בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האסיר הביטחוני הוותיק ביותר בישראל

כבר 29 שנה שסעיד אל-עתבה מרצה מאסר עולם, לאחר שהורשע בפיקוד על חוליה שהניחה מטעני חבלה בישראל. כעת מקווה משפחתו שיהיה בין האסירים שישוחררו בעסקת שליט

תגובות

ב-3 בינואר 2006 נפל דבר בכלא אשקלון: סעיד אל-עתבה, ותיק האסירים הפלשתינאים בכלא ישראלי, הורשה לראשונה מאז שנעצר ב-1977 לגעת באמו, להתחבק ולהתנשק עמה. אחרי 29 שנה העניקו רשויות הכלא לשניים את הזכות ל"ביקור מיוחד" - אמא ובן באותו החדר, ללא סורגים או מחיצת זכוכית ביניהם. כל האסירים הפלשתינאים התרגשו עם אל-עתבה, לפני המפגש ואחריו. זה היה הביקור המשפחתי הראשון שזכה לו אחרי חמש שנים וארבעה חודשים.

אל-עתבה, יליד שכם בן 56, נעצר ביולי 1977 והורשע בחברות ב"חזית הדמוקרטית", באימונים צבאיים בסוריה ובפיקוד על חוליה צבאית שאחד מחבריה הניח כמה פעמים מטעני חבלה בישראל: בשני אוטובוסים, בשוק בפתח תקוה ובשוק הכרמל בתל אביב. 33 אנשים נפצעו משני המטענים האחרונים, ואדם אחד מת מפצעיו. מניח המטענים ואל-עתבה נידונו למאסר עולם. חבר שלישי בחוליה חלה במחלה קשה בכלא, שוחרר ומת. למרבה האירוניה, דווקא מניח המטענים שוחרר בעיסקת חילופי השבויים ב-1985. אל-עתבה - לא.

קדורה פארס, אסיר משוחרר ומבכירי פתח, שמכיר היטב את אל-עתבה מהשנים שישבו יחד בכלא ג'נייד בשכם, מספר שהתביעה המקורית בעסקת השבויים ב-85' היתה לשחרר את כל מי שנשפטו למאסר עולם. ברגע האחרון ישראל חזרה בה מהסכמתה לתביעה זו וסירבה לשחרורם של 36 מהם. משא ומתן מחודש הביא להחלטה שמחציתם ישוחררו, כאשר החלוקה נעשתה באופן שרירותי לגמרי: אל-עתבה מצא את עצמו ברשימת הלא-משוחררים.

אל-אקצה מחרוזים

בימים אלו, כשמתנהל משא ומתן מתמשך על חילופי אסירים בתמורה לשחרור החייל גלעד שליט, מזכירה התקשורת הישראלית את הדרישה הפלשתינית לשחרור אסירים קטינים ואסירות ושחרורו של מזכ"ל פתח, מרואן ברגותי. השם סעיד אל-עתבה אינו מוכר לישראלים ואינו מוזכר כלל, בדומה לשמותיהם של פלשתינאים נוספים הנמצאים מאחורי סורג ובריח זה העשור השלישי. אולם האסירים עצמם ונציגיהם בוועדות פלשתיניות שונות חוזרים ומעלים את הדרישה שקודם כל ישוחררו האסירים הוותיקים - אלה שנעצרו ונשפטו לפני החתימה על הסכם עזה-יריחו, ב-4 במאי 1994.

הציבור הפלשתיני בכלל ומשפחות האסירים בפרט רוצים לקוות שנציגי המו"מ מטעם חמאס לא שוכחים את האסירים הוותיקים, רובם חברי ארגוני אש"ף. אי-שחרורם במסגרת הסכמי אוסלו של כ-400 אסירים ותיקים, בהם 78 השפוטים למאסר עולם, הוא פצע מדמם בחברה הפלשתינית. שולחיהם של אותם אסירים נשאו ונתנו עם הנציגים הישראלים - גם הם בעלי עבר צבאי קרבי עשיר - אך השין-גימלים נשארו בכלא.

האחראי הישיר על אל-עתבה היה ממדוח נופל, אז מפקד הזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית, שחי בסוריה ובלבנון. במסגרת הסכמי אוסלו הוא הורשה לחזור לגדה, שימש כאחד מיועציו של יאסר ערפאת ונודע בתמיכתו בתהליך השלום ובפתרון של שתי מדינות (נופל מת מסרטן לפני כמה חודשים). המנהיג הפוליטי של אל-עתבה היה יאסר עבד רבו, חבר הוועד הפועל של אש"ף ולתקופות ארוכות בין בכירי הנושאים ונותנים עם ישראל. אל-עתבה הצטרף לארגון שהקימו עבד רבו ונופל עם התפלגם מהחזית הדמוקרטית בתחילת שנות התשעים: פדא (האיחוד הדמוקרטי הפלשתיני) - בין התומכים הנלהבים של מו"מ עם ישראל ואחר כך בין תומכי הסכם אוסלו.

"אל-עתבה הוא מתון, שקול ואמיץ", מגדיר אותו פארס, ומספר שתכונות אלה מורגשות היטב בכלא, כשהוא פועל להרגעת הרוחות בימים של מתח. אומץ לבו, הוא אומר, התבטא למשל במאמר שפירסם בעיתון "אל קודס" שבו ביקר את האינתיפאדה הנוכחית על כשליה, כישלונותיה ואמצעיה הפסולים.

אורך הרוח של אל-עתבה התבטא גם בעבודות חריזה שאהב לעשות. בעבר, היה מותר לאסירים להכניס לכלא חומרים למלאכת יד, כמו חרוזים לשזירה, והוא שלח לביתו מודל גדול של מסגד אל-אקצה - עשוי כולו מחרוזים. "הוא, כחילוני, מעולם לא נכנס לאל-אקצה, אבל בנה לנו מודל יפה של המסגד", מחייכת אמו, וידאד. מודל זה ויצירות נוספות של בנה מעטרות את דירתה בשכם. אולם בשנים האחרונות נאסר על הכנסת חומרים למלאכת יד לתחומי הכלא, בטענה שבאמצעותם הוסתרו טלפונים ניידים.

בשירות בתי הסוהר יצאו למלחמת חורמה נגד הטלפונים המוברחים, עד שנתפס האחרון שבהם. לטענת גורמי הביטחון, אסירים העבירו באמצעותם הוראות לפיגועים, אך הרוב המכריע של האסירים נזקק לטלפונים הניידים לאחר שביקורי משפחות נמנעו במשך תקופות ארוכות. בניגוד לאסירים פליליים, שב"ס אינו מאפשר לאסירים ביטחוניים פלשתינאים להשתמש בטלפון ציבורי, וכל בקשותיהם להעניק להם זכות זו נענו בשלילה.

כמעט שנה עברה מאז ביקרה אצל אל-עתבה אמו, והיא עדיין מתרפקת על זיכרון זה. ביקורה הקודם היה ב-28 באוגוסט 2000. אף על פי שהרשויות הכולאות מחויבות להבטיח ביקורי משפחה סדירים, משפרצה האינתיפאדה השנייה לפני כשש שנים הוקפאו רוב ביקורי משפחות האסירים למשך שנתיים-שלוש, בהוראת הצבא. גם כשחודשו, התברר שרבים מבני המשפחות שביקשו אישורי ביקור הוגדרו כ"מנועים ביטחונית": פעם הוגדרה כך אפילו וידאד, כיום בת 77, חולת סוכרת המתקשה לראות ומתקשה ללכת.

ביקור באמבולנס

אחותו של אל-עתבה, סנאא, מוגדרת ככה. גם אחותו ראידה. אחיו ואחיותיו שמתחת לגיל 45 גם הם מנועי ביקור: הצבא אוסר על יציאת אחים ואחיות בגילאים 16-45 לביקורי משפחה. האחיינים והאחייניות שלו גם הם לא הורשו לבקרו, כי רשויות הכלא מאפשרות לאסירים פלשתינאים רק ביקורי בני משפחה מהדרגה הראשונה: הורים, סבים, בת זוג וילדים. על ביקורי חברים וחברות אין מה לדבר.

אל עתבה הוא רווק. אביו מת ב-1989 ובשש השנים האחרונות חלה הרעה במצב הבריאותי של אמו. היא יכולה לבקר רק באמצעות נסיעה באמבולנס: קודם פלשתיני, אחר כך ישראלי. זהו סידור שהצלב האדום יכול להרשות לעצמו רק פעמיים בחודש (לכלל האסירים). שתי אחיותיו ואחיו "המנועים ביטחונית" ביקרו אצלו בפעם הראשונה אחרי שבע שנים בספטמבר האחרון, אחרי מאמצים מרובים להשיג אישור יוצא דופן. שום נימוק לא ניתן ל"מניעה הביטחונית".

במאי השנה הגישה לאה צמל, עורכת דינו של אל-עתבה, בקשה לחנינה ובקשה לקיצוב עונש מאסר העולם שלו. הבקשות הופנו למפקד הצבאי בגדה, באמצעות היועץ המשפטי, ולוועדת השחרורים של השב"ס. במכתבה לוועדה מזכירה צמל שחוק שחרור על תנאי ממאסר משנת 2001 "הסדיר את פעולתה של ועדת השחרורים המיוחדת, הבוחנת את עניינם של אסירים שהוטל עליהם מאסר עולם. הוועדה רשאית... להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו, לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מהיום שבו החל לרצות את מאסרו.... בטרם נחקק החוק נהגו נשיאי המדינה לדורותיהם לקצוב את עונשם של אסירי העולם לאחר קבלת המלצה משר המשפטים. לרוב, נהגו נשיאי המדינה לקצוב את עונשם של אסירי העולם כעבור חמש שנים בקירוב מיום המאסר, וללא אבחנה בין אסירי עולם הנושאים עונש מאסר עולם בודד לבין אסירי עולם הנושאים עונש של מאסרי עולם מצטברים".

לדברי צמל, כך התפתח נוהג שלפיו אסירים פליליים שנשפטו על רצח מוצאים את עצמם לעתים קרובות חופשיים לאחר כעשרים שנה: עונשם נקצב לכ-30 שנה, ואז מנוכה שליש מתקופת המאסר - זאת, כמובן, לאחר שעמדו בשורה של תנאים ובחינות. הנוהג הזה פסח על אסירים פלשתינאים (ולא פסח על אסירים יהודים שהורשעו ברצח פלשתינאים). צמל, בבקשתה המפורטת, אינה מתייחסת לאפליה המסורתית הזאת, אבל רק מציינת ש"גם אם אין לאסיר זכות קנויה שעונשו ייקצב, משקבע המחוקק מנגנון לקציבת העונש חייב הוא לנהוג בשוויון".

שבעה חודשים עברו מאז שלחה צמל את פניותיה לצבא ולוועדת השחרורים, כולל תזכורות חודשיות. תשובות עדיין לא קיבלה - אפילו לא אישור שהבקשות התקבלו.



אמו של אל-עתבה, וידאד. מתרפקת על זיכרון הביקור האחרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו