בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכיבוש - כמה זה עולה לנו

הכלכלן שיר חבר חקר ובדק במשך חמש שנים מה וכמה הפסדנו בגלל הכיבוש. מתברר שמדובר בהרבה מאוד כסף. ועוד

13תגובות

אם מחיר הכיבוש כה יקר, ורק השנה הוא עולה לאזרחי המדינה כתשעה מיליארד דולר, שהם כ-1,175 דולר לאדם, למה בכל זאת הוא נמשך? מיהם המרוויחים מן הכיבוש? איזו תשואה מפיקה ישראל מהשליטה בשטחים ומדוע הקהילה הבינלאומית משקיעה סכומי עתק בפלסטינים?

"משאביה של המדינה הוקדשו במשך עשרות שנים למאבק בפלסטינים על חשבון פרויקטים חברתיים", אומר שיר חבר, חוקר וכלכלן בן 31. "הכיבוש יצר שוק עבודה חדש של עובדים חסרי הגנה, מעמד העובדים בישראל נשחק בהדרגה ויש לזה קשר ישיר להתפתחות של מערכת כלכלית שמבוססת על כוח עבודה זול".

ספרו של חבר, "הכלכלה המדינית של הכיבוש הישראלי", ראה אור לא מכבר באנגליה, בהוצאה הרדיקלית פלוטו פרס, המתמחה זה 30 שנה בספרים העוסקים בפוליטיקה ובמדעי החברה. בכתיבתו התבסס חבר על עבודתו לתואר שני, ועל ממצאי מחקר שערך כחוקר של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, ארגון פלסטיני-ישראלי רדיקלי המתקיים מתרומות ומפרסם מידע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני וניתוח ביקורתי של החברה הפלסטינית והחברה הישראלית. "רציתי לחשוף את מערכת האינטרסים הכלכליים שמחזיקים את הכיבוש", הוא אומר. "הציקה לי השאלה, אם הכיבוש כל כך יקר ויש קונסנזוס די רחב בקרב כלכלנים שהוא לא רווחי ולא משתלם לישראל, ובעצם היה למדינה טוב יותר בלעדיו - למה בכל זאת הוא נמשך?"

חבר, בנו הבכור של חנן חבר, מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, וחוקר כיום במכון ון-ליר את הפרטת הביטחון בישראל (ראו מסגרת). בספרו מציג חבר את היתרונות והנזקים שהכיבוש מסב לחברה הישראלית. המחיר כולל כמובן את ההוצאות הישירות של הממשלה, אבל יש לכיבוש גם השפעה עקיפה, כמו יצירת הפערים בחברה הישראלית והפגיעה במרקם החברתי, הירידה בשיעורי הגיוס לצבא ולאחרונה - תנועת החרם הבינלאומית נגד ישראל, שממדיה עוד לא ידועים לציבור בישראל.

כמה עולה הכיבוש בשנה לאזרחית ישראלית כמוני, שחיה בתחומי הקו הירוק, עובדת ומשלמת בזמן את מסיה?

"המחיר האמיתי של הכיבוש הוא המחיר החברתי. האי-שוויון, הפגיעה במעמד הבינוני בישראל - ולאו דווקא הפגיעה ברמה של פרט מהמעמד הבינוני בישראל המשלם כך וכך. אני יכול לעשות חישובים ולתת הערכה גסה כמה זה עולה לך בשנה, אבל מה שיותר משמעותי זה שבישראל יש מעמד בינוני שמתכרסם והולך, בגלל שהכיבוש מרומם חלק קטן ממנו ומפיל חלק אחר".

בהתחלה היה הכיבוש סיפור הצלחה כלכלי. חבר מציין את 19 השנים הראשונות, 67'-86', שבהן הניב הכיבוש רווחים לישראל. המינהל האזרחי גבה יותר מסים מהפלסטינים, והשקיע פחות בכלכלה הפלסטינית. העודף הועבר למשרד האוצר הישראלי. ישראל ניצלה את השוק הפלסטיני השבוי, שנאלץ לרכוש ולייבא מוצרים מחברות ישראליות באופן כמעט בלעדי, מצב שמתקיים עד היום. "מי שנכנס לסופרמרקט או לחנות מכולת ברמאללה או בבית לחם מגלה ששמותיהם של רוב המוצרים כתובים בעברית. ישראל ניצלה גם את כוח העבודה הפלסטיני הזול, שרק בשנות ה-90 הוחלף ברובו במהגרי עבודה, ואת משאבי הטבע בשטחים, בעיקר את הקרקע והמים לצורכי ההתנחלויות, וגם את המחצבים, למשל שיש וחצץ".

מתי זה השתנה?

"זה החל להשתנות באינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 87' ואילצה את ישראל להגדיל את מצבת הכוחות בשטחים פי עשרה. המסחר נפגע ועלות הביטחון הרקיעה שחקים, מה שהפך את הכיבוש לנטל כלכלי על ישראל. לעלות הכיבוש יש גם חלק אזרחי: סובסידיות למתנחלים הכוללות הנחות ברכישת בתים, כבישים עוקפים, הטבות לחקלאים, שירותים ציבוריים טובים יותר וכן הנחות במסים. הסובסידיה הגדולה ביותר היא לתקציבי רשויות מקומיות, שם הצטברה סובסידיה של 25 מיליארד שקל מאז 67'.

"עלות הביטחון כוללת את השמירה על ההתנחלויות, בניית חומת ההפרדה (שמחירה עבר את ה-13 מיליארד שקל), תוספות מיוחדות למשרד הביטחון כדי לדכא את ההתקוממות הפלסטינית, ובעיקר - העלות העצומה של ביטחון פנים בישראל, הקמת בתי סוהר, הגדלת משמר הגבול וכו'. בעוד שהממשלה מוציאה על אזרח ישראלי בממוצע כ-40 אלף שקל בשנה, היא מוציאה על מתנחל יותר מכפול, כ-93 אלף שקל בממוצע בשנה (הוצאה אזרחית וביטחונית גם יחד). מכאן שכעשירית מתקציב הממשלה השנתי כיום יוצא על אחזקת הכיבוש, וזוהי הוצאה שצומחת במהירות, שכן אוכלוסיית המתנחלים גדלה בממוצע בשבעה אחוזים בשנה, בעוד שאוכלוסיית ישראל הכללית גדלה רק ב-1.8 אחוזים בשנה, והתקציב גדל ב-2.3 אחוזים בשנה. עד עכשיו עלה הכיבוש לכלכלה הישראלית יותר ממאה מיליארד דולר, יותר מתקציב שנתי שלם של הממשלה".

מדוע הנתונים הללו אינם גלויים?

"בורות מרצון, כך נקרא המושג שהתפתח במחשבה הפוליטית בעקבות מלחמת עיראק. בישראל זו בראש ובראשונה הממשלה שמשקרת לעצמה. הנתונים לא זמינים בגלל שקיימת מדיניות שראשיתה במלחמת ששת הימים. תום שגב כתב בספרו '1967 - והארץ שינתה את פניה', שהיתה מדיניות לא להשאיר יותר מדי עקבות, נתונים ומסמכים כתובים. בהתחלה זה התייחס לפעולות צבאיות, כמו למשל הרס שכונת המוגרבים ליד הכותל המערבי, שבוצע בלי פקודות כתובות שעלולות לסבך את הממשלה. וזה התפתח למדיניות של הסתרה בקרב פקידים. לדוגמה, פקיד משרד הפנים שאמור לארגן מענקי איזון (המענק העיקרי) לרשויות מקומיות, ובכוחו להעדיף התנחלות ולתת לה מעמד של אזור פיתוח אל"ף גם אם היא לא עומדת בקריטריונים".

אתה יכול לתת דוגמה?

"לפי דו"ח של שלום עכשיו מדצמבר 2009, אפרת, אריאל, בית אל וקרני שומרון נכללו ברשימת אזורי העדיפות. באפרת, למשל, השכר החודשי הממוצע היה 7,793 שקל. באותה שנה אשקלון, אשדוד, רמלה ולוד לא הוכללו ברשימה. השכר הממוצע ברמלה היה 4,427 שקל. הדברים הללו מצטברים וקשה לאסוף את כל הנתונים מכל סעיף ומכל משרד ממשלתי. בעבר ההוצאות על סלילת הכבישים העוקפים של המתנחלים היו של משרד התחבורה ואפשר היה לראות את התקציב, ולגלות שאלה כבישי אפרטהייד ושכל מתנחל מקבל יותר קילומטרים כביש ממה שמקבל ישראלי בתחומי הקו הירוק. מה גם שאלה כבישים יותר יקרים: עלות האבטחה של כביש מייקרת את סלילתו ב-20 אחוז ומשרד הביטחון לוקח על עצמו את סעיף האבטחה. החל משנות ה-90 העבירו את התקציב של הכבישים העוקפים ממשרד התחבורה למשרד הביטחון והתוצאה היא שעכשיו זה כבר לא שקוף ואי אפשר לראות את התקציב.

"זאת בורות מרצון, מה גם שאם הנתונים יהיו זמינים יהיו להם השלכות פוליטיות ומשפטיות, והשלכות חברתיות. הדו"ח הסודי של מערכת הביטחון על הבנייה הבלתי-חוקית בהתנחלויות פורסם במוסף 'הארץ' (ינואר 09') - מידע שהממשלה מסרבת לחשוף מחשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל".

פינוי עזה היה שיא האבסורד, אומר חבר. "כל מתנחל ברצועה קיבל מהמדינה הטבות מס, וסובסידיה גדולה יותר בשירותי בריאות וחינוך, ויותר מבני ציבור לנפש מאשר בתוך הקו הירוק, יותר משכנתאות בתנאים מיטיבים ועוד. ואז, כשהוחלט לפנות אותם, שלחו מטוסים לצלם תצלומי אוויר כדי להעריך את מספר המתנחלים. למה היה צורך בכך אם כל מי שכתובתו רשומה ברצועת עזה מקבל הטבת מס? מפני שהמידע מוסתר גם מהממשלה באופן מכוון. אף אחד לא עושה את המאמץ לאגד את כל המידע מכל הזרועות וממשרדי הממשלה".

מלכי המחסומים

כדי להבין על מה בכל זאת נשענת ההכרעה להמשיך בהחזקת השטחים, מציע חבר לפרק את המכלול שנקרא הישראלים לקבוצות בעלות אינטרסים. חברות ובעלי ההון מתפרנסים מהכיבוש, בין כמי שמספקים פרויקטים למשרד הביטחון, בונים למשל את החומה, או חברות שעושות שימוש בכיבוש כאמצעי לקידום מכירות נשק וידע ביטחוני. "זו תופעה נפוצה שסוחרי נשק ישראלים אומרים בחו"ל שהנשק שלהם נוסה בשדה הקרב עם בני אדם חיים. ישראל זוכה במקום ראשון בעולם במה שנקרא 'ביטחון המולדת', משמע שליטה באוכלוסייה אזרחית: מאגרים ביומטריים, פיקוח מצלמות, נוהלי אבטחה, חיפוש על אנשים, פרופיילינג לפי מראה חיצוני וגוון העור".

חבר מתקומם נוכח הטענה הרווחת שדווקא הציבור החלש והעני, בגלל בורות או טיפשות, תומך בימין שחותר להמשך הכיבוש. "זו טענה נפוצה בשמאל הציוני, שאינה מקובלת עלי. אף אחד לא רוצה להיות בתחתית הסולם החברתי. המודל של שתי מדינות לשני עמים, שמציעים בשמאל הציוני בישראל, מקבע את מצבם של יהודים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך בעמדה חברתית נחותה. יכול להיות שרמת החיים שלהם תשתפר, אבל מבחינת הסטטוס הם ייחשבו לחוטבי עצים ולשואבי מים. כשהפלסטינים מהגדה ומעזה נכנסים לתוך המשוואה הזאת, נוצרת היררכיה חדשה.

"קחי למשל חייל מג"ב, שבדרך כלל מוצאו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, אבל במחסום הוא המלך ובכוחו לשלוט בחייהם ובמותם של אנשים. אצל יוצאי החתך החברתי הזה מזהים את הרגש הלאומי החזק ביותר. זו האנומליה הישראלית, שבני המעמד שהכי נזקק למדינת הרווחה תומך בכיבוש ובוחר להגדיר את עצמו תחת הזהות הלאומית. כך הוא מרגיש שהוא בצד המנצח ובכוחו לספר לעצמו נראטיב של הצלחה".

דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה העלה את הטענה שדווקא הימין הוא שמקיים בשטחים הכבושים מדינת רווחה בשביל המתנחלים, ומדיניות הרווחה הזאת היא שמושכת רבים מהשכבות החלשות בתוך ישראל לעבור להתגורר מעבר לקו הירוק. זו לדעתו הסיבה לכך שהמעמדות הנמוכים בישראל תומכים בימין.

"אני לא מסכים איתו. בשביל רובם הגדול של הישראלים במעמדות הנמוכים הכיבוש אינו משתלם כלכלית, והם מודעים לכך".

האם הזרמת תקציבים להתנחלויות, ובכלל זה הקמת תשתיות, מוסדות ציבור ותשלום משכורות לעובדי ציבור, אינה למעשה סוג של מדיניות כלכלית שעליה ממליצים דווקא סוציאל-דמוקרטים? הרי גם העסקתם של רבבות ישראלים בתחום האבטחה, למשל, מקטינה את האבטלה.

"זו שאלה מאוד קיינסיאנית. קיימת גישה בכלכלה שכל הוצאות הממשלה בעצם תורמות בעקיפין לצמיחה. אני בכל זאת חושב שיש חשיבות על מה מוציאים את הכסף. סובסידיות למתנחלים מהוות פחות בזבוז מאשר הוצאות ביטחון, כי בכל זאת הקמת מרפאה או בית ספר זה דבר חיובי בסופו של דבר, אך הבעיה כאן היא בעיקר בהקצאה לא שוויונית של הוצאות הממשלה כדי לעודד אוכלוסייה מסוימת, ולא את כלל הציבור. חוץ מזה, בגלל שההתנחלויות לא הוקמו מתוך ראייה כלכלית רחבה, התנחלויות רבות מרוחקות ממרכזי מסחר ותעסוקה, והסובסידיות מהוות פיצוי שבסופו של דבר משאיר את רמת החיים של המתנחלים שגרים בהן דומה לרמת החיים הממוצעת בישראל (או גבוהה מעט יותר). כאן יש ודאי בזבוז משמעותי, כי השקעה ביצירת הזדמנויות לתעסוקה בעיירות הפיתוח היתה מניבה שיפור משמעותי יותר ברמת החיים של אנשים רבים יותר".

האינטרס האמריקאי

חבר אומר שהוא כתב את הספר באנגלית במטרה להשפיע על דעת הקהל העולמית, ופחות על זו הישראלית. "מדינות כובשות לא מוותרות מרצונן", הוא מסביר. "אני לא מכיר דוגמה היסטורית לאימפריה שיום אחד התעוררה ואמרה, אנחנו נורא מתנצלים שאנחנו לא בסדר ונפסיק עם זה מיד. זה לא תהליך שקורה מבפנים, ולכן לא כתבתי את הספר בעברית. מי שבעצם קובע עכשיו את ההתפתחות ההיסטורית כאן אלה הפלסטינים, ומי שיש לו תפקיד מכריע בעניין הזה זו הקהילה הבינלאומית".

ארצות הברית תומכת בעקביות בישראל, רבים טוענים שזה במידה רבה בזכות הלובי הפרו-ישראלי. האם יש לה גם אינטרס כלכלי שהסכסוך יימשך?

"הנרי קיסינג'ר אמר פעם שעל כל טנק שארצות הברית מעניקה במתנה לישראל, שכנותיה רוכשות ארבעה. הטענה שהלובי הציוני שולט בממשל האמריקאי לא משכנעת. חברת לוקהיד מרטין היא מפתחת הנשק הגדולה בעולם, ש-80 אחוז מתוצריה - מטוסים, טילים ומערכות חלל - נמכרים לצבא ארצות הברית. היא מייצרת את מטוסי F15 ו-F16 ועכשיו את F35. תקציב הלובי שלה לקונגרס, לסנאט ולבית הלבן גדול פי מאה מתקציב הלובי של אייפא"ק. האם הנשיא אובמה ילך ויישא נאום לפני לוקהיד מרטין כדי להצהיר שהוא תומך בהצעות שלהם? לא, אבל מול אייפא"ק הוא יכול להופיע וכשהוא אומר להם 'אנחנו נתמוך תמיד בישראל ואנו בעלי הברית שלה וכו'' הוא משדר מסר ללוקהיד מרטין: ישראל תקבל את שלושה מיליארד הדולרים בשנה סיוע מארצות הברית ובכסף הזה היא תרכוש נשק מחברות אמריקאיות. הסיוע הזה, שמגיע בצורה של נשק, הוא בעצם סובסידיה לחברות אמריקאיות, והרווח נשאר אצלן".

הסיוע הבינלאומי לפלסטינים זוכה לדגש בספר. חבר מצביע על העובדה שההשקעה הפיננסית בשטחים היא מעבר לכל פרופורציה, בהתחשב במספר התושבים. "אי אפשר לערוך תחרות של מסכנות וסבל, אבל לא קשה לזהות שבאריתריאה ובסודן רבים יותר המקרים של מוות ברעב מאשר בשטחים. למרות זאת הסיוע ההומניטרי לנפש גבוה יותר בשטחים ונע כיום סביב 300 דולר בשנה לנפש, ובתקופת האינתיפאדה השנייה הוא היה גבוה אף יותר - 500 דולר לנפש בשנה".

זו הערכה בחסר, מדגיש חבר, מאחר שיש סיוע שלא עובר בצינורות המדווחים. "כיום כרבע מהכלכלה הפלסטינית תלוי בסיוע מחו"ל, שמהווה רבע מההכנסה הלאומית שלהם". האיחוד האירופי משלם חלק נכבד מן הסיוע הזה. "הקהילה האירופית הודיעה שיש לה אינטרס בפתרון של שתי מדינות ולכן היא תממן את הקמת הרשות הפלסטינית. ההנחה היתה שאם לאנשים תהיה משכורת חודשית כעובדי הרשות, הם יסכימו להתפשר. כיום הרשות הפלסטינית פועלת למעשה כארגון חברה אזרחית. היא סוג של NGO, היא חייבת בדו"חות לתורמים כל שנה ואם היא לא עושה מה שהתורמים רוצים, היא מאבדת את התקציב. כך נוצר מצב שאירופה משקיעה את רוב התקציבים בתמיכה בפלסטינים, תוך כדי שמירה על יחסים מצוינים עם ישראל, כולל מתן הטבות סחר".

זה טוב או רע? אם זה רע, אולי מצבם של האריתריאים יותר טוב, בסופו של דבר?

"כמו הרבה דברים, זה גם טוב וגם רע. טוב שמונעים מוות המוני מרעב בגדה ובעזה בעזרת סיוע, אך רע שהסיוע נשלח במקום לתבוע מישראל לשנות את התנאים שמובילים לעוני ולמחסור. צריך להבין שלפלסטינים יש יותר הזדמנויות למסחר ולתעשייה מאשר לאריתריאה. המיקום הגיאוגרפי שלהם טוב יותר, יש להם הרבה יותר השכלה, אך בגלל הכיבוש הפלסטינים אינם מסוגלים לפתח את הכלכלה, וזה יוצר מצוקה הומניטרית אמיתית. אם הסיוע ייפסק יהיה רעב המוני, ולכן אסור להפסיק אותו בבת-אחת, אך סקרי דעת קהל פלסטיניים שאני מצטט בספר מראים בבירור שהפלסטינים מעדיפים פחות סיוע הומניטרי ויותר סיוע פוליטי, פחות סעד ויותר הזדמנויות לתעסוקה, כדי לא להיות תלויים בתרומות מחו"ל".

מה האינטרס הכלכלי בעמדה של האיחוד האירופי?

"חברות עסקיות רבות באירופה מעוניינות שישכון שלום במזרח התיכון. לא משום שהם מצדדים בצד זה או אחר בסכסוך, אלא בגלל אינטרסים אמיתיים, כמו למשל להוריד את מחירי הנפט. אבל הממשלות באירופה לא מעיזות לעמוד מול ארצות הברית".

אז אולי המשך המצב הקיים טוב לישראל?

"כאן החישוב הוא די פשוט. עלויות הכיבוש נטו לישראל - 9 מיליארד דולר בשנה. הסיוע האמריקאי לישראל - 3 מיליארד דולר בשנה, והוא מגיע בצורה של נשק בלבד. בהסתכלות אחורה, אפשר לומר שעד תחילת העשור האחרון, סך הסיוע מארצות הברית כיסה את סך עלויות הכיבוש - אם רוצים להעמידם זה מול זה - אבל בשנים האחרונות מחיר הכיבוש גבוה מסך הסיוע האמריקאי והפער ממשיך לגדול".

המפתח נמצא אם כן בידי ארצות הברית. האם הנשיא אובמה לא באמת רוצה בהסכם שלום?

"יכול להיות שאובמה רוצה שיהיה הסכם שלום, אבל גם ידיו כבולות. יש כאן מכלול של אינטרסים, ואם המשמעות תהיה ביטול חוזי נשק בהיקפים של מיליארדים, אז התוצאה תהיה פיטורים של עובדים בתעשיית הנשק האמריקאית, שבכוחם ללחוץ על חברי קונגרס ועל חברי סנאט. כמעט בכל מחוז בחירה קונגרסיאלי בארצות הברית מיוצר רכיב של F35, כדי שלכל חבר קונגרס יהיה אינטרס בייצורו. בינתיים ישראל הזמינה מטוסים בשלושה מיליארד דולר וערב הסעודית ב-30 מיליארד דולר".

אפשר לאמוד את הרווח של ישראל מהסיוע הבינלאומי לפלסטינים?

"קשה לאמוד בדיוק, אבל אפשר לראות דבר מעניין. בזמן הסכמי אוסלו, כשהחלה הזרמת הסיוע לפלסטינים, ישראל צימצמה את הגירעון המסחרי שלה שנה אחר שנה. חשוב להבין שהסיוע מגיע בכסף זר, והוא הומר לשקלים כי לפלסטינים אין מטבע משלהם. ההמרה נעשית בבנק ישראל. מבט ברזרבות מטבע החוץ בבנק ישראל מגלה שבזמן הסכמי אוסלו היה זינוק ביתרות מטבע החוץ של ישראל - אמנם גם בגלל הערבויות מארצות הברית, אבל הן לא מסבירות את כל הזינוק. משמעות הדבר היא שישראל בעצם מייצאת את הכיבוש: הרי זו אחריותה של ישראל לפי החוק הבינלאומי, בתור הכוח הכובש, לדאוג לצרכיה של האוכלוסייה הכבושה. הקהילה הבינלאומית, מסיבותיה המורכבות, לוקחת מישראל את האחריות ונושאת בעול במקומה, וכך הקהילה משלמת את הנדרש ואילו בשביל ישראל הופך הכיבוש לענף יצוא".

אבל אתה טוען שישראל לא מרוויחה כלכלית מן הכיבוש.

"נכון. אם הסיוע לפלסטינים על כל סוגיו הוא שני מיליארד דולר בשנה, הרי גם אילו ישראל היתה 'גונבת' מאה אחוז מהכסף הזה, השורה התחתונה היא עדיין שישראל במינוס".

חרם כלכלי

אל המחיר הכלכלי של הכיבוש מוסיף חבר את השפעת החרם הבינלאומי על ישראל שמתפשט בשנים האחרונות. "אם יש משהו שצריך לזעזע את הישראלים, זה החרם, כי לחברות ישראליות יש אינטרס לשתוק. כל חברה ישראלית שמרגישה שהחרם פוגע בה, האינסטינקט שלה הוא לא לדווח ולשמור את זה לעצמה".

ואיך אתה יודע?

"על ואוליה וסיטיפס, למשל, שבונות את הרכבת הקלה בירושלים, יש לי תיק של מאמרים שגודלו 18 מגה. המקור העיקרי שלי הוא ארגונים בשוודיה שדרשו מואוליה תשובות על חוקיות הרכבת במזרח ירושלים, ולמעשה מנעו מהחברה לזכות במכרז בסטוקהולם. אני עומד איתם בקשר רציף. מלבד זה אני עוקב אחרי כלי התקשורת בישראל, וגם אחרי סיקור הפרשה בעיתונות הכלכלית ובתקשורת הבינלאומית. שם מסקרים את פעילות המחאה ומגבים אותה במחקרים. העובדה שואוליה עומדת למשפט בצרפת עוזרת כמובן להשיג את הנתונים".

ב-22 בספטמבר 2004 חתמה ישראל על חוזה עם החברות הצרפתיות ואוליה (שנקראה אז קונקס) ואלסטום, להקמת הרכבת הקלה בירושלים. לביצוע הפרויקט הוקמה חברת סיטיפס, שבה שותפות גם חברות ישראליות: ואוליה מחזיקה 5 אחוזים מהמניות, אלסטום 20 אחוז, אשטרום 27.5 אחוז, פולאר השקעות 17.5 אחוז וקרן תשתיות ישראל 10 אחוזים. חברת ההפעלה של הקו היתה שייכת במלואה לואוליה. קו הרכבת יעבור מפסגת זאב עד הר הרצל, כחלק מפרויקט משולב עם קו אוטובוסים מהיר. שני הקווים יוצרים צורת X על מפת ירושלים, והתחנות ממוקמות כך שיאפשרו לתושבי ההתנחלויות שעוטפות את ירושלים לנסוע למרכז העיר ובחזרה. בדרך יש תחנות גם בשכונות פלסטיניות.

"לואוליה", אומר חבר, "יש מעורבות נוספת בכיבוש, באמצעות החברה Veolia Environmental Services, שבעבר נקראה TMM, שמפעילה מזבלה הנותנת שירותים לאריאל, מעלה אדומים, המועצה האזורית מגילות, בקעת הירדן, שומרון ואזור התעשייה ברקן. המזבלה ממוקמת על אדמה פלסטינית אך אינה משרתת את הקהילות הפלסטיניות באזור. יש כאן בעיה חוקית, משום שחברות אירופיות אינן רשאיות להעניק שירותים לשלטון הכובש בשטח הכבוש, שסופח בצורה בלתי חוקית לישראל. פעילים באוסטרליה, דנמרק, צרפת, אירלנד, הולנד, נורווגיה, סקוטלנד, שוודיה ושווייץ הקימו ארגוני מחאה ויצאו בקמפיין מחאה נגד ואוליה, ובמידה פחותה נגד אלסטום, שהיא חברה פחות גלויה המספקת בעיקר תשתיות.

"ב-2007 הגישה האגודה הצרפתית לסולידריות עם פלסטין, בשיתוף עם אש"ף, תביעה אזרחית בצרפת נגד ואוליה ואלסטום. הדרישה מבית המשפט היתה להוציא צו שיחייב את החברות לכבד את החוק הבינלאומי ולהפסיק את הפרויקט במזרח ירושלים. תגובת החברות היתה ניסיון למנוע דיון בבית המשפט, אך בדצמבר 2009 פסק בית המשפט בצרפת שהעניין שפיט והחל במשפט".

עוד לפני כן, באוגוסט 2009, הכריזה ואוליה כי בכוונתה למכור את מניותיה בסיטיפס ולהיפרד מהפרויקט במזרח ירושלים. אתה יודע מה היתה הסיבה לכך?

"זו היתה הכרזה מוזרה, מה גם שבדרך כלל חברות אינן מודיעות שהן מעוניינות למכור לפני שהן מצאו קונה. לדעתי המטרה היתה להשתחרר מלחצי החרם. ואוליה לא מצאה קונים, מאחר שחברות בינלאומיות לא רצו להיכנס לפרויקט כל כך רגיש פוליטית. רק אגד ודן הביעו עניין בפרויקט, אך הרשות להגבלים עסקיים לא רצתה לאפשר לאגד להרחיב את המונופול שלה על התחבורה הציבורית בירושלים. בעיתון הצרפתי 'לה מונד' התפרסמה כתבה על ההפסדים הכבדים שנגרמים לבעלי המניות בואוליה כתוצאה מהקמפיין ומהמשפט שמתנהל נגדה. ב'הארץ' התפרסמה הערכה שואוליה הפסידה חוזים שונים, בעיקר באירופה, שערכם הכולל נאמד בשבעה מיליארד דולר, סכום עצום בהשוואה לעלות הקמת הקו בירושלים - 2.4 מיליארד שקל בלבד. המכרז החשוב שהפסידה הוא לרכבת קלה בסטוקהולם. ערכו נאמד ב-3 מיליארד יורו, והוא אבד לואוליה בינואר 2009. סטוקהולם לא הודיעה במפורש שואוליה הפסידה במכרז בגלל הרכבת במזרח ירושלים, אבל זוהי מסקנה שנובעת מהתרשמותם של פעילים בשוודיה שליוו את הסיפור מקרוב".

מי חשף את הפעילות של ואוליה בשטחים?

"באוגוסט 2010 חשף הארגון השוודי דיאקוניה פעילות גזענית של ואוליה. החברה הפיצה סקר שבו שאלה את נוסעי הרכבת העתידיים אם יפריע להם לנסוע ברכבת עם ערבים, וגם פירסמה מודעות דרושים שבהן נדרש מהמועמדים לעבודה שירות צבאי מלא ועברית כשפת אם. ב-15 באוקטובר 2010 התפרסם ב'דה מארקר' שואוליה הגיע לסיכום עם אגד למכור לה את מניותיה בסיטיפס ו-80 אחוז ממניותיה בחברת ההפעלה, תמורת 45 מיליון שקל. כנראה שהרשות להגבלים עסקיים השתכנעה להרשות זאת".

סיבות מוסריות

חבר מאזכר חברות שמבקשות למשוך את ההשקעות שלהם מאזורי התעשייה בהתנחלויות, למשל חברת המזון ההולנדית יוניליוור, שהודיעה שהיא רוצה למכור את חלקה (50 אחוז) במפעל בייגל-בייגל בברקן אך טרם מצאה קונים. לבסוף הודיעה החברה שבמקום למכור את המפעל היא תעתיק אותו לתחומי הקו הירוק. לדבריו, יש פגיעה גם בחברות ישראליות המייצאות סחורות, למשל דשנים וכימיקלים לחקלאות בטורקיה. "לא שמעתי נציג של חברה ישראלית שיצא עם הודעה לתקשורת בארץ בנוסח 'איבדנו חוזה בגלל החרם'. הם לא רוצים לפגוע במחיר המניות, אבל זו ראייה קצרת טווח כי הם בעצם סופגים את הנזק שהממשלה גורמת".

יש לך דוגמאות נוספות?

"התאחדות התעשיינים עשתה סקר של יצואנים אחרי עופרת יצוקה. 21 אחוז מהחברות השיבו שהן נפגעו מהחרם ואיבדו בממוצע כעשרה אחוזים מהמכירות, שבהערכה גסה זה כשני אחוזים מכלל הייצוא הישראלי. אלא שכשהסקר הושלם הם גנזו את הממצאים בנימוק שיש בעיות מתודולוגיות. יתכן שהסקר לא מדויק אבל ירידה של כשני אחוזים בייצוא זה דרמטי.

"חברת אפריקה ישראל של לב לבייב, הבונה מעבר לקו הירוק, הגיעה לחידלון פירעון של אג"ח של החברה וזה נגע כמעט בכל מי שיש לו קרן פנסיה, קופת גמל או ביטוח מנהלים. אמרו שזה בגלל המשבר ובגלל החובות ובגלל השקעות כושלות במזרח אירופה ובלאס וגאס. לא נאמר ששבוע לפני שלבייב הודיע שאינו מסוגל להחזיר את החוב, בלקרוק, ענקית הקרנות הבריטית, הודיעה שהיא מושכת את השקעותיה מאפריקה ישראל בעקבות כמה בנקים שוודיים שלחצו עליה ובעצמם רצו למשוך את השקעותיהם, ובעקבות קרן הפנסיה הנורווגית שמשכה את השקעותיה מבנק ישראל ומאפריקה ישראל. לב לבייב לא היה מסוגל למחזר את החוב משום שהיתה משיכת השקעות מסיבות מוסריות מאגרות החוב שלו".

כמה יעלה לישראל לצאת מהשטחים?

"הפינוי מעזה יצר תופעה מעניינת שבה מפלגת העבודה הציעה, 'בואו ניתן להם פיצויים נדיבים כדי שזה יעבור חלק'. והליכוד אמר: 'בוא ניתן להם פיצויים עוד יותר נדיבים כדי שיעלה כל כך ביוקר שאף פעם לא יתאפשר פינוי נוסף'. זה יצר תקדים ולו היינו עושים חישוב כמה יעלה עכשיו לפנות את המתנחלים מהגדה, היינו מגיעים למספר המטורף של 500 מיליארד שקל, שזה כמו התקציב של מדינת ישראל בשנתיים. זה לא ריאלי. זה גם לא ריאלי שהקהילה הבינלאומית תסכים לשאת אפילו בחלק משמעותי".

בחישוב לטווח רחוק זה לא כדאי?

"אם היו משלמים 500 מיליארד שקל כדי לפנות את המתנחלים מהגדה, היה יוצא מכך שלא נותנים יותר סובסידיות למתנחלים, ולא צריך יותר את כל מערך השלטון הצבאי בשטחים. זו בעצם השקעה שתחזיר את עצמה אחרי כ-15 שנה, כי זה חוסך הוצאה של 9 מיליארד דולר בשנה, שהם היום כ-33 מיליארד שקל. אבל זה לא ריאלי, כי לא יגייסו חצי טריליון שקל. זה תרגיל מחשבתי שרק מדגים את ההיקפים של הפרויקט".

איזה פתרון מדיני עדיף מבחינה כלכלית?

"מדינה אחת, בתנאי שתהיה דמוקרטית - ממשלה אחת, מבטלים את מערכת האפרטהייד ופותחים את הגבולות. אזרחות שווה וזכות הצבעה לכל. זה פתרון שעדיף מבחינה כלכלית על פתרון של שתי מדינות, כי יש מנגנון כלכלי שיכול למצוא את האיזון בין השיקולים התקציביים והשיקולים המוסריים ולפעול באופן מדורג. אלא שזאת תהיה המדינה הכי לא שוויונית בעולם: יהיו בה מחנות פליטים בעזה ומצד שני הרצליה פיתוח".*

הפרטת הביטחון הרשות הפלסטינית פועלת כקבלן לענייני ביטחון בשירות ישראל

הקמת הרשות הפלסטינית ב-94' מהווה את ההפרטה הגדולה ביותר בהיקפה בתולדות ישראל, אומר חבר. הפרטת התעשייה הצבאית חלה על רבבות עובדים, הפרטת המחסומים הביאה להעסקת מאות עובדים ואילו הצבת מאבטחים פרטיים בכניסה לבתי עסק הגיעה לשיא של 43 אלף ב-2003. להשוואה, בשנת 2006 מנו כוחות הביטחון הפלסטיניים (לא כולל חמאס) כ-70 אלף שוטרים - כרבע מסדר הכוחות הסדיר של הצבא והמשטרה של ישראל. הכוח הפלסטיני הזה עוסק בפעילות הביטחון השוטף שבעבר ביצעו חיילים ישראלים, ואוכף עד היום את החוק הישראלי (בעיקר בתחומים כלכליים) בשטחים הכבושים. לשם כך פרושים בגדה המערבית מחסומים של משטרת הרשות, שגם מאבטחת אישים, מפזרת הפגנות, מבצעת מעצרים וחקירות - וכל זאת מבלי שתחזיק בסמכות של מדינה.

הרשות אמנם נועדה להפוך למדינה עצמאית עד 99', אך בפועל נכנסה לדפוס פעילות שמאפיין ארגוני חברה אזרחית. תשלומי מסים שהיא גובה מפלסטינים בגדה המערבית מהווים שליש מהכנסותיה, שליש מקורו במסים שישראל גובה עבורה (מכס, מע"מ ומס הכנסה מעובדים פלסטינים) ושליש - תרומות מהקהילה הבינלאומית (בעיקר מאירופה וארצות הברית). כחוקר במרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה על שם יעקב חזן, במכון ון-ליר, עוקב חבר אחר הפרטת הביטחון. לדבריו, מה שמייחד את הפרטת הביטחון בשטחים הוא העובדה שמשרד הביטחון אינו זה שמשלם לרשות, המתפקדת כקבלן שלו, אלא תורמים מחו"ל.

חומה יקרה ישראל תידרש לפצות את נפגעי החומה במזרח ירושלים

משנת 2000, טוען חבר, חומת ההפרדה שנבנתה בירושלים גורמת נזק של כ-200 מיליון דולר בשנה לאוכלוסייה הפלסטינית במזרח העיר. "האו"ם החליט בדצמבר 2006 שאפשר לדרוש מישראל פיצויים על הנזקים שהחומה גורמת, מבלי לפגוע בשאלת אי חוקיותה של החומה", הוא אומר. "ישראל הודיעה שהיא לא תרשה לפקחי האו"ם להיכנס ולאמוד את הנזק. 200 מיליון בשנה משנת 2000 הם שני מיליארד דולר. בירושלים, אגב, הנזק גדול במיוחד כי החומה חותכת את המרקם העירוני ולא רק מפקיעה קרקעות מחקלאים. החוב הזה, שני מיליארד דולר, ממשיך להצטבר ובסופו של דבר ישראל, כלומר אזרחי ישראל, יצטרכו לשלם אותו".

מי מרוויח מהכיבוש כמעט כל מגזר במשק הישראלי מעורב בפעילות מעבר לקו הירוק

אתר האינטרנט "מי מרוויח מהכיבוש" מתמקד בתיעוד מעורבותן העסקית של חברות בשטחים והוא אחד מהפרויקטים של קואליציית נשים לשלום - עמותה בת עשר, המאגדת עשרה ארגוני נשים פמיניסטיות ומהשמאל הישראלי (מחסום ווטש, בת שלום, פרופיל חדש ועוד). המימון מתקבל מתורמים פרטיים בחו"ל ובהם קרנות וארגונים מאירופה. הקרן החדשה, הדגישו שם השבוע, לא מממנת את הפרויקט, שזאת שנתו הרביעית.

שלוש נשים עושות במלאכה (בהיקף של כחצי משרה כל אחת) והן אוספות מידע המועלה לאתר בתום מחקר, הצלבה ואישוש של הנתונים. "זו לא רשימת חרם וזו אינה רשימה שחורה", אומרת מירב אמיר. "אנו אוספות את המידע ממקורות גלויים כגון מסמכים ממשלתיים. מצאנו שכמעט כל מגזר במשק זוכה לייצוג באתר".

408 חברות מרוויחות מהכיבוש והמידע אודותיהן באתר נבדק ואושר במאת האחוזים, טוענות הנשים. מעבר לזה, הן אומרות, הצטבר מידע על כ-700 חברות נוספות ששמותיהן טרם התפרסמו באתר מאחר שתהליכי המחקר והאימות לא הסתיימו, או שאלו חברות שפעילותן בשטחים קטנה.

קואליציית הנשים בוחנת את המעורבות העסקית של חברות בשטחים לפי שלוש קטגוריות. אחת מתייחסת לגופים שבונים בהתנחלויות וגם ספקי שירותים כשירותי תקשורת (טלקומוניקציה, טלפון סלולרי), סופרמרקטים ורשתות שיווק, בנקים המעורבים בדרכים שונות, בין אם במימון הבנייה (משכנתאות, למשל, ובעיקר הסכמי ליווי לחברות הבנייה), בין אם במימון עסקאות הנעשות בשטחים או בהקמת סניפים בהתנחלויות.

הקטגוריה השנייה מתייחסת לשליטה באוכלוסייה הפלסטינית ונכללים בה בניית גדר ההפרדה והחומה, הקמת מחסומים והתחזוקה שלהם וכל הקשור בשמירה של ההתנחלויות (מערכות רדאר, טלוויזיה במעגל סגור, גדרות, חומות ועוד).

הקטגוריה השלישית מתמקדת בניצול המשק הפלסטיני והכוונה לניצולם של משאבי טבע מתכלים, כגון מוצרי מחצבות. בקטגוריה זו נכלל גם מרכיב הניצול של המשק הפלסטיני כמשק שבוי. על פי הסכמי פאריס מ-95' בין ישראל לרשות הפלסטינית, קיבלו חברות ישראליות מונופול, למשל על אספקת דלק (פז בגדה המערבית ודור אלון בעזה).

דיפלומטיה עסקית חברות ומוסדות בתגובה: אין בסיס, אין החלטה, אין דיווחים, אין יכולת

* חברת אפריקה ישראל: "אפריקה ישראל וחברות הבת שלה אינן מעורבות בפיתוח נדל"ן ובבנייה ביישובי הגדה המערבית. לפיכך, אין בסיס לטענות המועלות על ידי קרן הפנסיה הנורווגית, או כל גוף אחר. חברת אפריקה ישראל התמודדה בתקופה האחרונה עם אירועים שקרו על רקע המשבר העולמי ועל כן, הניסיון לקשר בין אירועים אלה לבין מכירת מניות על ידי בעלי מניות של החברה, כאלה או אחרים, הנו תמוה ומופרך לחלוטין".

* יוניליוור: "באוקטובר האחרון רכשה החברה את חלקה של משפחת בייגל בחברת בייגל-בייגל. בעקבות הרכישה הפכה החברה להיות בבעלותה המלאה של יוניליוור. חברתנו בוחנת כל העת חלופות לאתרים השונים כדי למקסם יעילות, אולם אין כל החלטה קונקרטית לגבי מפעל בייגל-בייגל".

* קבוצת ואוליה ישראל: "הקבוצה פועלת בישראל החל מ-93', מעסיקה 1,700 עובדים ומחזור פעילותה הוא מעל 1.4 מיליארד שקל לשנה", נכתב בתגובת החברה. "באוקטובר 2010 הגיעה קבוצת ואוליה ישראל להבנות עם אגד לגבי מכירת זכויות ואוליה בשותפות סיטיפס, הזכיינית של מיזם הרכבת הקלה בירושלים. ככל קבוצה עסקית, ואוליה ישראל בוחנת את פעילותה על פי שיקולים פיננסיים ועסקיים ומתוכם היא מקבלת את החלטותיה.

"בעניין חברת קונקס - שירותי התחבורה הציבורית של ואוליה ישראל נותנים מענה לכל האוכלוסיות, בין אם מדובר ביהודי, מוסלמי, נוצרי, פלסטיני או אזרח זר. במרכז של חברת קונקס באזור ירושלים (מודיעין), מעל 20 אחוז מהמועסקים כיום אינם יהודים.

"בעניין סילוק פסולת - אתר טובלן מהווה דוגמה לשיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים. בעבר פעלה במקום מזבלה בלתי חוקית (פיראטית), שגרמה נזקים סביבתיים לעיר שכם ולכפרים באזור. כדי לשקם את הסביבה ולדאוג לפינוי נאות של הפסולת, פירסמה המועצה האזורית מכרז לטיפול באשפה. חברת תממ, חברה בת של ואוליה, זכתה במכרז הודות לפתרונות שהציגה. החברה מספקת לאורך השנים שירותים ברמה הגבוהה ביותר לכלל התושבים, בין אם הם יהודים, לא יהודים, ישראלים או פלסטינים.

"תאגיד ואוליה בעולם אכן קיבל איומים של חרם במשך השנים האחרונות בעקבות פעילותו בישראל. אולם, משנה לשנה היקף ההשקעות של ואוליה בישראל גובר. הקבוצה אף הרחיבה את פעילותה משמעותית במהלך השנה האחרונה בארבעת תחומי פעילותה: שירותי איכות סביבה, תחבורה, אנרגיה ומים".

* התאחדות התעשיינים: "אין לנו דיווחים על פגיעה משמעותית בייצוא ישראלי של מוצרים המיוצרים בגדה המערבית. הסקר שמזכיר הכלכלן שיר חבר אכן בוצע לאחר מבצע עופרת יצוקה וגם בהקשר המשבר הכלכלי העולמי. הסקר אמנם הראה ירידה זמנית בייצוא הישראלי, אך לא ניתן לשייך אותה באופן ספציפי לחרם, והערכתנו היא שהירידה ביצוא נבעה בעיקר מהמשבר הכלכלי ולאו דווקא מהחרם. להערכתנו הסקר אינו משקף את המצב כיום ואין לנו דיווחים על פגיעה בייצוא הישראלי כתוצאה מחרם כלשהו. ידוע לנו על מקרה אחד של חברה בינלאומית שהחליטה להעתיק את מפעלה מאזור התעשייה ברקן לתוך הקו הירוק".

* משרד הפנים: "המשרד מתקצב רשויות מקומיות לפי קריטריונים שוויוניים ואחידים, אשר עמדו במבחן בג"ץ. מענקי האיזון שמעביר המשרד לרשויות המקומיות, מועברים בהתאם למודל גדיש המתייחס למשתנים סוציו-אקונומיים, מקורות ההכנסה של הרשות והוצאותיה. בנוסף מעביר המשרד מענקים לרשויות המקומיות המוגדרות כהתיישבות צעירה בגולן, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון וכן מענקים ביטחוניים מיוחדים לסיוע לרשויות באזורי סיכון - עוטף עזה ויו"ש. אזורי עדיפות לאומית נקבעים בהחלטת ממשלה ואין למשרד הפנים כל יכולת לשנות החלטה זו".



איור: יעל בוגן


צילום: ניר כפרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו