רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפריל 82'

פרופ' דן שכטמן גילה משהו שהעולם סירב להאמין לו

לפני 29 שנים הביט פרופסור דני שכטמן במיקרוסקופ ולא האמין למה שראו עיניו: מהפכה מדעית גדולה ומועמדות עיקשת לפרס נובל

תגובות

בבוקר יום חמישי קריר של שמונה באפריל 82', היה פרופ' דני שכטמן ספון לבדו במעבדה של המשרד האמריקאי הלאומי לתקנים בעיר גייטרסבורג, פרבר נאה של וושינגטון הבירה, שם בילה את שנת השבתון שלו. בסביבות השעה עשר הוא בחן במיקרוסקופ האלקטרונים גביש חדש שהפיק במעבדתו. קרן האלקטרונים עברה דרך הגביש והותירה על מסך המיקרוסקופ תבנית של נקודות אור.

רוצים לברך את פרופ' דני שכטמן? היכנסו לפייסבוק

שכטמן ספר את הנקודות: עשר נקודות מסודרות במעגל, מסביב לנקודה מרכזית. הוא ספר פעם נוספת והתוצאה לא השתנתה, עשר נקודות. הוא מעולם לא ראה תבנית כזאת קודם לכן. יתרה מכך: שכטמן הבין מיד, שהתבנית שלפניו היא בלתי אפשרית על פי חוקי מדע הגבישים, הקריסטלוגרפיה. הוא קם ממקומו ויצא למסדרון הארוך שמחוץ למעבדה. הוא חיפש מישהו שעמו יוכל לחלוק את הממצא הבלתי סביר, אך המסדרון היה ריק. הוא חזר למעבדה ושב להתבונן בתבנית נקודות האור המוזרה. "אמרתי לעצמי - אין חיה כזו", הוא נזכר כיום.

מאז פרצה הקריסטלוגרפיה המודרנית לאוויר העולם, כאשר ב-1912 הועברו לראשונה קרני רנטגן דרך גביש, ועד לאותו רגע, 70 שנה מאוחר יותר, הענף המדעי הזה נשען על אמונת יסוד בלתי ניתנת לערעור: במוצקים גבישיים כמו מתכות, סלעים או חומרים קרמיים - האטומים מסודרים בצורה מחזורית. אותה צורה חוזרת על עצמה שוב ושוב בכל מקום בגביש, כאילו היה מדובר במשבצת בלוח שחמט, או משושה בחלת דבש.

המחזוריות הכתיבה תכונה חשובה נוספת: גבישים מורכבים מ"אריחים" שיש להם סימטריה סיבובית. משמעות הדבר היא שאפשר לקחת את הצורה הבסיסית שמרכיבה את הגביש, לסובב אותה, והיא תיראה בדיוק אותו דבר. את המשבצת של לוח השחמט אפשר לסובב ארבע פעמים, כל פעם רבע סיבוב, והיא תיראה אותו דבר. את המשושה של חלת הדבש אפשר לסובב שש פעמים.

אי-אף-פי

המדע אף קבע שיש רק חמש סימטריות סיבוביות אפשריות בגבישים: סימטריה יחידה (יש רק דרך אחת לסובב את האריח מבלי שהמראה שלו ישתנה בעיני המתבונן), כפולה (שני שלבי סיבוב), משולשת, מרובעת ומשושה. סימטריה מחומשת היתה בלתי אפשרית מבחינת החוקרים, מכיוון שלא איפשרה את קיומה של צורה מחזורית בגבישים - בדיוק כפי שאי אפשר לרצף אמבטיה עם אריח קרמיקה מחומש. עם סימטריה מחומשת, קבעו הקריסטלוגרפים, אי אפשר לבנות גביש. זה לא מסתדר. ואכן, אחרי אינספור תצפיות לאורך עשרות שנים, הקריסטלוגרפים ראו רק גבישים מחזוריים, שכולם מורכבים מצורות בעלות סימטריה סיבובית.

אלא שבאותו יום באפריל 82', כאשר שכטמן התבונן בתבנית הנקודות שיצרה סגסוגת האלומיניום והמנגן שהכין במעבדתו, התגלה לו מבנה שסתר את שני החוקים: עשר הנקודות שהופיעו במיקרוסקופ העידו על קיומה של סימטריה מחומשת; והמסקנה המיידית היתה שמבנה הגביש שלפניו אינו מחזורי. שכטמן גילה עולם חדש, של גבישים מוצקים שהסדר הידוע לא ניכר בהם. "באותו היום חילחלה ההבנה שזה משהו חדש, אבל לא ידעתי מה זה עדיין", הוא מספר היום.

אותו דבר חדש נשמע מופרך לחלוטין. מה עוד שלאותה מעבדה בחוף המזרחי של אמריקה שכטמן לא בא כדי להוביל מהפכות תיאורטיות בחקר הגבישים - תחום שמבחינות רבות כבר התגבש והתמצק כמו מושא המחקר שלו, ולא ציפה להתפתחויות מרחיקות לכת. הוא הוזמן לשם כדי לחקור סגסוגות קלות לכלי תעופה. הרעיונות המוזרים שלו זכו בתוך ימים ליחס חשדני ומבטל, שהמשיך ללוות אותו עוד כמה שנים קדימה. עד שהצליח לשכנע את כולם.

מחפש שותף לדרך

"אמרתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב, שיש לי חומר עם סימטריה מחומשת, ואנשים התחילו לצחוק עלי", מספר היום פרופ' שכטמן במשרדו בטכניון בפקולטה להנדסת חומרים. על הקיר במשרד תלויות בשורה ארוכה תעודות המעידות שבכל זאת, משהו גדול קרה שם בגייטרסבורג באותו יום: פרס רוטשילד להנדסה משנת 90', פרס ישראל בפיזיקה (98'), פרס וולף בפיזיקה (99'), פרס א.מ.ת בכימיה (2002). ביניהן הציב שכטמן את טריפטיכון "גן התענוגות הארציים" של הרונימוס בוש.

לדבריו, עמיתיו ייחסו בתחילה את התגלית שלו לתופעת "התאומים" - מפגש של כמה גבישים, שיכול ליצור מראית עין של סימטריה מחומשת. אך שכטמן, שהכיר את התופעה היטב ממחקרים קודמים, חשב על אפשרות זו כבר באותו בוקר של יום חמישי, וערך סדרה של בדיקות במיקרוסקופ האלקטרונים, שמהן הבין שלא מדובר באותה תופעה.

בחודשים הבאים ניסה לשכנע את עמיתיו למעבדה, שמה שהם רואים אינו גביש מוכר, אך לא נחל הצלחה. "ידעתי שהתצפיות שלי בסדר. לא יכולתי להסביר את התופעה, אבל ידעתי שזה חומר שאף אחד לא ראה לפני, חומר בלתי אפשרי על פי חוקי הקריסטלוגרפיה", הוא אומר. הביקורת הבלתי פוסקת החזירה אותו שוב ושוב למיקרוסקופ, כדי לבדוק את הסגסוגת, אולם התובנה שרכש ביום הראשון נותרה על כנה.

יום אחד פנה אליו המנהל האדמיניסטרטיבי של קבוצת המחקר שבה עבד. "הוא חייך חיוך של כבשה, הניח ספר לימוד על השולחן שלי ואמר, 'בוא תקרא מה כתוב פה'. אמרתי לו שאני מלמד את הסטודנטים שלי מה שכתוב בספר הזה, ואני יודע שיש כאן משהו שחורג מתחום ההבנה של הספר", מספר שכטמן. 24 שעות לאחר מכן חזר אליו המנהל, וביקש ממנו לעזוב את קבוצת המחקר, משום שהוא "ממיט חרפה" על הקבוצה. "הרגשתי דחוי", מספר שכטמן. "לדעתי ראש הקבוצה הביע דעת רבים. הוא לא היה מגיע למסקנה הזאת, אלא אם כן שמע מאחרים שיש מישהו בקבוצה שלו שעוסק בשטויות".

שכטמן עבר לקבוצה אחרת. הוא המשיך במחקר, אולם החוקרים במשרד הלאומי לתקנים לא היו ערוכים לבדוק את התגלית בעצמם: רובם לא ידעו לעבוד עם מיקרוסקופ אלקטרונים, האמצעי המתאים ביותר לזיהוי סימטריות סיבוביות בגבישים קטנים. מעבר לכך, הוא אומר, "הם לא היו ממש מעוניינים להתעסק עם זה".

בחודשים שלאחר התגלית הוא העביר את הממצאים לידיד, שיצא למסע הרצאות במרכזים אקדמיים בעולם. כשאותו ידיד חזר, מספר שכטמן, היו באמתחתו שלל הסברים הזויים לעשר הנקודות, שאותם אסף מעמיתים לאורך הדרך. אף אחד מהם לא התייחס ברצינות לאפשרות שמדובר בסימטריה מחומשת.

בסוף 83', לאחר ששנת השבתון הסתיימה, חזר לטכניון. גם בישראל המשיך לשתף בתגלית את כל מי שרצה לשמוע על המחקר שלו. אולם היה רק אדם אחד שהסכים להקשיב: פרופ' אילן בלך, מהפקולטה להנדסת חומרים. הוא הציע לשכטמן לעבוד ביחד על התגלית, ותוך זמן קצר פיתח מודל שמסביר את התופעה מתוך נקודת מוצא שמדובר בסימטריה מחומשת, שהיא אחת הסימטריות הסיבוביות של גוף תלת-ממדי בשם איקוסהדרון - גוף המורכב מ-20 פאות זהות, שכל אחת מהן היא משולש שווה צלעות (כמו זה ששכטמן מחזיק בידיו, בתצלום בעמוד הקודם). שכטמן הרגיש בטוח מספיק כעת כדי לפרסם מאמר בנושא. עד אז, הוא אומר, "פחדתי לפרסם לבד, פן זו תהיה שטות".

בקיץ 84' שב למשרד הלאומי לתקנים במרילנד, שם כתב את המאמר יחד עם בלך ושלח אותו לכתב העת לפיזיקה יישומית ("Journal of Applied Physics"). כעבור ימים ספורים הגיע מכתב מהעורך. הוא דחה את המאמר בטענה שהוא לא יעניין את הפיזיקאים. "לימים העורך התחרט חרטה עמוקה על העניין הזה", אומר שכטמן.

מאוכזב, פנה שכטמן לאיש שהזמין אותו לעבוד במשרד הלאומי לתקנים, המדען הבכיר ג'ון קאהן. בתחילה, הסתייג קאהן מן הטענות, אך כעבור זמן עבר לצדו של שכטמן ואף הציע לכתוב מאמר משותף. הוא צירף לעבודת החיבור את דניס גרטיאס, קריסטלוגרף צרפתי שהוסיף את הממד המתמטי, והשלושה כתבו מאמר שהיה תמצית קצרה ומזוקקת של המאמר הראשון. הם הוסיפו למאמר את שמו של אילן בלך ושלחו אותו לכתב העת העוסק בפיזיקה, "Physical Review Letters". צירוף שמו של קאהן לחיבור התגלה כצעד מנצח: המאמר התפרסם בנובמבר 84', שבועות בודדים לאחר שליחתו.

פחד שהופך למחמאה

פרסום המאמר הוביל למהומה גדולה בקהילה המדעית. גילוי מבנה גבישי בעל סימטריה מחומשת - מושג שעד אז השתעשעו בו בעיקר מתמטיקאים - דרש שינוי יסודי בתחום. שכטמן הציע מודל חדש, של גבישים מעין-מחזוריים (קוואזי-מחזוריים). כדי לגרום לחוקרים לתמוך בו, שכטמן תיאר בדיוק כיצד להכין את הסגסוגת. "יש אנשים שמסתירים את דרך ההכנה, אך רציתי שכל חוקר עם מעבדה מתאימה יוכל להכין את החומר ולבחון אותו במיקרוסקופ אלקטרוני תוך מספר ימים", הוא אומר. "מהר מאוד הגיעו טלפונים ממדענים ברחבי העולם שאמרו לי, 'יש לי את זה'".

אולם למרות ההצלחה בשחזור הניסוי במעבדות שונות, רק בודדים קיבלו את הטענה שאכן נתגלתה סימטריה מחומשת. בכירי המדענים התנגדו למסקנות של שכטמן. מעל כולם בלט ליינוס פולינג האמריקאי, שזכה פעמיים בפרס נובל - פעם אחת לכימיה ופעם אחת לשלום, האדם היחיד שזכה לבדו בשני פרסי נובל, ומי שנחשב לאחד הכימאים החשובים של המאה העשרים. סוגיית הגבישים הקוואזי-מחזוריים בערה בעצמותיו מרגע פרסום המאמר בסוף 84' ועד מותו, כעבור עשור. "יש עשרות אלפי כימאים בארצות הברית, ופולינג היה הכוכב שלהם", מספר שכטמן.

"הוא היה פותח את הכינוסים של החברה לכימיה, וגבישים קוואזי-מחזוריים תמיד היו הנושא שלו. הייתי באחד הכנסים האלה בסטנפורד. אלפים ישבו שם והוא תקף אותי. הוא היה עומד על הבמות הללו ואומר: 'דני שכטמן מדבר שטויות. אין דבר כזה קוואזי-גבישים, רק קוואזי-מדענים'. בהתחלה כשעמדתי מול מסע צלב זה, זה היה מפחיד ברמה קיומית", מודה שכטמן. הוא מספר כי יום אחד חזרה בתו מבית הספר וסיפרה כי למדה על ליינוס פולינג. "היא שאלה אותי אם זה אותו ליינוס פולינג שיוצא נגדי. כי אם זה המצב, היא אמרה, אז הוא בטוח צודק".

באותו שלב, שכטמן חשש שהקידום שלו בטכניון יעוכב, "ידעתי שאם זה יהיה פלופ, זה יהיה פלופ גדול מאוד". עם זאת, הוא אומר שהיה לו ביטחון רב בעמדתו. זמן לא רב אחרי פרסום המאמר קיבל שכטמן את הספר "המבנה של מהפכות מדעיות" מאת פילוסוף המדע תומאס קון. הספר עוסק באופן שבו פרדיגמות מדעיות מתקבעות, וכיצד הן עוברות מהעולם. "עברתי שלב אחרי שלב כפי שמתאר קון בספר. אמרתי אז לעצמי, עברתי את פרק א', עברתי את פרק ב', הנה אני יודע מה יהיה אחר כך".

בשנים הראשונות, עיקר תומכיו של שכטמן באו מקרב הפיזיקאים והמתמטיקאים. אולם דווקא לקהילת הקריסטלוגרפים, חוקרי הגבישים, היתה בעיה קשה עם הממצאים: שכטמן השתמש במיקרוסקופ אלקטרונים, בעוד כלי העבודה המרכזי שלהם היה קרני רנטגן. "זה כמו שמהנדס מכונות יבוא למנתחי הלב ויסביר להם איך מנתחים", אומר שכטמן. "מבחינתם לא הייתי קריסטלוגרף, כי השתמשתי בכלי שהיה בעיניהם לא מדויק ולא לגיטימי".

לא היה פשוט לחזור על הניסוי המוצלח תוך שימוש בקרני רנטגן, שאמנם מניבות תוצאות מדויקות יותר ממיקרוסקופ האלקטרונים, אולם דורשות דגמים גדולים יותר של החומר הגבישי. רק ב-87' הצליחו חברים של שכטמן מצרפת ומיפן "לגדל" גבישים גדולים דיים, כדי שקרני הרנטגן יחזרו ויאוששו את אשר גילה מיקרוסקופ האלקטרונים: יש סימטריה מחומשת. באותו קיץ הציג שכטמן את הצילומים בכנס גדול לקריסטולוגרפיה באוסטרליה, וזו היתה נקודת המפנה שלה ציפה במשך חמש שנים. "פתאום אנשים אמרו לי 'עכשיו אתה מדבר'", הוא מספר. לאחר הכנס, ההכרה בהישגו של שכטמן התחילה לחלחל לשורות המדענים.

ליינוס פולינג, לעומת זאת, המשיך בהתנגדותו המרה עד יומו האחרון. "בקדמת המדע אין הרבה הבדלים בין דת למדע", אומר שכטמן. "יש לאנשים אמונות. זה מה שקורה כשאנשים מאמינים במשהו כמו בדת. הוויכוח עם ליינוס פולינג היה כמעט תיאולוגי". למרות זאת, חילוקי הדעות ביניהם מעולם לא גלשו לרמה אישית. "בכינוסים היינו אוכלים ארוחת ערב, ואנשים היו מחכים למכות. אבל פולינג הפגין חיבה. הוא היה יליד ניו יורק עם נימוסים דרומיים. היינו יושבים ומדברים שעות על דברים שעליהם הסכמנו. הוא היה למשל תומך נלהב של ויטמין סי, וגם אני כזה. הסכמנו על כל דבר, אבל על קוואזי-גבישים נחלקו דעותינו".

עם דעיכת החשש שיאבד את מקום עבודתו, ההתקפות של פולינג הפכו בשביל שכטמן למחמאה. "הבנתי פתאום שזה פולינג נגד שכטמן, כך שבאיזשהו מקום שנינו שווים. וממצב שבו אני על הרצפה והוא על התקרה, ראיתי שלאט-לאט, בתוך עשר שנים, האיזון השתנה", הוא אומר. בתחילת שנות ה-90, כשפולינג כבר בן יותר מ-90 בעצמו, הוא עשה מחווה לשכטמן, והזמין אותו לכתוב מאמר משותף, "שכטמן-פולינג", על גבישים קוואזי-מחזוריים. שכטמן ענה שישמח מאוד לכתוב איתו את המאמר, אבל קודם לכן, על פולינג להסכים שגבישים כאלה אכן קיימים. פולינג השיב שכנראה עדיין מוקדם מדי לכתוב את המאמר המשותף. כעבור כשנה הוא נפטר. עם מותו, ההתנגדות לשכטמן נגוזה לחלוטין.

מוזיקת המקרה

כמו הרבה מהפכות מדעיות בעבר, התגלית של פרופ' שכטמן מערבת מזל, מקצועיות ונחישות. גם את דרכו המדעית כולה, מתאר שכטמן כשילוב של אותן תכונות. "אני תמיד טוען שאנשים הם כקליפת אגוז על האוקיינוס. הגלים ייקחו אותם לכל מקום", הוא אומר ומספר על צירופי המקרים שהובילו אותו לגלות חומרים שאיש לא ידע על קיומם.

הוא נולד בתל אביב לפני 70 שנה וגדל ברמת גן ובפתח תקוה. מסבא וסבתא שלו, אנשי העלייה השנייה וממקימי דפוס אחדות, ירש אולי את החריצות, אבל ז'ול ורן היה האחראי לכך ששכטמן הצעיר יבחר בתחום מדעי-טכנולוגי. "חלום הילדות שלי היה ללמוד הנדסת מכונות. חשבתי שזה הדבר הכי טוב שבן אדם יכול להיות בגלל 'אי התעלומות', ספר שכילד קראתי 25 פעמים. המהנדס שם יודע מכניקה ופיזיקה והוא בונה על אי מבודד חיים שלמים, מכלום. רציתי להיות כזה", הוא אומר.

את התואר הראשון בטכניון סיים ב-66', אבל העבודה הכי טובה שמצא בימי המיתון היתה אחראי על שילוט בכבישים, והוא מיהר לתואר שני בהנדסת חומרים. הוא הגיע לתחום במקרה: בסוף התואר הראשון ניגש אליו חבר ואמר לו שאפשר לעשות פרויקט נחמד במטאלורגיה, חקר המתכות. "זה היה די באקראי. אם הבחור לא היה ניגש אלי, הייתי במקום אחר", הוא אומר.

את הדוקטורט סיים ב-72', ולאחריו יצא לפוסט-דוקטורט בחיל האוויר האמריקאי, שבסיומו הציעו לו שם "משרה מופלאה", כדבריו. "כבר הייתי נשוי עם שלוש בנות. ישבנו ועשינו רשימה למה כדאי להישאר בארצות הברית, ולמה לחזור לארץ", הוא מספר. "הרשימה הראשונה באורך של מטר, והשנייה באורך סנטימטר". אך ביום שבו היה אמור לחתום על החוזה, קיבל הודעה מהפקולטה בטכניון: יש לך משרה, אם אתה רק רוצה. "אני ציוני ומשתדל לעשות הרבה דברים לטובת ישראל", הוא אומר. "עליתי לבוס ואמרתי לו שאני חוזר לישראל. הוא היה יהודי והבין". כעבור שש שנים בטכניון, הגיע זמן השבתון. ובשבתון הגיע הרגע מול המיקרוסקופ.

לאותה תגלית גדולה כבר יש חיים משלה, שאינם תלויים בשכטמן. למעלה מעשור שהוא אינו מתעסק בגבישים קוואזי-מחזוריים, אלא בסגסוגות מגנזיום מתכלות - חומרים שיכולים לשמש לשתלים בגוף, ולהיספג בו לאחר שהם מסיימים את תפקידם. אולם התחום שייסד הפך למדע חדש. פרופ' שלמה בן-אברהם, שהיה מראשוני התומכים הישראלים בתגלית אומר כי "עד התגלית של דני, חשבנו שהנושא של מבנה הגבישים סגור לגמרי. היום, כמעט 30 שנה אחרי, אנו יודעים שאפילו לא גירדנו את פני השטח. יש פעילות רבה, זה נעשה מעניין ויש כל הזמן הפתעות והרבה שאלות שאין להן עד היום תשובה".

חוקר נוסף שהשתתף בכנס הבינלאומי שנערך בינואר לכבוד יום הולדתו ה-70 של שכטמן, פרופ' רון ליפשיץ מאוניברסיטת תל אביב, מוסיף כי תגליתו של שכטמן היא "מהפכה מדעית שעדיין נמצאת בעיצומה". הוא מספר שהמדע נדרש לענות עכשיו לשאלות שנחשבו פעם בסיסיות וסגורות, כמו מהו גביש, לצד שאלות חדשות כמו כיצד המבנה הלא-מחזורי משפיע על התכונות של אותם חומרים. "בנוסף, אנחנו צריכים למצוא תחליפים לכלים הניסויים והתיאורטיים שפותחו במשך עשורים רבים, ואינם תקפים עבור גבישים לא-מחזוריים. מאות מדענים ברחבי העולם עוסקים בשאלות האלה, וצפויות לנו שנים רבות של מחקר אינטנסיבי ומעניין עד ששוב נחשוב שאנו מבינים את כל שיש להבין על גבישים. אז נהיה מוכנים למהפכה המדעית הבאה".

להיות מקצוען

קשה לחלץ משכטמן להט מהפכני. הוא מעדיף לראות את עלילותיו כמקצוענות צרופה, של מי שחשף בו בזמן את חולשת המדע, אך גם את כוחו. במשך עשרות שנים דבקה הקריסטלוגרפיה בתיאור חלקי של העולם הפיזיקלי, שהוצג כאמת בלתי ניתנת לערעור. מאידך, אותו מדע הצליח להכיר בטעותו, ולא חשש להפריך הנחות יסוד ותיקות בתוך זמן קצר יחסית, מרגע שהתיאוריה כבר לא התאימה לממצאים. ובכל זאת, היה צורך באדם המסוגל לשאת על כתפיו את המהפכה הזאת בעקשנות.

פרופ' בן-אברהם מבהיר את כוחו של שכטמן. "גדולתו של מגלה היא שהוא יודע שהוא מגלה. אנשים נתקלים בדברים ומתעלמים מהם מסיבות כאלה או אחרות. אני יודע על ארבעה מקרים מתועדים שבהם אנשים מצאו את הדבר הזה לפני דני", הוא מספר. אולם משום שבכל הספרים היה כתוב שסימטריה מחומשת לא מתיישבת עם מחזוריות של גבישים, הוא אומר, אותם חוקרים התעלמו ממה שראו.

ובאמת, איך ייתכן שבמשך 70 שנה נחקרו כרבע מיליון גבישים, אך לא התגלה אף גביש קוואזי-מחזורי? כיום כבר ידוע שגבישים אלה אינם נדירים. ישנם מאות מהם, הם עשויים מחומרים שכיחים כמו אלומיניום או ברזל, לא קשה לייצר אותם, ובשנה האחרונה אפילו התגלו גבישים כאלה גם בטבע. אז מה קרה במשך 70 שנה?

שכטמן מעריך כי אחת הסיבות לכך היא שהתגלית דרשה שימוש בחומרים לא שימושיים - כמו סגסוגות עם ריכוזים לא שימושיים של מנגן - ומומחיות במיקרוסקופיית אלקטרונים, שבה התמקצע. שתי הדרישות האלה, הוא מסביר, מצמצמות באופן משמעותי את קהילת המדענים שהיתה יכולה לגלות קוואזי-גבישים.

את הייחוד שלו מאחרים הוא תולה במקצועיות ובמומחיות שלו: "כשאתה רואה סימטריה מחומשת, אתה צריך לדעת שזה בלתי אפשרי - ולא כולם יודעים זאת. אתה צריך להיות מקצועי מאוד, עקבי ויסודי. חזרתי כמה פעמים על חקירת המבנה החדש. בדקתי שלא מדובר בפגמים של גביש מחזורי. אחרי ששיכנעתי את עצמי, הייתי מוכן להילחם על דעותי, ובעזרת תצפיות - לשכנע עמיתים באמיתות הדברים שלי".

מאז פרסום התגלית מוגש שכטמן בקביעות כמועמד לפרס נובל בפיזיקה או בכימיה, ונראה שיש הסכמה רבה לכך שהוא ראוי לפרס. ב-2008 ציינה חברת תומסון-רויטרס את שמו בתחזית השנתית שלה לחתני פרס נובל, לצד אנדרה גיים וקונסטנטין נובוסלב - חתני פרס נובל לפיזיקה לשנת 2010.

שכטמן סבור שהמכשול המרכזי העומד בינו לבין הפרס הוא שלגבישים קוואזי-מחזוריים אין יישומים משמעותיים. בן-אברהם דווקא אופטימי בנוגע לכך, גם אם הדבר לא יקרה מיד: "מוליכים למחצה היו ידועים במשך 150 שנה, מאז אמצע המאה ה-19, אבל רק אחרי המצאת הטרנזיסטור, הנושא הזה 'התפוצץ'. אני מאמין שיבוא יום שיוכלו להשתמש גם בגבישים קוואזי-מחזוריים".

ואמונה בכוחה של הדרך, גם אם הדרך ארוכה ורצופת מכשולים, היא חלק מאופיו של שכטמן. "ברגע שאתה משוכנע באמת מדעית, זה לא משנה מה אנשים יגידו", הוא אומר. "אבל בשביל זה אתה צריך להיות בעל מקצוע. אתה צריך להיות טוב במה שאתה עושה, וכשמישהו יתווכח איתך על נתונים שאספת, אתה צריך להיות בטוח בעצמך שעשית את זה נכון. ואם אתה משוכנע שאתה צודק, אל תזוז עד שיסבירו לך באותות ובמופתים שאתה טועה. אלה בדיוק השלבים שאני עברתי".*

נשמע מוכר? בשנת 85', בישר "הארץ" על החומר החדש: שכטמניט. השם לא כל כך תפס

בחודשים שלאחר פרסום המאמר הראשון של פרופ' שכטמן, משך הגילוי את תשומת לב התקשורת העולמית, אולם דווקא בישראל איש לא שמע עליו ועל תגליתו. הדבר השתנה לאחר שיחה חולין קצרה בין שכטמן לפיזיקאי פרופ' בנימין גל-אור במסעדת הסגל בטכניון. "הוא שאל אותי כבדרך אגב מה קורה, וסיפרתי לו. הוא אמר לי, 'איך לא שמעתי על זה'. אמרתי לו שאף אחד לא שמע על זה, כי פשוט לא היו ערים פה למה שקורה בעולם".

עוד באותו יום סיפר גל-אור לכתב "הארץ" לענייני מדע, ירח טל, על חתן פרס נובל לעתיד שמסתובב בקמפוס הטכניון. למחרת, 19 במארס 85', התפרסם סיפורו בהבלטה בעמוד השער של העיתון, עם תצלום גדול של עשר הנקודות המדגימות סימטריה מחומשת, תחת הכותרת: "מדען מהטכניון גילה חומר בעל מבנה גבישי חדש ושמו: שכטמניט". משם כבר התפשטה השמועה גם לעולם האקדמיה הישראלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות