רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחקיר: איך הפך הדיור הציבורי בישראל למנגנון שמרוויח על חשבון נזקקים?

שערוריית הדיור הציבורי בישראל: מוסף "הארץ" יצא לבדוק מקרה של משפחה אחת שנזרקה מדירת עמידר בבית שאן, וגילה את בעל הבית הגרוע ביותר בישראל - מדינת ישראל * ביד אחת, המדינה מאבדת מיליארדי שקלים כשאינה עוקבת אחרי מלאי הדירות שלה * ביד השנייה, היא זורקת משפחות מביתן בגלל כמה אלפי שקלים * כך הפכה המדינה את החלשים ביותר למסחטת כסף

תגובות

אורי וליאת זוהר לא חשבו שהם יוצאים למאבק ציבורי. הם לא העלו בדעתם, שהם וחמשת ילדיהם יהפכו למושג: "המשפחה מבית שאן". הם לא דמיינו שפקידים בכירים במשרד השיכון ופוליטיקאים מקומיים יציגו אותם כשקרנים, שיועצי תקשורת ינסו להשחיר את דמותם ולהציגם כבעלי ממון המנסים להתחמק מתשלום חובות, ושבדיון בכנסת ייחשפו פרטים אישיים שלהם. הם לא חשבו שהעירייה שלהם תיקח מהם את האוהל שבו גרו לאחר שאיבדו את ביתם.

הדבר האחרון שאורי וליאת זוהר התכוונו לעשות הוא לסכן את שלום ילדיהם. כל שרצו היה להבין דבר פשוט: איך חברת הדיור הציבורי עמידר עושה חשבון. איך היא מחליטה מה גובה שכר הדירה שלהם, ולמה היא טוענת שהם חייבים לה 100,000 שקל. ביולי האחרון הם קיבלו תשובה: שוטרים נשלחו לפנות אותם מהבית שבו גרו ב-16 השנים האחרונות.

עד לא מזמן הצטופפו שבע הנפשות למשפחת זוהר במחסן קטן הצמוד לבית אביו של אורי, דירת עמידר גם היא. החורף אילץ אותם לעבור אל תוך הדירה. הם איבדו את הזכות שניתנת לדיירי הדיור הציבורי, לרכוש את הדירה שבה התגוררו, ואיתה גם את התקווה לבית.

מוסף "הארץ" יצא לדרך בניסיון צנוע: להבין אם עמידר, הגופים הממשלתיים ועיריית בית שאן פעלו נכון ביחס למשפחה. אולם במהרה, התבהר כי החשבון של משפחת זוהר הוא מקרה פרטי - מאוד פרטי - של תופעה רחבה בהרבה. מהפרטים שנחשפים כאן לראשונה, עולה שמדינת ישראל לא יכולה לספק תשובות ברורות על שאלות שמשמעותן הכלכלית מסתכמת במיליארדי שקלים. במשך שנים מוסרים משרדי האוצר והשיכון נתונים סותרים בנוגע לכמות הדירות שברשות המדינה, כמה מהן נמכרו וכמה כסף הועבר לסוכנות היהודית.

בנוסף, לא ברור כמה כסף התקבל ממכירת הדירות, כמה מיליוני שקלים בשנה מקבלים קבלני משנה פרטיים, ומהם הסכומים המופנים לשיפור תנאי חייהם של הדיירים. ניסיונותיו של מוסף "הארץ" לקבל נתונים מדויקים לצורך תחקיר זה, נתקלו בתשובות מביכות של משרדי הממשלה. לעתים מדובר בסתירות בגובה של מאות מיליוני שקלים.

גם חברת הדיור הציבורי הגדולה ביותר, עמידר - שבימים אלה החלה לפרסם את עצמה ברדיו כ"בית של המדינה" - אינה מצליחה להציג את מלוא המידע על חשבונות הדיירים. אף כי מדובר בחברה ממשלתית, את דו"חותיה הכספיים היא מסתירה מהציבור. במשך שבועות סירבה לספק מידע לתחקיר זה ואיימה בתביעה משפטית, בעוד מבקר המדינה - והעובדות בשטח - קובעים שהיא לא עושה את הנדרש ממנה כדי לסייע לדייריה.

ובסוף הדרך מצויה הרשות המקומית שאליה מתנקז הסיפור הפרטי של משפחת זוהר, עיריית בית שאן. גם היא פועלת בלי ביקורת ובלי אכיפה, ולמרות מצבה הכלכלי הקשה, מעיבות עליה פרשיות הנוגעות בניהול כספיה.

לכאורה, זה עוד סיפור פשוט על משפחה שלא שילמה את חובותיה ונזרקה לרחוב. אלא שאורי וליאת זוהר מצאו את עצמם בלבו של סיפור הגדול מכפי מידותיהם. תחילתו במדינה צעירה שביקשה לסייע לחלשים בחברה, וסופו בהיפוך היוצרות: עשרות אלפי המשפחות העניות המשתכנות בדיור הציבורי הפכו למקור הכנסה רווחי למדינה, המכבידה עליהם יותר ויותר. ובעוד היא עצמה אינה יודעת מהו ערך נכסיה, ולאן זורם הכסף, זו משפחת זוהר, "הלא נחמדה", שנשארת בלי בית.

אחת מתוך רבים

כמעט חצי שנה עברה מאז שפונתה משפחת זוהר מדירת הדיור הציבורי ששכרה במשך 16 שנה בבית שאן, וליאת עדיין מתקשה לתאר את אותו היום. היא ממהרת להזיז את ראשה כשקולה נשבר, משתתקת לרגע ובמאמץ מעלה שוב חיוך. מיד עם תחילת השיחה היא מבקשת להדגיש שלא היתה רוצה בשום אופן שהסיפור הנוכחי שוב יתפרש כ"סיפור של אנשים מסכנים". היא אשה גאה, רהוטה. "אני אחת מתוך רבים", היא מסבירה בסבלנות, גם כשהיא נדרשת לענות על שאלות קשות. "הסיפור שלנו הוא אחד מתוך עשרות סיפורים דומים של משפחות כאן, ומישהו צריך להתעורר ולהקשיב". אנחנו עומדים מתחת לבניין השיכון המתקלף ומביטים על חלון המטבח בקומה הראשונה, שם נמצאת דירת ארבעה החדרים שבה התגוררה.

"שמו סורגים על החלון כדי שלא נפלוש שוב. פינו אותנו ב-14 ביולי ופה היה פינוי של עוד דירה", היא אומרת ומצביעה על החלון הסמוך. "אחרי שהוציאו אותי, השחיתו את כל הבית. הכל, כל הקרמיקה, כל האבנים, המזגן. שינו את הכל". בקבוק פלסטיק ריק מתגלגל בין כניסות הבטון החשוכות של הבניינים, בחלק מהכניסות יש ערימות של פסולת, מזכרות מדיירים קודמים. כיסא תינוק שבור, חביות מנוקבות, מנגל שרוף. פיסות דשא מצהיבות צומחות בחצר האחורית.

כשהיא נשאלת אם בעצם היא מבקשת שיוותרו לה על החוב, ליאת מתרגזת. "באתי לבקש שימחקו לי חוב?" היא שואלת, "אני לא מתכחשת למה שאני צריכה לשלם, אני רק מבקשת את ההנחה שמגיעה לי לפי כל הניירת שנדרשתי להביא. זה הכל. שייחשבו את החוב לפי מה שבאמת היינו צריכים לשלם. קחו אחורה, תעשו את החשבון, תבדקו כמה הנחות מגיעות לנו, תורידו את מה שכן שילמנו בתקופה הזו, תקזזו. אבל אי אפשר שלא יתנו לי שום תשובות, איך הגיעו לסכום. יש קריטריונים שההיגיון אומר שצריכים להיות. אנחנו שבע נפשות".

דירות במבצע

כדי להבין את מה שמתרחש היום, צריך לחזור אחורה. בשני העשורים הראשונים למדינה, רובה של הבנייה בארץ היתה של דירות דיור ציבורי. באותן שנים, הדיירים יכלו לרכוש את דירותיהם ולקבל הטבות שונות. עם השנים הצטמצמו המכירות, עד שב-94' הופסקו כמעט לחלוטין.

ב-97' החליטה ממשלת נתניהו להעביר את ניהול הדירות לחברות פרטיות. כתגובת נגד, נחקק ב-98' חוק הדיור הציבורי שיזם ח"כ רן כהן ממרצ. החוק איפשר לדיירים המתגוררים בדיור הציבורי יותר מחמש שנים, לרכוש את דירתם בהנחה ניכרת. החוק קבע שהכספים המתקבלים מהמכירה ישמשו לרכישת דירות חדשות של דיור ציבורי.

שלושה חודשים לאחר אישור החוק, הקפיאה הממשלה את יישומו בחוק ההסדרים ומאז הוא מוקפא מדי שנה. במקום החוק, יצאה המדינה במבצעי מכירות אחרים. מלבד הקשחת הקריטריונים לזכאות לקניית הדירה, ההבדל העיקרי לעומת החוק הוא שכספי המכירה כבר אינם מוקצים לרכישת דירות חדשות. במקום עשרות אלפי הדירות שנמכרו ב-12 השנים האחרונות, לא נבנו חדשות. כך מייבשת ישראל את הדיור הציבורי.

בוויכוח על עתיד הדיור הציבורי מעורבות החברות המשכנות - עמידר הממשלתית, עמיגור של הסוכנות היהודית (המחזיקות יחדיו 90 אחוז מהדירות), והחברות הממשלתיות-עירוניות פרזות, חלמיש, שקמונה וחלד - וכן משרדי ממשלה, חברי כנסת וארגונים חברתיים. אולם לפני שדנים בעתיד, כדאי לדעת מהו מספר דירות הדיור הציבורי - מה גודל תיק הנדל"ן של מדינת ישראל.

 

על בתים ומספרים

שלא במפתיע, התשובה אינה ידועה. כבר ב-98' כתב מבקר המדינה כי "בבעלות המדינה למעלה מ-100,000 דירות", אך לא ידע לציין מספר מדויק והזהיר ש"משרד השיכון אינו מנהל רישום מרוכז של מלאי הדירות הציבוריות שבבעלות המדינה". גם ב-2004 התריע צוות בין-משרדי כי הנתונים אינם מדויקים, וב-2009 שב המבקר והזהיר כי אין מערכת ממוחשבת העוקבת אחרי המלאי.

השאלה שאיש כנראה לא יודע לענות עליה, היא כמה דירות היו ברשות המדינה בתחילת מבצעי המכירה, ב-99'. בדיון בוועדת הכלכלה באוקטובר 2007, מסר מנכ"ל המשרד דאז נתונים, שלפיהם החזיקה המדינה 111,000 דירות. אולם בחוק ההסדרים הנוכחי מציין משרד האוצר, כי עד היום נמכרו "כ-30,000 דירות" ונותרו "כ-66,000". כך שלפי האוצר, שהמאגר ההתחלתי עמד על 96,000 דירות.

הפער בין שתי ההערכות אינו של מה בכך. על פי חישובי משרד השיכון, שוויה הממוצע של דירת דיור ציבורי הוא כ-314,000 שקל (לדיירים היא נמכרה בהנחה משמעותית). פער של 15,000 דירות, משמעו לפחות 4.5 מיליארד שקל - שלאיש לא ברור אם הם נמצאים ברשות המדינה או לא.

עם השנים, סיפקה המדינה נתונים סותרים נוספים. בדצמבר 2009 פורסם דו"ח הפעילות של האגף למידע וניתוח כלכלי במשרד השיכון, ממנו עולה כי המאגר ההתחלתי היה 98,480 דירות (כ-29,480 שנמכרו וכ-69,000 שנותרו). אולם מהדו"ח שפורסם כעבור שנה, עולה שהמאגר ההתחלתי היה 96,160 דירות (כ-31,160 דירות שנמכרו וכ-65,000 שנותרו). הפרש של 2,320 דירות, בתוך שנה. שווי הפער: 696 מיליון שקל.

מוסף "הארץ" ביקש מהגופים הממשלתיים את הנתונים המדויקים להיום, אולם הם התקשו להעבירם. משרד השיכון מסר את תשובתו שלושה שבועות וחצי לאחר הפנייה: "מכיוון שמדובר |בנתוני מכירות על פני שנים ארוכות, צריך לעשות עבודה ובדיקה מיוחדות, ובחודש דצמבר זה בלתי אפשרי". גם המתנה לתוך ינואר לא הועילה.

גם עמידר השיבה רק לאחר שלושה שבועות של בקשות חוזרות, כי מכרה כ-19,350 דירות והיא מנהלת כ-47,000 דירות. יוצאת הדופן היתה עמיגור, שהוכיחה שגם גוף גדול יכול לעקוב אחר מלאי הדירות שברשותו, ומסרה באופן מיידי כי מכרה 10,341 דירות ומנהלת 12,998.

עסק רווחי

אלא שזו רק ההתחלה. הדיור הציבורי נועד לספק דיור מסובסד ומוזל במיוחד, למשפחות הזכאיות לכך. אבל לפני שבע שנים, החליטו משרדי האוצר והשיכון לשנות את שיטת החישוב של שכר הדירה. על פי משרד האוצר, היעד הוא שכל הדיירים שאינם נתמכים בקצבאות, ישלמו שכר דירה המקביל לזה שבשוק החופשי - כך שלא יהיה הבדל מהותי בין שכירת דירה ציבורית או פרטית.

מסמך של מרכז המחקר של הכנסת מ-2006 מציין כי "מגמה זו מנוגדת להגדרה הבסיסית של הדיור הציבורי, שאינו אמור להיות מנגנון רווחי המממן את עצמו, (אלא) מסובסד בידי המדינה כעזרה לנזקקים בחברה".

אך למרות זאת, החליטה מדינת ישראל להפוך את מה שהיה אמור להיות מנגנון סיוע, לעסק רווחי. מאוד רווחי. בעקבות המהלך, הועלו תעריפי שכר הדירה למשפחה במאות שקלים לאורך השנים. כך נדרשו אורי וליאת - למרות שעל פי הגדרתם כדיירים ותיקים, הם זכאים לשלם שכר דירה סוציאלי מופחת - לשלם על דירה בפריפריה, במצב תחזוקתי ירוד, כמעט 1,000 שקל בחודש, נכון ל-2010.

עמידר היא חברה רווחית לקופת המדינה. בדיון שנערך בנובמבר בכנסת, אמר מנכ"ל עמידר, יעקב ברוש, כי החברה שלו מכניסה למדינה יותר מ-400 מיליון שקל בשנה - משכר הדירה של הדיירים וממכירת דירות לזכאים. אלא שבמסגרת הסכם הניהול שחתמה עמידר עם המדינה ב-2003 והפך אותה לגוף עצמאי כלכלי, נקבע כי התשלומים עוברים למדינה ובתמורה זוכה עמידר לתקציב שנתי קבוע של כ-170 מיליון שקל.

מעמידר לסוכנות

חמישה מיליארד שקל, לפחות. זה סכום ההכנסות של החברות המשכנות מאז 99', מהשכרת הדירות ומכירתן. לאן הולך הכסף? רובו מיועד לסוכנות היהודית - בעליה של חברת הדיור הציבורי עמיגור. בינואר 99' חתמו משרד האוצר והסוכנות על הסכם עקרונות "לפיצוי הסוכנות היהודית בגין מכירת דיור ציבורי": הסוכנות מוכרת למדינה את הדירות שלא נמכרות לדייריה.

על פי מבקר המדינה, ועדת הכספים התחייבה בפברואר 99' לממן את ההסכם ב-1.4 מיליארד שקל, בעוד שלמעשה נדרשו מיליארד שקל נוספים. ניתן היה להניח כי הקצאת סכום כה גבוה התקבלה בסופו של תהליך מחושב. אך מבקר המדינה כתב ב-2003: "למרות שההסכם חריג מבחינת היקפו... לא נבע מהחלטות הממשלה, ולא נערכו כל תחשיבים שעל בסיסם ייקבעו... מחירי הדירות שלפיהם תרכוש הממשלה את הדירות". עוד צוין, כי "משרד הבינוי והשיכון הנושא באחריות לדיור הציבורי - לא היה שותף למשא ומתן, ואינו חתום על ההסכם. במקום להשקיע את הכספים במימון פתרונות דיור לנזקקים - משלמת המדינה לסוכנות היהודית מאות מיליוני שקלים בגין רכישת דירות ציבוריות על יושביהן (תוך שהיא נדרשת לקחת תחת חסותה את הטיפול בהם)".

מהי עלות ההסכם הכוללת? גם בנושא זה מציג האוצר נתונים שאינם מדויקים. בתשובה לשאלת המוסף, מסר המשרד כי "לעמיגור שולמו כ-1.3 מיליארד שקל עד סוף 2009", "בשנת 2010 שולמו עד כה 111 מיליון שקל, וצפוי תשלום נוסף" - כ-1.4 מיליארד שקל בסך הכל. אלא שמהסוכנות היהודית נמסר כי עלות ההסכם עד כה עמדה על "כ-484 מיליון דולר". לפי שער הדולר הממוצע מאז 99', מדובר בכ-2.03 מיליארד שקל. זהו פער בלתי נתפס של יותר מ-600 מיליון שקל. האוצר הוסיף, שעד סיום התשלומים ב-2015, יועברו לסוכנות עוד 700 מיליון שקל.

ומדוע בכלל מזרימה המדינה כספים לקופת הסוכנות? בתגובתה הסבירה הסוכנות היהודית ל"הארץ" כי הכסף נועד להחזר הלוואות ענק שנלקחו לצורך קליטת העולים מרוסיה בשנות ה-90. כך נחשפת התמונה החברתית האמיתית: מדינת ישראל הפכה את השכבות המוחלשות ביותר, דיירי הדיור הציבורי, למקור המימון להחזרי הלוואות על קליטת העולים מחבר המדינות. וזאת במקום שהכסף יוחזר להשקעה בדירותיהם, או שיועבר לסוכנות מתקציב המדינה.

קנס או בונוס

ברברה אפשטיין מעמותת סנגור קהילתי, שבין שאר פעולותיה מסייעת לדיירי הדיור הציבורי, מסבה את תשומת הלב למנגנון נוסף: "ב-2003 הוכן חוזה שמסדיר את העניינים הכלכליים בין משרד השיכון לחברות המשכנות. לפי ההסכם, על החברה מוטל קנס אם היא לא פועלת בצורה מרבית לגביית שכר הדירה מהדיירים". במשרד השיכון מסבירים כי "במסגרת הסכם בין עמידר לממשלה, נקבע כי בהיקף גבייה של מתחת ל-88 אחוז, החברה תשלם קנס בשיעור מסוים. בהיקף גבייה של מעל ל-88 אחוז, החברה תקבל בונוס בשיעור מסוים".

תמריצים כאלה עשויים לעודד את עמידר להכביד את הנטל על הדיירים, ויכולים להסביר את הנטייה של החברה להוציא צווי פינוי ולפתוח תיקי הוצאה לפועל, כדי ללחוץ על הדיירים לשלם, ולהגיע לשיעורי גבייה גבוהים. בדרך כלל, מגיעים הדיירים להסדר פריסת חובות, שבו עמידר עשויה לוותר על חלק גדול מהחוב באופן שרירותי. "כאשר משפחה באה לעשות הסדר תשלומים, החברה מוכנה לבטל חלק נכבד מהחוב, והמשפחה מתחייבת לתשלומים לשנים רבות", אומרת אפשטיין שהיתה נוכחת בהסדרים רבים כאלה. המשמעות היא "שבנוסף לשכר הדירה, המשפחות נדרשות לשלם סכום נוסף שהוא אמנם החוב, אך בסך הכל זה יכול להגיע עד לחצי מההכנסות החודשיות".

זה היה גם גורלה של משפחת זוהר. חובם לעמידר עומד כעת על כ-107,000 שקל. 48,000 שקל מהחוב אינם על שכר דירה, אלא על חיובים נלווים, מתשלום על גננות ועד ריביות והצמדות. לאורך השנים נפתחו נגד המשפחה תיקים בהוצאה לפועל והוצאו כמה צווי פינוי.

אלא שבפעם האחרונה, כשמנהלת הסניף בבית שאן דרשה שישלמו 10 אחוז מהחוב כדי לבטל את הצו, סירבו אורי וליאת לשלם כ-10,000 שקל בלי לדעת מדוע עמידר אינה מתייחסת לזכאות שמגיעה להם, לטענתם, להנחה בשכר הדירה. בעמידר טוענים כי המשפחה "מעודכנת בכתב ובשיחות רבות" בנוגע לחוב. הטענה הזו מסעירה את ליאת. היא עומדת על כך שבשיחות הרבות במשרדי עמידר, לא הוסבר לה על מה היא משלמת, וכמה. "קח את התיק שלי שיושב בעמידר ואת התיק ברווחה ותראה איזה ניירת יש שם. הרי אלה אנחנו שמבקשים את הפירוט, ריבונו של עולם, אנחנו מבקשים שעמידר יחשפו את כל התיק שלנו, והם מסרבים. למה הם מסרבים? הרי זו בדיוק הזכות שלנו. זה מקומם אותי, הכל צריך להיות שם בתיק".

בחודשיים האחרונים ניסו בני המשפחה, בעזרת מוסף "הארץ", לקבל פירוט מלא ומדויק של חובותיהם ב-16 השנים שבהן הם מתגוררים בדירה. עמידר הפנתה את בני המשפחה לעו"ד גל אמיר, עורך דין פרטי המנהל מטעם החברה את הליכי ההוצאה לפועל נגד אורי וליאת (על הסתירות בחשבון - ראו מסגרת). גם לגבי חובה של המשפחה נמסרו גרסאות רבות מדי. בתגובה מצומצמת שהעבירה החברה בתחילת נובמבר, נכתב כי "המשפחה מסרבת זה כשבע שנים לשלם את חובה המתמשך לחברת עמידר בסך 98,774 שקל". שבוע מאוחר יותר, במכתב אזהרה שנשלח למערכת "הארץ" ממשרד עו"ד יעקב וינרוט המייצג את עמידר, נכתב כי המשפחה לא שילמה את חובותיה "במשך כשמונה שנים".

אבל המסמכים שהעביר עו"ד אמיר למשפחה מלמדים כי המשפחה העבירה לא מעט כסף לעמידר: ב-2003-2004 לדוגמה, שילמה כ-11,000 שקל מחובותיה, ב-2006 הועברו 15,000 שקל על חובות וביטול צו פינוי וב-2009 שולמו 3,000 שקל נוספים. זהו אמנם תשלום חלקי, אך לא מדובר בדיירים שלא שילמו דבר.

הדור הבא בעמידר

בתוך הסתירות וחוסר השקיפות הזו יש משפחה שמנסה לשרוד. ליאת נולדה בטבריה, אורי יליד בית שאן. הם באמצע שנות השלושים לחייהם, שניהם דור שני לדיירי דיור ציבורי. אורי גדל במשפחה של 11 אחים ואחיות. כשהוא נשאל על העבר שלו, הוא מדבר בשקט, כמעט לא נשמע. אמו נדרשה לטפל בילדים, אביו היה בא והולך. "אף אחד לא היה יושב עליך ללכת לבית ספר, או לעשות שיעורים", הוא אומר, "היינו מסתובבים, גונבים, קטטות".

כנער, נשלח למוסדות סגורים לנוער עבריין: נוה חורש, מכורה ומעון גילעם - שם גילו את הכישורים שלו. "בגלל שהיו לי ידיים טובות, הייתי נגר, משפץ, בונה, עושה צנרת. בשנה האחרונה יצאתי כל יום לעבוד במוסך במפרץ חיפה". כשהסתיים צו המעון, חזר לבית שאן. מאז שהכיר את ליאת, הוא אומר בחיוך נבוך, לא חזר לדברים שעשה כילד. "פעם הייתי נלחם על הילדות שלי. פה אני נלחם על הילדים שלי", הוא אומר.

אורי מחזיק מוסך קטנטן באזור התעשייה, שמפרנס את המשפחה בדוחק. אחרי שהתחתנו גרו אצל הוריו, והגישו בקשה לדירת דיור ציבורי. הם נמצאו זכאים, וכשהבת הבכורה היתה בת שלושה חודשים, נכנסו לדירה. מאז נולדו להם עוד ארבעה ילדים, ובמשך 16 שנה גרו בדירת השיכון.

רוב הוויכוח שלהם עם עמידר נסוב על הזכאות להנחה. במשך שנה אחת, 2004, עמידר כנראה שוכנעה בזכאותם, ושכר הדירה שלהם עמד על 44 שקל בלבד לחודש. אולם בשאר השנים, נע שכר הדירה בין 630 ל-950 שקל בחודש. אורי וליאת התעקשו לקבל את ההנחה. לטענתם, במשך שנים עמידר לא התייחסה לטענותיהם.

ליאת, בעמידר מתעקשים ששנים לא שילמתם, שלא הצגתם מסמכים שיזכו אתכם בהנחה.

"כל השנים הגשנו דו"חות. הרבה פעמים באתי עם ניירת. גם בלשכת הרווחה, העובדת הסוציאלית הגישה דו"חות כל כמה חודשים לעמידר, הבאנו ממנה מסמכים ותלושי משכורת. וכל פעם שאני באה לראות אם זה הגיע לוועדה, הם אומרים 'לא, הניירת התיישנה, צריך מחדש'. זה משחק, ובינתיים אנחנו משלמים מה שאנחנו יכולים".

אורי, בעמידר ובמשרד השיכון אומרים שיש לכם שני ג'יפים ושאתה משתכר יפה.

"יש לנו שני כלי רכב שסידרתי בעצמי, אחד קניתי בלי מנוע, אחד הולך לגריטה עוד שנתיים. ביחד לא תגיע ל-20,000 שקל. יש לי המון חובות, מאות אלפי שקלים, לא רק לעמידר, אבל אני מתקיים. לפעמים אני מוותר על הרבה דברים בשביל לעבור את החודש, אין מה לעשות. אבל הילדים שלי יילכו לבית ספר. לפני שאני שם את הסיגריה בפה, אני קונה להם את הסנדוויצ'ים שלהם, את הספרים שלהם, את מה שהם צריכים. והילדים שלי יבואו לפני הדרישות של עמידר. אתה לא יכול לדחוף את הילדים בתוך החוב הזה, שהם לא יאכלו, לא ישתו, לא ילמדו. זה החישוב הפשוט".

תקציב מצונזר

עמידר, חברת הדיור הציבורי הגדולה ביותר, דורשת מדייריה לחשוף את כל נתוניהם הכספיים, ומתווכחת עמם על נכונותם. היא מוציאה צווי פינוי בשל חוב של כמה אלפי שקלים. אולם היא עצמה - מסתירה את נתוניה הכספיים. מי שיבקש לעיין בדו"חות שהחברה מעבירה לרשות החברות הממשלתית, יגלה כי רוב הסעיפים מוסתרים בסימון שחור עבה. לבקשת מוסף "הארץ" העבירה הרשות את הדו"ח הכספי האחרון של החברה (2009), אבל גם ממנו נמחקו הסעיפים הכספיים. מהרשות נמסר כי "אישור בדבר השמטה של חלק מדו"ח כספי נעשה בהתאם לפנייה מנומקת של החברה לרשות ובאישור הרשות".

גם ניסיון להבין את מאזני החברה המאוחדים, שאינם מוסתרים, הוא בלתי אפשרי. כבר ב-2006 כתב מבקר המדינה כי דו"חותיה של עמידר סובלים מ"היעדר שקיפות" ש"אינו מאפשר לקורא הדו"חות להעריך את הרווח או ההפסד שנגרם לחברה". עמידר מסרה ל"הארץ" כי "בעיקרון כל שכר הדירה שנגבה מהדיירים מועבר למדינה. מדובר בהיקף של כ-120-160 מיליון שקל בשנה. לפני כניסת הסכם (הניהול) לתוקף (ב-2004), כספי ההכנסות משכר דירה, חלקם הועבר למדינה וחלקם נשאר בחברת עמידר". סכום ההכנסות הכולל מאז החתימה על ההסכם לא נמסר.

אחד הסעיפים המעניינים המוסתרים בדו"חות, מפרט את הסכומים שמעבירה החברה לקבלנים פרטיים רבים: קבלני בניין המבצעים שיפוצים ותיקונים, עורכי דין המנהלים את תיקי הגבייה והתביעות נגד דיירים, חברות שמירה, חברות גינון וניקיון, שמאים ועוד. כמה כסף עובר אליהם? הנתון מושחר ומוסתר.

כאילו כל זה לא מספיק, הנתונים לגבי ביצוע התקציב בפועל מבלבלים לא פחות. על פי משרד האוצר, תוקצבה עמידר ב-2010 ב-170 מיליון שקל. ב-2009, טוען המשרד, היא ניצלה את כל התקציב. אבל על פי החשב הכללי, גם הוא במשרד האוצר, ב-2009 נרשם תת ביצוע בהיקף של כ-86 מיליון שקל בהסכם עם חברת עמידר, כלומר: כמחצית מהתקציב לא נוצל. על פי משרד השיכון לעומת זאת, ב-2009 בוצע 73 אחוז מהתקציב במזומן של עמידר.

המסקנה מבהילה: לא ברור מה איכות הפיקוח, אם בכלל, על הוצאות עמידר. ממשרד השיכון שאמור לפקח על החברה, נמסר כי "עמידר פועלת בביצוע עצמי או על ידי רכישת שירותים מגורמים פרטיים... ועמידר היא שמפקחת עליהם". את המחיר משלמים הדיירים.

כשהקירות נוזלים

יגאל מסקני לא עושה רושם של אדם חלש. הוא גדול ממדים ובעל קול רועם, אבל כוחו לא עומד לו מול בעל הבית שלו. גם הוא דור שני ליושבי מעברת בית שאן, נשוי ואב לארבעה. כל חייו הוא עובד, כיום בגשר הירדן, עובד קבלן במחלקת הייבוא. "אני בודק את כל הבגדים שנתפרים בירדן ומגיעים לארץ, קסטרו וכל המותגים", הוא מסביר.

13 שנים הוא חי בדירת עמידר. לפני שש שנים, כשכבר התחיל לפעול לרכישת הדירה בהנחה, התגלו בה לפתע נזילות מים חמורות. השכנה שמעליו, דיירת עמידר גם היא, בנתה אמבטיה חדשה, ומאז החיים הפכו לסיוט. "התחילו אצלי מפלים של מים, שחדרו לחשמל ואש ופיצוצים", הוא מספר כשאנחנו עולים במדרגות החשוכות בבניין. "לפני זה לא התלוננתי על כלום: בכסף שלי בניתי קיר גבס בסלון, אז יש לי עוד חדר. לא רציתי לעבור דירה, לא ביקשתי כלום".

מסקני פנה לעמידר וקבלן השיפוצים המקומי הגיע. "הם שלחו אותו לעשות תיקון קטן שלא עזר, חודשיים אחרי זה הכל היה אותו דבר. ואז עזבו את זה לשנתיים, לא ענו לקריאות שלי. בורג הם לא שמו בבית". הנזילות התפשטו למטבח ולחדר השינה. "עברה עוד שנה, הגיע מהנדס ששאל אותי איך אני גר שם. הבטיח שיטפלו. עוד שנה עברה ולא קרה כלום. התקשרתי מאות פעמים למוקד, לפעמים מהמשרדים של עמידר, עם הפקידה. הקבלן היה מגיע אחרי ארבעה-חמישה ימים, לפעמים לא היה מגיע בכלל".

לרוב הדיירים אין אמצעים להילחם משפטית בבעל הבית שלהם. במקום זאת, מסקני הפסיק ביולי 2008 לשלם את שכר הדירה. "הם לא עושים כלום, אז ביטלתי את הוראת הקבע", הוא מסביר. "אמרתי להם, אתם לא באים לתקן, למה שאני אשלם לכם כסף? אז עמידר הפעילו עורך דין נגדי, שהתחיל הליכים ועיקולים".

גם אחרי כמה שיפוצים שמסקני ביצע על חשבונו, מצב הדירה מזעזע. חלק מהקירות אכולים ונפערו בהם חורים. הצבע מתקלף, חוטי חשמל נחשפו. "יש קבלן אחד על כל בית שאן עם שני פועלים, אתה יודע איזה תיק יש לו?" ממשיך מסקני. "הוא מכיר אותי כבר שש שנים ואמר שאין מה לעשות. פניתי לסניף עמידר המחוזי, שלחתי מסמכים מרופא, שהילדים חולים בדלקות מהמים, תיק עם תמונות, שיראו איך אני חי. אבל קיבלתי תשובה שלילית - אי אפשר לעבור בית".

שבוי בביתו

מסקני לא יכול לעזוב לדירה פרטית. אם יעשה זאת, יאבד את הזכאות לרכישת דירה מעמידר, ובשוק החופשי אין לו סיכוי. "הסברתי להם שאני חייב שהם יעבירו אותי דירה, שאי אפשר לגור פה. אמרנו להם שאם יתנו לנו דירה ליד ההורים של אשתי, שאנחנו יודעים שהיא פנויה, הם יעזרו עם הילדים ואשתי תוכל לצאת לעבוד. אני בן אדם נורמטיבי, עובד, משלם". הוא דופק על קיר האמבטיה המתפורר, "תשמע, זה דירה לא שלי, קחו כסף, אבל תנו לחיות, כמו בן אדם רגיל. אתם לא מסוגלים לתקן את זה שש שנים?"

מסקני נותר שבוי בביתו על ידי עמידר, בדירה המסכנת את שלום משפחתו. על הדירה הקטנה והמתפוררת בבית שאן שבה גרות שש נפשות, שילם מסקני עד נובמבר 905 שקל לחודש. את השיפוצים ביצע בעצמו: בחוזה עם עמידר נקבע שכל עלויות התיקון הן עליו. הוא הוציא כבר אלפי שקלים על תחזוקת הדירה, אך הדבר לא חושב לו כתשלום.

בספטמבר האחרון, עמידר הצליחה לשבור את שביתת התשלומים של מסקני: אמו קיבלה מכתב. "היא היתה חתומה לי על ערבות", הוא אומר, "והם שלחו לה הוצאה לפועל. אז שילמתי להם עוד 10,000 שקל, והם לקחו ממנה עוד 17,000 שקל". על פי מסמכי עמידר, החוב המקורי של יגאל עמד על 17,500 שקל, אבל עמידר גבתה ממנו 27,500 - 10,000 שקל נוספים נגבו על הוצאות הטיפול המשפטיות בתיק, ריבית והצמדה.

לבקשת "הארץ" ניגש מסקני בחודש נובמבר למשרדי עמידר בבית שאן, וביקש פירוט מלא של התשלומים והחיובים מאז נכנס לדירה. מנהלת הסניף אמרה שאין ביכולתה לספק פירוט מלא, ונתנה לו צילומי מסך של תוכנת החישובים של עמידר, מאז 2007. המנהלת אמרה כי נמצאו חיובי יתר בחשבונו, ולכן החברה תזכה אותו, אבל לא נתנה לו אסמכתא לכך. כמה ימים לאחר מכן חזר מסקני למשרד, לקבל הבהרות נוספות. הוא קיבל שלושה צילומי מסך נוספים, ועליהם מספרים בכתב יד, שאי אפשר להבין מהם דבר. לגבי הנזילות, לפחות, הובטח לו שיתחילו מיד לפעול - אולם עד למועד ירידת הגיליון לדפוס, לא הגיע בעל מקצוע לביתו.

תגובת עמידר: "מעניין מדוע לא עידכן אותך יגאל מסקני כי ב-25 בנובמבר היה אצל מנהלת המשרד, ביקש אישורים על תשלומים, קיבל תדפיסים מ-2002, כך שבתאריך 28 בנובמבר, כשפנה פעם נוספת ולא ידע להסביר עצמו, הלך כלעומת שבא. לגבי הנזילה... היא מדירה שמעליו. הדיירת לא איפשרה לחברה לטפל בנזילה, לאור זאת אנחנו פועלים להוצאת 'צו עשה' ולבצע העבודות לאחר צו בית משפט".

פגיעה בכבוד האדם

הסיפור של מסקני אינו יוצא דופן. בין מארס לספטמבר 2009, בדק מבקר המדינה 35 דירות אקראיות של דיור ציבורי, 27 מהן בניהול עמידר. המבקר מצא כי "ב-30 מהן נמצאו ליקויי תחזוקה ובנייה. במרביתן (25) נמצא יותר מליקוי אחד". בעשר מהדירות נמצאו מפגעים העלולים לסכן חיי אדם, ובעשר נוספות - מפגעים חמורים, ש"אם לא יטופלו כראוי יוחרפו עד כדי סכנה לחיי אדם".

עוד קבע המבקר "כי כמה חברות לא טיפלו כלל בחלק מהליקויים ובחלק טיפלו בתוך פרק זמן ארוך מהנקוב בחוק. חלק מהחברות לא תיעדו כנדרש את מועדי העבודות". המבקר הוסיף טענה חמורה עוד יותר: "רוב הדו"חות מביקורי הבית... אינם משקפים את מצב הדירות ולפיכך מתעורר חשש לגבי אמינותם".

בסיכום הדו"ח החריף שפירסם ב-2010, קבע המבקר כי "תנאי הדיור של הדיירים בדיור הציבורי חמורים וגורמים לפגיעה בכבוד האדם. משרד הבינוי והשיכון... אמור להנחות את החברות כיצד לטפל בממצאי ביקורי הבית ולפקח על ביצועם. אולם למעט פיקוח שהתמקד בבדיקת זהות הדיירים, לא נמצא כי הוא עשה פיקוח כמתבקש". בהמשך ציין כי "משרד הבינוי והשיכון לא מילא כראוי את חובותיו השלטוניות, ובהן חובתו לנהל בנאמנות ובאופן יעיל את הרכוש שבידיו".

גם מנכ"ל המשרד המכהן, מרדכי מרדכי, הודה לפני כחודשיים בוועדה לביקורת המדינה כי בנוגע לפיקוח על חברות הדיור, "היתה טענה מוצדקת, שאין מספיק פיקוח, אין מספיק הנחיה של המשרד... של רישומים, מלאי דירות, זמני ביקורים, טענות דיירים".

נעולים בחוץ

בלילה שלפני הפינוי, ליאת זוהר לא ישנה. בשעות הבוקר פונה השכן שלהם, אלמן עם ארבעה ילדים. בערב התקשרה לכתבים והתארגנה להפגנה. "החלטנו שכל השכונה יד אחת. מרימים שלטים, שורפים צמיגים. תוך שעה היינו בבית של ראש העיר, כמעט 300 תושבים". כשחזרו הביתה, התחילה לסדר את הבית לפינוי.

בשש בבוקר הכינה אוכל לילדים. בתשע וחצי הגיעו המפנים. הילדים היו בבית, חופש גדול. בגלל ההפגנה, הגיעו גם שוטרי יס"מ וכבאים. "ציפיתי שיביאו מישהו שיזיז את הילדים, אבל לא היו אנשים מהרווחה ולא מעמידר - רק שוטרים שלקחו על עצמם לדבר עם הילדים. הגיעה המשאית של הפינוי והרגענו את הילדים. לילדה הגדולה היה מאוד קשה. היא אמרה לי, 'אמא, את עושה לי בושות'". ב-11 נכנסו הסבלים עם השוטרים והיס"מניקים. "זה היה מחזה מחריד", היא אומרת ומשתתקת ארוכות, נאבקת בדמעות.

ליאת התיישבה על הרצפה, אבל לא התנגדה לפינוי. "אני חושבת שהילדים שלי איבדו את האמון בי, הייתי אמורה להגן על הבית שלהם. הילדים שלי נתלשו מהקירות של הבית, נאחזו ולא רצו לעזוב. השוטרת הפכה לפסיכולוגית והתחילה להעסיק אותם, אפילו לאנשי יס"מ היו דמעות בעיניים".

את חושבת שהיה אפשר לעשות את הדברים אחרת?

"אחר כך הבנתי שהייתי צריכה להתנגד, קיבלתי הרבה ביקורת מהילדים שלי. היה קשה, אתה חסר אונים. הילדה הגדולה שלי לא נתנה לאף אחד להיכנס לחדר שלה. לא למפנים ולא לשוטרים. היא ילדה מסודרת, היא ביקשה לפנות את הדברים שלה לבד ועשתה את זה בעצמה. זה לא לקח הרבה זמן, כי לא התנגדנו. עד שאתה לא חווה את זה, אתה לא מבין עד כמה קשים המצבים האלה".

ומה קרה אחרי הפינוי?

"אתה לא חושב מה יקרה רגע אחרי, אתה חי את הרגע. מצאתי את עצמי יושבת בשכונה, חום אימים, הילדים אצל גיסתי, בעלי יושב בצד עם השכן שפונה יום לפני זה. פתאום יש כזה שקט. בראש אני רוצה לעלות הביתה, ורק אז, אחרי שסיימתי את כל ההמולה, רק אז הבנתי שלקחו לי את הבית. שנעלו אותנו בחוץ ויש שם שומר. שאין כניסה".

אחרי שלושה שבועות ברחבת העירייה של בית שאן, פלשה משפחת זוהר בחזרה לביתה. כשהמשטרה הגיעה, התבצר אורי בדירה עם בלון גז ולאחר שעות של משא ומתן, הסגיר את עצמו. על הפלישה חייבה אותם תוכנת החישובים של עמידר ב-449 שקל.

כשחזר אורי ממעצר הבית אצל אחיו, עברה המשפחה למחסן קטן שהוסב לחדר בביתו של אביו. כל בני המשפחה ישנו על שתי מיטות זוגיות שתפסו כמעט את כל החלל הדחוס. בחצר הקטנה התקינו שירותים ומקלחת זמניים. התנאים הקשים השפיעו על היחסים ביניהם. "אורי אומר לי תמיד, 'מה שאת עושה אני אחרייך. את רוצה ככה, תעשי ככה, אל תבואי אלי בטענות אחר כך'", אומרת ליאת. "אני מרגישה שאני לוקחת אחריות שאני לא בטוחה לאן זה יוביל אותי, וזה מכביד עלי. המאבק הזה הפך לעניין רגשי כבד".

בעת שאנחנו צועדים בשתיקה בין שיכוני הדיור הציבורי, ליאת אומרת פתאום בשקט, "אוקיי, גם אני לא בסדר, אבל איפה הילדים שלי? והמשפחות האחרות? איפה האחריות של הצד השני, אנחנו דורשים את מה שמגיע לנו. שמשפחות לא ייזרקו לרחובות, לא יגיעו למצבים כאלה. אנחנו דורשים תשובות לכל מה שקרה. אף אחד לא דיבר איתנו על זה. שמישהו יתייחס אלינו. אנחנו דורשים את הדבר הזה שנקרא לחיות את החיים שלנו בכבוד".*

niv.hachlili@gmail.com

סייע בהכנת התחקיר: אהרון שם טוב

 

רווחים לפני רווחה עמידר מציגה: תשואה חלומית על דירה מוזנחת בבית שאן

כמה עולה דירה של עמידר בפריפריה? גם כאן ניתן למצוא פערי מחירים שלכאורה מקפחים דווקא את הדיירים. בתחילה, העריכה המדינה את הדירות בשווי שבין 300 ל-400 אלף שקל. זכאים שביקשו לרכוש את הדירה שבה התגוררו שנים ארוכות, קיבלו הנחות ורכשו אותה בסכום ממוצע של 140,000 שקל במבצע מכירות אחד, ו-80,000 שקל במבצע שני. אולם לצד זאת, המדינה מכרה דירות בשוק החופשי, לכל המעוניין - 1,300 כאלה ברחבי הארץ. בבית שאן, למשל, נמכרו 24 דירות שיכון, כמו אלו של משפחות זוהר ומסקני, במחיר שנע בין 60 ל-80 אלף שקל. ממשרד השיכון נמסר כי נמכרו רק דירות במצב ירוד, ששיפוצן יקר, ולאחר שכל צורכי הנזקקים מולאו.

אם אלו המחירים, הרי ששתי המשפחות כבר שילמו סכומים הקרובים לעלות המלאה של הדירה ואף למעלה מכך. בשמונה השנים האחרונות בלבד, שילמה משפחת זוהר לעמידר כ-38,000 שקל, על שכר דירה, חובות וצווי פינוי. מסקני שילם לעמידר בארבע השנים האחרונות 60,000 שקל. בנוסף, המשפחות שילמו מכיסן על שיפוצים.

התוצאה היא שעמידר משיגה תשואה שכל כריש נדל"ן היה חולם עליה. המשפחות נדרשו לשלם 10,000 שקל בשנה: תשואה של 12.5 אחוז בשנה על דירה ששוויה כ-80,000 שקל (וספק אם זהו אכן ערכן האמיתי של הדירות). זה לא מנע ממנה להוציא צווי פינוי למסקני ולזוהר.

האני מאמין של לוי-אבקסיס חברת הכנסת לא היססה להפיץ שמועות על משפחת זוהר, ישר לפרוטקול

באוקטובר האחרון התקיים בוועדה לזכויות הילד בכנסת דיון על העוני בקרב ילדים. יו"ר הארגון לזכויות הדיור, ברכה ארג'ואני, סיפרה שם את סיפורה של משפחת זוהר. מהפרוטוקול ניכר שארג'ואני לא ידעה שח"כ אורלי לוי-אבקסיס המשתתפת בדיון כחברת ועדה וכיו"ר השדולה לטיפול בילדים בסיכון, היא אחותו של ראש העיר בית שאן.

כשארג'ואני התייחסה למצב בבית שאן ואמרה כי "יש שם מאפיה משפחתית... ואז כולם מתנכלים לאותה משפחה (זוהר)", לוי-אבקסיס התפרצה ובין השתיים התפתח דיאלוג חריף. חברת הכנסת קראה לארג'ואני "חוצפנית קטנה", וטענה כי עזרה בעצמה למפונים, שהם "אנשים שלא מוכנים לשלם את ה-200 שקל שלהם". כשארג'ואני אמרה שאולי גם 200 שקל אין להם, ענתה הח"כית, "אבל יש להם לשלוח את הילד שלהם לחינוך בקיבוץ ב-2,000 שקל בחודש... אם בן אדם לא משלם 200 שקל שכר דירה, שלא ישלח את הילד שלו לחינוך". לאחר מכן עזבה בכעס.

אחת הבנות של ליאת ואורי אכן הולכת לבית ספר בקיבוץ, אלא שלסכומים שציינה לוי-אבקסיס - המתגוררת בעצמה בקיבוץ מסילות - אין קשר לעובדות. שכר הדירה שנדרש מהמשפחה לא היה 200 שקל בחודש, אלא נע בין 700 ל-1,000 שקל. לבית הספר הם לא משלמים 2,000 שקל, לא בחודש וגם לא בשנה.

ח"כ לוי-אבקסיס, שהדגישה את מסירותה למאבקים חברתיים, מסרה כי "בגלל מורכבות הנושא ורגישותו, אין בכוונתי להתייחס לסוגיות ספציפיות כלשהן".

>חשבון, בבקשה ניסינו להבין כמה חייבת משפחת זוהר לעמידר. לא ממש הצלחנו

זאת היתה עבודת בילוש של ממש: ארבעה מקורות מידע ניסו לשפוך אור על חובה של משפחת זוהר לעמידר. המשפחה ביקשה את פירוט התשלומים לכל 16 השנים שבהן שכרה את הדירה, אך קיבלה מענה חלקי. עורך הדין הפרטי המטפל בתיק, העביר את הפירוט מ-2002. כעבור זמן ממושך, התקבל ממשרד מנכ"ל עמידר פירוט מאז 2000. בשני המקרים, מדובר בצילומי מסך-מחשב לא ברורים של תוכנת החשבונות. בנוסף, קיבלנו מעמידר סיכום של חובות המשפחה. את כל אלה השווינו לכמה משוברי התשלום.

החשבונות לא מסתדרים. הנה כמה דוגמאות. במסמך המסכם, החוב של המשפחה צבר חיובי ריבית והצמדה של 21,326 שקל. אולם בחשבון שקיבלה המשפחה באותו זמן, הריבית וההצמדה גבוהים ב-5,000 שקל, כשבנוסף נדרשה לשלם גם "שונות" (5,454 שקל) ומע"מ (2,185). בסך הכל - הפרש של 13,000 שקל בין שני פירוטים שהופקו באותו זמן.

והנה פער נוסף: על פי התוכנה של עמידר, שכר הדירה של המשפחה בינואר 2009 היה 919.99 שקל. השובר שנשלח אליה באותו חודש דרש 1,092.07 שקל. פערים נמצאו גם בחודשים אחרים.

מפתיע עוד יותר לגלות פערים בין הפירוטים שעמידר העבירה. המסמכים שהעביר עורך הדין קובעים ששכר הדירה השנתי של המשפחה ב-2002 היה 7,346 שקל. המסמכים ממשרד המנכ"ל מעמידים אותו על 7,507 שקל. וכמה שילמה המשפחה באותה שנה? 2,500 שקל בפירוט אחד, 1,979 בשני.

ומהו סעיף גינון? עמידר הסבירה כי הוא מיועד ל"גינון או שיקום גינות". וחצרנות? "ניקיון... בבתים שבהם אין גינה". אז איך קרה שהמשפחות חויבו גם על גינון הגינה וגם על חצרנות, כי אין להם גינה? לעמידר הפתרונים. הדיירים, מצדם, מעדיפים להוריד את הראש ולשלם, ולא להסתכן באובדן ביתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות