דברים קשים מאוד כתב השופט המחוזי עודד מודריק בפסק הדין שלו בעתירה של משפחת שפונט נגד משרד הפנים. "משקל הדילמה שלפניה ניצבת העותרת (נטליה שפונט) אינו פחות בהרבה ממשקל הדילמה של האם שניצבה לפני שלמה המלך במיתוס המפורסם כ'משפט שלמה'. אלא שבענייננו דווקא משרד הפנים ממלא את 'התפקיד' של אותה 'אם' זרה אשר ציוותה 'גזרו' (מלכים א' ג', 26). אני מקווה שמשפטה של ועדת החריגים יהיה שונה".

נטליה קספ (היום: שפונט), אזרחית מולדובה, בת 34, הגיעה לארץ לפני שנתיים וחצי כעובדת זרה. היא התאהבה כאן בסרגיי שפונט, אזרח ישראלי בן 36, ונישאה לו במולדובה לפני שנה וחצי. מאז היא מנהלת מאבק במטרה להביא לארץ את בתה מנישואים קודמים, אנה קספ, היום בת 11. משרד הפנים מסרב בטענה שהיא אינה עומדת בנוהל מכיוון שלא היתה עם בתה בשנתיים שקדמו לבקשתה להביאה לארץ.

בפברואר 2006 עתרה משפחת שפונט, באמצעות עו"ד ניקול מאור מהמרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת, לבית המשפט המינהלי בתל אביב (בית משפט מינהלי הוא בית המשפט המחוזי בשבתו כבג"ץ קטן). מאור טענה בעתירה, שמכיוון שעובדים זרים מגיעים לארץ בלי ילדיהם, משמעות הנוהל היא בעצם "סיכול כניסת הילד הקטין לישראל... לא ייתכן כי דינם של ילדיהן הקטינים של עובדות זרות אשר נישאות לישראלים לגדול כיתומים". מאור מראה בעתירה, כי בשורה של מדינות מערביות אין נוהל דומה.

למה התכוון השופט בהשוואה למשפט שלמה? עו"ד מאור הסבירה בעתירה שלהחלטה שלא לאפשר לאנה קספ להיכנס לארץ יכולות להיות שלוש תוצאות אפשריות. "תוצאה אפשרית אחת היא הפרדת העותרים מהקטינה שנשארת במולדובה, שם אין הורה שמוכן לטפל בה אלא סבים שאינם בקו הבריאות. לחלופין, תהיה התוצאה הפרדת בני הזוג וחזרת העותרת למולדובה. תוצאה אפשרית שלישית היא גירושה של כל המשפחה, כולל העותר (סרגיי שפונט) שהוא אזרח ישראלי, הלכה למעשה, למולדובה. כל אחת מהתוצאות הנ"ל היא בלתי אפשרית הן מבחינה חוקית והן מבחינה מוסרית".

השופט מודריק אמנם לא פסל את הנוהל של משרד הפנים, אבל קבע עיקרון חדש שלפיו יש לפרשו. כאשר מדובר במהגר עבודה, יש לראות את העובדה שנפרד מילדו "כניתוק מאולץ המצדיק סטייה מן הנוהל". והשופט גם הסביר: "אין צורך להכביר מלים על כך שהעובדים הזרים שמדינת ישראל פתחה צוהר לכניסתם אליה (להם ולא לבני משפחתם), באים לכאן לעבודה קשה, להשתכר אל צרור נקוב שאך מעט מזעיר ממנו הם מקצים לצרכים מינימליים של עצמם, כדי שהמותר יישלח לארץ המוצא לפרנסת המשפחה. מי שעושה כן אינו 'מסמן' בכך שנטש את ילדיו... הורה כזה, ככל ההורים הוא ויחסו לילדיו הוא כיחסו של כל הורה לילדיו... לא ידעתי על שום מה מתייחס אליהם הנוהל כאילו נטשו את ילדיהם בלבבם".

מודריק הורה לוועדה הבינמשרדית למקרים הומניטריים לדון מחדש בבקשה של משפחת שפונט ברוח הכלל שקבע, ולא הותיר ספק מה צריכה להיות החלטת הוועדה: "אני מקווה שהוועדה תיקח לתשומת לבה את ההערות שהשמעתי למעלה מכאן ותקנה משקל חשוב לעובדה שהעותרת... עזבה את בתה בביתה או בבית הוריה במולדובה כדי למצוא מקור פרנסה לה ולמשפחתה, לרבות הקטינה... העותרת המשיכה כל העת לקיים את היחס הורה-ילד בינה לבין בתה. היא שמרה את זיקת ההורות בלבה ובנפשה וציפתה ליום שבו תוכל לאמץ את הבת אליה".

במצב שבו שופט קובע כלל חדש, למשרד ממשלתי יש כביכול שתי אפשרויות. האחת לערער, השנייה ליישם את הכלל. אבל משרד הפנים והוועדה הבינמשרדית בחרו באפשרות השלישית - להתעלם מהחלטתו של השופט מודריק.

בספטמבר האחרון דנה הוועדה הבינמשרדית במקרה של משפחת שפונט והמליצה לדחות את הבקשה. מנהל מינהל האוכלוסין, ששי קציר, קיבל את ההמלצה. אם הם התייחסו לכלל החדש שקבע השופט מודריק, אין לכך כל ביסוס בהחלטה. "מדובר במקרה קלאסי ושכיח של ילדה מנישואים קודמים", כתב קציר. "לא מצאתי בבקשה או בפסק הדין טעמים הומניטריים המחייבים הוצאת הילדה ממולדתה".

בעתירה חדשה דחופה שהגישה עו"ד מאור לבית המשפט המינהלי בתל אביב לפני שבועיים, היא טוענת שהחלטת משרד הפנים והוועדה הבינמשרדית פוגעת "בשלטון החוק והמוסר. לא ייתכן כי רשות ממשלתית תתעלם באופן כה בוטה מהחלטות בית המשפט - הן בתחום המינהלי והן בתחום החוקתי".

חיים בהקפאה

בפעם הראשונה הגיעה נטליה קספ לארץ כעובדת זרה ב-1998, בעקבות בעלה סרגיי קספ, שעבד כאן כפועל בניין ובניסיון להציל את נישואיה. היא השאירה את ילדתה, אז בת שלוש, אצל הוריה. הניסיון לא צלח והיא חזרה לגדל את ילדתה. בשנת 2000 היא נפרדה מבעלה, וב-2005 התגרשה ממנו. הקשר בין האב לילדה, כך עולה מהעתירה, נותק לפני שנים רבות. הוא אינו מבקר אותה ואינו משלם מזונות.

במהלך שנות הפירוד מצבה הכלכלי הלך והידרדר, ובינואר 2003 היא חזרה לארץ כדי לעבוד כמטפלת, ושלחה הביתה כסף לפרנסת המשפחה. במסיבת סילבסטר שנערכה בסוף 2004 פגשה את סרגיי שפונט, עולה חדש. אחרי חצי שנה נסעו למולדובה להתחתן. "באתי לארץ בשביל הילדה, שיהיה לה חדר, שיהיה לה הכל. לא חלמתי להתחתן פה", אומרת נטליה, "אני לא אשה קלת דעת אבל כל בן אדם יכול להתאהב. היא כל הזמן היתה חלק שלי. אני לא יודעת איך אפשר להגיד שהיא לא חלק שלי. אני כל הזמן דואגת".

נטליה וסרגיי שפונט בילו כבר שתי חופשות קיץ עם הילדה. הם לא רק קיבלו את הסכמת האב לקחת את הילדה לישראל, אלא גם לכך ששפונט יאמץ אותה כבתו. "מרגע שהתחתנתי היא חלק ממני", הוא אומר. בשתי החופשות הם לקחו אותה לים השחור. סרגיי מספר שהשנה הם קיוו שהיא תהיה אתם בחוף הישראלי, בייחוד אחרי פסק הדין הנחרץ של השופט מודריק. אבל בסוף נאלצו לקחת אותה שוב לבולגריה. "לימדתי אותה לשחות", הוא מספר. "היא לא כל כך אהבה לקרוא", אומרת נטליה. "ביחד הם התחילו לקרוא הארי פוטר".

הן מרבות לדבר בטלפון ולהחליף מסרונים. אבל נטליה שפונט אומרת ש"היא כבר לא אוהבת להגיד לי דברים כמו בשנה שעברה. היא מתנהגת כאילו אני עזבתי אותה וזה ממש כואב לי". לדבריה, בכל פעם הם מבטיחים לילדה שעוד מעט יאפשרו לה להיכנס, "וכל תשובה היא מכה".

בינתיים חייהם כאן מוקפאים וקירות הדירה שלהם בהרצליה ערומים. שניהם עובדים. הוא מהנדס העובד כפועל ייצור. היא מנהלת חשבונות העובדת בינתיים בניקיון. אבל למרות זאת, "אנחנו לא קונים שום דבר כי אנחנו מחכים. כל הרהיטים זה מתנות". "אני לא אעצור את המאמצים שלי להביא אותה", אומר שפונט. "אני אעשה הכל". נטליה אומרת שאם התשובה הסופית תהיה שלילית, "ננסה להגר לקנדה".

תקדים מסוכן

ולמה למדינה כל כך חשוב שהילדה בת ה-11 לא תיכנס לארץ? עו"ד אפרת איצקוביץ, סגנית לפרלקיט מחוז תל אביב (אזרחי), הזהירה בתשובת המדינה לעתירה הראשונה מתקדים מסוכן: "קבלת עמדת העותרים תוביל בהכרח לשינוי מדיניות ההגירה של מדינת ישראל ותאפשר לאלפים רבים של אזרחים זרים אשר קרבת משפחה להם למתאזרחים, להיכנס לישראל". בפועל ספק אם יש אכן אלפי מקרים דומים למקרה הזה. התקדימים המשפטיים שנמנו בעת המשפט עסקו בנערים ובבוגרים, ולא בילדים. לטענת המדינה, העותרת היא שעזבה את בתה ודורשת כעת ממדינת ישראל לקבל אותה. "אין לעותרת להלין אלא על עצמה".

דוברת מינהל האוכלוסין, סבין חדד, מסרה בתגובה ש"בפסק הדין נאמר מפורשות כי בית המשפט לא קיבל את העתירה ולא קבע מדיניות, אלא העביר את ההכרעה בנושא לבחינה מחודשת של הוועדה הבינמשרדית. הוועדה הבינמשרדית, על כל חבריה, קראה את פסק הדין, אך חרף זאת חבריה לא מצאו נימוק הומניטרי חריג המצדיק אישור הבקשה".

לטענת חדד, מדובר בילדה "אשר חיה לצד כל משפחתה, בכללם אביה. אין מקום לקרוע ילדה שמעולם לא עזבה את מולדתה מביתה". האם, מציינת חדד, עזבה אותה פעמיים לתקופות ממושכות בישראל. "ההשוואה למשפט שלמה אינה רלוונטית מאחר שהמקרה הנדון מצביע בדיוק על סוגיה הפוכה - הרצון לקרוע את הילדה מאביה הביולוגי, עמו שהתה כל חייה, ומסביבתה הטבעית".

"הארץ" הציע למשרד הפנים לבדוק מחדש את המידע בעניין האב, אך המשרד עמד על כך שזהו המצב העובדתי. זה כמובן מעלה שאלות נוספות וקשות על מידת הרצינות שבה התקבלה החלטתה של הוועדה הבינמשרדית. זה גם מעלה, ולא בפעם הראשונה, את השאלה אם סביר שוועדה העוסקת בעניינים הומניטריים לא תאפשר לאנשים שבגורלם היא דנה להופיע לפניה ולהציג את מצוקתם.

נטליה וסרגיי שפונט. "אני לא אשה קלת דעת, אבל כל בן אדם יכול להתאהב". בתמונה למטה: עם בתה של נטליה, אנה קספ