בבית הספר עין הים בחיפה עלו על פטנט: במקום שיעורים, משחקים - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

בבית הספר עין הים בחיפה עלו על פטנט: במקום שיעורים, משחקים

בית הספר עין הים בחיפה היה יסודי עצוב בשכונת מצוקה, שעמד לפני סגירה. אבל כמעט במקרה התפתחה שם שיטת הוראה ייחודית: למידה באמצעות משחקים. עכשיו ילדים יורדים מהכרמל כדי ללמוד שם, ומכל הארץ באים להבין את סוד ההנאה שבלימודים

באמצע הסיור בבית הספר עין הים בחיפה, שקלתי לעצור את שטף הסבריו של המנהל ברוך יעקבי, ולברר איתו, אם הוא הכניס בהיחבא ריטלין לכריך ארוחת העשר של הילדים. כזו נינוחות, רוגע ועניין, מזמן לא ראיתי אצל ילדים בבית ספר. גם קבוצת פרחי הניהול מאוניברסיטת חיפה שסיירה במקום, התקשתה להאמין. לא ראיתי שם ילדים דוחפים, צועקים או מקללים. לא שמעתי דלתות נטרקות ואפילו הצלחתי ללכת במסדרונות בית הספר מבלי שאף ילד ייתקל בי בריצת אמוק (דבר שקורה לעתים קרובות כשאני אוספת את ילדי הפרטיים מבית ספרם).

בית ספר עין הים, הקרוי על שם השכונה שבה הוא נמצא, בכניסה המערבית לחיפה, משקיף מבין טורי בלוקים הנטועים במורדות רכס הכרמל, לעבר נוף פסטורלי של ים כחול. עין הים היא שכונה קשת יום, מזדקנת, מעורבת, של ערבים ויהודים. בשנים האחרונות, הצעירים נודדים ממנה אל מקומות עם עתיד טוב יותר. בית הספר הוקם ב-62', ואחרי שנים שבהן הלך והתרוקן מתלמידיו, הפך ב-2005 לבית ספר ניסויי, השם המערכתי לבית ספר אלטרנטיבי. והאלטרנטיבה שבית הספר מציע יוצרת רושם ראשוני מעט קיצוני, אבל כנראה שמצבים קיצוניים דורשים אמצעים קיצוניים.

בעין הים לומדים באמצעות משחק. משחקים פה ספרות, משחקים תנ"ך, משחקים קריאה ומתמטיקה, משחקים גם ידיעת הארץ וגיאוגרפיה. 200 תלמידי בית הספר יוצאים מדי יום מהכיתות ל"זירות משחקיות", בתוך בית הספר ומחוצה לו. השנה, עם תום חמש שנות הניסוי - המוצלח, כך טוענים בבית הספר - הפך עין הים ל"מרכז הפצה" שאליו עולים לרגל אנשי חינוך ואקדמיה כדי לצפות בפלא, ללמוד ולשחק.

בבית הספר מיישמים הלכה למעשה את משפטו של אפלטון, "לא מתוך אונס ילמד הנער, אלא מתוך משחק". לצד השיעורים הפרונטליים, שעדיין תופסים נתח ניכר מהלימודים, חלק גדול מהשיעורים מתקיים במשחק. התלמידים משחקים כדי ללמוד, להתפתח, ליהנות ולהפוך לאנשים טובים יותר. בחורשה הקטנה שבכניסה לבית הספר, ילדי כיתה א' מתרגלים חיסור וחיבור על ידי איסוף אצטרובלים ואבנים ופתירת תרגילים התלויים בפתקים על העצים. קבוצה אחרת משחקת משחק זיכרון, עם כרטיסיות שעליהן תרגילי חשבון ופתרונם על לוח משחק שמצויר על רצפת החצר. כיתה ב' משחקת חפש את המטמון, כאשר תרגילי החשבון מריצים את התלמידים ממקום למקום. כיתה ג' כבר על חוף הים, עוסקת בחקר החול (ואף אחד לא רץ למים). באולם הספורט מתקיים שיעור חשבון של כיתה ד': קבוצות-קבוצות הם מרוחים בחינניות על הרצפה ומשחקים משחקי קופסה. האטרקציה המרכזית היא הקבוצה שעומדת בטור מול המורה, המראה בשלטים שבידו מספרים שהם תוצאה של כפל. משימת התלמידים בטור לומר מהם המספרים המוכפלים. מי שקולע לתשובה גם זוכה לקלוע לסל.

ב"מפעלון", מקלט בית הספר שהוסב למכון ייצור של משחקים, יושבים בקבוצות החבר'ה של כיתה ה'. קבוצה אחת מכינה משחק טריוויה העוסק בערי ישראל. לצורך כך הם בדיוק שלפו מהאינטרנט מידע רלוונטי על כל עיר, והקבוצה השנייה מכינה על כרטיסיות את משחק "מלחמה" הקלאסי, עם מספרים בערבית. כולם עסוקים ומרוכזים. כיתה ה' נוספת עסוקה במשתה האלים שבמסגרת שיעור היסטוריה. היין אמנם הוחלף בנקטר אפרסקים אך התלמידים לבושים כמיטב המסורת, בבדים לבנים וזרים לראשם. גם בקומת האנגלית מתקיים שיעור - כלומר, כולם במסדרון. את רצפת הבלטות העקומה של המבנה הישן החיו ציורי ענק של לוחות משחקים: לוח ענק של אותיות באנגלית, שהתלמידים מקפצים עליו בין האותיות על פי מלים שקיבלו לאיות; לוח סולמות ונחשים ססגוני המצויר על הרצפה ובו מי שנופל על נחש או סולם - משימתו להרכיב משפט עם מלה באנגלית. ואיפה כיתות ו'? הן במוזיאון הימי, לומדות על הפיראטים. וזה לא נגמר. עוד ועוד משחקים משורטטים על רצפת בית הספר, במסדרונות, בכיתות, על הקירות ובחצרות.

"כל מקום וכל זמן טובים ללמידה ומכאן באות הזירות המשחקות", מסביר יעקבי. "מי קבע שאפשר ללמוד רק בכיתה?" הוא שואל רטורית. "כל זמן שאנחנו נושמים - אנחנו לומדים".

בעין הים כמובן שלא המציאו את המשחק. תפיסת הניסוי של יעקבי וצוותו שאובה מהמחקר ומהפילוסופיה של המשחק. "כולנו אוהבים לשחק, ילדים ומבוגרים", הוא אומר. "בשעה שאנו משחקים, אנו קושרים בצורה זו או אחרת את המשחק אל השאיפות, אל הצרכים ואל המשאלות שלנו. תופעת 'האדם המשחק' ריתקה את התרבות האנושית". יעקבי מזכיר את אפלטון, הויזינגה, לוק, איינשטיין ופרויד. "כולם מצאו שהמשחק חיוני להתפתחות הילד. הילד זקוק למגוון רב של פעילות משחקית לשם התפתחות תקינה מבחינה רגשית, חברתית וקוגניטיבית. משחקים יוצרים הזדמנויות, שבהן ילדים יכולים לפתור בעיות ולפתח כלים רגשיים להתמודדות עם קונפליקטים. היום, בבתי הספר ילדים כבר לא משחקים. ילד שלא משחק, ההתפתחות שלו לא תקינה. במשחק תגלי אם הילד ביישן, נמנע, או שהוא ילד תחרותי שהופך את לוח המשחק כשהוא מפסיד - המשחק הוא מטאפורה לחיים עצמם. המשחק הוא גם המצב הטבעי של הלמידה, שם אין מחיצות וגדרות, שם גם המורה נמצא בגובה העיניים, גם המורה לומד".

הצפייה בילדים המשחקים ב"זירות המשחקות", כלל לא מפריעה להם. הם שקועים ומהופנטים במשחק ובשיח ביניהם. המורות לעתים מתערבות, לעתים מסתפקות בהתבוננות מבחוץ. "הילדים נמצאים באזור הדמדומים", משתמש יעקבי במושג שטבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט, שפיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות משחק, ובאופן טבעי משחק תפקיד חשוב בבית הספר. "אזור הדמדומים", טען ויניקוט, מתקיים בין המרחב המציאותי החיצוני, לבין עולם הדמיון הפנימי של הילד. "זהו מגרש המשחקים הרגשי", מסביר יעקבי. "אנחנו לוקחים את היציאה המופלאה מהמציאות הפנימית למציאות החיצונית, את אותו אזור דמדומים, את אותו מקום שאין בו היררכיות - ומביאים אותו לחינוך. זה כבר הפך אצלנו לבדיחה, 'מתי אנחנו מדמדמים?' בזמן המשחק הילדים נשאבים פנימה, אל אזור ללא איום וכמו שראית, כשאת עומדת ליד הילדים, הם לא מסתכלים עלייך, את לא מפריעה להם, הם ממשיכים ללמוד. הם ממשיכים במשחק שלהם. הם בפנים". בעין הים המשחק הוא כבר לא רק עניין של חוקים וטכניקה. זה כבר מצב תודעה.

"כולנו מתובנתים לתפקיד שלנו בחברה", אומר יעקבי, "למורה יש את התפקיד שלו, המנהל צריך לנהל, וגם הילדים יודעים את תפקידם. את יודעת כמה פעמים ירדנו לים ושמעתי מהילדים שלנו, 'מה, בלי ספרים?' אני רוצה לפרוץ את המסגרת, את התבנית. אני מאמין שהילד פועל ולומד מתוך אווירה משחקית, כי משחק זה שפה ומשחק זה תקשורת".

הילד שבפנים

"אני אל המנהל", ביקשתי את עזרתה של אחת המורות בחדר המורים, כשהשעון הראה חמישה לשמונה בבוקר. "הוא בחוץ", היא השיבה והצביעה לעבר יעקבי שעמד בכניסה לבית הספר. יעקבי, בן 45, בג'ינס וחולצה שחורה, קיבל את פני התלמידים. הוא מכיר כל תלמיד בשמו והם קוראים לו ברוך. בתחילת דרכו בבית הספר, לפני עשר שנים, נהג להיפרד מהתלמידים לשלום בשער בית הספר. הילדים הקטנים יותר, כדרכם של ילדים, נפרדו ממנו בחיבוק. הוא זוכר שאבא אחד נזעק - "מה אתה עושה?" התריס כלפיו, כאל מי שמאיים על שמרנות המקום. "המנהל שלי", אמר לו אותו אב, "היה נותן מכות עם סרגל על היד".

אך הוא הגיע אל עולם החינוך כדי לעשות תיקון. את התיקון שלו. הוא גדל בקרית אתא, אח בכור לשלוש אחיות ובן לניצולי שואה. אביו עבד בחברת החשמל, אמו היתה עקרת בית. "הייתי ילד שלא דיבר בכיתה", הוא מספר, "לא הוצאתי מלה מהפה. ילד ביישן. ילד של הספסלים האחוריים, עזוב ונעזב. אף אחד לא שאל. ילד שמורים נוהגים להגיד עליו 'שהכל בסדר'. הציונים היו טובים והשנים עברו. אבל אלו היו שנים של פצע כי אם את שואלת אותי למה אני פה עכשיו - חזרתי אל זירת הפשע".

זה היה עד כדי כך נורא?

"כן. המניע שלי זה לראות את הילדים כאן מקבלים משהו אחר לגמרי ממה שאני קיבלתי. ילד שיוצא מכאן יודע מה זה לעמוד מול סמכות, יודע מהי למידה, יודע מהי אינטראקציה בין ילדים. אני אפילו לא ידעתי מה הפריע לי כילד. הייתי הקול הדומם".

הוא למד באוניברסיטה ספרות עברית ובמקביל עבד כמשכתב במקומון החיפאי "כל העיר". הוא התחפר בין מלים וספרים אך בקרבו בערה התשוקה לעשות מעשה. יום אחד, בגיל 25, הרים טלפון למשרד החינוך וביקש עבודה. הוא קיבל זימון לראיון עבודה בבית ספר יסודי בנשר. "באתי לראיון ואמרתי למנהלת: 'אני לא יודע כלום אבל אני בא מאהבה ואני אלמד'. והיא לקחה אותי לכיתה הכי מופרעת. קיבלתי אותם כמחנך וזו היתה חוויה משכרת". לאחר מספר שנים החליף את אותה מנהלת בעת שיצאה לשנת שבתון ולאחר שחזרה החליט להמשיך בתחום הניהולי, אך מן הסתם במקום אחר. וכך, לפני עשור הגיע אל עין הים.

"הגעתי לבית הספר וכבר מהכביש ראיתי מבנה אפור, בלי טיפת צבע, בלי צמחייה. הכל היה סגור, נעול, גם באופן מטאפורי. פגשתי צוות נפלא של מורים, אבל היה חוסר נחת. מצאתי בית ספר עם מאפיינים של שכונת מצוקה: ילדים עם דימוי עצמי נמוך, הרבה אלימות, ואיפה הלימודים כשצריך לטפל בכל כך הרבה בעיות חברתיות ואישיות? לאט-לאט התחלנו להבין שצריך לעשות משהו".

בשלב מסוים, אחת המורות הציעה ליעקבי להרים בבית הספר פרויקט העוסק במשחקים כדי לעבוד עם הילדים על מונחים השאולים מעולם המשחק: תור, סבלנות, הפסד, ניצחון. יעקבי נדלק. "הבנו שמתוך המשחק אתה מתחבר אל עצמך. הפורמליות מתמסמסת. יש כאן יצירה. ידעתי שלשם אני רוצה להגיע. זו היתה ההתחלה".

חלק מהשיעורים הפרונטליים בבית הספר הפכו לשיעורים שבהם משחקים. הם הקימו "מעבדות משחק" - מקומות בבית הספר שבהם הילדים יכולים לשחק. על מהמשחקים כמובן "הלבישו" תכניים לימודיים. יעקבי וצוותו החלו לקרוא מחקרים, ספרים, פילוסופים ופסיכולוגים העוסקים בתחום המשחק. את צוות בית הספר החלה ללוות פסיכולוגית המתמחה בטיפול על ידי משחק. והראשונים אשר נקראו לדגל היו המורים.

"המורים בשנים הראשונות התחברו לילד המשחק שבהם", מספר יעקבי, "ואני התחברתי לילד המשחק שלי. שיחקנו. באנו למליאת המורים לאחר יום עבודה ושיחקנו מחבואים, אחת-שתיים-שלוש דג מלוח, מחפשים את המטמון. קודם כל היתה הנאה. אנשים השתטו, צחקו, היררכיות נשברו. אחרי זה התחלנו להבין שאנחנו לומדים על עצמנו".

ואתה?

"אני פגשתי את הילד שלא שיחק. אנחנו יודעים שהתפתחות תקינה של ילד, דורשת משחק. ילד שמתקשה במשחק, יש לו קושי חברתי, רגשי או קוגניטיבי - הכל נחשף. אם אתה לא משחק, אז יש לך גם קושי במציאות. אני יצאתי ואמרתי: 'אני לא יודע, אני לא מבין, אני צריך עזרה'. זו רעידת אדמה מדהימה. מה נפש האדם יכלה לעשות, איפה היא נעצרת, איפה המחסומים והעכבות".

איך המורים הגיבו להליך הזה?

"מצד אחד היו קשיים. המון תסכול והמון פחדים ו'מה המנהל הזה רוצה מאיתנו'. ומצד שני, כשהתחלנו להסתכל אחד לשני בעיניים ולדעת באמת מול מי אנחנו עומדים, נוצרה אינטימיות. למדנו ליצור קרבה ואכפתיות בצוות. הקשרים הטובים כבר היו. אבל פתחנו את זה ליותר".

בהמשך יצרו קשר עם גף הניסויים והיזמות במשרד החינוך וניסו לעניין אותם ברעיון להפוך לבית ספר ניסויי, שבו לומדים באמצעות המשחק. "הם שאלו 'מה יהיה פה? דיסנילנד?'" נזכר יעקבי, "אנחנו בעצמנו עוד לא ידענו להגיד. הרעיון היה בהתהוות. כל כך רצינו אבל גם כל כך פחדנו".

בלי אלימות

יעקבי לא ישכח את היום ההוא, כאשר הגיע לבית הספר ועל המגרש בכניסה הפתיעה אותו כתובת גדולה, בצבע טרי, 'ברוך בן זונה'. זו היתה תגובת השכונה לשינוי. "הרחוב הריח משבר, הריח סכנה", הוא מספר. "הורים אמרו לנו, 'מה זה משחקים פה? לא לומדים? שינוי? בשביל מה שינוי?' באנו לבית ספר ומצאנו ונדליזם: בקבוקי צבע שפוכים, הרס, סיכות נעוצות במנעולי הדלתות, כדי שלא נוכל להיכנס לכיתות. הצוות שאל אם זה נכון להמשיך ואני לא ידעתי את נפשי. ההורים כאן מדהימים. אנשים שעסוקים בפרנסה. אני לא הבנתי שאני מפחיד אותם. ולקח זמן עד שהם ראו את השינוי בעצמם: ראו שהילדים שמחים, שהילדים לומדים, שהילדים באים בכיף".

גם בשכונה יוקרתית ספק אם היו מקבלים אותך. החברה היום משועבדת להישגיות. כבר בגן מכינים את הילדים שלנו לכיתה א'. את ילדי בית הספר מכינים למבחני מיצ"ב. בית הספר שלך יכול לשרוד את החברה שלנו?

"החיים זה מגרש משחקים. והילד שידע לשחק הכי טוב, הוא זה שילמד ויצליח. גם פה יש הישגים אבל אני שואל מה הדרך. גם פה יש מבחנים, והילדים יודעים מה זה מבחן מיצ"ב, אבל זה לא העיקר. אני רוצה שהתלמיד ידע שהוא יצור תבוני, חקרני, שיכול לפצח כל משימה עם המורה שלו ביחד. מפה יבוא ההישג. יצירת האינטימיות והאהבה זו המשימה - איך אתה גורם לילדים לאהוב את עצמם, את המקום שהם מגיעים אליו כל בוקר, לאהוב את המורים שלהם. וכשתבוא ההנאה - יבואו ההישגים. אי אפשר להכריח ילדים ללמוד".

אתה מרגיש משועבד למבחני המיצ"ב?

"הריצה המטורפת הזאת אחרי המדד, הסטטיסטיקה, מבחני פיז"ה ומבחני מיצ"ב מסרסת את כולנו ומעקרת את נשמתנו. המבחנים האלו הופכים את הלימוד לטכני ועקר. אין שמחה. אין חברותא. אין אינטימיות. יש לחץ וכפייה. גם אני חוויתי את אימת המיצ"בים. המורים מפוחדים, התלמידים נכנסים לשבלונה - לומדים למבחנים. המבחנים האלו בודקים כישורים מסוימים אבל איפה החשיפה לדברים אחרים? האם מיצ"ב יכול לבדוק זיכרון, אסוציאציות, הנאות, יכולות נפשיות, חשיבה - לא. אוי אם נשתעבד למיצ"ב".

הוא הזמין את ההורים לצפות בשיעורים. להשתתף. לקחת חלק. לשחק. והם הגיעו וראו שהילדים נהנים, אבל גם כותבים וגם רוכשים ידע. לאחר תקופה שבה שיחקו בשיעורים המוגדרים מראש כ"משחקיים" החליטו להרחיב את המגמה לשאר השיעורים. "ידעתי שהמבנה הפיזי של הכיתה צריך להשתנות", הוא אומר. "צריך להפסיק עם הטורים האלו של השולחנות. לאט-לאט זה התחיל לקרות. מורות הבינו שהן נותנות את האחריות לילדים. פחדנו שזה יהיה 'יאללה בלגן' מצד הילדים, אבל זה זרם - השולחנות זזו והפריצה של התלמידים החוצה למסדרונות, לחורשה, למגרשים, קרתה באופן טבעי. פתאום ראינו שהתלמידים שהפריעו, היו הראשונים שעשו את המשימות". ההצלחה הגיעה בהדרגה. האלימות פחתה. למורות פתאום היה זמן בהפסקות ובשיעורים ומצאו את הזמן הדרוש לתת לילד המתקשה יותר.

איך אתה מסביר את הירידה באלימות?

"הגבולות הפנימיים השתנו, וזה היה שינוי המשמעותי. המשמעת העצמאית. הילדים החלו לפעול בגבולות של עצמם, מתוך גבולות פנימיים, מבלי שהמורה כל הזמן תגיד להם מה אסור ומה מותר. בחוף היום, ראית, אף ילד לא רץ למים. ילד שיודע לפעול מתוך הגבולות הפנימיים שלו הוא על דרך המלך. על הסטנדרט הזה יולבש אחרי זה למידת התנ"ך וכל השאר".

"פתאום צריך להתחלק לקבוצות כדי לשחק", אומר יעקבי. "בכל מערכת לימודית אחרת חלוקה לקבוצות היתה נחשבת לבזבוז זמן. איך ילדים מתחלקים לבד לקבוצות זה שיעור מאלף לחיים! זה לא בזבוז זמן. זה לקח חמישה שיעורים, עשרה שיעורים, עד שהם למדו להתחלק לקבוצות. וזה השתפר מפעם לפעם. היום זה קורה לבד. המשחקים נכנסו לכל שיעור. ואחרי שפרצנו מהכיתות, פרצנו את גבולות בית הספר: אנחנו יורדים לחוף, הולכים למוזיאון הימי שהפך למוזיאון הבית שלנו, לפארק אלי כהן שליד בית הספר, לתל שיקמונה, ששם הילדים הולכים כמו בלשים ומפענחים את תולדות העיר. הילדים שבאים מהשכונה ואלו שבאים משכונות אחרות רואים את היופי של שכונת עין הים. ויש גאווה ותחושת שייכות. אנחנו משתכללים כל הזמן. אני מגיע לשיעור מוכן אבל יצירתי וזורם עם הילדים וגם מכוון ומדריך. את יודעת, תמיד יותר קל להגיד להם 'ילדים לפתוח פרק ג' עמוד 56'".

חיים חדשים

בדרך אל חוף הים, שם לומדות כיתות ד', מצביע יעקבי על שלושה בניינים חדשים, הסמוכים לבית הספר - בניינים שוממים ומוזנחים. "אף אחד לא רוצה לגור פה", הוא אומר בצער, "תראי את הנוף, את ההר, הים, איזה יופי. והבניינים - ריקים". בשביל להבין את זה, הוא מסביר, צריך להבין את חיפה. "קשה לשנות ולפצח את הדי-אן-איי החיפאי", הוא אומר במרירות. "למעלה יושבים המשכילים, האליטות ולמטה זו חיפה של מטה. אלו הגטאות, אלו הסטיגמות הקשות. אף אחד לא רוצה להגיע לכאן. אני מניח שהילד שבי פגש פה את הילד של עין הים".

לפני שלוש שנים, למרות השינוי שהחל לקרום עור וגידים בבית הספר, הוא היה מועמד לסגירה. "השכונה הזדקנה", מסביר יעקבי. "אין כאן גנים שמזינים את בית הספר. הצוות היה בשיא העשייה, ואין ילדים. התחזית היתה ש-15 תלמידים ייכנסו לכיתה א'. רצו לסגור את בית הספר". הם פתחו במלחמת קיום. יעקבי ביקש אישור להפוך לבית ספר על-אזורי ולפתוח את שעריו לכל מי שיחפוץ להגיע אליו. "אמרו לי, נראה אותך מוכר את הרעיון שלך", הוא משחזר, "התחלנו לעשות חוגי בית, שלחנו מכתבים להורים, עשינו ימים פתוחים. התקשרנו להורים שהילדים שלהם עולים לכיתה א' והצענו להם לבוא לראות את בית הספר, בדרך כלל היו סוגרים לנו את הטלפון. ישבנו פה לילות בטלמרקטינג. עשינו פלייר לבית הספר. היו ימים פתוחים להורים שבהם עמדתי בכניסה ולא הגיע אפילו הורה אחד. את יודעת מה זה לשבת ולחכות פה ואף אחד לא בא?"

אך המאמצים השתלמו. במחזור הראשון, לפני שנתיים, הגיעו 30 ילדים מחוץ לשכונה, גם משכונות היוקרה שעל ההר. זה היה הישג בלתי נתפס. מי ירצה ללמוד בבית ספר קטן בשכונת מצוקה? והם באו, למרות הסטיגמה. "הורים אידיאליסטים, שחיפשו אלטרנטיבה", אומר יעקבי, "הורים שחיפשו שינוי. ההורים האלו, בשנה שאחרי, עמדו בפתח גני הילדים ובעצמם חילקו פליירים, ואמרו 'בואו לעין הים'". והשנה הגיעו עוד 30 ילדים מחוץ לשכונה. בשנה הבאה הוא מקווה למלא שתי כיתות א', המונות השנה רק 18 ילדים כל אחת. עדיין לא עומדים בתור, הוא אומר. "את רואה את ההיסוס של לרדת מלמעלה. פה בחיפה זה מחסום פסיכולוגי. כי יש קודים. אני מקווה שהצלחנו לשבור את המחיצות הדמוגרפיות התרבותיות. תביני, ילדה מעין הים הולכת לישון אצל חברה בדניה, וההפך". יעקבי מרגיש, שבחלקה הקטנה שלו, הצליח לפרוץ את הקוד הגנטי של העיר.

עם ההצלחה, הגיעו גם התקציבים, ההכרה והחיים המחודשים. בשנה שעברה נבחר בית הספר על ידי העירייה לשיפוץ הספרייה, והשנה כבר נהנה מספרייה חדשה ונעימה מרוצפת בפרקט עץ ופופים צבעוניים. וכשקברניטי העיר רוצים להראות לאורחים מקום מיוחד, מקום של הצלחה, הם מביאים אותם לעין הים. יעקבי קיבץ לבית הספר סטודנטים להוראה שמצטרפים לכיתות, סטודנטים לתואר שני בסוציולוגיה שעושים את ההתמחות בבית הספר, צעירים מתנועות נוער ועוד, כך שהמקום שוקק עשייה ופעילות וצוותים המסייעים לצוות המורים וגם לומדים מהם.

את פרחי הניהול שהיו כאן בביקור, מאוד הטרידה השאלה איך הילדים שלך יסתדרו בחטיבה? הם יודעים מה מחכה לילדים שלך במבחן המציאות.

"אני מסתכל על הילדים, וחושב האם כשהם ייצאו מפה, הם יחשבו שכל מה שעשינו פה היה משחק ולא באמת, ועכשיו הם מגיעים לעולם האמיתי? או שבמשך שש שנים הילדים פה היו כל כך דינמיים, אחראים ללמידה שלהם, כך שכשהם יגיעו למקום שיסגור אותם, הם יהיו מספיק בטוחים בעצמם ויצירתיים - ויוכלו להסתגל. אנחנו לא טומנים את הראש בחול. אני יודע מה יש בחוץ. אני לא רוצה שתלמיד שייצא מפה יהיה בהלם. הילדים פה יודעים מה זה מבחנים וציונים. השאלה איך מתייחסים לזה והאם זה המרכז? תעשיית המיצ"בים והמבחנים לא תקבע את סדר היום כאן, בבית הספר".

יש לך הסבר למה אנחנו כל שנה סביב מקום 40 במבחני ה-OECD?

"כי אנחנו נורא רוצים להיות כמו אחרים. אנחנו רוצים להיות במקום שלא מגיע לנו להיות שם. זה לא המקום שלנו. אנחנו חקיינים עלובים. מי שרוצה להיות ב-OECD צריך את התנאים בשביל להיות שם: גודל כיתות, תנאים למורה, מי מתקבל כמורה. אצלנו נתפסים לקדם את החלק של הציונים, במקום להעלות את השאלה מה זה חינוך? מה זו הוראה? זה טירוף מערכות.

"שר החינוך גדעון סער יצא נגד החינוך הפרטי, שמתקיים על חשבון החינוך הציבורי. אין לי בעיה עם בתי ספר פרטיים, בתנאי שבתי הספר הציבוריים יקבלו את אותם תנאים. אני בעד ריבוי מוסדות חינוך, תפיסות חינוך ואג'נדות חינוכיות - זה מצוין שיש שיח חינוכי. אבל לא יכול להיות שהמערכת הציבורית הממלכתית תהיה בלי תנאים. כי אם רוצים שוויון הזדמנויות אז שייתנו לכולם. הרי לא ייתכן שעל הרכס מעלי יש בית ספר פרטי, ליאו-בק, שמקבל תקציבים מהמדינה והוא בתחרות איתי, ועין הים הולך להיסגר".

הילדים שלך כאן אולי משחקים, אבל בבית הם ככל הנראה מול המחשב. אנחנו מגדלים דור שמשחק מול המחשב, פלייסטיישן ו-ווי. אתה מצליח לשנות משהו?

"אכן, לנגד עינינו גדל דור של אי-מסוגלות משחקית. דור של טלוויזיה, מחשב, אלימות וניכור. זו אחת התובנות המפתיעות שלנו: ילדים היום לא יודעים לשחק באמת. בבית הספר, לקחנו על עצמו את המשימה לשחזר ולספק לילד מה שאמור להיות לו טבעי: חוויה משחקית, לדעת לשחק. יש ניכור וקושי של ילדים ונוער לקיים אינטראקציות חברתיות. מדהים איך מדיניות המדידה והציונים מנציחה את הנכות המשחקית. מדיניות שבה מנחילים ערכים בכפייה ותרבות בית החרושת לציונים היא חזות הכל - אנחנו מצמיחים דורות של למידה אינסטרומנטלית שלא יודעים לקרוא שורה של שיר, שלא מתרגשים מיצירת אמנות, שלא אכפת להם ממצוקה של אחר. למי יש זמן לזה. צריך להספיק, לשנן, להקיא בבחינה ולחזור לדבר עם החבר בצ'אט".

* * *

צלצול. "הכחולים ניצחו!" צועקת ילדה עם קוקיות וחוצה את המגרש בריצה. בהפסקה הילדים משחקים, קופצים, יש גם כדור. אך הסדר מופתי - אין צעקות, אין דחיפות, אין מריבות. יעקבי קורא לזה העברה. את כללי המשחק שלמדו בשיעורים הם מעבירים הלאה. אל ההפסקה, אל הבית, אל החיים. הוא רוצה לראות אותם חוזרים כבוגרים אל השכונה, עושים את השינוי. "אני מקווה שהם יגדלו מאושרים, ילדים עם ערך עצמי גבוה, ויידעו שיש אפשרויות שונות ללמוד ולהביע דעה ובעיקר - שעתידם בידיהם".*

ציונים זה לא הכל

רעיה גלבוע, גרפיקאית, העבירה שניים מבניה, עידו ואוריה, לבית הספר עין הים לפני שנתיים, לאחר שבית ספרם בשכונת רמת התשבי נסגר. "חיפשתי בית ספר שיהיה סוג של חממה, משהו אישי יותר", היא אומרת. "הגעתי לעין הים כמה פעמים, בימי לימודים רגילים וראיתי ילדים משחקים בהפסקות, בלי אלימות. ראיתי ילדים שבאמצע השיעור יוצאים לעשות איזו משימת משחק בחוץ ללא מורה - ועושים אותה בלי להתפזר, לצעוק או לגנוב את התור. זה הדהים אותי. ראיתי אנשי חינוך, שלמרות שהם שנים במערכת, הם רעננים.

"היו הורים מבית הספר הקודם, שהסתכלו על הסטיגמה: הם לא יורדים למטה. אבל אני מאמינה שחינוך זה דבר שבא מהבית, וממה שאני רואה, ככל שהרמה הסוציו-אקונומית גבוהה יותר, יש לילדים יותר בעיה של גבולות ומשמעת. דווקא בעין הים מצאתי ילדים חמים, חברותיים, שמכבדים את המורים והמערכת, והכבוד שם הוא גם הדדי". היא מוסיפה, שילדיה מאושרים בבית הספר.

גם לילך רפל, עורכת דין משכונת הכרמל המערבי, שבנה עודד לומד בכיתה ב', מדגישה כי בבית הספר בנה מקבל הרבה מעבר לידע שהיה מקבל בכל בית ספר רגיל. "חיפשנו מקום שהילד ילמד בו מעבר לעוד תרגיל בחשבון", היא אומרת. "חיפשנו את האתגר לאו דווקא בתחום הלימודי, אלא בפן החברתי. מקום שילמד אותו על הרגלי למידה, על חברות, מקום שבו יוכל להתפתח, ובעיקר חיפשנו מקום עם פחות אלימות. כבר בקורס ההכנה לכיתות א' בבית הספר שבו עודד היה אמור ללמוד, הזדעזעתי מרמת האלימות של הילדים. בעין הים אין תוכנית נגד אלימות, כי אין אלימות".

גם הם הגיעו למרות הסטיגמה. "המשפחה והחברים שאלו אם השתגענו, ואנחנו הרגשנו שבדיוק ההפך. שדווקא מקום הטרוגני יהיה יותר טוב בשבילו. אני ובעלי היינו ילדים מחוננים. כבר מגיל צעיר שמו אצלנו דגש על הלמידה. בעלי התחיל בגיל 16 תואר בהנדסה. ומה זה עזר לנו? בלימודים הרי ממילא היינו טובים. ואני בספק אם זה קידם אותנו איפשהו. אנחנו היום יודעים שגם כאן, בעין הים, מעריכים ציונים, אבל לא רק. כמו שברוך אמר לנו, קודם כל תלמדו לשחק את המשחק. תהיו בני אדם".



המנהל ברוך יעקבי




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 בית ספר מגניב אייל
  • 12:35
  • 07.07.13

עשיתי בבית ספר מדידות
והבנתי כמה שזה בית ספר שונה ומיוחד
הכיתות מלאים ציורים, ילדים לומדים בחוץ הסבירו לי בים או בחורשה או במוזיאון
המנהל של המקום מנהל דיון עם הילדים בחוץ
לא זוכר שראיתי כזה מוסד....
הייתי שולח את הילד שלי ללמוד שם

פרוייקטים מיוחדים