בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גירושים משפיעים על הילדים, אבל האם רק לרעה? דורית אלדר-אבידן יצאה לחקור

גירושים הם כמעט תמיד אירוע קשה לילדים, אבל הם לא חייבים להיות אסון בשבילם. דורית אלדר-אבידן הקשיבה לאנשים בני 20 ומשהו שהוריהם התגרשו, ושיחררה את נרי ליבנה מכמה רגשות אשם

תגובות

ביותר משמץ פחד יצאתי להיפגש עם דורית אלדר-אבידן, אם כי זכרתיה במטושטש מפגישה מקרית וחפוזה בעבר, כאשה נעימה, חדה ובעלת הומור. עילת פגישתנו הפעם היתה ספרה החדש, שנושאו הוא האופן שבו מתמודדים בוגרים בשנות העשרים לחייהם, עם גירושי הוריהם בילדותם. "רק זה מה שחסר לי", אמרתי לעורכת, "כאילו אין לי מספיק רגשי אשם, שיספיקו לפרנס אלף זוגות פולנים מאושרים".

כמו כולנו כבר קראתי יותר מדי מאמרים פופולריים, מחקרים, רומנים וסתם סקרים בעיתוני נשים, שלימדונו להאמין שמחיר ההחלטה שלנו לפרק את נישואינו פירושה חורבן לילדינו. גם מפגשים עם פסיכולוגים מכל מיני סוגים לא הקלו על התחושה הזאת, שלא לדבר על מורות ויועצות בבתי הספר שעבורן "הורים פרודים" כפי שהן קוראות לנו במקרה הטוב - או "משפחה הרוסה" במקרה הרע והשכיח יותר - הם ההסבר האוטומטי לכל קושי שבו נתקל הילד: בין אם מדובר בהיותו מחונן (כדי לזכות בתשומת לב אצל הוריו הגרושים והמזניחים), בין אם שכח להביא ספר (משום שההתרוצצות המתמדת שלו בין שני בתים משגעת לו את השכל), וכמובן שזה ההסבר במקרה שהוא דיסלקטי, ביישן, חוצפן, אסטמתי, מפונק או אפילו נמוך מדי (כפי שאחת מחברותי שמעה פעם מאחות בית הספר).

גם הורים בלתי גרושים אינם מקלים על חייהם של אלו שבחרו להיפרד. "אני מקווה שברור לך שהרסת לילד את החיים לעולמים", אמרה לי אמא אחת במסיבת פורים בגן החובה של הילד, רגע לאחר שסיימה להניק את בנה בן החמש. שנה לאחר מכן נאלצה אותה אמא להיגמל לא רק מההנקה, אלא גם ממה שתואר על ידה כמשפחה מושלמת של שישה ילדים הישנים כולם זה ליד זה במסגרת עקרון רצף, אמא המניקה את הילדים עד גיל חמש וחצי ואבא - שמוצא לעצמו חברה חדשה וחשוכת ילדים בתל אביב.

מיותר כמעט לתאר אילו תחזיות שחורות שמעתי לגבי מה שצפוי לשלושת ילדי: חיי הבדידות שיירשו מאמם, הנזק הבלתי-הפיך לדימוי העצמי שלהם וחוסר האמון ביכולתם למצוא אהבה, שילווה אותם לעולמי-עד. כל התחזיות נאמרו בטון כמעט אוהד, עד שכמעט השתכנעתי שאכן לטובתי ולמען ילדי מושמעים באוזני הדברים האיומים האלה.

אמי ולפחות אחת מדודותי, שלא העזו להתגרש מתוך תחושה של אחריות משפחתית ובעיקר בשל החשש ממה יגידו ההורים שלהן, ראו בהחלטה שלי להתגרש התרסה לא רק כלפי סדרי העולם, אלא כלפי אומץ לבן שלהן. כשאמרתי "אני רוצה חיים אחרים", הן שמעו אותי מתנשאת עליהן, משום שלהן אין חיים אחרים. בדור של אמי, ובמידה לא מעטה גם בסוף שנות ה-80 שבהן התגרשתי, נדרשה אשה להמציא לעצמה תירוצים חיצוניים מוצקים להחלטה "להרוס משפחה". משום שמשפחה, בלתי מתפקדת ככל שתהיה שבראשה שני בני זוג, בלתי אוהבים ככל שיהיו, נתפסה כעדיפה עדיין על משפחה מפורקת, שאז עדיין לא הומצא שום ביטוי לתאר אותה, זולת "הרוסה".

לא התמזל לי להתגרש מקלפן, רועה זונות, מכור להימורים, גבר בוגדני, מכה או אפילו חוזר בתשובה. בדור שלי אמנם עוד לא מיהרו להשוויץ בבלוג או בתוכנית ריאליטי או בטור בעיתון פופולרי - או בכולם ביחד - בנס גילוי המיניות מחדש והחיים במחיצת גבר אלפא, אבל פה ושם, בעיקר שם, כבר נתגלו אנשים, ברובם נשים, שהחלו להכיר בזכותם לשנות את מסגרת החיים הזוגית-משפחתית ולו בגין עניין פעוט ובלתי מדיד כמו חיפוש אחר אושר.

"צריך הרבה אופטימיות בשביל צעד כזה", אמרה לי חברה שניהלה כבר שנות דור פרשיות אהבים במקביל לנישואיה לגבר בלתי נסבל בעיניה, בשם הדאגה לשלמות המשפחה. וגם "יכול להיות שאת פשוט לא מספיק אוהבת אותו כדי לנהל חיים כפולים", הוסיפה אותה אשה בשלה ששנים לא מעטות לאחר מכן מצאה עצמה קירחת ממאהבה וגם מבעלה שלא השכיל להעריך כשורה את גודל הקורבן שהקריבה בשם אהבתה אליו, כשהעדיפה לבגוד בו במשך למעלה מ-20 שנות נישואים.

"מה שאני רוצה אלו חיים בדיוק כמו שלך", אמרה לי חברתי רותי כשהודיעה לי על כוונתה להתגרש בעוד ילדיה הקטנים בני ארבע בלבד. היא, כמובן, ראתה את החלטתי להתגרש כהפגנה של אומץ לב ואילו אני למדתי עם השנים לראות דווקא ביכולת לשרוד בקשר בלתי מספק ולוותר על פנטזיות ילדותיות על להט, ריגושים וסקס מסעיר, את התגלמותו האמיתית היחידה של האומץ. "חיים כמו שלי, השתגעת?" עניתי לה, "החיים שלי בזבל, מה שאני הייתי רוצה זה חיים כמו שלך, בטוחים, בורגניים, שלווים, ארבעה ילדים, שני הורים, ופה ושם אומץ לנהל גם כמה סטוצים".

שלב נישואי הבוסר

"אז נדמה לך שזה מה שחסר לי עכשיו?" שאלתי את העורכת, "עוד ספר שילמד אותי איך דפקתי לילדים שלי את החיים מתוך אגואיזם?" היא מילמלה משהו בלתי ברור ואני התיישבתי לקרוא את ספרה של דורית אלדר-אבידן.

נפתח בחדשות הטובות ובהמשך גם נסיים בהן. אף כי מדובר בעיבוד של עבודת הדוקטורט של אלדר-אבידן בעבודה סוציאלית, הספר "בשם הילדים" (הוצאת עם עובד), על עטיפתו משובבת הנפש שאיירה מורן ברק, הוא ספר שנקרא בקלות כמו רומן. את כל מראי המקום, רשימת המקורות והרשימה הביבליוגרפית שלחה אלדר-אבידן אל סוף הספר, לרווחת הקורא.

החדשות הטובות ביותר נעוצות במסקנה העולה מהספר, ועל פיה בחלק ניכר מהמקרים, ילדים להורים גרושים הופכים דווקא לחזקים ומפותחים יותר מבחינת האינטליגנציה הרגשית שלהם. יש בהם שמפתחים גם חוסן נפשי, שספק אם היה מתפתח אצלם לו היו הוריהם נשארים נשואים, ויש בהחלט גם כאלה שרואים בגירושי הוריהם חוויה מעצבת ולאו דווקא מרסקת - אם כי תמיד כמובן עצובה.

אין זאת אומרת, רבותי, שאני ממליצה לרוץ לפתוח תיק בבית הדין הרבני למען הילדים. האפשרות של שני הורים הנשואים באושר ואוהבים את ילדיהם, היא עדיין דרך טובה מאוד לגידול ילדים. אלא שבהיעדרה, לעתים רבות ייטיבו ההורים אם יחליטו לשים קץ למערכת נישואים גרועה ולא יספרו לעצמם סיפורים כאילו הם נשארים ביחד למען הילדים. דווקא למען הילדים, על ההורים להימנע מלהציב לילדיהם דגם של נישואים גרועים, רצופי כעסים כבושים וגלויים, טינות וחשבונאות. או, בקיצור, עדיף הורה גרוש ומתפקד כהורה טוב, מאשר הורה נשוי שהאומללות הופכת אותו גם להורה גרוע.

אלדר-אבידן פותחת את ספרה בהקדמה אישית. כמי שמורגלת בכתיבת מאמרים ומחקרים מדעיים, דווקא הקטע האישי היה זה שבכתיבתו התקשתה יותר מכל. היא התגרשה מבעלה הראשון פחות משלוש שנים לאחר שנישאה לו, ועוד בטרם מלאו שנתיים לבנה הבכור. זה היה בראשית שנות ה-70. המושג של אם חד-הורית טרם הומצא. גירושים אמנם הפכו לשכיחים יותר מקודם, אבל עדיין לא כפי שהם כיום. אלדר-אבידן, שהוריה התגוררו באוסטרליה, התמודדה עם גידול בנה, כשהיא מתרוצצת באוטובוסים בין עבודות רבות ושונות על מנת לפרנסו.

אביה גיורא, שעלה חסר-כל מהונגריה לנתניה, לקח את משפחתו לסידני כשבתו היתה בת 15. "מבחינתי זה היה מאוד טראומטי. גם עזבנו את הארץ ב-31 במאי 1967. לקח לי 40 שנה להגיד את המשפט שאמרתי עכשיו". זאת משום שמי שעזבו אז את הארץ, ערב מלחמת ששת הימים, נחשבו לבורחים ובוגדים, שהאחרון ביניהם יכבה את האור בשדה התעופה בלוד.

"למדתי בתיכון באוסטרליה", היא מספרת, "עשיתי שם חיים. אלה היו שנים מאוד טובות אבל היה לי ברור שברגע שאסיים תיכון אני חוזרת ארצה, וזה מה שקרה יומיים אחרי שקיבלתי את הבגרות. אמא היתה מחויבת להבטחה שלה שלא תעצור בעדי. הורי ואחי נשארו שם וחזרתי בינואר 72' מתוך כוונה ללכת לאוניברסיטה. שמונה חודשים אחרי כן התחתנתי עם חבר ילדות שלי.

"ברור שאלו היו נישואי בוסר, אבל הם ענו לי על המון צרכים אז. גם המשפחה שלו שקיבלה אותי בחיבוק גדול מאוד, וגם זה שהוא היה כל מה שהחסרתי - הצופים, ספרים שלא קראתי, הווי. בנובמבר 73' נולד בני הבכור איל, וב-75' התגרשנו".

אלדר-אבידן, שהיתה בשנה השלישית ללימודי עבודה סוציאלית בירושלים כשפרץ המשבר המשפחתי, עצרה את לימודיה, שכרה דירה וניסתה לארגן את חייה מחדש. "עבדתי במשרד התיירות בתור מזכירה של דבורה גנני, שהיתה נהדרת אלי - ברגע הקריטי, מישהו הושיט לי את היד. אחרי שנה חזרתי ללימודים ולקראת סופה פגשתי את עקיבא, בשני מקומות במקביל - במשרד של דבורה גנני, הוא עבד אז ברדיו, ובגן של ויצו בבית הכרם".

עקיבא הוא עקיבא אלדר, עיתונאי "הארץ". "עקיבא כבר היה גרוש והילדה היתה אצלו, ואני הייתי גרושה ואיל היה אצלי, ומאז אנחנו ביחד שזה הרבה זמן, עוד מעט 36 שנים. וואו".

הבן שלך זוכר זוגיות בלי עקיבא?

"לא, אבל הוא ולירון, שצעירה ממנו בכמה חודשים, זוכרים את החתונה שלנו. הם לא זוכרים את החיים בלי אחד מאיתנו. הם יודעים על זה אבל לא זוכרים".

אז הם גדלו כמו תאומים?

"הם שיחקו בזה. פעם, בכנרת, אנשים שאלו אותם אם הם תאומים. הם אמרו כן וכששאלו מה ההפרש ביניהם הם אמרו: ארבעה חודשים, והתפוצצו מצחוק".

איך זה להתחיל משפחה עם שני ילדים קטנים?

"היינו צעירים ונאיבים והיינו מאוהבים. היה יותר קל להתעלם מהקשיים. לא הבנתי שהילדים יהיו פעם בגיל ההתבגרות, ושהסיפור של גירושים ממשיך ללכת איתך לאורך כל הדרך. אחת הפנטזיות היא שמקימים משפחה חדשה וכל מה שהיה קודם - כאילו לא היה. אני חושבת שבסופו של דבר, עשינו טוב לעצמנו וגם לילדים שלנו.

"סביב כתיבת הספר והדוקטורט היו לי הרבה שיחות עם איל. שאלתי אותו: אתה חושב שהייתי צריכה להתגרש מאבא שלך? הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. בשבילו עקיבא גם אבא. גם לירון יודעת שאני אמא שלה לכל דבר. אני בטוחה שהיא ידעה את זה תמיד. זה לא אומר שלא היו קשיים בדרך, אבל תראי לי הורים שלא היו להם קשיים בדרך".

לדורית ועקיבא נולדה גם בת משותפת, מיכל. אלדר-אבידן לא חושבת שהיא קינאה באחים שלה, שלפעמים הולכים לעוד בית. "יש לי זיכרון שלה על שידת ההחתלה באחת השבתות, כשאני אומרת לה שהם הלכו והם יחזרו. אני חושבת שהיא קיבלה את זה שככה זה. בדרך כלל הם הלכו באותם ימים והיתה לה הזדמנות להיות קצת בת יחידה. אבל מבחינתה הם האחים שלה לגמרי. גם מבחינת איל. אביו התחתן שוב, ויש לו ארבע בנות. אצלנו לא היה קיים העניין של כל מיני סוגים של אחים. הוא תמיד אומר: יש לי שש אחיות".

בלי לכלוכים

לאחר הנישואים, חזרה אלדר-אבידן ללימודים, השלימה תואר שני ועשתה דוקטורט. לפני לא מעט שנים עברו להתגורר ברמת פולג, בדירה שתמונה פנורמית של ים נשקפת מחלונותיה. במשך שמונה שנים היתה מורה בחוגים לעבודה סוציאלית. "כל חיי עסקתי בטיפול בילדים ובמשפחות. הייתי קצינת מבחן למבוגרים וגם למדתי טיפול משפחתי. אחר כך הייתי מפקחת מחוזית בשירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה, וגם פקידת סעד מחוזית לפסקי דין. אחר כך היינו בארצות הברית כמה שנים, וכשחזרנו הקמתי את יחידת הסיוע שליד בתי המשפט לענייני משפחה וניהלתי אותה. זה היה ההישג של החיים שלי.

"להקים שירות שלא היה קודם - זאת חוויה מקצועית אדירה. זה שירות שיושב על התפר שבין עבודה סוציאלית למשפטים. חוק בית המשפט לענייני משפחה נחקק ב-95' והעבודה המרכזית שם בעיקר סביב גירושים, וגם אלימות - על זה כתבתי את ספרי הקודם. אז יש לי רקע מקצועי מאוד עשיר. את התפקיד עזבתי למגינת לבי מסיבות בריאותיות ב-2001. הלכתי ללמוד באוניברסיטה. את הדוקטורט התחלתי עוד קודם".

היא יצאה לדרכה בדוקטורט בכוונה לעסוק בסוגיה מצומצמת יותר - ילדים בוגרים שמגישים תביעה נגד הורה, שהקשר עמו נותק בעקבות גירושים. "למשל ילד שקיבל מזונות עד גיל 18, אולם לאחר מכן הוא רוצה ללכת לאוניברסיטה, ואחד מההורים מתנער מכל אחריות. זאת היתה תופעה חדשה בשבילנו", היא מספרת. "הם הגיעו ליחידת הסיוע, ותוך 30 שניות של שיחה התברר שלמעשה לא מדברים על כסף אלא על תחושת נטישה, בדידות, געגוע. בגירושים אנשים רבים על כסף, למרות שהם רבים על כאב. הכסף קונקרטי, אפשר לכמת אותו הרבה יותר מאשר לומר: מגיע לי יחס".

אולם בעקבות סמינר אצל פרופ' רות'אלן ג'וסלסון באוניבסיטה העברית, החליטה אלדר-אבידן לזנוח את "השאלה הקטנה" לטובת "השאלה הגדולה", הרחבה יותר: "כתבתי הצעת מחקר חדשה, שמנסה להבין את החוויה של ילדים להורים גרושים". ב-2003 סיימה את עבודת הדוקטורט, שבמסגרתה ריאיינה 23 צעירים, בני 20 פלוס, שעד שהגיעו לגיל 18, הוריהם התגרשו.

אז את ממליצה על גירושים?

"השאלה היא מהן האלטרנטיבות. שאלתי במחקר את הילדים איך הם רואים את חייהם בלי הגירושים. ברוב המקרים הם תיארו נישואים גרועים. ברור שנישואים מאושרים, מכילים, שיש בהם איזון להורים ולילדים - זה יותר טוב מגירושים. הבעיה היא שלא כל הנישואים כאלה, ואז האלטנרטיבה של גירושים היא לפעמים גם טובת הילד".

לרגשות האשם שלך בגלל גירושייך, יש קשר לבחירת הנושא?

"קודם כל, ודאי. פעם חשבו שיש לחקור נושאים 'רחוקים' מהחוקר, חיפשו מחקר אובייקטיביסטי. היום ישנה גישה שאומרת שהחוויה האישית יכולה לעזור במחקר. אבל היה לי חשוב מאוד שהילדים שלי ובני משפחתי לא יהיו במבוכה מהספר בשום אופן".

זה עניין מהותי בגירושים, לשמור על כבודו של הגרוש בפני הילדים והעולם כולו, ורצוי לנצח נצחים. מה דעתך על הטרנד החדש, שמדברים על הגרושה לעתיד או על אבי הילדים מעל מסך הטלוויזיה ועל דפי העיתון?

"זה נראה לי נורא ונפסד. לא רק סיפורים של אנשים שהופכים את השלב הקשה כל כך לילדים של פירוק המשפחה לעניין פומבי, אלא גם תוכניות כמו 'סופר נני' ו'משפחה חורגת'. הלב שלי נצבט למחשבה שיום אחרי השידור, הילדים צריכים ללכת לבית ספר או לגן עם זה.

"אבל אמרת פה שני דברים שונים. האחד, שחשוב לא ללכלך על בן הזוג, לאפשר לו להיות בעיני הילדים האבא שהם רוצים, והדבר השני הוא לא לחשוף את הילדים ואת תהליך הפרידה בפומבי. קשה מאוד להיות צדיקים מוחלטים בעניין הראשון. אני מתארת לעצמי שככל שהשתדלתי גם לי יצאו בטח פה ושם כמה עקיצות או הערות לא ממש מפרגנות בנושא הבעל לשעבר, אבל ודאי שמאוד השתדלתי שזה לא יקרה. כמובן שהייתי נלחמת מלחמת חורמה בכל מי ממודעי שהיה מודיע לי על רצונו להשתתף בתוכנית ריאליטי בכלל, ובכזאת שבה הוא חושף את משפחתו בפרט".

איך מתגרשים בצורה שהכי פחות מזיקה?

"רואים את הילדים כל הזמן. בשביל ההורים, הגירושים הם המשבר הכי סוער וקשה של החיים, כשהאדם שבחרנו בו והבטחנו לו אהבת נצח - אומר 'לא עוד'. אף אחד לא מתחתן כדי להתגרש. משהו מאוד משמעותי מתנפץ. ובדיוק אז, כשבא לי לבכות ולשבור צלחות ואני צריכה המון תמיכה ואהבה, וכל היום אני רק מדברת בטלפון - בדיוק באותו רגע גם הילדים שלי במשבר, וגם הם צריכים הכי הרבה ביטחון ותמיכה ואהבה. לא מספיק ההסבר הנחמד הזה, 'אבא ואמא אוהבים אתכם ורק ביניהם הם לא מסתדרים'. ולמרות שהנעליים שלך קרועות ומוצפות, צריך להיכנס לנעליים של הילדים ולהמשיך לתפקד כהורה אחראי. לא תמיד ההורים זוכרים לעשות את זה, ולא תמיד יש מי שמזכיר להם לעשות את זה. ביחידות הסיוע יש היום סדנאות להכשרת הורים בתהליכי גירושים".

להישאר הורים

הילדים, כותבת אלדר-אבידן בספרה, חווים את גירושי הוריהם בתור שבר, המטה את מסלול חייהם, וחושף אותם לקשיים בלתי צפויים. הם מפרשים זאת כנטישה וכמשבר שהם צריכים להתמודד עמו. אולם בבגרותם, הפרספקטיבה משתנה. כשאלדר-אבידן ניתחה את 23 הראיונות, היא זיהתה שלושה דפוסים שבהם ילדים מתמודדים עם הגירושים של הוריהם: חוסן, הישרדות ופגיעות.

תגובת החוסן רואה את הגירושים כתחילתו של תהליך צמיחה, השתנות והתחזקות. "שאלתי את עצמי, מה משותף לכל אלה שגילו חוסן?" אומרת אלדר-אבידן, "והקריטריון המשמעותי הראשון היה שההורה שאצלו הם גדלו, המשיך כל הזמן להיות הורה - לשמור על אחריות כל הזמן. זה הקריטריון הראשון שמשותף לכל אלה שמיינתי אותם ב'חוסן'. רועי, למשל, מספר שכילד היו לו הרבה טענות אל אמו, אבל היום הוא רואה שהיא היתה מאוד אחראית כל הזמן. יש שם הסיפור של יוסי, שאמא שלו נעלמה אבל מאותו רגע, אבא שלו סלע איתן. הוא לא ויתר, ברור שיש פה אבא. יש הורה".

הורים גרושים בוודאי ישמחו לראות שיש ילדים שלא נוטרים להם על הפרידה, אולם אלו לא כל המקרים. "יש כמובן כאלה שמאשימים את הגירושים בכל - כל קושי רגשי או תפקודי נראה בעיניהם כתשלום על הפרידה של הוריהם. זו תגובה של 'פגיעות'", ממשיכה אלדר-אבידן. "במקרים האלה תגלי שההורים הפסיקו לתפקד כהורים בתקופת הגירושים, וגם אחריה. אחרים שייכים למודל ה'הישרדות' - הם הדחיקו בזמן אמת כל מה שקשור לגירושים, וכיום כמבוגרים הם מתחילים לעסוק בזה. אצל אלה שהגיבו בחוסן נפשי או בגישה של הישרדות, היה יפה לגלות שהם אומרים מיוזמתם, שאמנם הצער על גירושי הוריהם מלווה אותם תמיד, אבל הם מזהים את החוויה ככזאת שהפכה אותם לאנשים יותר רגישים או חזקים או טובים".

אז איך מתגרשים נכון?

"נהיים הורה, וההורה השני מצליח לשמור על קשר רציף, עקבי. בטוח שהקשר לא תמיד מחויב באותה רמה, אבל הוא קיים באופן עקבי. היציבות מאוד חשובה. את רוצה להתגרש טוב - תישארי הורה. תראי את הילדים שלך לפני שאת רואה את עצמך".

מתי הגיל הכי טוב להתגרש?

"יש אחת שהוריה התגרשו כשהיא היתה תינוקת, ואין לה זיכרונות, והיא חושבת שזה טוב. אחרים אומרים שזה טוב כי הילדים גדלים למציאות כזאת. החוקרת והמטפלת ג'ודית ולרשטיין אמרה שזה דווקא חיסרון, שלילדים מעולם לא נוצר זיכרון של ההורים כזוג. אני חושבת שאין תשובה אחידה, מעבר לכך שבכל גיל הילדים מגיבים אחרת. את לא יכולה לעשות עם ילד בן 16 מה שאת עושה עם ילד בן שלוש. אבל חשוב לזכור שהאושר של ההורים לא מעניין את הילדים. אם תגידי לילדים, 'אני מתגרשת כדי להיות מאושרת', זה באמת לא יעניין אותם. אז אם ההורים מצליחים לדחות את הגירושים ולשמור על בית רגוע, שפוי ומתפקד ובאווירה טובה, אז אולי יותר טוב שיידחו את הגירושים. אבל מי יכול לחיות ככה? ברור שילדים מעדיפים גירושים כשהיחסים גרועים מאוד, ולכן עניין הגיל משתנה מאוד".

הספר שלך קצת משחרר מרגשות אשם.

"זה נובע גם מתפיסה מקצועית וגם משום שאני טיפוס אופטימי. כשלמדתי עבודה סוציאלית, לא היה מקובל לחפש איפה הכוחות והחוזק. אותנו לימדו על פתולוגיה - אבל כל המקצוע עבר מהפכה. כשלמדתי, חיפשו איפה הגירושים מזיקים לילדים. אני לא באתי לשאול איך גירושים מיטיבים, אלא כדי לחקור את החוויה של הילדים. יש כאלה שאומרים, 'מזל שהם התגרשו' או 'נעשיתי אדם טוב יותר ועם יכולות טובות יותר', או 'אני הייתי הבוגרת, והחברות באו להתייעץ איתי'. זה לא אומר שהגירושים לא כאבו להם, זה כאב מאוד. אבל היו גם דברים טובים.

אז המסקנה היא שעדיף הורים גרושים באושר על פני נשואים באומללות?

"כן. אבל עדיין אני רוצה לחזור ולהמליץ על הורים נשואים באושר, אם לא בפעם הראשונה לפחות בפעם השנייה".

אצל דורית ועקיבא, זה הצליח מאוד בפעם השנייה. עכשיו, אחרי שהפכנו את ילדינו לבעלי חוסן נפשי, חכמים יותר, בעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת בהרבה מהממוצע ויכולת חלוקת קשב פנומנלית, לא נותר לנו אלא להמשיך לחפש נישואים מאושרים עד קץ הימים, למען ילדינו, כמובן.*

כמעט הכי טוב אם כבר גרושים, אז במשמורת משותפת בריאה

מרבית הצעירים שאלדר-אבידן ריאיינה במחקרה, חוו את גירושי הוריהם בתקופה שבה עדיין לא רווחו הסדרים של משמורת משותפת או חלוקת זמן שווה בין שני ההורים. לכן, למעט מקרה אחד שבו האם נטשה את משפחתה, וגם בדבריה של אלדר, מדובר בעיקר על אם המגדלת את ילדיה, ואב שצריך להקפיד לראות יותר את הילדים, כדי לייצר אצלם חוסן נפשי. כיום רווח יותר דגם של שני הורים שחשיבותם ומרכזיותם בחיי היומיום של ילדיהם שווה, והם מצליחים לנהל ביניהם דו-שיח במקום מלחמות דמים בעלות צביון מוניטרי, שמאחוריו מסתתרות תחושות עלבון ונקם בלתי מעובדות.

מה דעתך על הסידור של חזקה משותפת?

"נאמר זאת כך, הכי טוב לילדים זה שני הורים שנשואים באושר, מכבדים ותומכים זה בזה. אם זה איננו אפשרי, הסידור של חזקה משותפת, בלי קשר להיבט הכספי, הוא האפשרות השנייה הטובה ביותר. אלא שלשם כך יש צורך בשני הורים שמוכנים לוותר על המלחמות, ומסוגלים לנהל ביניהם דיאלוג בכל הקשור לטיפול בילד, לעולם הערכים ולסביבה שבה הוא גדל, והם גם מוכנים להתגורר זה ליד זה ולעשות הכל כדי לאפשר להורה השני, האם או האב, להיות הורה טוב יותר, גם בעיניו של הילד".

אני דווקא גיליתי שיש אבות שמעוניינים בסידור כזה וישנן אמהות שמשיקולי אגו או בדידות אינן מוכן לוותר על התחרות על לבו של הילד.

"כן, זה נכון. ויתור על התחרות ועל האגו גם הם חלק מהדרישה מהורים להיות הורים טובים".



מימין: איל ולירון, ילדיהם של דורית ועקיבא מנישואים קודמים, בילדותם. תאומים בהפרש של ארבעה חודשים


דורית אלדר-אבידן. את הילדים לא מעניין שהתגרשת בשביל האושר שלך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו