בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

50 שנה חלפו מז משפט אייכמן. המאמרים של נפתלי לביא שנכתבו בעקבותיו תפרסמים כאן לראשונה

ב-1961 נפתח משפטו של אדולף אייכמן בירושלים. נפתלי לביא, אז כתב "הארץ", סיקר את המשפט ואחרי סיומו כתב שלושה מאמרים, שבהם מתח ביקורת על מחדלי ההצלה של ההנהגה הציונית. אבל המאמרים נגנזו: לביא חשש מהיווצרות אווירה ש"אנחנו אשמים". עכשיו, במלאת 50 שנה לפתיחת המשפט הם מתפרסמים כאן לראשונה

תגובות

ב-11 באפריל 1961 נפתח ב"בית העם" בירושלים משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. נפתלי לביא, אז כתב "הארץ" ובעצמו ניצול שואה (ראו מסגרת), נשלח לסקר את המשפט, יחד עם עמוס אילון. על המשפט ריחף צל של משפט מפורסם קודם, משנות ה-50, שנודע בשם "משפט קסטנר", ובו נמתחה ביקורת על אדישותה של ההנהגה הציונית לגורל יהודי אירופה ועל מחדלי ההצלה שלה.

ישראל קסטנר היה פעיל של תנועת העבודה הציונית, ולמעשה ראש ועד העזרה וההצלה היהודית בבודפשט. בתפקידו זה ניהל משא ומתן עם אייכמן, שבא ב-44' להונגריה כדי לארגן את השמדת יהודיה. חבר הוועד יואל בראנד נשלח ארצה, כדי להציג את דרישות הנאצים (10,000 משאיות תמורת מיליון יהודים). בסופו של דבר הסכימו הנאצים להשאיר בחיים רק יהודים מעטים, בשעה שמאות אלפי יהודים נשלחו להשמדה.

בין השאר התבקשו עדים במשפט קסטנר, יהודים הונגרים שהצליחו להינצל, להתמודד עם השאלות "למה לא מרדתם?" ו"למה לא ברחתם?". על פי אחד ההסברים שהוצגו במשפט, היהודים לא מרדו ולא ניסו להימלט משום שוועד ההצלה לא דיווח להם על כוונות הנאצים להשמידם, כדי לא לפגוע בסיכויי המשא ומתן שניהל עם הצורר. השאלה "למה לא מרדתם?" עלתה גם במשפט אייכמן.

בתום המשפט ביקש עורך "הארץ", גרשום שוקן, מנפתלי לביא לסכם את התנהגותה של ההנהגה היהודית בתקופת השואה. לביא ראיין לשם כך 20 אישים, ובהם ראש הממשלה לשעבר משה שרת והשר לשעבר יצחק גרינבוים, שהיו מעורבים בניסיונות להצלת יהודים, וכן חברי כנסת ועסקנים בתנועה הציונית; הוא עיין בפרוטוקולים של ישיבות, בדו"חות ובחילופי מכתבים שנכתבו בחמש שפות (עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית ופולנית), ונעזר בשישה ספרים ובארכיוניהם של שלושה עיתונים יומיים. בסופו של דבר - זה היה כבר ב-64' - כתב שלושה מאמרים, שבהם מתח ביקורת על מחדלי ההנהגה הציונית בתקופת השואה; הוא הכתיר אותם בשאלה נגדית: "למה לא פעלתם?". אבל לאחר שהגיש את המאמרים לפרסום, ביקש מעורך "הארץ" לגנוז אותם. מדוע? "כדי שלא תיווצר אווירה שאנחנו אשמים", הוא מסביר עכשיו.

לקראת מלאת 50 שנה לפתיחתו של משפט אייכמן, יזם המכון הבינלאומי ללימודי השואה "משואה", בשיתוף הוצאת ידיעות ספרים, הפקת ספר אלבומי - "שישה מיליון קטגורים: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" - המבוסס על תערוכת קבע בשם זה שמוצגת במכון, ובו תצלומי מסמכים, תמונות, קטעי עדויות ומאמרים על המשפט. לאחר כינוס המאמרים בספר פנתה אל לביא מנהלת הפרויקט, רותי בן ארי, והתעניינה אם יש בידו חומרים ראויים לפרסום. לביא סיפר לה על שלושת המאמרים הגנוזים, ואמר שעכשיו כבר אפשר לפרסמם. המאמרים, שאינם כלולים בספר, מתפרסמים כאן לראשונה.

אהוד עין-גיל

 למה לא פעלתם? (1)
ההרדמה פעלה גם כאן נפתלי לביא

השאלה "למה לא מרדתם" שנזרקה לחלל "בית העם" בירושלים הכאיבה לרבים. ולא משום שהשופטים והתובעים ביקשו לדעת כיצד הערימו הרוצחים על קורבנותיהם, אלא בשל הטעם המר המתלווה לשאלה זו כשהיא נשאלת בפי צברים צעירים ומנהיגי ציבור קשישים.

ד"ר ליאון וולס והשופט משה בייסקי ניסו מעל דוכן העדים להסביר, על פי ניסיונותיהם, את תגובת השרשרת של רצון הקיום שפעלה אצל האדם במדורים התחתונים של התופת, אך ייתכן כי זר לא יבין זאת, כי מי שלא בא במגע כה קרוב עם שלוחות המוות המשונות, לא יידע גם להעריך את יוקר חייו, אפילו בצורתם העלובה ביותר.

אלה שהיו "שם" לא ראו צורך לספק את גאוותם הלאומית של מנהיגי ציבור. הם לא היו מוכנים להמר על אחוזי הסיכויים להישאר בחיים כדי שמותם יפאר ספרי גבורה בעתיד. דאגתם היתה נתונה לפירור לחם שיאריך את שעתם והם הלכו כצאן לטבח כל עוד הרגישו בזיק של תקווה. וזיק של תקווה היה אפילו על פתחי התאים המחניקים ב"ציקלון B".

אך גם "שם" שאלו "למה לא מרדתם?" כאשר שני צעירים נמלטו מ"זונדר-קומנדו" חלמנו וסיפרו לתושבי גטו פיוטרקוב על ההחנקה ההמונית במשאיות הגזים, נחשבו הצעירים למטורפים. זה כבר היה במארס 42', אחרי ששמעו על הטבח ההמוני באזורי הכיבוש המזרחיים, ולסיפורי אימים על השמדה במרחק של כ-200 ק"מ מהגטו איש לא היה מוכן להאמין. וכאשר סיפורם של השניים קרם עור וגידים נשאלו בתמימות: "ולמה לא התקוממתם?"

שני הצעירים נמלטו גם מהגטו. אחד היום תעשיין עשיר בבלגיה והשני סוחר בתל אביב. אך תורם של אנשי הגטו הגיע לאחר שבעה חודשים וגם הם לא התקוממו כשראו לפניהם קרונות משא שנפחם "4 סוסים או 40 איש", שנועדו להוביל אותם לשם יישוב מחדש באזור אוטונומי במזרח.

גם בתא הגזים קיוו

שנות התופת פיתחו תחושה מיוחדת בקורבנות האומללים. הם למדו להמר על הסיכוי הנכון. לרוב אכל בהם הייאוש, אך ברגעי משבר והכרעה נדלק בהם זיק התקווה. כאשר הציצו מבעד לאשנב הקרון, ראו את השלט "ויימאר" על מגדל הפיקוח של מסילת הברזל. הם ידעו על מיקומם של אתרי הגיהנום וידעו שתחנתם הבאה היא מחנה בוכנוואלד. ליד המסילה עבדו גרמנים קשישים. כשראו את הפרצופים הנבעתים מבין חוטי התיל שעל האשנבים, הבטיחו הגרמנים מוות קל ומהיר. "כאן לא פולין. אצלנו לא שופכים דם", אמר זקן בעל מקטרת. אשה בלונדית ושמנה שעברה בשביל פרצה בצחוק פראי. "כן, אנו צריכים סבון", הכריזה בהנאה רבה.

אחרי שעה קלה היתה הרכבת בפנים המחנה. האסירים הסדרנים האיצו במשלוח החדש. מישהו שאל: "יש כאן גזים?" הוותיקים לא ענו, אך הבניין במרכז המכלאה לא השאיר ספק בדבר ייעודו. ערימות חפצים אישיים, נעליים ובגדים נערמו ליד קירות הבניין רב המידות. "לאן נעלמו בעליהם?" שאלו את האסיר השומר מעבר לגדר. "שם הם יצאו", הצביע השומר לעבר הארובה. אך מישהו הבחין בכמה מכרים מהמשלוח הקודם שצעדו על הכביש בפלוגת עבודה. שוב עלו הסיכויים. אך הם נעלמו מחדש בפנים האולם.

הסדר המופתי של מסירת הבגדים וקבלת חתיכות הסבון ומבטי "הוותיקים" שטיפלו במשלוח החדש - ניבאו רעות. כשהוכנסו לאולם הריק שקירותיו חשופים וחלקים, נסגרו לפתע הדלתות מאחוריהם וכ-500 גופות עירומים עמדו ותלו מבטי ציפייה אל הצינוריות שהזדקרו מהתקרה. הגה לא נשמע. אף לנשום לא העזו. כ-20 דקות נשארו עומדים ומבטיהם תלויים בתקרה. רק א"ס, עסקן ציוני-סוציאליסטי מפיוטרקוב, החליט לעשות זאת במו ידיו. הוא שלף מבין שיניו אריזה זעירה ובלע את תוכנה.

ולפתע רשרוש בצינורות וחלחלה באולם. מישהו הספיק לקרוא "שמע ישראל", אך קולו נבלע בזעף המקלחת שהומטרה מהצינורות. היתה זו המקלחת הראשונה אחרי שנים, שלא תישכח על ידי אלה שזיק התקווה לא דעך אצלם עשרות פעמים לפני מבחן עצבים זה. רק למחרת נודע, כי בבוכנוואלד לא הופעלו תאי גזים ואת מותם מצאו שם הקורבנות במיתות משונות אחרות.

וגם שם היו ששאלו: "מדוע הגעתם הנה? למה לא קפצתם בדרך?" היו אלה קצינים סובייטים צעירים ששכנו ב"בלוק" סמוך. הם לא ידעו להבחין בין יהודי "גלותי" לבין "חופשי". בעיניהם היו כולם "יהודים מוגי לב". אך כאשר הובלו 400 הקצינים הצעירים, זקופי קומה ובעלי בשר, לדרכם האחרונה, לא הרימו אף את קולם. היו מהם שהשליכו את מנת הלחם היומית לעמיתיהם האסירים שעמדו בצדי הדרך והיו שאיחלו לנותרים קץ דומה, אך הם הלכו בסדר צבאי נאה. רק כמה שומרים מזוינים צעדו מאחוריהם - וגם הם לא מרדו.

כיצד פעלו בחוץ?

צברים עולי ימים שלא עברו טבילת אש בחייהם מתביישים ביהודים ה"גלותיים" שלא ידעו איך למות. תמיהתם התמימה של נערים אינה מפליאה, אך היכן היתה תבונתם של מנהיגי ציבור קשישים, שתגובתם היחידה לשמע האסון היתה: "למה הם הולכים כך ולא מתקוממים?"

כאשר השואה היתה כבר בעיצומה הוקם בארץ ועד הצלה מטעם מוסדות היישוב. בשלב מאוחר למדי הציף הוועד את העולם במברקי אזעקה, אירגן אסיפות מחאה, תפילות וימי צום, אסף כספים והקים קרנות, שיגר שליחים, ניהל שיחות מדיניות והציע תוכניות צבאיות לבעלות הברית. אך היו אלה פעולות חסרות סיכוי להצלת רבים, כי ההרדמה שהופעלה על ידי הרוצחים על קורבנותיהם באירופה הופעלה כאן בצורה אחרת על ידי "השותפים", שצריכים היו להיות בעלי ברית במלחמה בצורר.

עקרון ההשתתפות במלחמת בעלות הברית בצורר היה יקר, אך השאיפה להילחם כשווים בין שווים עם צבאות בעלות הברית בלמה את היוזמה לפעולות הצלה בקנה מידה רחב ומנעה אסטרטגיה עצמאית למלחמה הנפרדת בצורר. יהודי העולם לא ידעו, ובחלקם לא רצו לדעת, על השואה. הגורם היחיד בעם שחש אחריות לפעולה היה היישוב בארץ. אך מה עשתה מנהיגותו, שהופיעה בתקופה מאוחרת יותר - בשיחות השילומים בעיר ואסנאר (הולנד) ובמשפט אייכמן - כנציגות העם היהודי, למען ההצלה?

"לא היו שום סיכויים להציל. כל הדרכים היו חסומות. הדבר היחיד שיכולתי להציע היה מרד", אומר לי יצחק גרינבוים הישיש, שעמד בראש ועד ההצלה של היישוב. אך מה שדרשו מהכלל לא הציעו לפרט. כשהביא יואל בראנד את הצעת הנאצים, שאלו מנהיג ציוני ותיק: "למה לא הוצאתם משם את בני?"

אנשי המנהיגות שישבו בחוץ מצאו את כל הדרכים חסומות, אך הקורבנות בפנים גילו סדקים אפילו בקירות תאי הגזים ושלחו הצעותיהם להצלה. וכאשר הגיע השליח האחרון ובפיו הצעת המשאיות, הגיב גרינבוים: "פרובוקציה, מי יקבל יהודים אלה?"

ובימים אלה, כ-17 שנה לאחר אותו סיכוי הצלה, מסביר גרינבוים את עמדתו ואומר: "כתבנו להם שיעשו מה שעשו בגטו ורשה. הרוסים היו כבר קרובים לבודפשט ואפשר היה להילחם. כשרוצים אפשר וכשלא רוצים אי אפשר". אולם יהודי בודפשט זכרו גם את מרד הפולנים בוורשה שדוכא באותו זמן באכזריות, בעוד הצבא האדום עומד מעבר לנהר ואינו נוקף אצבע.

יהודי בודפשט לא היו מוכנים לקבל עצות התאבדות והם ראו עוגן הצלה בהצעה שהועברה להם, וגם הם חשבו ואמרו: "כשרוצים אפשר להציל". איש אינו מטיל ספק שאמנם רצו, אך האם היה זה אפשרי והאם נעשה גם משהו בלתי אפשרי?

 למה לא פעלתם? (2)
הנהגה חסרת אונים

שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ישב נציג הסוכנות היהודית, חיים ברלס, במשרדו של הממונה על הגירת יהודים, שטורמבנפירר אדולף אייכמן, בארמון רוטשילד בווינה. אייכמן דיבר בנימוס אל ברלס נמוך-הקומה ושאל: "כמה סרטיפיקטים הבאת?" גם מוחו השטני של אייכמן לא העלה עדיין ב-17 באוגוסט 1939 "פתרון סופי" אחר מאשר גירוש. הוא עסק בימים ההם בטיהור אוסטריה מיהודיה ולא הקפיד אם על כל סרטיפיקט יצאו עשרה יהודים.

בידי ברלס היו 3,000 סרטיפיקטים והם נועדו ליהודים בארצות שתחת האיום הנאצי. כאשר המכסה אזלה מידיו, לא נשאר לו לברלס מה לעשות בתחומי הרייך. הוא מיהר אל הקונגרס הציוני בבזל, שהתווכח על עתידה של ארץ ישראל. אולם משנורו היריות הראשונות לעבר פולין נפוצו צירי הקונגרס בבהלה לכל הרוחות והמבנה הארגוני של התנועה הציונית בארצות אירופה התמוטט כבניין של קלפים.

קשרי ירושלים, לונדון וניו יורק עם הארצות הכבושות נותקו. כאשר החלו להסתנן ידיעות על הנעשה "שם" גיששו ראשי התנועה הציונית באפלה ולא היתה כתובת לאן לפנות. המנגנון הארגוני המסועף, אמצעי ההסברה, השליחים והקרנות שותקו כליל.

איגרת עידוד ראשונה ב-1943

בתשעה באב 43' נשלחה "איגרת עידוד" ראשונה "לנאמני ציון באירופה הנאצית". באיגרת ארוכה, מלוטשת בסגנונה וערוכה היטב בידו הטובה של משה שרת, שכיהן אז כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהגיע להתייעצויות עם "משלחת ההצלה" בקושטא, הובע "אין האונים הבוער בלבנו על המוני ההרוגים". באיגרת סופר על המאמצים להצלה ועל התקוות הגדולות הצפויות לארץ ישראל יהודית, על התפתחותה החקלאית והתעשייתית, המדינית והצבאית של הארץ, ונאמני ציון באירופה הנאצית נקראו להתלכד לכוח מאוחד לשם הגשמת הציונות בבוא העת.

בארץ ישראל שרר באותם הימים משטר חמור של הספר הלבן ומתברר שחוץ משיגור איגרות רועים וניצול מכסה חוקית של סרטיפיקטים לא ראתה המחשבה המדינית מאז אפשרויות רבות אחרות. בעוד שבאירופה הנאצית החניקו כל ניסיון של התארגנות לעמידה על החיים, השתיקו "השותפים" בארץ את הנעשה "שם" ומנעו כל עזרה אפשרית. יהדות אמריקה ציפתה בתקווה לניצחון צבאות הברית והיישוב בארץ היה קשור בחוזה של שותפות עם השלטון הבריטי בלונדון, בקהיר, בירושלים ובקושטא.

לא האמינו לשמועות

את הידיעות הראשונות על הקמת הגטאות, מחנות כפייה ומעשי רצח הביאו אחרוני העולים בשיירה החוקית שהגיעה מפולין ב-40'. באותה תקופה נהנה היישוב בארץ משלווה יחסית. ב-41' תכפו הידיעות על מבצעי רצח המוניים באזורי המזרח הכבושים ועל היישוב הוטלה גם אימת התקדמותם של גייסות רומל.

בקושטא ישבו שליחי המחלקה המדינית של הסוכנות והמוסד לעלייה ב'. הם אירגנו את עליית הפליטים שהגיעו לטורקיה מיוון, מבולגריה ומרומניה ושירתו את אנשי המודיעין הבריטי בידיעות חיוניות שנלקטו מפי הפליטים. בצד איסוף החומר הצבאי הגיעו לידי השליחים הישראלים עדויות מחרידות על מצב היהודים. העדויות הועברו לירושלים, ללונדון ולוושינגטון. מחלקות המודיעין הבריטיות והאמריקאיות יכלו לאמת את העדויות ממקורות אחרים, אך הן שתקו והשתיקו.

השליחים בקושטא התאכזבו מקשיחותם של "השותפים". כאשר שתי ילדות מפולין הגיעו דרך הונגריה ובפיהן סיפורי אימים, זימן אהוד אבריאל, שישב בקושטא מטעם המחלקה המדינית, את השגריר האמריקאי באנקרה, השגריר הבריטי, פקידים טורקים ואחרים כדי לשמוע את סיפור הילדות, שנשמע כמפי זקן שבע-ייסורים.

"השגריר האמריקאי שטיינהארט בכה, הטורקים התרגשו והדיפלומט הבריטי נשאר קשוח, אותו זה לא שיכנע. כתב ?ניו יורק טיימס' בטורקיה שלח כתבה דרמטית וסנסציונית לעיתונו, אך המערכת גנזה את הסיפור ועשרות אחרים שבאו אחריו", מספר אהוד אבריאל.

גם בארץ הסתייגו

גם הציבור בארץ, שהיה אחוז חרדה לגורלו בימי המערכה על הגבול המצרי, רצה להשכיח מלבו זוועות אלה והוא הסתייג מהשמועות. הנהגת היישוב היתה שרויה בדאגה. יו"ר הנהלת הסוכנות, דוד בן גוריון, היכול לגלות תושייה ברגעי הכרעה, לא טיפל בבעיה זו. השני בצמרת של הימים ההם, משה שרת, עשה מאמצים לתת תוקף ממשי לחוזה השותפות עם בעלות הברית במלחמה עם הצורר. הוא ביקש להבטיח את שוויונו של היישוב במלחמתו, ובמאמציו אלה לא יכלה השואה לתפוס מקום בראש סולם העדיפויות. בעיות שבין היישוב לבין "השותפים" נדחו עד לאחר הניצחון, והצלת יהדות אירופה היתה רק אחת מבעיות אלה.

שרידי המנהיגים של יהדות פולין, שהקימו בארץ "נציגות עולי פולין", היו אולי היחידים שהוטרדו ממנוחתם בשל המצב בפולין. הם יזמו פגישות ודיונים עם נציגי ממשלת פולין הגולה בלונדון, שלחו תזכירים וקיימו ישיבות ממושכות. אך גם הם לא חשו באסון שלפניהם. אחד מהם יצא לביירות כדי לשלוח משם חבילות מזון לכתובות שכבר לא היו קיימות. שני ניסח תקנות בדבר הבטחת זכויות היהודים בפולין אחרי המלחמה, החזרת רכושם ומעמדם החברתי. ושלישי, מנהיג בולט ממפלגה מסוימת בארץ, ראה גם נקודת אור בהקמת הגטאות. "זה יסייע ליהודים שלנו להסתגל לממשל עצמי ולחיי אוטונומיה", אמר המדינאי החכם והמלומד.

השליח הראשון מספר

בעלות הברית התעלמו מידיעות ההשמדה. המיניסטרים הפולנים שנזדמנו לכאן נקטו נוסחאות סותרות. כאשר היו זקוקים לעורר אהדה בעולם למצבה של פולין סיפרו את האמת לעסקנים היהודים מנציגות עולי פולין. לאחר שממשלת הגולה התבססה בלונדון השתלבו הפולנים במדיניות הבריטית בשאלה זו והשתיקו את ההשמדה. והבריטים, שציפו לתנועת מרי בארצות הכבושות, לא רצו לשלב את היהודים במאבקם, שמא תזיק השותפות היהודית להתעוררות העמים הכבושים.

אולם בעוד שגורמי מודיעין זרים סירבו לאמת את השמועות על ההשמדה, הגיעו לארץ מספר אזרחים (יהודים) פלשתינאים שהוחלפו באזרחים גרמנים שהוחזרו על ידי ממשלת בריטניה. בראשית נובמבר 42' התייצב יעקב קורץ ז"ל, אחד מהפדויים, לפני מוסדות הסוכנות היהודית ומסר את עדותו על ההשמדה. ב-26 באוקטובר 42' הוא עזב את עירו, כשרק חמישה ימים לפני כן חלפה רכבת המוות האחרונה עם בני עירו לטרבלינקה. את עדותו פירסם מאוחר יותר ב"ספר עדות" שיצא לאור ב-44', אך גם לעד ראייה זה לא האמינו כאן.

"שאלוני שאלות וחקרוני כפושע פלילי ולבסוף לא האמינו לי", סיפר אחרי כן יעקב קורץ. ויצחק גרינבוים, שקיבל עדות זו, מסר עליה לחבריו בהנהלת הסוכנות היהודית. "לא יכלו להאמין לי", אומר גרינבוים.

בחוגי המוסדות העריכו את המצב בצורה מסויגת. חשבו על פוגרומים, על התפרצויות רצח, על סבל, רעב ומגיפות בגטאות ובמחנות, אך לא על השמדה כה מתוכננת ומוחלטת. בהתאם להערכת מצב זו נוסד כנראה "ועד ההצלה" שבו השתתפו נציגי מפלגות וארגונים ובראשו הועמד חבר הנהלת הסוכנות, יצחק גרינבוים, שבנוסף לכך ריכז בידיו שני תיקים נוספים בהנהלת הסוכנות ואף ערך עיתון יומי.

תפילה, צום ומברקים

ועד ההצלה, כמנהגו של כל מוסד חדש הנולד ביישוב, הקים מנגנון. היו"ר יצא לשליחות בדרום אפריקה, משם הביא 30 אלף לי"ש. משלחת המוסד לעלייה ב' והמחלקה המדינית בקושטא קיבלה תגבורת קואליציונית של התנועות החלוציות, הרוויזיוניסטים ואגודת ישראל. בארץ נערכו תפילות, צום ואסיפות. לחוץ-לארץ נשלחו מברקי אזעקה. רוזוולט, צ'רצ'יל ואחרים השיבו באדיבות אך בחוסר מעש. סטלין אפילו לא ענה.

הנשיא רוזוולט המשיך להרגיע את ד"ר סטפן ווייז, אך הידיעות החלו להגיע לעולם. הפרלמנט הבריטי קם על רגליו לדום והתייחד עם זכר הקורבנות. ב-43' התכנסה ועידת ברמודה לדיון בפליטים ודובר גם משהו על גורל היהודים. שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, פירסם הצהרה בדבר אחריותם של כל הגרמנים למעשי הרצח, אך לא היה מוכן לפתוח את שערי הארץ לקליטת הבורחים.

המשלחת המוגדלת בקושטא יצרה קשרים עם הארצות הכבושות, שלחה שליחים וכסף ולעולם לא נדע כמה מזה הגיע לתעודתו. שליחי קושטא הגיעו לכאלף נקודות ריכוז של יהודים בארצות הכבושות ודובר על הצלת שרידי המרד מגטו ורשה וחברי תנועות חלוציות.

אך בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים ניסתה ההנהגה לטפס על חבל מתוח: להשתתף במאמץ המלחמתי עם "השותפים" ויחד עם זאת לא לוותר על הדרישות שלנו בארץ ישראל. היה רצון להשתלב במאמץ המלחמתי הכולל ובחוגים מסוימים נשמעו גם עצות שיש למנוע את האפלת דרישות ההצלה על מטרות ציוניות אחרות.

ועד ההצלה הוסיף לשגר מברקים, ורק ב-44' הציע לפוצץ מחנות השמדה ומסילות ברזל. הוא גם הכריז על מגביות חירום, בעוד שהיישוב כבר נידב מיליון ו-360 אלף לא"י, בלי עזרה מבחוץ. אך אפשרויות הפעולה היו משותקות, כאשר עצמאותו של היישוב והנהגתו חסרת האונים היו שבויות בידי "השותפים" - מפקד הצבא הבריטי בקהיר.

 למה לא פעלתם? (3)
"השותפים" הכשילו והזדמנויות הוחמצו

חוסר האונים בשטח ההצלה נגרם לא במעט מהבהלה שתקפה את היישוב לפני המפנה במערכת אל-עלמיין. הפלמ"ח וההגנה התארגנו לפעולות גרילה במקרה של פלישה גרמנית. מפקדת הפלמ"ח תיכננה את חיפה למבצר "טוברוק", אך בחוגים מסוימים של ההנהגה רווחו הלכי רוח בעד השלמה עם הפלישה האפשרית ובעד ניסיון לבוא בדברים עם הגרמנים ולהסביר להם את ערכו היצרני והחיובי של היישוב היהודי בארץ.

משה שרת, שניהל בזמנו את המחלקה המדינית של הסוכנות, אומר שאיש לא הציע מגע עם הגרמנים בקשר להצלת יהודי אירופה. מי שהיה מצוי אז בעניינים לא יכול היה להעלות אבסורד היסטורי כזה של מגע עם הגרמנים בדרג גבוה, אומר שרת, הטוען כי רק עתה נמצאו חכמים שיכולים להעלות רעיונות כאלה. היו אמנם מגעים עם הנאצים עוד ב-1933 והם נמשכו עד פרוץ המלחמה, אך היו אלה בדרג נמוך ובינוני. כל ניסיון ליצור מגע רציני בימי המלחמה היה מסתיים במאסר על ידי הבריטים, מסביר שרת.

אך היו אי-אלה גישושים. בקושטא ישב השגריר הגרמני פון-פאפן ובקרבת ביתו התגורר נציג מחלקת העלייה של הסוכנות, חיים ברלס, שעמד להלכה בראש משלחת ההצלה. בביתה של תופרת יהודייה נפגש ברלס עם רעייתו של השגריר הנאצי. הוא נפגש גם עם פון-פאפן עצמו ובא במגע עם אנשי הסגל שלו. הוא אף השיג את הסכמתו של פון-פאפן להוצאת 3,000 ילדים מצרפת, מבלגיה ומהולנד לאחר שממשלת וישי התירה את יציאתם. רק התערבותו האישית של אייכמן מנעה את הצלתם של ילדים אלה, אך לא תמיד היתה ידו של אייכמן על העליונה. לעתים נשבו רוחות אחרות בצמרת השלטון הנאצי ודבריו של פון-פאפן זכו לתשומת-לב.

אך בקושטא, שבה פעלו נציגי בעלות הברית, הנאצים וגרוריהם, לא היתה לעם היהודי נציגות בעלת משקל שתוכל לקבל על עצמה הכרעות גורליות.

לוחמים בלי עורף

זאב שינד ז"ל, שאול אביגור, צבי יחיאלי, אהוד אבריאל, משה אגמי, חיים ברלס, וניה פומברנץ (ד"ר זאת הדרי), מנחם באדר, יוסף קלרמן, יעקב גריפל, דוד צימנד וטדי קולק, שפעלו בקושטא בקביעות ולסירוגין, לא התרשלו בשליחותם. הם ניסו לחלץ מהמלכודת ככל שיכלו. כשפעילותם הגיעה לשיאה ב-44', אחרי שהעולם החופשי ראה את ניצחונו הקרוב וביקש להקל קצת על מצפונו בבעיה היהודית, הוצאו מחופי רומניה עשר ספינות עולים.

הטורקים והבריטים, שהיקשו על עבודת המשלחת ופיקחו על תנועות האנשים ועל אמצעיהם הכספיים, הסכימו לתת מקלט לכל יהודי שיגיע בכוחות עצמו לחופי טורקיה. שליחי ההצלה דאגו שרבים יגיעו "בכוחות עצמם" ואלפים הגיעו; בסירות מיוון (מהם שנורו על ידי משמרות טורקיים וטובעו), בספינות רעועות מחופי הים השחור (כששתיים מהן הורדו לתהום על ידי הגרמנים) ובדרכים שונות מבולגריה, מהונגריה, מצ'כוסלובקיה ומיוגוסלביה.

המשלחת שלחה שליחים וכספים לארצות הכיבוש. אך כשהחלו השליחים לפעול היה כבר מאוחר. ריכוזי נוער, שהיה ביכולתם להתארגן לבריחה או להתקוממות, כבר חוסלו וליהודים הבודדים במחנות לא יכלו השליחים לסייע באמצעים שעמדו לרשותם.

"ואף על פי כן אפשר היה עוד להציל רבים", אומר שאול אביגור. היו עוד אלפי דרכי הצלה, אילולא הפריעו הבריטים. "בטרם נכבשו הונגריה ורומניה אפשר היה להציל רבבות, אך הבריטים בלמו כל יוזמה", אומר מי שעמד בראש פעולות המוסד לעלייה. "אפילו כסף לא יכולנו להבריח לאומללים. בתחילה לא היה לנו, אחרי כן תרם היישוב ובסך הכל הוצאנו מיליון ו-300 אלף לא"י. אך עד סוף 43' לא הופעלה יהדות חוץ לארץ והג'וינט לא שיתף פעולה. כאשר רציתי להבריח מהארץ יהלומים כדי שנממן את הפעולות הלכתי לבקש היתר לכך מברל כצנלסון ז"ל", מספר וניה פומרנץ.

האומללים שהיו במלכודת ההשמדה לא ידעו על המצב בחוץ. העסקנים ברומניה חשדו שתככים מפלגתיים מחבלים במאמצי ההצלה ושכל שליח דואג בעיקר לזרם ולחוג שהוא מייצג. בראש ההסתדרות הציונית ברומניה עמד אז ד"ר א"ל זיסר המנוח, שנמנה עם החוגים הימניים בציונות. תודות לקשריו הטובים עם המרשל אנטונסקו, שליטה הפרו-נאצי של רומניה, הובטח לו להתיר לכל יהודי לצאת את גבולות המדינה.

אולם גורמי ההצלה לא העריכו את אפשרויותיו של ד"ר זיסו וחשדו שגם תוכנית זו, בדומה לזו מהונגריה שבאה אחריה, נועדה לזרוע מבוכה ופירוד בקרב בעלות הברית. הימים היו ימי מלחמה והנימוקים הביטחוניים הטילו את מעטה הסודיות על תוכניות מסוג זה.

הגינות במשא ומתן עם רוצחים

משלחת ההצלה בקושטא היתה מבצעית ותלויה בשיקולי הנהלת הסוכנות בירושלים. אולם בשווייץ פעלו עסקני הצלה עצמאיים. מלבד נציגי הסוכנות ריכרד ליכטהיים וד"ר זילברשיין שדיווחו מז'נבה על המתרחש מעבר לחומה, ישב שם נציג התנועות החלוציות, נתן שוולב, שנהג להרים שפופרת טלפון ולחייג לבודפשט אל אחד ממכריו ולשאול "מה נשמע?" בשיחות טלפוניות כאלה הוא מסר שמות של פעילים סוציאל-דמוקרטיים הונגרים המומלצים על ידו לשיתוף פעולה.

ופעלו בשווייץ גם הרב ח"י אייז וגב' שטרנבוך מסנט גאלן ללא שום עורף ציבורי.

אנשי ז'נבה כאנשי קושטא קיבלו מכתבי אזעקה מסמרי שיער. באחד מהם זעק הרב מיכאל וייסמנדל מסלובקיה: "זהו סדר אושוויץ אשר נוסעים שם עתה מן יום אתמול והלאה י"ב אלף נפש יהודים, אנשים ונשים, טף וזקנים, חולים ובריאים, בכל יום ויום להיחנק ולהישרף ולזבל את השדות, ואתם אחינו בני ישראל בכל מדינות החופש ואתם שרי המלוכה בכל מדינה, איכה אתם מחרישים לרצח זה. בשממת לבם צועקים אליכם יהודים הנהרגים: אכזרים אתם, רוצחים אתם, למען השתיקה האכזרית אשר אתם שותקים, למען חיבוק ידיים אשר אתם מתחבקים. הלא יש בידכם למאן ולעכב".

הרב וייסמנדל שהיה "שם" לא הסתפק במכתבי אזעקה, שבהם דרש עזרה וגם צירף תוכניות שרטוט של מחנות ההשמדה כדי שימצאום. יחד עם גיזי פליישמן הוא גם נשא ונתן עם הרוצחים, ניסה להוליכם שולל בהבטחות שלא היה בידו לקיימן, אך עיכב את הטבח והציל אלפים.

אולם כשנציג הג'וינט בשווייץ, סאלי מאייר, נפגש עם קצין האס-אס גריסון, נציגו של קורט בכר, לדיון בכופר נפשם של יהודי סלובקיה והונגריה, לא יכול היה הנציג היהודי להבטיח דבר. לפחות תבטיח, מר מאייר", פנה אליו הנאצי שהיה מעוניין משום מה בהצלחת עסקה זו. "יהודי שווייצרי אינו מבטיח כשאין בידו לקיים", ענה היהודי השווייצרי הגאה.

הצנחנים איתרו

ועד ההצלה בארץ ישראל המשיך לשלוח מברקים. בארכיון הציוני יש ודאי אוסף רב של העתקי המברקים והפניות - אך היענות לא היתה. רק באמצע 44' שלח הנשיא רוזוולט את אריה הירשמן כנציגו האישי לקושטא. להירשמן, מבעלי בית המסחר הגדול בלומינגדייל'ס בניו יורק, חסר היה ניסיונם של שליחי ההצלה מארץ ישראל, אך הוא היה מנוסה במבצעי פרסומת מבריקים. כאשר ממשלת טורקיה הבטיחה להחכיר אונייה להצלת יהודים, הכריז הירשמן על "גשר ההצלה בין הים השחור לבין הים התיכון" שהוא בונה. האונייה לא הוחכרה והיהודים המעטים נזקקו שוב רק לשירותים המוגבלים של שליחי ההצלה הארצישראלים.

אולם הנהגת המוסדות בירושלים לא התייאשה אף לרגע מהיענות "השותפים" לשתף את העם במאמץ המלחמתי. הצעתו של אליהו גולומב ז"ל להצניח כוח יהודי בפולין עוד ב-43' נדחתה על ידי הבריטים בנימוק צבאי טקטי. אך כפי שמתברר לחצו אז הפולנים נגד הפגנה יהודית כזאת במסגרת מלחמת בעלות הברית, שגם "פולין החופשית" השתתפה בה. אליהו גולומב התמסר לרעיון ההצנחה וצעירים רבים התנדבו למבצע התאבדותי זה. "זה היה מבצע בעל משמעות הירואית", אומר שרת על ערכה של פעולה כזאת.

אולם מאוחר יותר דובר על הצנחת יחידות להונגריה, לצ'כוסלובקיה, לרומניה וליוגוסלביה. במבצעים אלה היתה המפקדה הבריטית מעוניינת, שכן הם נועדו לחלץ טייסים ואנשי צבא שבויים. אחרי דיונים ממושכים ומיון קפדני נשלחו 32 צנחנים.

יואל פלגי, שהיה אחד הצנחנים במשימה חופפת זו, של שירות לבריטים וליהודים, מודה שהשליחות איחרה את המועד. "ב-42' היו תנאים נוחים ואפשרויות להציל, אך לא ב-44' כשרוב הריכוזים היהודיים פוזרו אם לא חוסלו", אומר פלגי. אולם גם במועד מאוחר זה לא רצו הבריטים להרחיב משימות אלה. כאשר בקיץ 44' ניתנה הוראה מטעם ראש ממשלת בריטניה, סר ווינסטון צ'רצ'יל, לקהיר להכין כוח יהודי ניכר להצנחה בהונגריה - התעלמה המפקדה בקהיר מההוראה שנגנזה. כפי שהתברר מאוחר יותר סוכלה התוכנית על ידי משרדי החוץ והמושבות בלונדון, שטענו כי השיקול העולמי עדיף על כל שיקול אחר.

"הבריטים רימו אותנו"

"הבריטים רצו להוציא את הגורם היהודי ממלחמתם. הם קיוו לעורר תנועת מרי בקרב העמים הכבושים והם ידעו שהיהודים אינם רצויים אצל עמים אלה", מסביר שרת את מניעי "השותפים" באותה התקופה.

גם כאשר הגיע יואל בראנד, השליח האחרון מהתופת, ובפיו הצעת הימלר "סחורה תמורת יהודים", מצאו הבריטים עילה לסכל כל תוכנית פעולה. "הבריטים רימו אותנו", מספר משה שרת. אמנם רצינות שליחותו של בראנד אינה ברורה די הצורך גם היום. ייתכן שהיתה זו תמימות להאמין שהנאצים מוכנים לחלץ מיליון יהודים ממלתעותיהם תמורת סחורה, ייתכן גם שכוונות זדוניות לפילוג בעלות הברית הולידו תוכנית זו, כפי שסברו אז אפילו בחוגי המנהיגות של היישוב.

הבריטים עצרו את בראנד בדרכו לפגישה עם משה שרת בעיר חלב (שבסוריה), לאחר ששלטונות טורקיה רצו להסגירו לגרמניה ומנעו משרת אשרת כניסה. אזלת ידיה של התנועה הציונית באותם ימים באה לידי ביטוי כשאפילו אשרת כניסה לטורקיה בשביל שרת ורישיון נסיעה מקושטא לאנקרה בשביל יואל בראנד לא ניתן היה לסדר על ידי המשלחת והשליחים.

הבריטים לא הסתפקו במאסרו של בראנד. הם שידרו את דבר ההצעה ודחייתה על ידי בעלות הברית, ומכונת ההשמדה המשיכה לפעול במלוא הקיטור. משה שרת אינו בטוח אם היה ממש בהצעת בראנד. הגרסה כי "הגרמנים אינם מתכוונים ברצינות" היתה מבוססת, אם כי לא בטוחה. שרת לא נתן דעתו להיסוסים והוא נסע ללונדון כדי לשכנע את האנגלים במה שהוא פיקפק בלבו, כי חיי רבבות היו על כפות המאזניים. יחד עם חיים ויצמן הגיש את התזכיר בדבר הפצצת אושוויץ, כפי שהציע הרב וייסמנדל בסוף 42', ואחרי שלושה חודשי דיונים השיבו הבריטים בשלילה.

רק אז, בשלהי 44', יכול היה משה שרת לעמוד על טיבם של "השותפים". הם איפשרו אמנם את הקמת הבריגדה (היהודית), ואולי צודק שרת כי הודות לה זכינו לניצחון במלחמת הקוממיות; אולם הם הרדימו את תחושת המנהיגות, מנעו כל יוזמה והקפיאו כל ניסיון הצלה.

מנהיגות היישוב ראתה אולי את השעה הגדולה אחרי הניצחון. היא תלתה אולי תקוות בהסדר ידידותי עם הבריטים בשאלות ארץ ישראל. קיום "השותפות" נראה כערובה לאותו הסדר מיוחל לאחר המלחמה ומנהיגות היישוב היתה לכן שבויה בידי "השותפים". היא קידמה בברכה את הזכות להשתתף במלחמת בעלות הברית, אך לא יכלה לפתח דרכי לחימה ואמצעים אחרים משלה במערכה הנפרדת שנכפתה על העם היהודי.

דומה כי מלחמת המגן היהודית הראשונה היתה זו של יעקב ובניו כנגד גייסותיו של עשיו. איננו יודעים את יחסי הכוחות בין שני המחנות. אולי יוכל דוד בן גוריון לבאר תעלומה צבאית תנ"כית זו. אך מה שברור לנו הוא, כי יעקב הנווד, ללא מולדת וללא בעלי ברית ו"שותפים", פיתח אסטרטגיה עצמאית משלו: "דורון, תפילה ומלחמה". נראה כי התנועה הציונית, שהיתה על סף הקמתו של הכוח הלאומי, היתה מסוגלת לדבר אחד בלבד - לתפילה.*

הילד מבוכנוואלד נפתלי לביא הוא אחיו של הרב ישראל לאו

נפתלי לאו-לביא, בן 85, יליד קרקוב שבפולין, הוא אחיו של הרב ישראל לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר. אחרי הכיבוש הגרמני היתה המשפחה כלואה בגטו פיוטרקוב. אביהם, הרב משה חיים לאו, ואחיהם שמואל-יצחק, נספו בטרבלינקה. בסלקציה נוספת נשלחה אמם חיה למחנה הריכוז ראוונסבריק ונספתה שם. נפתלי ואחיו ישראל, שהיה אז ילד בן שבע, נשלחו למחנה עבודה ואחר כך למחנה הריכוז בוכנוואלד. באוקטובר 45' באו שניהם ארצה באונייה "מטרואה", ונעצרו על ידי הבריטים במחנה עתלית.

לאו-לביא (בתמונה) כתב ב"הארץ" מ-56' עד 70', אז התמנה לדובר משרד הביטחון. שר הביטחון היה אז משה דיין. ב-77', לאחר המהפך והצטרפותו של דיין לממשלת בגין כשר חוץ, עבר לביא למשרד החוץ. ב-81' התמנה לקונסול כללי בניו יורק וכעבור ארבע שנים עזב את השירות הממשלתי והתמנה למנכ"ל המגבית היהודית המאוחדת. בשנים האחרונות הוא מכהן כסגן יו"ר הנהלת איל"ר, הארגון היהודי העולמי המטפל בהשבת רכוש יהודים שאבד בשואה.



קהל סקרנים מחוץ לאולם 'בית העם' בירושלים, שבו התקיים משפטו של אדולף אייכמן צילום: אוסף התצלומים הלאומי וארכיון משואה, מתוך הספר 'שישה מיליון קטגורים', הוצאת ידיעות ספרים וארכיון משואה


מתוך הספר 'שישה מיליון קטגורים', הוצאת ידיעות ספרים ומכון משואה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו