בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבלבלים את המוח

ד"ר אברהם צנגן פיתח מכשיר חדשני המאפשר גירוי עמוק של המוח באמצעות גלים אלקטרו-מגנטיים, במקום מכות חשמל. הפסיכיאטר ד"ר ערן ואדים הראל משלוותה בודק בימים אלה את יעילותו של הטיפול על עשרות סטודנטים בריאים וחולי דיכאון קשים. קודם הוא ניסה את הפטנט על מוחו שלו. והרי התוצאות

3תגובות

לפני כשנתיים צפה ד"ר ערן ואדים הראל בסרט "שמש נצחית בראש צלול". קומדיה רומנטית סוריאליסטית, שבה חווה הגיבור אהבה כואבת והוא מבקש למחוק את זיכרונותיו המשותפים עם אהובתו. הוא פונה אל לאקונה - מרפאה פסיכיאטרית המתמחה במחיקת זיכרון באופן סלקטיווי. "בעזרת מכשיר שדי דומה למכשיר שלנו", מספר ד"ר ערן הראל, "הרופא מחפש אחר הזיכרונות הכואבים ומנטרל אותם. כשראיתי את הסרט, זה נראה לי פנטסיה, מדע בדיוני, ופתאום אני לא רחוק מזה במציאות".

הראל, בן 35, רופא מתמחה בפסיכיאטריה, עורך בימים אלה את אחד המחקרים המרתקים בתחום: טיפול בחולי דיכאון בעזרת גירוי מגנטי פנים-גולגלתי באזורים הפגועים. הגירוי נעשה באמצעות טכנולוגיה חדישה, פרי פיתוח ישראלי, ייחודי בעולם. מאחורי הפיתוח ורישום הפטנט בארצות הברית עומד חוקר צעיר אחר, ד"ר אברהם צנגן, בן 37, ראש מעבדה במחלקה לחקר המוח במכון ויצמן.

המחקר בחולי הדיכאון נערך במעבדה לחקר הרגש והקוגניציה של בית החולים הפסיכיאטרי שלוותה בהוד השרון, המנוהלת על ידי ד"ר חיליק לבקוביץ'. מדובר בקומפלקס קטן של חדרים שהוקצה ללבקוביץ' וחוקריו לפני כשנה. שם, בחדרון קטן, נמצא הפטנט. בעיני הדיוט הוא נראה כמו שילוב מופרך של מכשיר מסרט מדע בדיוני משנות ה-60 ומתקן לייבוש שיער במספרות ישנות. קסדה מפלסטיק שקוף ומתחתיה סלילים סבוכים של חוטי חשמל המתחברים למחשב.

מתחת לקסדה הזאת יושב עכשיו גבריאל בלחסן, מוסיקאי מחונן, שסיפר לפני חודשיים בכתבה למוסף זה על החיים בצל מחלת הדיכאון. בלחסן מרים את ידו לשלום. בזמן הטיפול נאסר על המטופל לדבר. הוא מקבל גירוי של עשרים הרץ, עשרים גירויים חשמליים בשנייה, למשך שתי שניות, עם הפסקה של עשרים שניות בין גירוי לגירוי. כך במשך רבע שעה. בלחסן מחייך, ותוך כדי טיפול מראה לי את כפות ידיו שעובר בהן רעד קל בזמן העברת הגירוי החשמלי. "כשהגעתי לפה בפעם הראשונה", הוא מספר בתום הטיפול, "המכשיר נראה לי כמו איזה מוניטור של אולפן, משהו הזוי. הסתכלתי על זה, וחשבתי, זה מה שיושיע אותי?"

בחדר הקבלה הקטן יושבים אנשים שקטים, כבויים, שהגיעו למחקר מכל הארץ. מטופל אחד, ריצ'רד הופקינס, הסובל כבר עשר שנים מדיכאון, הגיע מאנגליה. רוב המטופלים כאן סובלים מדיכאון העמיד לתרופות, כך שהאופציה האחרונה העומדת בפניהם היא הטיפול המקובל בנזעי חשמל. רגע לפני ההרדמה וההתחברות לאלקטרודות הם הגיעו למחקר של ד"ר הראל.

הייתי הנבדק הראשון

כבר לפני עשור טענו חוקרים כי מצאו דרך לזעזע את המוח ולהוציא את בעליו מהדיכאון באמצעות טכנולוגיית ה-TMS Transcranial) Magnetic Stimulation) - גירוי מגנטי פנים-גולגלתי. מדובר בטיפול שבו יוצרים שדה מגנטי במוח המופק באמצעות סליל המונח על ראש המטופל שמעבירים בו זרם חשמלי היוצר שדה מגנטי. השדה המגנטי מעורר תאי עצב במוח רק באזור שאליו הוא מכוון. הטכנולוגיה נועדה במקור לשמש כלי אבחוני במחלות שבהן נפגעת ההולכה העצבית מהמוח אל איברי הגוף. ה-TMS נכנס לשימוש בתחום הפסיכיאטריה די במקרה. לפני עשור החל השימוש במחקר על חולי פרקינסון. מהר מאוד דיווחו החולים על שיפור במצב הרוח. החוקרים הרימו את הכפפה והחלו לחקור את טכנולוגיית ה-TMS גם על חולי דיכאון.

דיכאון מוגדר כיום כמחלה מוחית. ידוע כי החולים בדיכאון סובלים מפעילות חשמלית לא תקינה באזורים שונים במוח. מכשירי ה-TMS הקיימים מוגבלים ביכולתם ליצור שדה מגנטי שיחדור לעומק המוח, ומצליחים בעיקר לחדור לחלקים החיצוניים של קליפת המוח, הקורטקס. פריצת הדרך בתחום הגיעה, כאמור, מישראל.

בשנת 2003, במאמר שהתפרסם ב"סיינטיפיק אמריקן" השווה הפסיכיאטר והנוירולוג האמריקאי מארק ג'ורג' את החיפוש אחר הטכנולוגיה שתאפשר חדירה למוח לחיפוש אחר "הגביע הקדוש" בימי הביניים. ג'ורג' בישר כי ממציא אותו גביע נמצא - ד"ר אברהם צנגן יוזם ומנהל המחקר. "החדשנות במכשיר זה היא היכולת להגיע לאזורים עמוקים במוח", מסביר צנגן. "אם בטכנולוגיה הקודמת היה אפשר להגיע רק לקליפה החיצונית, כסנטימטר או שניים לתוך הגולגולת, באמצעות המכשיר החדש ניתן לחדור עד שבעה ס"מ. בעצם זה מאפשר לי להגיע לכל מקום במוח האנושי ללא התערבות כירורגית. היום, כשאנו יודעים שפתולוגיות רבות כמו סכיזופרניה ודיכאון, מקורן בפעילות חשמלית במוח, ניתן להגיע למקומות האלו. אנחנו בחרנו להתמקד בניסוי בדיכאון מאחר שהיום הצטבר די הרבה ידע על המיקומים הספציפיים לפתולוגיה הזאת".

למה רק עכשיו?

"העולם עסוק עד מעל הראש בטכנולוגיית ה-TMS. יש כל כך הרבה מה לחקור רק באותה קליפה חיצונית של המוח האנושי, שידי החוקרים עמוסות בעבודה. אף אחד כנראה לא חשב, ברמה היישומית, לקחת את זה צעד קדימה, עוד כמה ס"מ אל תוך המוח".

"הפיתוח של הטכנולוגיה הזאת היה מתבקש אבל יש גם רתיעה גדולה", מוסיף ד"ר הראל. "במיוחד כשמדובר במכשיר שיכול להשפיע על תהליכים נפשיים בצורה כל כך פשוטה".

צנגן פיתח את הרעיון כאשר חקר את "מערכת הגמול המוחית", מערכת המעורבת בתהליכים הקשורים בתחושת הנאה ועונג ופגועה אצל חולי דיכאון ומכורים. המחקר המקורי נערך על חיות מעבדה על ידי אלקטרודה שהושתלה במרכז העצבי הרלוונטי במוח. השלב הבא היה לעורר אותו גירוי ללא הליך כירורגי. כך נחשף צנגן לטכנולוגיית ה-TMS.

בתחילת הדרך, לפני כשנה וחצי, התייצבו במעבדה בשלוותה 32 סטודנטים בריאים שבעבור תשלום סמלי הסכימו להתחבר למכשיר ה-TMS החדש שפיתח צנגן. "מכשיר חדש צריך לנסות על בני אדם", מסביר הראל. "וזה לא פשוט. לקחנו 32 אנשים בריאים, נתנו להם כמה פרמטרים של גירוי ובדקנו איך זה משפיע על ההוויה המיידית שלהם, מה ההשפעה על הקוגניציה. בודקים זאת באמצעות מבחן פשוט של חצי שעה על מחשב".

היתה רתיעה מהניסוי?

"כמובן שקיימת רתיעה, מדובר בטכנולוגיה חדשנית. היום המכשיר נראה כמו מדע בדיוני. אז זה נראה נורא, כמו ערמת גרוטאות שבנו בחצר האחורית. אבל הסטודנטים הסכימו והמשיכו בעיקר מתוך עניין".

החוקרים בחרו למקד את הגירוי באונה הפרה-פרונטלית משמאל (קליפת המוח הקדמית) - מערכת עצבים מעגלית וסבוכה אשר ידוע כי הפעילות החשמלית בה אצל אנשים דיכאוניים אינה תקינה. "מדובר במיקום שבו קשור כל התפקוד האנושי הגבוה", מפרט הראל, "יכולת התכנון, היכולת להעריך מצב בעתיד, לדמיין אופציות, הזיכרון ותפקודי השפה.

"אני הייתי הנבדק הראשון", הוא מפתיע. "בדקנו כמה תדירויות ומצאנו שבתדירות מסוימת, גבוהה, באזור המדובר, מגיעים למצב של 'היי' שמתחיל כחצי שעה אחרי הגירוי ונמשך שעתיים-שלוש".

מה הרגשת?

"הייתי יותר מפוקס, יותר מרוכז, מצב רוח טוב, הרבה אנרגיה. זו לא הרגשה מאוד קיצונית. זו הרגשה טובה. זה היה מאוד מעודד".

כל אחד ירצה בבית מכשיר כזה.

"יש כמה מטופלים שעברו את הטיפול וכל פעם הם אומרים לי אותו משפט".

הראל מספר כי ניסה על עצמו לא פעם את ה-Deep TMS, ולא רק לצורכי הניסוי. "זה היה בעיקר מתוך סקרנות", הוא אומר. "ברמה האתית, אם אתה מבקש ממתנדבים שיעברו את הגירויים האלו, אתה קודם כל צריך לנסות על עצמך. למרות שמבחינה מדעית זה לא נכון לעשות. זה לא נכון להגיע למסקנות כחוקר כשיש לך קונספציה מוקדמת על מה שאתה עושה, על מה שאתה חושב שתשיג".

מה חווית כאשר ניסית את זה על עצמך?

"לעורר אזורים מסוימים ולשפר חדות זה משהו אחד. בזרם נמוך אפשר גם לדכא אזורים מסוימים. זה גורם לצמצום בנפח החשיבה. לחד ממדיות, זו חוויה מאוד שונה מחוויות אחרות. זו חוויה שמאוד קשה לתאר אותה. אם יש לנו יכולת לעבוד במודע שלנו עם כמה אובייקטים בו-זמנית ולשחק אתם ודרכם ליצור קו מחשבה שהולך לכיוון מסוים, לבנות משהו עתידי, משהו שיוצא מהווה אל העתיד ברמה של חשיבה, זה פתאום בלתי אפשרי. זה כמו שאתה חי בחד ממדיות".

נשמע כמו מדע בדיוני.

"זה מדע בדיוני, אבל זה גם מקרב אותך להבנה של פתולוגיות באספקטים מסוימים של דיכאון ושל סכיזופרניה. גם שם יש את החד ממדיות, בעיקר אצל חולי סכיזופרניה".

מה זאת אומרת חד ממדיות?

"לדוגמה אין חרדה. אני חושב שכולנו נבנים מחרדה, ממהלך עתידי לא ידוע. אחרי שאתה משתק את האזור המסוים הזה במוח, אז אין חרדה, כי אין עתיד".

בזמן אמת היית מודע למה שקורה לך?

"יש לך איזה חוסר יכולת להתייחס לזה. בדיעבד, השיתוק לא מוחלט וברגע שאתה עוצר את הגרייה אז יש חזרה למצב הרגיל. זה לוקח כמה דקות. זו תחושה מוזרה. אבל חצי שעה אחרי זה, פקדו אותי מחשבות קטסטרופליות על דברים שעשיתי, על הסביבה הקרובה, על כל מה שקורה. זה נמשך כשעתיים-שלוש. האמת שבתחושה שלי אחרי זה כבר לא ידעתי מה אמיתי ומה נגרם כתוצאה מהגירוי".

למעשה היית בסוג של דיכאון.

"זה אולי מתקרב לאיזו פתולוגיה. בעיקר ברמה הקוגניטיווית. בהתחלה חשבתי שאי אפשר לדעת, שזה סתם מקריות, שזה יום רע. אבל זה קרה יותר מפעם אחת".

כלומר התפתית לעשות זאת שוב?

"כן".

זה גרם לך להרגיש יותר קרוב למטופלים שלך, לחולי הדיכאון?

"צריך להיות מאוד זהיר עם המחשבה שאני היום מבין יותר טוב את המחלה. אני לא יודע אם מה שחוויתי באמת דומה למה שהם חווים. זה מסוכן לחשוב שאתה מבין יותר. מה שכן, כל דבר שהוא שונה תודעתית נותן פרספקטיווה אחרת. האם חוויה שנוספת לפרספקטיווה האישית שלי, גורמת לי להבין משהו ספציפית יותר טוב? קשה לי להגיד".

נפילות על מצע יותר רך

תוצאות המחקר הראשוני על הסטודנטים הבריאים הצביעו על שיפור בריכוז, בערנות, ברוגע ואף בהליך הזיכרון של הנסיינים. השלב הבא היה לנסות אותה טכנולוגיה על חולי דיכאון. בחודשיים האחרונים עברו 26 מטופלים את הגירוי הניסיוני. לצורך המחקר הם התנקו מתרופות אנטי דיכאוניות ובמשך חודש ימים הגיעו מדי יום למעבדה לקבלת הטיפול.

הראל מלווה אותם מדי יום מקרוב בשיחות, בתמיכה בבני המשפחה ובהתרגשות מכל התקדמות מזערית. "התוצאות מאוד מפתיעות", הוא אומר. "הטיפול ניתן לבעלי דיכאון קשה. יש ספקטרום שלם של סוגי דיכאון. בסוף הספקטרום יש את הדיכאון שגורם לחולים לא לתפקד, לשכב במיטה כל היום. זה סבל וכאב שחולי דיכאון מגדירים אותו כיותר מכאב פיסי ובשביל לעצור אותו הם מוכנים גם למות. וככל שהדיכאון יותר ארוך, החזרה ממנו לאיזשהו תפקוד מתרחקת. אתה מתרחק ומתרחק ולפעמים זה נראה בלתי אפשרי לגשר על הפער ולהגיע שוב לחיים נורמליים. באחוזים די גבוהים, מי שסבל מהדיכאון הקשה יחזור אליו בעתיד.

"מבחינת אתיקה של מחקר, בטיפול חדש הולכים על אוכלוסייה שלא הצליחה עם טיפול קודם. האנשים המטופלים פה סובלים לא רק מדיכאון קשה אלא גם עמיד. כלומר חולים שלא הגיבו לטיפול תרופתי או אוכלוסייה שסבלה מתופעות לוואי של תרופות אנטי דיכאוניות. לתרופות נגד דיכאון יש הרבה תופעות לוואי: השמנה, הפרעות במערכת העיכול. תופעת הלוואי המטרידה ביותר והלא כל כך מדוברת היא ההפרעה בתפקוד המיני. האנשים פה לא יצאו מהדיכאון במשך שנתיים, שלוש וארבע ופתאום אנחנו רואים תוצאות".

הראל זהיר בדבריו. הוא מפחד לפתח ציפיות מוגזמות ומזכיר כי המחקר עדיין לא הסתיים, אך לדבריו, כל מטופל הוא עולם ומלואו וקשה לו להתעלם מניצוץ של התעוררות, של חזרה לתפקוד. הראל: "אחת המטופלות שלנו שנים בדיכאון ברמה דרמטית. ברמה של רצון למות. זה הגיע עד להזמנת המתת חסד. המוטו שלה היה שאין יותר טעם. לאחר הטיפול היא ובן זוגה מתארים את השינוי כדבר מדהים. הוא מדבר בצורה קיצונית, הוא אומר שהיא ממש השתנתה וקורא לזה שינוי אישיותי. היא עשתה את הטיפול לפני שלושה חודשים והיום היא מחפשת עבודה. אחרי שנים של דיכאון, שאתה מת מהלך, מנותק מהמציאות היומיומית של עשייה ותפקוד ופתאום לקום ולחפש עבודה? זו השתפרות מדהימה".

קשה שלא להתרשם כאשר משוחחים עם י', הבעל שהראל מדבר עליו. רעייתו, בת 50, סובלת מדיכאון קשה מזה 17 שנה. בשל המחלה אין לזוג ילדים. "החיים שלנו נהרסו בגלל הדיכאון", הוא אומר. "התגלגלנו לכל הרופאים בארץ, ניסינו את כל קטלוג התרופות האפשרי ולא מצאנו מזור. אף רופא לא הצליח למצוא את המינון הנכון והתרופה הנכונה. את התקופות של הדיכאון אשתי היתה מעבירה בבית, בבהייה אינסופית מול הטלוויזיה, במיטה, וכל טלפון מהבנק היה גורם להתקפת חרדה.

"בשלב מסוים היא הגיעה למסקנה שהיא רוצה לעצור את החיים. היא הגיעה למסקנה הזאת בדעה צלולה, שכלתנית, בזמן שהיא בין התקפת דיכאון אחת לאחרת. דרך האינטרנט היא מצאה שהיום מתבצעות המתות חסד בהולנד ובשווייץ. ההתנגדויות שלי לא עזרו. ואני, בשלב מסוים, הסכמתי אתה שאין טעם להמשיך לחיות כך יותר. התחלנו לברר מה הפרוצדורה והיכן יותר זול. ואז שמעתי על המחקר בשלוותה. אשתי הסכימה להצטרף למחקר בתנאי שאם המחקר לא עוזר, אנחנו עולים על המטוס הראשון לאמסטרדם וגומרים עם זה.

"כבר בטיפול השני אנשים ראו את השינוי באשתי. זה שינוי שהוא ברמה של הנדסה גנטית. אין לי הסבר אחר. היא הפכה לאדם אופטימי ושמח. טריגרים שבעבר גרמו לה להיכנס לדיכאון לא מזיזים לה יותר. היא פיתחה עור של פיל. היא הפסיקה את כל המייצבים, והיא אומרת שזהו, היא כבר לא חולה יותר. אנחנו מגדירים את מה שקרה כנס. היום אנחנו בשלבים של שיקום. היא צריכה להחזיר לעצמה את כל כישורי החיים שהיא איבדה במהלך השנים של החולי והיא החלה לחפש עבודה. אשתי מאמינה היום שזהו. שהדיכאון לא יחזור יותר. מבחינתי מדובר בהצלת חיים".

היציאה מהדיכאון היא תהליך אטי, מורכב וקשה. אחד המאפיינים שלה הוא שהסביבה הקרובה רואה את השינוי המיוחל הרבה לפני החולה, והוא האחרון להכיר בה. הראל: "היום הגיעה לכאן מישהי שבוע אחרי שסיימה את הטיפול. ראיתי אצלה שיפור כבר לפני שבוע, היא כמובן אמרה שהכל רע. כשנפגשנו היום היא כבר אמרה שהיא מרגישה יותר טוב, והיא גם נראית יותר טוב. היא סיפרה שהכאב והסבל שליוו אותה עד מחשבות אובדניות נעלמו ועכשיו נשאר ריק. זה ריק של אחרי ארבע שנים בדיכאון. עד עכשיו מילא אותה הכאב, וכאב זה דבר מאוד דומיננטי בהוויה. אתה חי אותו, מנסה להסביר אותו. היא אומרת שהיא היתה רוצה למלא את הריק שנוצר במשהו טוב אבל כרגע אין לה משהו, גם אין לה חשק. מבחינתי זה שהיא רוצה למלא את הריק במשהו טוב, זה כבר סימן לשיפור עצום".

בין המטופלים במחקר נמצא כאמור גם גבריאל בלחסן מלהקת "אלג'יר", אחת מלהקות הרוק המבטיחות שפעלו בעשור האחרון. לפני מספר חודשים הוציא את האלבום "שדות". אלבום יחודי שהטקסטים בו נלקחו מתהומות הנפש של בלחסן בזמן החולי. "אני סובל ממאניה דיפרסיה והדיכאון הוא הדומיננטי במחלה", מספר בלחסן. "זו מחלה שלקחה ממני הרבה שנים. היתה לי אפיזודה של שנה וחצי שבה שום דבר לא עזר. זה דיכאון ששואב ממך את כל הכוחות. אתה כמו מוגלה מהלכת. האפיזודה האחרונה שלי עם הדיכאון פחות אלימה אבל הייתי משול למת חי. הכל היה במאמץ אדיר. הצלחתי איכשהו לשמור על סוג של סדר יום, מתברר שגם בגיהנום יש שיגרה. בשלב מסוים חשבתי שזהו, זו גזירה, זה אני וכך אני צריך לחיות. בשביל להרגיש משהו הייתי חייב למלא את עצמי באלכוהול ואחר כך יש נפילה איומה. אין חיוך ואין תשוקה ואין הנאה".

לפני כחודש אישפז את עצמו בלחסן בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל לאחר שהתמוטט. הרופאה הציעה את הטיפול המקובל לחולים מסוגו של בלחסן, אשר לא מגיבים לטיפול תרופתי - נזעי חשמל. בלחסן שכבר עבר את הטיפול הטראומתי כהגדרתו, סירב. "ואז היא סיפרה לי על המחקר בשלוותה. הגעתי לראיון אצל ד"ר הראל ללא הרבה תקווה. אני זוכר את הטיפולים הראשונים. זה כאילו היה מזמן אבל זה היה לפני פחות משבועיים. התחלתי להגיע לפה באוטובוסים. בהתחלה זה היה סיוט. מאוד פחדתי לצאת מהבית-חולים. לא היה לי ביטחון. הגעתי לפה כבד ומותש. במהלך כל הדרך מהכניסה לבית החולים עד המעבדה התיישבתי על כל ספסל שבדרך, כמו אדם בן 90. הייתי מאוד ספקטי שמשהו יעזור.

"התחלתי את הטיפולים. בטיפול השישי התחלתי להרגיש שמשהו קורה, משהו מתעורר. קשה לתאר במלים את ההתעוררות מדיכאון. הקלה מסוימת. אחרי הטיפול השביעי נסעתי להורים שלי למושב תלמי יוסף, ואני זוכר את הנסיעה באוטובוס ואני זוכר את הגבריאל שאני מכיר חוזר. משהו חזר לעצמו: החיות, הצבעים, החושים. חזרתי הביתה וראיתי את הבית שלי כמו שלא ראיתי אותו חודשים. הרחתי את האדמה של המושב, את הבית, שמעתי מוסיקה וזה נגע בי.

"אחרי זה היתה שוב הידרדרות. אבל זה מאפיין יציאה מדיכאון. היום, אחרי עשרה טיפולים, אני מרגיש יותר טוב. יש לי נפילות בערב אבל על מצע יותר רך, פחות מפלצתי. זה עניין של ימים מה שאני עובר כרגע. והייתי קונה איך שאני מרגיש עכשיו בכל מחיר בעולם".

חולה אחר, ריצ'רד הופקינס, בן 53, בעל הוצאה לאור, שהגיע למעבדה במיוחד מלונדון: "כבר עשר שנים המחלה שלי נעה בין הרע לרע יותר. הגעתי לפסיכיאטרים המובילים באנגליה, ניסיתי טיפולים תרופתיים רבים ושום טיפול לא הצליח. בשנה האחרונה עזבתי את העבודה ונשארתי בבית".

באחד משיטוטיו באינטרנט מצא הופקינס מאמר על פיתוח הטכנולוגיה החדשה של ד"ר צנגן ושלח לו מייל. כעבור מספר דקות השניים כבר שוחחו בטלפון. בשבוע שעבר קיבל את הטיפול האחרון, ה-20 במספר. ד"ר הראל מציג אותו כאחד המקרים שהגיעו להחלמה כמעט מלאה. "זה טיפול יוצא דופן", אומר הופקינס, "אתה ער לדבר הזה על ראשך, שומע את הנקישות של המכשיר. אחרי השבוע הראשון החל השינוי. הייתי רגוע יותר וקצת יותר שמח. חיכיתי לטיפול הבא. היום אני מרגיש חיובי יותר, עם ביטחון עצמי ועם אנרגיות. אני רוצה כבר לחזור הביתה ולהמשיך את החיים מהמקום שהפסקתי אותם לפני שנה". הופקינס ישאר בארץ לחודש נוסף לצורך מעקב.

אלגנטי. בהחלט אלגנטי

המוצא האחרון של המשתתפים במחקר הוא הטיפול בנזעי חשמל, השם המכובס של מכות החשמל. טיפול עתיק יומין שבו מצמידים שתי אלקטרודות בצדי הראש ובעזרת מתח גבוה משרים התקף של פרכוס ספונטני. הטיפול נעשה בהרדמה כללית. עד היום לא ידוע מה מתרחש במוח האנושי בזמן הפרכוס, אך התוצאות מדברות בעד עצמן. כבר עשרות שנים שמוכח כי הטיפול מעורר את הרקמה המוחית ותוך מספר טיפולים משפר את מצבם של חולים בדיכאון קשה או פסיכוטי. ובכל זאת, אף חולה לא שש לעבור טיפול כזה.

"אפשר להשוות את הטיפול בנזעי חשמל למכת פטיש של עשרה קילו על הראש", מסביר צנגן, "לעומת מכות קלות וממוקדות, שניתנות ב-Deep TMS". לטיפול האלקטרו-מגנטי גם אין את תופעות הלוואי של נזעי החשמל, ובפרט הפגיעה בזיכרון. "ההפך", אומר ד"ר הראל, "לחולי דיכאון יש פגיעה קוגנטיווית מאוד מאופיינת ולאחר הטיפול שנתנו ראינו שיפור. מצאנו שבזיכרון מרחבי ובניית אסטרטגיה יש שיפור".

ד"ר הראל מגדיר את הטיפול החדש, בהשוואה לנזעי החשמל, כטיפול אלגנטי. גבריאל בלחסן מסכים: "אתה מגיע, מתיישב, ואחרי רבע שעה קם כאילו כלום. כאילו שלא היית פה. בהחלט אלגנטי. לפני שלוש שנים עברתי את הטיפול של החשמל. זה עזר, אבל יש לי טראומה קשה. מדובר בסדרה של טיפולים. כולם בהרדמה. אתה יוצא מזה גמור. זה שוק, תרתי משמע".

הראל: "מעבר ליתרון הטיפולי שיש לגרייה האלקטרו-מגנטית, יש גם יתרון תדמיתי. אולי יש בזה מגלומניה, אבל בפסיכיאטריה, קשה להשתחרר מהתדמית של השלשלאות ומכות החשמל בלי הרדמה. אין ספק שאם הטיפול הזה יחליף את נזעי החשמל יהיה לזה יתרון תדמיתי. למרות שיש הרבה פתיחות בשנים האחרונות, עדיין אנחנו רואים את הנזק התדמיתי של הפסיכיאטריה. אנשים עדיין לא מדברים על מחלות כמו דיכאון, אנשים שומרים את זה בחדרי חדרים ולא הולכים לקבל טיפול. חולי דיכאון וסכיזופרניה לא מספיק שהם סובלים מהמחלה הנוראית, הם סובלים גם מהתדמית של המחלה. סבל כפול שמקשה על החלמתם".

אל ד"ר צנגן העומד מאחורי הפיתוח לא מפסיקות לזרום פניות ממרכזי מחקר גדולים בעולם. גם חוקרים מובילים בתחום הנוירו-פסיכיאטרי כבר ביקשו לקחת חלק במחקרים. צנגן מספר כי בימים אלו נערך ניסוי בבית החולים תל השומר על מעשנים כבדים. בשלב הראשוני טופלו המעשנים במכשיר TMS סטנדרטי. ממש בימים אלו יחלו בטיפול עמוק יותר במיכשור החדש. בקרוב, הוא מספר, יחל מחקר נוסף בחולי דיכאון בהדסה עין כרם בירושלים. שם החולים יטופלו בתדירויות שונות מאלו שבשלוותה.

"המטרה שלנו", אומר צנגן, "היא להגיע לפרמטרים האופטימליים בטיפול בדיכאון. יש לנו עוד מחקרים רבים לערוך בנושא". "התחום הוא בחיתוליו", מוסיף הראל. "ומבוסס על עשר שנות ניסיון וזה כלום. אנחנו בתחתית המשפך וזה הולך להתפתח לכיוונים אדירים. זה מדע בדיוני".

ואמנם, בארצות הברית מנסים לפתח קסדת לוחם שבעזרת טכנולוגיית ה-TMS תשפר את תפקודי החייל ותיצור "חייל על". הפסיכיאטר מארק ג'ורג' תיאר באחד ממאמריו טייס בדיוני שטס לאזור מוכה אסון וחש בעייפות. בלחיצת כפתור הוא מפעיל את ה-TMS שבתוך קסדתו, ותוך שניות הוא חש שוב עירני ומלא אנרגיה.

פתאום באמצע השניצל

בינתיים, השאלה המטרידה את המטופלים היא מה הלאה. אצל החולים הקשים מדובר במחלה החוזרת ומתקיפה שוב ושוב. כל התקפה תהיה יותר חזקה, יותר עמוקה, והיציאה לחיים הנורמליים תהיה קשה יותר. הדיכאון עלול לפקוד שוב גם לאחר טיפול תרופתי מצליח, גם אחר נזעי חשמל. אין חסינות. או כמו שמיטיב לתאר בלחסן: "הדיכאון יכול להופיע פתאום, באמצע השניצל".

"מה הלאה? זה מטריד את כולנו", משתף הראל. "יש כאלה שאחרי הטיפול מרגישים טוב ואני לא ממליץ על שום טיפול נוסף. יש כאלה שעברו כמה אפיזודות של דיכאון ואני כן ממליץ לקחת תרופה שאולי תמנע את הדיכאון הבא. אני אומר לכל המטופלים שאני לא מבטיח שהדיכאון לא יחזור. אני לא מלחיץ. לפעמים חרדה מדיכאון עלולה להכניס לדיכאון. אנחנו מתחילים מעקב אחרי אלה שסיימו את הטיפול. אם התוצאות יהיו כפי שאנו מצפים נרחיב את המחקר לעוד מטופלים. המטרה היא שיום אחד זה יהיה טיפול מן המניין".

בכל זאת, מדובר בהתערבות חיצונית ברגשות של אנשים, היו לך התלבטויות אתיות בעניין?

"אחת השיטות היותר הרפתקניות בפסיכיאטריה התחילה כטיפול במחלת פרקינסון. השתילו אלקטרודה עמוק בגזע המוח והיא הופעלה עם שלט. קבוצת חוקרים בטורונטו עשתה זאת כטיפול בדיכאון. הם השתילו אלקטרודה באזור יותר עמוק בגזע המוח, באזור ממוקד שאנו יודעים שיש בו פעילות יתר אצל אנשים הסובלים מדיכאון. והבן אדם חי עם אלקטרודה בפנים ושלט בחוץ.

"זו טכנולוגיה קבועה המאפשרת שליטה במצב רוח. זה לוקח אותנו למקום אחר. מה זה השלט הזה? מי שולט בו? מי מחליט? מי מפעיל? זו התערבות אדם ומחשב בתהליכים מוחיים גבוהים כמו ויסות מצב רוח, בנייה של מוטיווציה, זיכרון, תהליכים שאין לנו מושג איך לדמיין את ההוויה שלנו כשנשלוט בהם. במקרה שלנו עוד לא הגענו לטכנולוגיה כזאת, אבל אני מאמין שנוכל להגיע למקומות מאוד ממוקדים במוח. אני נמצא בהווה. אני מסתכל על ההווה. הטיפול שלנו נועד לעזור לאנשים שסובלים מאוד, ולכן לא היתה לי התלבטות אתית בביצוע המחקר".

הקהילה הפסיכיאטרית עוקבת בעניין רב אחר התקדמות המחקר בשלוותה. בשוליים נשמעת גם ביקורת. אחת הטענות היא שלא מדובר במחקר טהור כיוון שהוא ממומן על ידי חברת היי-טק ישראלית. "המחקר ממומן על ידי חברה והוא לא עצמאי", אומר פסיכיאטר בכיר, "ולכן המטרה היא להוכיח שזה מספיק לצרכים מסחריים. באותה נשימה אני חייב גם לציין שהרבה דברים טובים יצאו ממחקרים מסחריים".

"רוב הפיתוחים הגדולים בעולם הם פרי שילוב של חוקרים וחברות מסחריות", אומר ד"ר לבקוביץ', מנהל המעבדה והמנהל הקליני של המחקר. "אף אחד היום לא יכול לעשות מחקר בסדר גודל כזה ללא מימון. עצוב שמדינת ישראל לא מממנת את זה, אבל זה מה יש. כמובן שהעניין עבר את כל האישורים, כולל הנהלת בית החולים וועדת הלסינקי".

פרופ' ליאון גרינהאוס, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש, מרצה באוניברסיטת תל אביב ומחלוצי התחום בארץ, מעלה ביקורת מעט אחרת. "אין ספק שטיפול בגרייה מוחית מגנטית בפסיכיאטריה הוא בשלבים של התפתחות מואצת בעולם, אבל אני חושב שהחוקרים בשלוותה מפתחים מוצר שטרם ידוע אם הוא עולה על המוצר הקיים. הם מציבים היפותזה שצריך לבדוק האם היא נכונה. כדי לדעת האם ה-Deep TMS טוב יותר מ-TMS רגיל עבור חולי דיכאון צריך לעשות מחקר השוואתי בין השיטות ומחקר כזה טרם נעשה".

מנגד, ד"ר נמרוד גריסרו, מנהל המחלקה לרפואה פסיכיאטרית דחופה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, והראשון בעולם שניסה את טכנולוגיית ה-TMS על חולי דיכאון, דווקא סבור שמדובר בפריצת דרך משמעותית. "מרכזי הרגשות של האדם נמצאים בעומק המוח, לשם רק חלמנו להגיע. אני זוכר את עצמי יושב עם פיסיקאים מובילים ומנסה לברר איך מפתחים את הטכנולוגיה שתגיע לעומק המוח. המכשיר החדש, ה-Deep TMS, הוא פריצת הדרך שכולנו המתנו לה. היחודיות בטכנולוגיה החדשה זו האפשרות למקד את הגירוי עמוק לתוך המוח מבלי לזעזע מערכות אחרות. בעתיד, רמת הסלקטיוויות תהיה ממש לנקודה ספציפית שמעניינת אותנו. אותי זה מרגש".*



הקסדה (המצולמת מדגימה בלבד ואינה משתתפת בניסוי). עוד כמה ס"מ פנימה, לתוך המוח


למעלה: ד"ר ערן ואדים הראל ליד חדר הניסוי. אני הייתי הנבדק הראשון. למטה: גבריאל בלחסן. הסתכלתי על זה וחשבתי, זה מה שיושיע אותי? / צילום: אייל טואג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו