בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | תגיד לי איך

עם קצת מאמץ, יכולתי להגיע לפגישה ההיא, ביום חמישי. אבל איך יכולתי לדעת שאני עומדת לאבד את יורם חזן

תגובות

"היום בחמישה לחמש בתל אביב?" הוא כתב בשעה שתים-עשרה שלושים ושתיים בצהרי יום חמישי שעבר, ואני השבתי ש"היום אני לא יכולה". "ניסינו..." הוא כתב. כך החמצתי את ההזדמנות האחרונה שניתנה לי לפגוש את יורם חזן בחיים. שעות לא רבות לאחר מכן, כך סופר לי יומיים לאחר מכן, לקה בדום לב בביתו היפה שבמושבה הגרמנית בירושלים. "מותו המפתיע", נכתב במודעות האבל, משום שיורם חזן היה איש צעיר ובריא, ואפילו לא מעשן. בהשפעתו הפסקתי גם אני לעשן, שבע שנים ושבוע לפני שנפטר.

איך מתאבלים על פסיכולוג שמת? האמת, אין לי מושג. אבל יורם חזן היה עבורי הרבה יותר מפסיכולוג. הוא ליווה אותי, בהפסקות, לאורכן של יותר מ-20 שנה. ההפסקות היו החלק העיקרי במשך הזמן הזה. כך זה היה למין ההתחלה, כשעדיין הייתי מטופלת שלו במכון לפסיכואנליזה שהוא היה בו קנדידט. פעמיים (מתוך הארבע שנקבעו מראש) בשבוע הייתי מחמיצה את הפגישות שלנו. בפעמיים הנותרות הייתי שוכבת על המיטה המחופה פלסטיק, מניחה את ראשי על הכרית שיורם היה מחליף לה את המפית המכסה אותה לפני כל מטופל, וברוב הזמן פשוט בוכה נוכח תמונתו של זיגמונד פרויד, שעון על מעקה ומעשן, בטח שמעשן.

יום אחד, בהיותי במשבר חיי, חיפשתי לי מטפל. היתה זו נ' שאמרה לי: "הבעיה היא שאת צריכה מישהו מבריק וחריף שלא תצליחי לבלבל אותו בכושר המילולי שלך. את צריכה את יורם חזן". הגעתי אליו רזה כשלד (האנורקסיה הפתאומית היתה רק אחד ממאפייני אותו משבר), מעשנת בשרשרת ופני שחורים כשולי הקדרה.

ארבע שנים נמשכה האנליזה שלנו ובמהלכן סגר יורם את המכון ופתח קליניקה ברחוב הפלמ"ח. הוא היה פותח את הדלת, אני, בקושי מעיפה בו מבט, הייתי נכנסת, נשכבת על המיטה המכוסה בכיסוי דמוי שטיח הודי שהחליפה את ספת הפלסטיק שבמכון, נועצת מבטים בפוסטר התערוכה באמסטרדם שהחליף את דיוקנו של פרויד. לרוב הייתי בוכה, לעתים הייתי מדברת.

גם כפסיכואנליטיקן לא נמנה יורם עם השתקנים. הוא היה מתערב באמצע הדיבור ומעולם לא חטא בשום קלישאה. אף פעם אחת לא השתמש במושגים כגון "העברה", "התנגדות" "אגו" או "סופר-אגו", וניסיונותי להרשים אותו באמצעות המושגים האלה (הרי למדתי פעם פסיכולוגיה) עוררו בו (עד כמה שיכולתי לשפוט מבלי לראות את פניו) בוז מתון.

אם יש יתרון לפסיכואנליזה, הוא נעוץ בעניין השכיבה. העובדה שאינך רואה את המטפל שלך מאפשרת לך להפוך אותו למי שאת רוצה - אבא, אמא, אחות. בעיני רוחי הפך יורם חזן למין מבוגר אחראי חסר דמות, מישהו שתפקידו לשמור עלי, מין אלוהים חילוני. לכן, אי אפשר לתאר את התדהמה שאחזה בי כשמקץ ארבע שנים, כשהחלטנו ביחד על הפסקת הפסיכואנליזה, ביקש ממני יורם להתיישב מולו. נדהמתי לגלות שיש לו עיניים כחולות, שהוא גבר נאה בעל רעמת שיער סמיכה, או, בקיצור, כפי שאמרתי לו אז: "בכלל לא קלטתי שאתה בסך הכל די חתיך, לפחות הייתי יכולה לפנטז עליך אם הייתי יודעת".

אנא אל תזקפו לחובתו של יורם חזן את העובדה שאני תוצאת הטיפול שלו. תאמינו לי שמצבי היה הרבה יותר גרוע לולא הוא לימד אותי לשוב וללכת על רגלי שלי לאחר אותו משבר. במהלך השנים פגשתי לא מעט מטופלים שלו וכולם, כמוני, נשבעו בו. שום פוזה, שום שגרת לשון, שום קריקטורה שקל לעשות מדמויותיהם של מטפלים אי אפשר לשייך ליורם חזן - האיש שמעולם לא שכח מילה שאמרתי לו.

כמה שנים לאחר תום האנליזה חזרתי לטיפול רגיל. הורי התחילו אז את תהליך הגסיסה המקביל שלהם, שהסתיים במותם באותו יום. אין סיכוי בכלל שלא הייתי מתאשפזת בעצמי לולא התמיכה שנתן לי יורם חזן, שידע להיות לא רק חריף ומבריק אלא גם מאוד אנושי.

גרנו באותה שכונה והסתובבנו פחות או יותר ליד אותם אנשים ובכל זאת, באורח לא אופייני לי, נמנעתי ככל האפשר מלשמוע פרטים אישיים אודותיו. ידעתי רק שהתחתן עם הבחורה הכי יפה בחוג לפסיכולוגיה ושעוד לפני כן היה מפקד נערץ בסיירת חרוב. פעם אחת, כך סיפרו לי, אמר לאחד מאנשי הצוות שבפיקודו "יקירי, יש לך שכל של קוף מת". עבורי, אפילו קוצר הרוח, הציניות וחוש ההומור החריף שלו, תכונות שלא נוטים לשייך לפסיכולוגים, התגלו כמכשיר מאוד יעיל.

מאז מות הורי הייתי חוזרת ליורם מדי פעם לכמה שיחות בעת הצורך. הידיעה שתמיד אי שם ישנו עבורי יורם חזן היתה בשבילי רשת הביטחון לחיים. יש אנשים שמאמינים שאלוהים שומר עליהם, אני האמנתי ביורם חזן כבקמע.

האמת היא שיכולתי, עם קצת מאמץ, להגיע לפגישה ההיא ביום חמישי, אבל אחרי כל שנות הטיפול שעברתי, עדיין אני דחיינית כפייתית. כך החמצתי את האפשרות לראות את יורם בפעם האחרונה, ובחיים לא אסלח לעצמי על ההפסד הזה.

ברור שהוא אבידה עצומה לשני בניו, לאשתו, לחבריו, לתלמידיו ולכל מכריו אבל מבחינתי משמעות האבידה הזאת היא שנעלם מחיי האדם היחיד שהאמנתי בלב שלם בחוכמתו, במוסריותו, בטוב לבו כלפי ובכך שתמיד יהיה שם כדי לשמור עלי שלא אעשה עוד שטויות. עכשיו, לזכרו, אני מתכוונת לשמור על עצמי ולהפוך לנורמלית. או, כפי שיורם, שסלד מביטויים כמו "נורמלי", היה מנסח: "להיות מסוגלת להאמין בכלל באפשרות שפעם יהיה טוב".



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו