טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות לשם שינוי

מה הלקח שמנחילה כיכר תחריר לאמנות העכשווית. אקספרימנט בטקסט מכונן

תגובות

עצמו את עיניכם וחשבו על צירוף המלים "אמנות עכשווית". מה אתם רואים? אני מדמיין גלריה לבנה ובוהקת שבה יושבת, מאחרי שולחן נונשלנטי אך מוקפד, גלריסטית נאה על כיסא דני, מבטה מוסתר על ידי מסך מחשב שבמרכזו מהבהב לוגו התפוח ואל תוכו היא מתבוננת בריכוז אין-קץ דרך משקפיה עבי המסגרת. במרכז החדר נח חפץ שנראה מעט כמו רהיט עץ משנות ה-20. על הקירות, ממוסגרים באחידות מופתית (ויטרינות עץ מולבן), תלויים דימויים שונים - דימוי הלקוח ממגזין משנות ה-80, או רישום דהוי בצבעי מים. ליד כמה מהם, אלו הצבעוניים יותר ובעיקר קטני הממדים, מנצנצות מדבקות כתומות קטנות והרות גורל ומרמזות על עסקה שנעשתה זה לא מכבר. לבסוף, על הקיר, ליד דלת הכניסה, מופיע טקסט קצר שמתיימר לעסוק בחפצים המוצגים ולמללם ומרפרר לשלושה הוגים בני זמננו לפחות.

אמנם מחזה זה מעט קלישאתי, אך יש בו, ובווריאציות שלו, גרעין של אמת. סצינה זו אינה תלויה במקום התרחשותה; היא יכולה להתקיים בברוקלין, ברלין, תל אביב, לונדון או פאריס. הזמן שבו היא מתרחשת נדמה לרגע מהותי אך מתברר במהרה כנייטרלי ושרירותי למדי. הדימוי אפוף כולו באותה "עכשוויות" מסתורית. מתוך עיון חטוף מתברר העכשווי כהווה נטול אירועים היסטוריים - זמן שפועם בקצב ההתפתחות הטכנולוגית (האם זה imac או אולי MacbookAir) או לחלופין בקצב הטרנד (והמומחים יגידו: "מסגרות עץ מולבן, כל כך 2009!"). אם כך, במקום סגנון מתקבל טרנד, במקום רגישות לשינוי היסטורי מתקבל סייסמוגרף לרענון הטכנולוגי. הסצינה כולה שוללת את ייתכנותו של שבר, שינוי או חריגה. הגלריה נטועה בהווה מתמשך, מערבי וקפיטליסטי וכל שמוצג בה, ממוסגר מיד על ידי הווה זה עד למחנק.

מה עושה פיסיקאי כשהוא פוגש בתופעה שאינה תואמת את התיאוריה שבה הוא משתמש? מה עושה מתמטיקאי המזהה משוואה שחורגת ממסגרת המחשבה שעליה הוא מתבסס? מה יהיה על התיאוריה האומללה שלו? ככלל, התיאוריה תיאלץ להשתנות. הפיסיקאי הקפדן יצטרך לעדכן אותה, במקרים רבים יהיה עליו אף לשנותה מן היסוד כדי שלתופעה החריגה יוענק מובן. לשינוי כזה קוראים חילופי פרדיגמות. זה שם התהליך שבו מסגרת מחשבה אחת מתחלפת באחרת, אמת מדעית אחת מפנה את מקומה לאמת מדעית אחרת.

אבל מה יהיה אם התיאוריה עצמה תשלול את אפשרות שינויה וביטולה, מה יהיה אם היא תכיל מנגנון שנוגד את שלילתה, או אולי אף מנגנון המכחיש את תקפותן של התופעות שהיא בוחנת?

חזינו לאחרונה בשינויים אדירי ממדים במזרח התיכון. גם מבלי להידרש לחשיבותם ההיסטורית של האירועים בתוניסיה, במצרים, בלוב ובסוריה, אפשר לומר שהם הציבו מחדש על במת העולם מושג נושן: שינוי. האירועים הללו הוכיחו לא רק ששינויים הם בגדר האפשר ושעל המושגים המהפכניים לא אבד כלח, אלא מעבר לכך, ששגרה יום-יומית שלמה התקיימה לא רחוק מכאן והשינוי היה בה בן בית; ולא, כפי שהוא נתפש לעתים בהגות בת זמננו, מושג בסכנת הכחדה. במלים אחרות, ייתכן שחשיבותם העיקרית של האירועים הפוליטיים האחרונים אינה בכך שגילמו אנרגיה מהפכנית נכספת, אלא בכך שהם התרחשו לאחר תהליך ארוך של הכנות, תכנון ומחשבה, שבמרכזו עמדה התפישה ששינוי הוא אפשרי ואף הכרחי.

שתי התיאוריות הדומיננטיות שבעזרתן נהוג כיום להסביר מדוע "שינוי" אינו אפשרי מגיעות משני צדי המתרס הפוליטי אך מובילות, באופן כמעט משעשע, למסקנה דומה: התיאוריה הימנית-שמרנית, שנציגה הבולט הוא פרנסיס פוקויאמה, גורסת כי הקפיטליזם ניצח, ההיסטוריה הגיעה לקצה, עכשיו אנו יכולים רק לחכות להפצת סדרו ברחבי העולם. הגרסה המקבילה, לכאורה שמאלית, היא: הקפיטליזם ניצח, נהפך להגמוני וכל-יכול וכיום אין עוד דרך להתנגד לו. ניסיונות ההתנגדות נידונו להיכשל, הם ינוכסו על ידי "השיטה", שתשתמש בהם בכדי לאשרר את סמכותה.

כיצד צריך לראות את התיאוריות הללו לאור האירועים בכיכר תחריר? האם הן נידונו לאייש את תפקיד שומרי הסף של הסטטוס קוו? גם אם השינויים שלעיל אינם מוכיחים באופן חד משמעי את פגיעותו של הקפיטליזם, הם עדיין מאשרים את שבריריותם של אותם קצים שנהפכו למובנים מאליהם ועודדו אתנו לחשוב שהסדר הקיים הוא גורל נתון. האירועים מדגישים את התמדתה של ההיסטוריה ומדגימים את נחיצותה של האידיאולוגיה.

מעניין לראות שאפילו ג'וזף שטיגליץ, הכלכלן זוכה פרס נובל, הכריז לאחרונה שארצות הברית אינה חסינה ממהפכות נוסח מהפכת היסמין; שהפערים הכלכליים ושלטון המיעוט עלולים להימאס על ההמון האמריקאי המקופח ולפיכך, אנו עשויים לחזות בלידתה של מחאה דומה בארצות הברית. מי היה מאמין שהוא יכפור בשתי ההנחות הרווחות: גם בהנחה השמרנית הגורסת שהעושר יטפטף לו אט אט מטה, שאיכות החיים תמשיך לעלות, שאנשים ימשיכו לקנות ושאף אחד לא יחשוב על מהפכות; וגם בהנחת השמאלית לכאורה, שגורסת שהקפיטליזם כבר הביס את מתנגדיו, שההון סימא את עיני ההמון, שאנשים כיום נבערים וברצונם רק לקנות - ולפיכך ששום מהפכה לא תיתכן.

אין בדברים הללו כדי לטעון שלאור ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות יש לסלק לאלתר את המלה "עכשווית" מהצירוף אמנות עכשווית. צדקת דרכה של האמנות אינה תלויה במלה זו או אחרת. "עכשווית" אינה הבעיה כשלעצמה, היא רק מלה שהתגלגלה לסמן את העקרות, הלאות או תחושת חוסר האונים שאנו שרויים בהן. זה שם מקרי למסגרת המחשבה שאיפשרה לאמנות לחשוב את עצמה כעכשווית ותו לא, כלומר כא-היסטורית ופוסט-אוונגרדית. זה שמה של תפישה שהצליחה לשכנע את האמנים למשכן את האידיאולוגיה תמורת האירוניה - אותה חצי קריצה שחוקה עד לעייפה שנראית כיום יותר כעין עצלה מאשר כמחווה ביקורתית.

הלך רוח זה נטוע במגוון גורמים, בין השאר בשינויים שעברה הכלכלה הישראלית בשני העשורים האחרונים ובהשפעתה הגדלה של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית. הפרטת שדה האמנות הישראלי, או הפיכתו של ה"שדה" ל"עולם", ובעיקר ל"שוק", התקבלו בחיבוק ידיים ונתפשות כיום כמובנות מאליהן. שינוים מהותיים דוגמת חשיבתו הגדלה והולכת של יריד "צבע טרי", התחזקותם והתרחבותם של אוספים פרטיים, ריבוי הגלריות המסחריות, השפעתם הגוברת של בעלי אינטרס על מוסדות ציבוריים ואף על אקדמיות לאמנות - ולבסוף נסיגתה המתמדת של המדינה מסבסוד תרבות - מעולם לא עלו לדיון רציני ושיטתי או עמדו בפני חקירה ביקורתית.

כיום, יותר מתמיד, יש צורך במסגרת מחשבה שאינה מקדשת את ההווה כנצחי, שאינה שוללת את ייתכנותו של השינוי, שאינה מתרכזת רק בחשיפתם של אמיתות נסתרות ו"מנגנוני כוח" למיניהם - אלא גם, ובעיקר, מטפחת את אפשרות המהפכה החברתית ונאבקת למען השוויון. מובן שגם כיום קיימות דוגמאות לאופן כזה של מחשבה ופעילות: בין שמדובר בפרויקטים כספריית גן לוינסקי בתל אביב ו"מוסללה" בירושלים, או בתערוכות שחרגו מהבון-טון של אמנות-סחורה, ניסו לנסח אסתטיקה ביקורתית ושאפו להתערב במצב הפוליטי.

השיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד מהאירועים ההיסטוריים האחרונים הוא ששינוי אפשרי ושהפוטנציאל האמנציפטורי באמנות ומחוץ לה לא הלך לשום מקום. אמנות נעה מאז ומתמיד בין שני קטבים - בין היותה כלי שרת של מנגנוני הכוח וההגמוניה לבין חתירתה תחתיהם, בין ציות למרד. עכשיו הגיעה עת המרד.

הכותב הוא אמן ומבקר



יוחאי אברהמי, הצבה אורקולית מתוך ''עוזי'', המרכז לאמנות עכשווית, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות