בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צה"ל חושף לראשונה את הכישלון בכראמה

"האם העלות הצדיקה את ההישגים?" כן, אמרה ההנהגה הישראלית לאחר המבצע הכושל נגד מפקדתו של יאסר ערפאת במארס 1968. כן ולא, הודה הרמטכ"ל בר-לב בכנס פנימי. אחרי עשרות שנים מוכן צה"ל, לראשונה, לחשוף את מלוא האמת על הפזיזות, השאננות ורדיפת התהילה בכראמה

תגובות

הכישלון היקר הזה, מבשרם של ליקויים בתפקוד המדיני והצבאי במלחמת יום הכיפורים, לא נחקר מעולם. שום ועדת חקירה לא התמנתה לבדוק את הנחות המוצא, את המודיעין ואת התכנון, שום צוות לא בחן איך פעלו ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, האלופים, מפקדי הכוחות. המשמעות האמיתית טושטשה, הלקחים לא הופקו ולא נלמדו. הזחיחות נמשכה עד למכה הבאה, שהיתה חזקה מאה מונים.

מבצע כראמה היה הגדול והשאפתני במבצעי צה"ל שלא בזמן מלחמה עד למועד שבו יצא אל הפועל, מארס 1968. מחירו היה כבד - 30 הרוגים, בהם נעדרים שרק לאחר שנים הוכרזו חללים, 96 פצועים, מטוס קרב שהופל ורכב קרב משוריין לרוב, שהושמד בתותחי צבא ירדן, נשאר בשטח והוצג לראווה במצעדי ניצחון. היעד הבכיר ביותר של הפעולה, יאסר ערפאת, ניצל את השיבושים בהוצאת התוכנית לפועל, נמלט והנהיג את אש"ף להתמודדות ממושכת מירדן ומלבנון. אבל הסטירה הצורבת לא עוררה את הצבא ואת הדרג המדיני מתרדמתם. העובדות בכללותן אמנם היו גלויות לעין כל, אבל הפרטים הוסתרו והאחריות מוסמסה.

למה כראמה, למה עכשיו? ראשית, בזכות הופעת ספרו המאלף של ד"ר אשר פורת (קרלוס פרלמן), "חלוק לבן, כומתה שחורה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שבמרכזו קרב כראמה. שנית, משום שהמסמכים הסודיים הנוגעים למבצע הותרו לקריאה זה עתה. זיכרונותיו המרתקים של פורת והמסמכים היבשים משלימים אלה את אלה ומאירים מחדש את הפרשה, שיש בה משהו מהרבה פרשיות קודמות - קרב קלקיליה וקרב המיתלה של מפקד הצנחנים אריאל שרון - ומפרשות עתידיות, כמו האיחור בפינוי מדחת יוסף מקבר יוסף.

ב-18 במארס 1968, ליד באר אורה בדרום הערבה, עלה על מוקש אוטובוס עמוס תלמידים מגימנסיה הרצליה שהיו בטיול באזור. מדריך ורופא נהרגו ו-28 תלמידים נפצעו. דוברי הממשלה וצה"ל מיהרו להכריז שתגובת עונשין תבוא בקרוב. יומיים אחר כך יצא צה"ל לשני מבצעים בו-זמנית - "אסותא" של פיקוד הדרום, בערבה הירדנית, ו"תופת" של פיקוד המרכז, שבו הותקף בסיסו של ערפאת בכראמה, קילומטרים ספורים ממזרח לירדן.

תוצאות שני המבצעים היו שונות באופן קוטבי. אלוף-משנה אשר לוי, ראש מטה פיקוד הדרום ומפקד מבצע "אסותא", בהיעדרו של אלוף הפיקוד, אמר ששמות הצופן של המבצעים תיארו נכונה את המתרחש: "לי בדרום היתה בריאות טובה, אסותא, בניגוד לתופת במרכז". סיירת שקד, בסיוע כוח שריון, פעלה נגד בסיס פתח במשטרת צאפי בירדן, במאמץ לבודד את גזרת אילת-עקבה. הפעולה הושלמה כמתוכנן וללא נפגעים.

לא כך בכראמה, שם פעל אשר פורת מתוך הסתכנות חריגה, איבד את זרועו השמאלית במאמץ חוזר ונשנה לחלץ פצועים וקיבל את עיטור העוז. פורת, שגדל בארגנטינה, שירת בחיל הרפואה ואחרי שחרורו, בדרגת אלוף-משנה, ניהל את בית החולים מאיר בכפר סבא. במארס 1968 הוא היה רופא חטיבה 7, חטיבת השריון הסדירה. מתוקף גילו ותפקידו היה מקורב למדי למח"ט הבעייתי, אלוף משנה שמואל גורודיש-גונן. יחסו של פורת לגורודיש מעורב: לפעמים חיובי מאוד, אך לרוב שלילי מאוד. בין השאר הוא מכנה אותו "סדיסט". אילו הבינו מפקדיו של גורודיש מה שקלט הרופא החטיבתי שלו, אפשר שמסלול הקידום הצבאי שלו היה נבלם לפני שמונה לאלוף פיקוד הדרום ונכשל באוקטובר 1973.

תוכנית המבצע העמידה, מול מערך חטיבתי של צבא ירדן, פלוגת שריון אחת בלבד של חטיבה 7. פורת, ותיק ששת הימים, תהה, למראה יחסי הכוחות הבלתי סבירים, מדוע מסרב גורודיש לבקש סיוע ארטילרי. המח"ט ענה ישירות: "כדי שלא יאמרו אחר כך שניצחנו בקרב הודות לארטילריה ולא לשריון". רדיפת התהילה, במחיר סיכון הכוחות, היממה את פורת. "בקרב עצמו יעשה גורודיש את הבלתי אפשרי כדי לחלץ ולפנות נפגעים", כתב, "אבל אני מוותר על ההרואיקה של חילוץ תחת אש ומעדיף לנקוט את כל האמצעים כדי שלא יהיו נפגעים כלל. והיכן פיקוד המרכז? היכן המטכ"ל?"

נשארת ילד

לצד גורודיש פעל עוד גיבור חיל ממלחמות 1956, 1948 ו-1967: אלוף-משנה רפאל (רפול) איתן, אף הוא מח"ט. איתן היה מפקד חטיבה 80, חטיבת בקעת הירדן. פורת שמע מפקד גדוד טנקים, סגן-אלוף אורי בר-און, מזהיר את רפול ש"הקרקע בשטח הירדני של הבקעה עלולה להיות מוצפת מים, או בוצית, בעקבות הגשמים או השקיית השדות". רפול נדרך כקפיץ, הרצין ופנה לבר-און בנימה תוקפנית: מאין אתה יודע כל כך הרבה על תנאי הקרקע מעבר לירדן? בר-און השיב שבהיותו ילד רכב על אופניו מירושלים ליריחו ומשם לבקעה והיטיב להכיר אותה משני עברי הירדן.

רפול התכעס. "היית ילד ונשארת ילד", גער בבר-און. הוא הדגיש שאם יחזור על אזהרתו בדיון בפיקוד המרכז, "תפחיד את כל המהססים וחלשי האופי בפיקוד המרכז. יש שם הרבה כאלה. הם עוד עלולים לעכב או לבטל את הפעולה. כדאי לך לשתוק". בר-און לא ויתר. "הביצה עלולה להיות בעייתית. הטנקים ישקעו. צריך לדון בכך בכובד ראש". רפול החווה בידו בזלזול.

במוקד פרשת כראמה עמד הרמטכ"ל זה כשלושה חודשים אז. חיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים ולפני כן מפקד גייסות השריון וראש אגף המטה, היה מג"ד ב-1948 ומח"ט ב-1956. הוא הרמטכ"ל היחיד מאז 1953 ועד דן חלוץ, שלא היה אלוף פיקוד. כשנכנס לתפקידו מצא שלושה אלופי פיקודים, ששניים מהם נחשבו מצליחים והתמודדו על תפקיד הרמטכ"ל לאחריו, ישעיהו גביש בדרום ודוד אלעזר בצפון, ואת עוזי נרקיס במרכז.

מהציבור הוסתר, לשנים, שנרקיס נכשל בכראמה והוזז מהפיקוד על המבצע. מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל, הוזעק להציל את שניתן עוד להציל. מעל בר-לב היתה הנהגה מדינית שסועה - ראש הממשלה לוי אשכול ממפא"י שבמערך ויריבו, שר הביטחון משה דיין מרפ"י. דיין לא רק שדד מאשכול את תיק הביטחון. הוא עסק גם בחפירות בלתי חוקיות של עתיקות. באחת מהן, במשמר השבעה, ממש ערב כראמה, נפצע ואושפז. היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, מחל לימים לדיין על עבירה זו על חוק העתיקות, משום פציעתו. עם אשכול החולה והחלש ודיין הפצוע והמושבת, ניהל בר-לב את כראמה ללא השגחה עליונה.

ב-1 בינואר נפרד בר-לב מקודמו, יצחק רבין, וקיבל את הפיקוד על צה"ל. באותה תקופה סבלה ישראל מחדירות מירדן ופיגועים בשטחה לעתים תכופות. לקראת סוף ינואר נעלמה הצוללת "דקר", על 69 אנשי צוותה. ב-8 במארס, יום אבל לאומי בתום חיפושים עקרים, הוכרזו הנעדרים חללים. אחר כך מוקש אוטובוס הגימנסיה. מבצעי הפיגוע ותומכיהם, בשתי גדות הירדן, ידעו שצפויה תגובה ישראלית. בר-לב סייע לממשלה לקבל החלטה אומללה: לא להתאפק עד שצבא ירדן ואש"ף יבטלו את הכוננות ויחזרו לשגרה. הפתעה לא היתה שם.

מפי גרוטיוס

תיקי המטכ"ל מתעדים את גלגולו של המבצע, שנולד במתכונת מצומצמת בתקופה שרבין היה הרמטכ"ל. לפני מלחמת ששת הימים, אז היתה הגדה המערבית בשליטת המלך חוסיין, תירגל צה"ל חצייה של הירדן, בגזרת העמקים, לפי פקודת "מדליון" שהופצה ביולי 1966. לאחר המלחמה תוכננו "תופת" ו"אסותא" כפעולות גמול בבקעת הירדן המזרחית. ב-16 באוקטובר 1967 הוגש לרבין התכנון המבצעי של "תופת" ו"אסותא". ב-13 בדצמבר הוטל הביצוע, שנועד לליל המחרת, על חטיבת הצנחנים הסדירה 35 ועל סיירת מטכ"ל. המבצע בוטל, תוכנן שוב ל-12 במארס, ושוב בוטל. הוא חודש לאחר מיקוש האוטובוס.

את המידע המודיעיני, מגלה אחד המסמכים, מסר בין השאר "גרוטיוס" - איש פתח לשעבר שהיה ל"מודיע של השב"כ" ה"מכיר את הבסיס בכראמה וסביבתו". גרוטיוס בא לירדן ערב מלחמת ששת הימים עם חיל המשלוח העיראקי, במסגרת גדוד הקומנדו 421 של צבא השחרור הפלסטיני. הוא ערק מגדודו, התאמן בסוריה במחנה אל-חמה וחדר לגדה המערבית. נרמז כי מפעילו, שלימים (כקצין איסוף במוסד) הותקף ונפצע בבריסל בידי אחד ממקורותיו באש"ף, היה צדוק אופיר.

ראש אמ"ן, האלוף אהרן יריב, טען לאחר המבצע שלא היה כישלון מודיעיני. אמ"ן, אמר, ניתח שבוע מראש ובמדויק את כל דרכי הפעולה האפשריות של האויב, כולל אלה שלא שימשו אותו בפועל. "הפרטים שהיו לנו באו משני מקורות: פתחיסטים, שהיו אצלנו בשבי ועברו חקירות, וסוכנים. הם יכולים לתת הרבה מידע, אבל הצרה עם שני גורמים אלה, שהם לא תמיד הכי מדייקים. הם לא עברו השתלמות בתצלומי אוויר ודי קשה להם לזהות עליהם יעדים".

יריב דיבר בתחקיר המטכ"לי, תחליף דל שסיפק צה"ל שבוע לאחר המבצע לחקירה שלא היתה, לפי מסורתו המקודשת (גם מלחמת ששת הימים לא נחקרה לעומקה). האירוע שתואר כתחקיר היה, למעשה, מפגש של משתתפי המבצע בבית החייל בתל אביב, בנוסח "חברים מספרים על כראמה". באותו יום שישי התרחשה בצפון תקרית נוספת, שלטיפול בה נזעקו מפקדים וקציני מטה. אחר הצהריים האיץ בר-לב בנאספים לסיים את הרצאותיהם, פן יאשים אותם הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, ב"חילול שבת ממלכתי".

ערב המבצע דחק בר-לב בפיקוד הדרום, "שלא ייהרג אף ילד, אף זקן, אף אשה. זה מאוד חשוב להשיג את זה. לא לפתוח חזית לשמע התפוצצות. זה לא סרט של המערב הפרוע, שכמו שהוא רק עושה תנועה, אתה כבר מחסל אותו". לפיקוד המרכז אמר: "בהחלט יכול להיות קרב ממשי, שאין ספק שננצח, אבל חשוב לנצח מהר ובזול. אם בפעולה כזו יש לנו מספר גדול של נפגעים, כל הפעולה לא מצדיקה עצמה ולא משיגה שום תכלית. להקפיד על תנועה קרבית וזהירה. לשבת בזחל"ם - רק המפקד צופה. מטוסים נגד שריון ירדני, נגד ארטילריה? באופן עקרוני, לא. כל הפעולה הזו, אם מטוס אחד שלנו ייפול, לא תהיה שווה כלום".

כך דיבר בר-לב לפני הפעולה. אחריה שינה את הכללים וזיכה את עצמו בהישג. דבריו בתחקיר, שעמדו בסתירה משוועת לאמות המידה שהציב מראש, מיקמו את הכישלון על הרצף שבין גזירת-גורל להצלחה.

במרכז, בבקעה, ערך צבא ירדן מול צה"ל אוגדה ובה ארבע חטיבות, גדוד טנקי פאטון ועשר סוללות תותחים. לא הרחק משם חנה כוח עיראקי. לדברי יריב, "בימים האחרונים לפני המבצע הגיעו ידיעות על תגבור ניכר של אנשי פתח בכראמה, מאות אנשים. אחר כך התברר שהיו יותר ממאות, כי זה כלל גם את כל צעירי הכפר, שכפו עליהם את הגיוס לארגונים".

פקודת המבצע כללה מטרה סתמית ובעייתית תמיד, בכל צבא - הפגנת נוכחות: "פיקוד המרכז ישתלט, יהרוג ויתפוס אנשי פתח באזור כראמה, יפגין נוכחות צה"ל בשטח וייסוג לפי פקודה". פשיטה לילית, העריכו המתכננים, לא תהיה כדאית. פעולה ביום, שתבריח מכראמה מחבלים לזרועותיהם של כוחות שיונחתו ממסוקים ויחסמו את דרכי הנסיגה שלהם, תאפשר אותן "הפגנת נוכחות והחזקת שטח".

נספח לפקודה קבע כי "אין בשום פנים ואופן לפגוע בנשים וילדים. נשים וילדים יפונו למקום ריכוז ושם יש להקפיד כי לא יאונה להם כל רע. גברים נושאי נשק יש להרוג. כוחותינו לא ילבשו מדים מנומרים (כדוגמת המחבלים)".

בדרום, ציין אשר לוי, היתה "הדגשה חמורה מאוד: להרוג אך ורק אנשי פתח שיש להם נשק ומתנגדים בנשק. לא להרוג איש פתח שזרק את הנשק ולא לפגוע באזרחים. לשמחתנו, פרט לערבי זקן שלא ראו אותו ונדרס על ידי טנק, באמת לא היתה פגיעה באזרחים".

התכנון התבסס על הנחה שאננה: צבא ירדן "יתנהג בנוסח מלחמת ששת הימים, לפחות לאחר ההבקעה. ההתערבות שלו לא תהיה מספיק רצינית, ואם היא כן תהיה - חיל האוויר יחסל את הארטילריה וצה"ל את שריון האויב".

התרעה

הטעויות היו אסטרטגיות וגם טקטיות. אזהרה לירדן שלא להתערב, באמצעות הסי-איי-אי, סיפקה התרעה לערפאת ודירבנה את הצבא הירדני להתערב. בעוד המסוקים שהובילו את כוח החסימה מתקשים לחצות את גב ההר, הופצו בכראמה, מוקדם מדי, הכרוזים שתוכננו להניס את המחבלים. "כל מי שברשותו רכב, כולל ידידנו אבו-עמאר (ערפאת)", הפטיר בר-לב, "התיישב על הרכב והסתלק". הלחימה הסתבכה ונמשכה למעלה מ-14 שעות.

שיאו העגום של המבצע היה השמדתם של שני טנקים ישראליים. גורודיש סיפר: "הרמטכ"ל התקשר אתי ישירות ושאל אותי בקשר לשני הטנקים. אמרתי שאפשר יהיה לחלץ אותם רק עם כיבוש המתחם כולו. אני מחזיק בזה עד היום. אמרתי שלצורך זה דרוש לי עוד גדוד טנקים. ההחלטה היתה לא לחלץ. אני אישית מברך עליה. יכולנו לשלם עוד בהרבה מאוד אבידות. הטנק הקדמי היה פגוע שלוש פגיעות. יכולנו לירות בו ולשרוף אותו, אבל לא עשינו את זה, כי היה חשד שהצוות או חלקו בפנים, אולי עדיין חי. מ-44 טנקים ושלושה טנקי חילוץ שלנו נפגעו 27 ונשארו בשטח שלושה. חיל האוויר לא שיתק את הארטילריה והיא פגעה בטנקים. הרבה מהאבידות - מהארטילריה. אומרים לי שקשה לשתק את הארטילריה. אני לא יודע מדוע קשה. הפייפרים גילו את הסוללות".

בספירת המלאי של רכב הקרב המשוריין שנפגע ממזרח לירדן והושאר שם נכללים שלושה טנקי סנטוריון, אחד מהם שרוף; טנק שרמן שרוף; שתי שריוניות של פלוגת "דוכיפת"; שני זחל"מים, אחד מהם שרוף; משאית וג'יפ שרופים. עוד שישה טנקים שנפגעו קשה חולצו. לירדנים הושמדו 28 טנקים. לצבא הירדני ולאש"ף, ביחד, היו 196 הרוגים, כ-90 מהם חמושים בכראמה, ו-132 מאנשיהם נפלו בשבי.

מפקד חטיבה 35, דני מט: "אמרו שכראמה זה כפר קטן, אבל היו שם לפחות 5,000 בתים. זו עיירה די גדולה. המשימה היתה השתלטות בו-זמנית על שטחי מפתח מסוימים, כדי למנוע בריחה מכראמה, ועל יעדים מוגדרים, כמו הבית של אבו-עמאר. היתה להם התרעה מוקדמת של 23 דקות. במספר מקומות המסוקים נחתו ממש מטרים מהערבים. הם נלחמו עד הסוף, כולל זריקת רימונים לתוך זחל"מים". בין קציני הצנחנים שכוחותיהם נקלעו לקרבות קשים היו מפקד הסיירת, מתן וילנאי, ומפקד כוח השריוניות הקלות "דוכיפת", אמנון ליפקין. "אילו נתנו למתן רמקול או שניים", אמר אחר כך אחד האלופים, "הוא היה חוסך לו לפחות חלק מהאבידות".

סגן-אלוף אריק רגב, קצין אג"ם פיקוד המרכז: "יכול להיות שאני עושה את טעות חיי, אבל אם כן הדבר - מוטב שאעשה זאת עכשיו. זכותי לחשוב כך, ומי שלא מסכים לדעתי, נראה לי שהוא מתעלם מהאמת. לא ציפינו שצבא ירדן יילחם כפי שנלחם. אני לא מאמין שמח"ט 7 חשב שייפגעו לו כל כך הרבה טנקים. אני בטוח שלא חשבו איך יגיב האויב בארטילריה. מותר לעשות טעות בהערכה, אבל נדמה לי שהיה רגע שבו אפשר היה לתקן את ההערכה. כשראינו שזה לא מה שחשבנו, שהירדנים לא בורחים לרבת-עמון. אילו חשבנו שכך יתנהג צבא ירדן, אני משוכנע שחיל האוויר היה תוקף ראשון".

מפקדו, נרקיס, ניסה לייפות את התמונה: "כוונת המטכ"ל במבצע ?תופת' הושגה לפי דעתי פחות או יותר עד תום. כמו בכל מבצע, היו אצלנו תקלות. לפתח היו תמונות של מאו דזה-דונג והם לומדים את כתבי מאו, אם כי הם לא יודעים ליישם אותם. אף אחד מאתנו לא ידע את המצב בשטח". נרקיס התלונן על הסקרנים הבכירים, אורחים לא קרואים, שנדחסו לחבורת הפיקוד הקדמית שלו והסתירו ממנו במרפקיהם את מפות הקרב.

את העיתונות ניסו להשתיק, אך הסודות לא הוסתרו. עוברים ושבים בגשרי הירדן דיווחו על התכונה. עובד ישראלי בשגרירות זרה כלשהי - מותר לנחש שמדובר באמריקאית - גויס לפתע למילואים וסיפק בכך אישור למעבידיו שהמבצע קרוב. הכדור הוקפץ מתל אביב לסי-איי-אי, משם לחוסיין וממנו לערפאת. להבא, הציע ראש אמ"ן יריב, ראוי להימנע מגיוס אדם כזה "כשמגייסים רק 1,500 או 1,800 איש", להבדיל מגיוס כללי של מילואים למלחמה.

מאזן יום

בר-לב סיכם: "לעין השמש, שלושה קילומטרים וחצי מהגבול, ישבה המפקדה המרכזית של פתח. עם רדת מי הירדן הם תיכננו חידוש גל טרור בהיקף רחב. השאלה שעמדה בפנינו, מה לעשות? היו לנו ארבע אפשרויות. אחת, לבלום במעבר הגבול. יש לנו הצלחות לא רעות, בואו לא נשכח זאת, אבל בשבועות האחרונים היו בגבול 24 הרוגים, כתוצאה מחדירת הירדן, מהם 11 אזרחים, ו-86 פצועים. שתיים, להפציץ ולהפגיז. הם מחופרים. לא יהיו להם אבידות רבות. שלוש, פשיטה לילית - יעד פתח ערוך ומוכן לזה, עם מארבים עד הירדן. אין ביטחון סביר שנתפוס או נשמיד מחבלים רבים. נשלם מחיר גבוה.

"הדרך הרביעית - לתקוף ביום, להשתלט, לבודד ולהרוג את המחבלים - לא נבחרה דווקא אחרי מקרה האוטובוס. היא הומלצה שבוע ויותר לפני כן. צה"ל תיכנן והכין את הקרב והיה דרוך כשבוע לפני הביצוע.

"האם המחיר ששולם הצדיק את ההישגים? קשה לענות. אי אפשר לומר מה היו מסוגלים לעשות 300 ויותר פתחים אלה לולא פעולותינו. אבל מה שטבעי בקרב במלחמה, אסור שיקרה לנו בקרב בין מלחמות. כאשר יש זמן לתכנן, לבדוק, לעשות סיורים וגיחה וצילומים. הכוחות המשוריינים הלכו יותר מדי קדימה. המטרה פה לא היתה לכבוש מוצב, לא לדפוק טנקים - רק לאבטח את אזור הפעולה. (זה גרם לבעיית) חילוץ טנק, שהיה ספק אם נשאר בו איש צוות, ואם כן - אם הוא בחיים, וכמה דם יעלה החילוץ, כאשר כבר היו לנו 17 הרוגים".

בסך הכל, ערך בר-לב את מאזנו, "המשימה מולאה, אבל תוך סטיות ותקלות שאינני מוכן שיקרו לנו בפעולות בימי שלום. עודף ביטחון עצמי ועודף זלזול בצד שכנגד. מה שנכון ברמה הגלובלית, האסטרטגית והאופרטיבית, אינו נכון בכל קרב. לא היו כניסה לפרטי פרטים וניתוח עד הסוף. דברים שאפשר לקבל כשכל צה"ל נלחם, איננו יכולים להרשות לעצמנו כאשר 1,300 או 3,000 לוחמים משתתפים בפעולת ביטחון שוטף, אמנם בהיקף גדול. המכה שהפעולה הנחיתה על הצד שכנגד והתרומה לדיוקנו של צה"ל בציבור לא השיגה מה שהיתה צריכה ויכולה להשיג, לולא הסטיות. העובדה שמטוסים תקפו את הארטילריה אך היא המשיכה לירות ושנשק של צה"ל הושאר בירדן מראה את צה"ל כגוף שאינו משוחרר מנקודות תורפה. זה עלול למלא את מפרשיהם רוח".

לא צריך לעדכן הרבה כדי להתאים להווה, עם חיזבאללה ולבנון או החמאס ועזה, במקום פתח וכראמה. עלייה תלולה נרשמה בתוחלת החיים ובגיל האחראים למדיניות ולמבצעים. הרמטכ"ל בר-לב היה בכראמה בן 43. שר הביטחון דיין בן 52. אולי משום כך בחר בר-לב להורות לכוחות, לקראת המבצע, "אזרחים - לא נוגעים בהם, אלא אם כן זקן בן 60 לוקח רובה ומתחיל לירות". *



מפקד גייסות השריון, ישראל טל מימין. הוזעק להציל את המצב לאחר כישלון נרקיס


ראש הממשלה, לוי אשכול, מבקר במוצב השליטה במהלך הפעולה. לצדו, הרמטכ''ל חיים בר-לב משמאל ואלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו