יום אחרי כניסתו כחבר חדש למועצת העיר תל אביב-יפו, עומר סיקסק לא מסוגל לחייך. אנשים נכנסים למשרדו של יו"ר האגודה למען ערביי יפו ברחוב יפת, רוצים לחגוג את ניצחונו, אבל אין לו חשק. פניו חתומים. "שונאי ערבים באו להתנחל ביפו", הוא אומר. "הם מסוכנים, יכולים להסית את הרחוב בכל רגע. אני חושב שזה קרוב, האש. אם לא בעוד חודש אז בעוד חודשיים. צפויה לנו כאן חזרה של אירועי עכו, אין לי ספק".

לפני כחודש הוקמה בלב שכונת עג'מי הישיבה התורנית "מה יפו פעמייך", המשתייכת לציונות הדתית. מאז חש סיקסק כי הוא נמצא בפתחה של מלחמת תרבות חדשה שנכפתה עליו: "אין לנו בעיה עם הדת היהודית", הוא מבהיר. "יש ביפו הרבה מאוד בתי כנסת ותמיד היה כאן כבוד הדדי בין הדתות. אבל אני לא רוצה שיגורו בשכונה שלי אנשים עם דעות קיצוניות, שרוצים להוציא אותי מהבית שלי. בעוד שתלמידי הישיבה באים להתגורר ביפו, עומדים 500 צווי הריסה ופינוי על בתיהם של תושבים ערבים, רובם בעג'מי. זה פרדוקס מופרע שיכול להביא רק לאסון. 60 שנה אנחנו חיים בדו-קיום - למה אנחנו צריכים את הבלגן הזה מיש"ע עכשיו?"

על גג "מה יפו פעמייך", שבסוף רחוב טולוז, הונף דגל ישראל. לצד שער ברזל מחליד עומד ראש הישיבה ומייסדה, הרב אליהו מאלי. הוא לא נראה מוטרד. בצעד נחוש עזב לפני חודשיים את ביתו בבית אל והיום הוא מתגורר יחד עם אשתו מיכל ותשעת ילדיהם ברחוב האתרוג בעג'מי. כארבעים תלמידים צעירים הגיעו בעקבותיו, ומשעות אחר הצהריים הם ממלאים את הישיבה, עסוקים בלימוד גמרא, תנ"ך והלכה. מאלי, מורם הנערץ, מתכוון לסחוף אחריו עוד מאות.

הרב אליהו מאלי בפתח הישיבה "מה יפו פעמייך" בעג'מי. מתכוון לסחוף למקום מאות תלמידים / צילום: ניר כפרי

המאבק משנה כיוון

הרב מאלי, בן 51, לשעבר בן הקיבוץ הדתי שלוחות שבעמק בית שאן, לימד עשר שנים בישיבת מרכז הרב בירושלים, וב-88' התמנה לעמוד בראש המכינה הישיבתית הקדם-צבאית בני דוד שבהתנחלות עלי בשומרון. היום הוא נמנה עם ראשי ישיבת עטרת כהנים במזרח ירושלים, שבראשה עומד הרב שלמה אבינר, ישיבה שאנשיה עסקו רבות בישוב יהודים והשתלטות על נכסים בשכונות ערביות בעיר העתיקה בירושלים בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. אחיו, הרב יהודה מאלי, הוא מראשי עמותת אלע"ד שפועלת ליישב ולחדש את אזור עיר דוד המקראית, שמהווה היום חלק משכונת סילואן.

"אני רוצה שקט ולא מעוניין להתסיס את האווירה. אפילו לערוץ 7 סירבתי להתראיין", אמר הרב מאלי שסירב להתראיין לכתבה זו. במהלך שתי פגישות קצרות איתו הדגיש שוב ושוב כי הוא ותלמידיו "פועלים ביפו בדרכי שלום. אין לנו שום עניין לפגוע במישהו או לבוא בעימות עם הערבים, אפילו שיש ביניהם כאלה שמנסים להתגרות בנו, מתקרבים לישיבה עם מכוניות וזורקים מלים".

אולם מעקב אחר התבטאויותיו של מאלי בחודשים האחרונים חושף כי לסיקסק יש דווקא כמה סיבות טובות לחשוש מהתושב החדש. בראיון ל"הצופה" באפריל האחרון סיפר מאלי ש"בעקבות גירוש גוש קטיף הציעו לי להקים את הישיבה. באותה תקופה ערכנו, אשתי ואני, את חשבון הנפש שלנו. חשבנו מה נוכל לעשות מעכשיו והלאה כדי לתקן אחרי מה שקרה שם. בתקופת ההתנתקות ירדנו לשפלה, לרמת השרון, כדי לדבר עם אנשים לקראת נקודות ההכרעה בתהליך ההתנתקות. נוכחנו לדעת שרוב עם ישראל יושב בין חדרה לגדרה ושם גם מתקבלות ההחלטות... המסקנה שלנו אז, בלי שקיבלנו החלטה מעשית, היתה לעבור מבית אל לגוש דן יחד עם עוד משפחות ולהתחיל לפעול. דיברנו עם חברים והרעיון היכה שורשים אצל הרבה משפחות. הסברנו להם שעשינו מפעל גדול בישובים במשך 30 השנים האחרונות, אבל היום צריך להעביר את המאבק למקום אחר".

בשיעורים שלו, המתפרסמים באתר האינטרנט של ישיבת עטרת כהנים, מספק מאלי הסבר למפעלו החדש בעג'מי. כך, בשיעור בנושא המאפיינים של מלחמות שאול ושורשם הרוחני, הוא מסביר לתלמידיו כי "יש מלכות הכנה ויש מלכות נצח. בוודאי כשאתה הולך בצורה מדורגת אתה מתחיל במלחמות הגנה ואחר כך יוצא למלחמות התקפה. בוודאי כשאתה בונה תודעה לאומית אתה בונה אותה קודם כל בקומה התחתונה שלה - הקיומיות. יש מלחמה על ההכרח הקיומי, לעומת מלחמה על היעוד.

"נגיד אתה", פונה מאלי לאחד מתלמידיו, "אין לך בעיה לכבוש את הר הבית, לסלק את הווקף, להרים את מסגד עומר ולהתחיל בבניית בית המקדש, נכון? אבל מישהו אחר שגר בצפון תל אביב יגיד לך, 'נפלת על הראש?' הוא יגיד לך שאתה מסכן את כל המפעל הציוני בהתנהגות הבלתי אחראית שלך. הוא חושב שהפנאטיות שאינה מתחשבת בריאליות של המציאות, בקלות יכולה לגלגל חורבן לפתחנו. לכן מבחינתו אתה המסוכן ביותר ואותך צריך לשים בבית סוהר כדי לשמור על המדינה, שהגענו אליה אחרי אלפיים שנה, בגלל שלא שמענו לדתיים, לרבנים. אתה מבין איך הם מסתכלים על זה?"

כיבוש הארץ חי מתמיד בשיעוריו של מאלי. "בניית התודעה הלאומית זה תהליך הדרגתי ואטי", הוא אומר, "ועד שאתה מגיע לכך שהעם כולו איתך, אתה לא עושה את זה בלי שאתה יורד לתל אביב. אין מה לעשות. אם תמשיך להסתגר בירושלים ובהתנחלויות ולדבר גבוהה-גבוהה, זה לא יעזור לך כלום. אתה תישאר בשלך והם יישארו בשלהם, אין את הקשר, ההשתנות הכללית במרחבי העם והתודעה של העם. יש לנו בעיה".

לטענתו, גם מנהיגי הציבור הדתי-לאומי כשלו. "הגישה השלטת להתמודדות עם בעיות היא זבנג וגמרנו. שיטת כיבוי השריפות. אם הממשלה רוצה להוריד ישובים, מה השיטה? הפגנות ענק. אבל האם בזה ריפאתם את הדור, כשניסיתם להביא אלפים ורבבות שימנעו באופן נקודתי את המעשה הזה שנובע בעצם מכשל רוחני כולל שלא ניסיתם לרפא? ירדתם לתל אביב, אבל מתי? להפגנה בכיכר רבין? כאשר כל הציבור יושב בבית ורואה טלוויזיה? או שבעצם נכנסתם לשכונות ולימדתם תורה בהמון וברבים והפצתם את התורה. השיטה צריכה להשתנות ושינוי השיטה הוא פסיכולוגי. רק אז נגיע לתוצאות. כרגע איננו יכולים להתעלם מהעובדה המצערת שהפסדנו את המערכה. זו המציאות. לא יעזרו הסיפורים שניצחנו באהבה. חברים יקרים - הפסדנו. וצריך לנתח את הסיבה ולהסיק מסקנות".

קוקטייל לא סימפתי

דברים אלה שנושא מאלי בפני תלמידיו הם חלק מחשבון נפש ארוך שמתקיים בקרב הציונות הדתית. תופעת הקמת גרעינים תורניים בישובים בעלי אופי חילוני בתוך הקו הירוק החלה במקביל לתחילת ההתיישבות ביש"ע - כבר ב-68' הקימו תלמידי מרכז הרב גרעין משפחות דתיות וישיבת הסדר בקרית שמונה, בשנות ה-80 הגיעו כבר גרעינים תורניים לירוחם, אילת, צפת ובית שמש, ובשנות ה-90 לערים כמו תל אביב ורמת גן. המגמה של אותם גרעינים וישיבות להיכנס לערים מעורבות היא תופעה שולית ומאוחרת יותר, שזוכה בשנים האחרונות להתחזקות.

"היום, יותר מבעבר, יש בערים המעורבות הסלמה חמורה ביחסים בין יהודים לערבים", אומר ד"ר אלי רכס, חוקר בכיר במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ועורך הספר "ערים מעורבות בישראל". "המצב נפיץ ביותר. מתרחש פה תהליך שבו תערובת של מצוקות חברתיות וכלכליות של הציבור הערבי מתנגשות עם התעוררות לאומית-דתית יהודית. זה קוקטייל לא סימפתי".

רכס מתנגד לתופעת הקמת גרעינים תורניים וישיבות בערים המעורבות. "כניסה של ישיבה לעג'מי היא בפירוש פרובוקציה, זו ההתנחלות החדשה, מודל 2008. הנוכחות היהודית בשטחים כבר מאורגנת, ועכשיו אותם אנשים שנכנסים לשכונות הערביות רוצים לוודא שבתוך הקו הירוק יישמר הצביון היהודי. הם למעשה נכנסים במודע לתוך חבית נפץ שבה כל גפרור שנדלק יכול להביא לפיצוץ אדיר. ישיבה כזאת ביפו הרי לא יוצרת בסיס לדו-קיום, להפך, כשרב מבית אל מתמקם בלב שכונה ערבית הוא מביע אקט פוליטי. יש לו מסר ברור מאוד".

ח"כ אריה אלדר רואה את הדברים אחרת. "עצם ההתנגדות של ערבים לכניסה של יהודים לשכונה היא חוצפה ערבית שאין כדוגמתה, גזענות מטורפת", הוא משיב למבקרים. "מי שבא וטוען שיפו היא עיר ערבית ואסור ליהודים לשבת בה הוא אנטישמי וגזען איסלאמי. יהודים שמבקרים ישיבה כזאת הם אנטי-ציונים. אני לא מבין למה לערבים מותר לעבור מנצרת לנצרת-עילית, משכונות במזרח ירושלים לגבעה הצרפתית, להיכנס לכרמיאל, וליהודים אסור להיכנס לעג'מי. הטענות נגד הישיבה מאפיינות חלק מהציבור הערבי שרוצה למחוק את האפיון היהודי של המדינה. כאלה אנשים צריך להעיף מפה, לחסל את התופעה הזאת באבה. אני אפילו לא חושב שהם בוגדים, הם פשוט אויבים. ובאויבים נלחמים".

טקס חניכת ישיבת ההסדר לפני חודש, ששיאו היה הכנסת ספר תורה, לווה במחאה של כ-40 מפגינים ערבים. יו"ר שכונת עג'מי, כמאל אגברייה, שביתו שוכן סמוך לישיבה, היה בין המפגינים. "הגענו לומר שאף אחד לא יהיה בעל הבית שלנו, שאף אחד לא ישליט סדר במרחב החיים שלנו. זו היתה בעצם רק ההתחלה. בשבועות האחרונים כבר התרחשו לפחות ארבעה מקרים של התנכלויות הדדיות בין נערים ערבים ותלמידי ישיבה. האירועים האלה כללו פעם גידופים, פעם אלימות פיזית ופעם זריקת אבנים. היחסים הולכים ומתחממים. במונחים של תושבי עג'מי, הכניסה של תלמידי הישיבה לתוך השכונה היא כאילו נכנס גדוד של חיילים. התושבים מרגישים שישיבת ההסדר היא זרוע דתית של השלטון שמטרתה הסמויה היא ייהוד יפו".

הבית של כולנו יבער

ישיבת מה יפו פעמייך היא רק חלק ממערכת יחסים חדשה שנרקמת בין הציבור הדתי-לאומי לבין העיר יפו. בשנה שעברה הוקם ביוזמת עמותת "ראש יהודי", שמטרתה "העמקת הזהות היהודית לכל שכבות האוכלוסייה", גרעין תורני בשכונת יפו ד'. "מה שהחל כחלום רחוק של מספר משפחות בודדות מקבל אט-אט אחיזה בקרקע", כותבת חברת הגרעין מיכל אטיאס באתר הגרעין. "גרעין יפו שהוקם לפני פחות משנה הולך ומתפתח. בפרק הזמן הקצר שחלף מאז הקמתו הספיק הגרעין לחבוק למעלה מעשר משפחות. ומשראו חברי הגרעין כי טוב, החלו רוכשים דירות במקום ובכך מבססים את קיומו".

יו"ר "ראש יהודי" ואחד התורמים המרכזיים של העמותה הוא יזם הנדל"ן ישראל זעירא, שבבעלותו חברת הבנייה "באמונה", הבונה ומשווקת דירות לציבור הדתי-לאומי. מלבד פעילות החברה בערים כמו בית שמש, אלעד וירושלים, "באמונה" החלו לפתח פרויקטים בערים מעורבות. בלוד, למשל, הקים זעירא לצד השכונות הערביות כ-80 דירות. "יש לנו חזון להביא משפחות מהציבור הדתי-לאומי לתל אביב כדי שיתחברו לצעירים חילונים", אומר זעירא. "ליפו הגענו כדי לתמוך ביהודים, לא בגלל הערבים. הערבים זה רק סימפטום. יש תופעה מצערת שבה יהודים נוטשים את יפו בגלל מצוקות חברתיות וכלכליות. אנחנו באנו לחזק אותם, לתת עזרה חברתית. באנו להפיח עוצמה רוחנית כמו שאנחנו עושים בעוד הרבה מקומות בארץ. ביפו יש מגמה פוסט-מודרנית של ערבוב תלמידים יהודים וערבים, למשל. אנחנו חושבים שזה לא נכון, בתי הספר צריכים להיות נפרדים".

זעירא מציע לא להיבהל מתגובת הציבור הערבי. "אני לא מתנצל על מה שאני עושה, אני גאה בזה. הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור איכותי, לכל מקום שהוא הולך הוא מביא פריחה. ברמת גן יש 200 משפחות שהבריחו את הפושעים משכונת רמת עמידר, בלוד יש לנו 200 משפחות שבנינו להן פרויקט מגורים יפה. התהליך הזה יגיע גם ליפו. אם נאסוף עוד אנשים, אז אולי גם נבנה להם מגורים".

השאיפה להקמת פרויקט מגורים ביפו עברה כבר לשלב המעשי. מנהל הגרעין התורני, איתי גרנק, מארגן בימים אלה קבוצת רכישה לפרויקט מגורים בשדרות ירושלים 140. בסוף ספטמבר פירסם באחד מאתרי התיווך לדירות את המודעה הבאה: "מתארגנת קבוצת רכישה לציבור הדתי-לאומי ביפו, מדובר בפרויקט של 270 יחידות דיור כולל בתי כנסת, מקוואות וגני ילדים. מיסודו של הגרעין החברתי-תורני. הקדימו להירשם".

"בשקט-בשקט, מבלי ששמנו לב ומתחת לאפינו, מחזקים גרעינים מתסיסים את אחיזתם בשטח, ומלבים את האיבה והחשדנות בין האוכלוסייה היהודית לערבית", אומרת ראש רשימת מרצ בעיריית תל אביב-יפו, מיטל להבי. "אני לא בטוחה שתושבי העיר מודעים למגמת ייהוד יפו על ידי 'מתיישבים' יהודים שבוודאי רואים עצמם ממשיכי דרכם של דור החלוצים ומייבשי הביצות. כפי שקיימת הצדקה לשימוש בטיעונים אלה בקדומים, איתמר, שילה ובשלל מאחזים בלתי חוקיים אחרים, כך אפשר להתחיל לשמוע הצדקות דומות גם במאמצים לייהד את שכונותיה של יפו. אך מי שמאמין שיצליח לערער את יציבות הקשרים בין יהודים לערבים בתל אביב-יפו, יתבדה, יפו לא תהיה כמו עכו. תושבי תל אביב-יפו, ימשיכו לחזק את המחבר והמאחד על פני המפלג. יש"ע - זה ממש לא כאן".

ח"כ נדיה חילו, יו"ר שדולת ערים מעורבות בכנסת, נחושה לעצור את היצרים המבעבעים ביפו. "חוויית החיים שלי ביפו, בתור ילדה, היתה לגמרי אחרת ביחס למה שקורה היום. השכונה היתה מעורבת במלוא מובן המלה. חגגנו ביחד את החגים, אמא שלי הכינה עוגיות מיוחדות לפסח ושקיות שוקולד של כריסמס. ביום כיפור היתה לי חברה שהביאה לי אתרוג. בשנות ה-60 התחפשתי כל שנה בפורים. זה לא היתה מנקודה שבה אתה מוותר על הזהות שלך, אלא ממקום שבו אתה משתף אחרים והם משתפים אותך".

אולם בשלב מסוים עג'מי החלה להתרוקן מתושביה היהודים. "משפחות יהודיות שהתחזקו במובן הסוציו-אקונומי החלו לנטוש את השכונה", מספרת חילו. "בשנות ה-80 השכונה כמעט התרוקנה מיהודים שעזבו בעיקר לחולון ובת ים. היתה פה הזנחה מאוד קשה. אבל הערבים נשארו ויצרו תערובת דמוגרפית מעניינת שבה חיים יחד מהנמוך ביותר ועד הגבוה ביותר. היום חיים בשכונה עורכי דין, שני שופטים ומנתחים לצד עבריינים. רק בשנות ה-90 היהודים התחילו לחזור ליפו, אבל זו היתה שכבה חזקה ואמידה, יהודים שראו ביפו נדל"ן. אז קמו פרויקטים כמו אנדרומדה. האנשים האלה לא קיימו ולא מקיימים חיי קהילה עם הערבים - לא מתוך רוע, הם פשוט שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים ואין חיבור".

לדעתה של חילו, כניסת הציבור הדתי-לאומי ליפו מאתגרת שוב את מרקם החיים המשתנה והרגיש. אירועי עכו הביאו אותה ליזום לפני שלושה שבועות מפגש דחוף בין הרב מאלי לאנשי דת מוסלמים ונוצרים מיפו. "יום אחד הגיעה אלי אמא שסיפרה לי על עימות מילולי בינה לבין תלמיד ישיבה שאמר לבן שלה: 'אנחנו נוציא אתכם מפה'", היא מספרת. "החלטתי להתקשר לרב מאלי, היה שקט בצד השני. אחר כך הסברתי לו שאני רוצה לקיים פגישה של מנהיגים, למצוא אפיק לשיתוף פעולה שימנע מאירועי עכו לזלוג ליפו. מספיק חיכוך סתמי שיקבל כיוון אחר - והבית של כולנו יבער".

בחזרה לאוקטובר

קבוצת המנהיגים המקומיים נפגשה בביתו של מאלי. "ההזמנה הזאת מיד הורידה את המתח", מספרת חילו. "ישבנו אצלו, בבית קטן וצנוע. הוא פתח את הפגישה בזה שאמר שהוא מלמד את התלמידים שלו אהבה, קבלת האחר וחיזוק האמונה באלוהים".

זה הרגיע אותך?

"תראה, יכול להיות שבדרך הפשרנית שלי יקומו בעג'מי עוד שתי ישיבות ואולי עוד ארבע. אבל האם יש לנו כוח להוציא אותם? האם טוב יהיה למישהו לצאת במאבק? אני חושבת שלא. התנגדות לא תפתור את הבעיה. יפו היא ערבית-יהודית ואנחנו לא מתנגדים שיהודים יגורו בה. זו לא הבעיה. הבעיה מתחילה כשיש כוונות אחרות, נסתרות, נגד האוכלוסייה הערבית. לכן יש אנשים ביפו, כמו עומר סיקסק, שלא חושב כמוני, שלדעתו צריך להיאבק. אני מודה שלא רציתי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה. רציתי להאמין לדברים שאמר לי הרב מאלי. אני חושבת שזה נוח להאמין, זו הדרך הקלה במובן מסוים. אני חוששת לדוש במחשבות ולהגיע למסקנות אחרות".

כמו?

"פחד אמיתי. החיים המשותפים היו מאז ומתמיד מאוד טובים, אבל בימי אינתיפאדת אל-אקצה ב-2000, שוטרים ירו ביפו, כדורים עברו מעל הראש שלי. זו היתה החוויה הכי קשה שעברתי. כל המדינה בערה, גם ביפו הציתו צמיגים וחסמו רחובות, אבל בין התושבים היהודים והערבים של יפו לא היו עימותים. היה קונפליקט ומתח, אבל לא היתקלויות, החיים נמשכו".

אבל נותרו משקעים.

"משקעים קשים. אני גרה על גבול בת ים-יפו. בערב השני של המתיחות בעיר ראיתי חיילים ברחוב שלי. לא חשבתי שזה רציני אבל כנראה שהיתה להם התרעה. באחת בלילה התעוררנו, שמענו צעקות איומות של 'מוות לערבים'. מפגינים יהודים מבת ים יצאו בלי חולצות, עם אלות, בשאגות אדירות. הם רצו להיכנס ליפו דרך הרחוב שלי. באותו רגע התקשרתי לנציג הקהילה הערבית ביפו, כדי שיזהיר את התושבים. הוא אמר לי: 'זה בסדר, אנחנו מחכים להם, שייכנסו'. נדהמתי. המזל שהמשטרה חסמה את שני הצדדים, לא נתנה להם להיפגש. היום אני פועלת מתוך חרדה, אני לא יודעת לאן חיכוך דתי יכול להוביל. זה מפחיד אותי. אני מפחדת שזה יחזור שוב". *

הרב מאלי. תיקון להתנתקות


חברת הכנסת נדיה חילו. אין חיבור