים נגד חילול קברים בכביש חוצה ישראל, אפריל 2005; למטה: הפגנה נגד בית המשפט העליון, פברואר 1999



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות