טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ר יעקב פיטלוביץ - הפולני שגילה את אתיופיה

ערב חנוכת אנדרטה לאלפי יוצאי אתיופיה שמתו בדרך לישראל, ראוי לזכור את האיש שהביא לידיעת התנועה הציונית, לפני מאה שנים, את דבר קיום הקהילה. בפועלו הניח ד"ר יעקב פיטלוביץ יסודות לעלייה הזאת

תגובות

במבצע לוגיסטי מורכב וחוצה יבשות הוצב אתמול באוניברסיטת תל אביב פסל חריג למראה. הוא תוכנן בסטודיו בלונדון, הורכב בבית מלאכה באיטליה והושט באונייה לישראל. במרכזו צינורות מתכת שיוצאים מהקרקע, מתארכים מעלה, מתפצלים ונכרכים סביב שני עצי דקל. "יש כאן גם המשכיות וגם שבירה", הסביר השבוע האדריכל ומעצב הפסל רון ארד, בשיחת טלפון מלונדון, לקראת טקס חנוכתו מחרתיים.

הפסל מעמיד יד לסבלם של יהודי אתיופיה, שעזבו בשנים 1977-1985 את בתיהם ויצאו למסע מפרך וטראומטי לישראל. המסע עבר דרך סודאן וכלל חציית הרים, מדבריות, נהרות ויערות; רעב, צמא ומחלות; התנכלויות ומאסרים; ולבסוף שהות ארוכה במחנות פליטים.

כחמישית מבני הקהילה, 4,000 בני אדם, לא שרדו את המסע ומתו בדרך. היתר הוטסו והושטו לישראל בכמה שלבים, ששיאם ברכבת אווירית ב"מבצע משה". שש שנים אחר כך, ב"מבצע שלמה", הועלו לארץ כ-14,500 יהודים אתיופים נוספים. החודש ימלאו 20 שנה לעלייתם.

את הקמת הפסל יזם ומימן מיכאל בנאבו, איש עסקים יהודי-צרפתי ופעיל באגודה הצרפתית של ידידי אוניברסיטת תל אביב, שמעניקה בשנים האחרונות מלגות לסטודנטים יוצאי אתיופיה. לפני שנתיים החליט שהגיעה העת להפגין הזדהות עם הסטודנטים האלה, באמצעות האנדרטה. "זו מחווה לכבוד המבצע שבו עלו לישראל, לזכר הסבל שלהם ולמען העתיד שלהם", אמר השבוע בשיחת טלפון מפאריס.

הפסל הוא השני מסוגו בישראל. בהר הרצל כבר ניצבת אנדרטה לזכר האתיופים שנהרגו בדרכם לישראל, ושם מתקיים מדי שנה טקס ביום ירושלים, המוכר רשמית גם כיום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. את הקמת הפסל הירושלמי יזם אורי ראדי, יו"ר העמותה לזכר יהודי אתיופיה, שאיבד את אמו בדרך לישראל. כיום הוא מנהל מאבק לאיסוף ורישום שמות 4,000 המתים על המצבה.

הקשר בין צרפת ליהודי אתיופיה אינו מקרי. למעשה, הוא החל עוד בתחילת המאה הקודמת, בפועלו של איש אחד, שהקדיש את חייו לקהילה הזאת. מול המקום שבו הוצב הפסל החדש שוכנת הספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב. בחדר קטן ודחוס, בקומה השנייה של הבניין, נמצא הארכיון של האיש הזה - החוקר ד"ר יעקב פיטלוביץ.

מחוץ לקהילת יוצאי אתיופיה, מעטים מכירים היום את שמו. גם הבית שבו התגורר בתל אביב עומד נטוש כמה שנים. אבל פיטלוביץ, חוקר יהדות אתיופיה, שמת ב-1955, הוא הגיבור האמיתי מאחורי סיפור הצלת הקהילה. בזכות מחקריו, ביקוריו ופעילותו הדיפלומטית, התחוללה מהפכה תודעתית בקרב יהודי אתיופיה ויהדות העולם, שהביאה בסופו של דבר לעליית הקהילה לישראל.

מנותקים

איך התגלגל פיטלוביץ, שנולד ב-1881 בלודז' בפולין, לאתיופיה הרחוקה, בתחילת המאה ה-20? "במבט ראשון, קשה להאמין שדווקא אדם לבן - ועוד פולני - היה זה שנסע לאפריקה, כדי לבשר לקהילת יהודי אתיופיה שהם-הם אחיו האבודים", אמר ווסיהון אצ'נפה, סטודנט למשפטים בן 26 מאוניברסיטת תל אביב, שעובד בארכיון פיטלוביץ.

את מסעו הראשון לאתיופיה עשה פיטלוביץ ב-1904. מענק שקיבל מהברון אדמונד רוטשילד איפשר לו לצאת "בחיפוש אחר יהודים שחורים", כפי שנכתב בעיתוני התקופה. החוקר האירופאי, שלמד בבית הספר לשפות מזרחיות באוניברסיטת סורבון בפאריס, הדהים את הקיסר האתיופי, מנליק השני, בשליטתו השוטפת בשפות המדוברות באתיופיה. הוא סיפר לו על הקשר שמצא בין השבטים האתיופים בני דת משה ליהודים הלבנים בשאר העולם.

כמה שנים לאחר מכן פורסם ראיון עמו בעיתון העברי "הצפירה", שיצא לאור בוורשה. "כשבאתי אני אליהם בפעם הראשונה, בשנת 1904, לא רצו להאמין לי כי גם אני יהודי, ורק כעבור זמן רב עלה בידי להוכיח להם, כי יש עוד יהודים רבים בעולם ומאז הם שואפים להתקרב אל היהודים האלה", אמר בראיון. כשנשאל על סיכויי ההצלחה של המשימה שלקח על עצמו, השיב: "אנוכי בטוח בזה. כל כך בטוח, עד שהחלטתי להקדיש למטרה הזאת את כל ימי חיי".

במשך דורות דבקה הקהילה באמונתה היהודית, אף שהיתה מנותקת משאר הקהילות היהודיות בעולם. למוצאה ותולדותיה של הקהילה יש גרסאות שונות. יש שרואים בהם צאצאי עשרת השבטים. אחרים סבורים שהם צאצאי נוצרים ועובדי אלילים אתיופים, שקיבלו את הדת היהודית.

פיטלוביץ לא היה המערבי הראשון שביקר את הקהילה היהודית הנידחת, שנודעת בעיקר בשני שמות: "ביתא ישראל", הכינוי שבני הקהילה משתמשים בו ביחס לעצמם, ו"פלאשה" - מלת גנאי שפירושה "גולים", שנפוצה באתיופיה. ב-1769 יצא המגלה הסקוטי ג'יימס ברוס למסע ברחבי אתיופיה, שכלל ביקור בקהילה היהודית. פרופ' יוסף הלוי, לימים מורהו של פיטלוביץ, היה היהודי הראשון שביקר את הקהילה מאה שנים לאחר מכן. אך הוא נכשל במאמציו ל"קירוב" הקהילה ליהדות והעביר את השרביט לתלמידו.

פיטלוביץ פעל בשני מישורים. ראשית, ניסה להביא את דבר גורלה של הקהילה ליהודים בשאר העולם ופתח במאמצים דיפלומטיים לסייע להם. בה בעת, ניסה לשכנע את הקהילה לשנות את מנהגיה הדתיים, כדי שיתאימו יותר למנהגי היהדות הרבנית, ולאמץ את הדת שהיא המשכה של אמונתם התנ"כית. לשם כך הקים שני בית ספר עבריים, אחד באדיס אבבה, שם ביקש ללמד יהדות והיסטוריה של העם היהודי, ואת שימור המסורת הדתית הפלאשית מבית. בנוסף לזה, לפני מלחמת העולם הראשונה הוא שלח ללימודים באירופה ובארץ ישראל כמה מצעירי הקהילה, כדי שישובו לאתיופיה ויפיצו את הבשורה בקהילה.

כפי שהסביר, "מטרתו של החינוך היתה להוציא את הקבוצה מבדידותה ולקשור אותה אל יהדות העולם כדי להרכיב ענף זה, שנשכח זמן רב, על מנת לשמר אותה, להחיות אותה ולעורר אותה מאדישותה".

דת אמיתית

בביקורו השני באתיופיה, ב-1909, הוא נפגש, בין היתר, עם 15 משפחות יהודיות בכפר אדי-שואה במחוז תיגרי בצפון המדינה. בספר "מסע אל הפלאשים" (הוצאת דביר, 1959) סיפר על קורותיו:

"בהגיענו לשם קיבלו אותנו הפלאשים הנאספים בהתלהבות רבה. אף על פי שירד גשם שוטף, יצאו לקראתנו בבגדי חג לברכנו. הם הזמינו אותנו לסוכות שהקימו בשבילנו ומיהרו לסיים את ההכנות לסעודת השבת... עם גמר העבודה, התכנסו כל הפלאשים בבית הכנסת לתפילת קבלת שבת. התפילה נמשכה כל הלילה, עם הפסקות לפרקים, שבהן סעדו המתפללים את לבם... מרוב התרגשות דתית פרצו הפלאשים מדי פעם בשירה נלהבת בקול רם... הבעתי בפניהם את אהדת העם היהודי והסברתי להם את מטרת נסיעתי".

פיטלוביץ נאבק במיסיונרים נוצרים, שפעלו בקרב הקהילה היהודית, אך בה בעת הציג לה תביעות דומות: לנטוש את מנהג הקרבת הקורבנות וחוקי הטהרה, ולאמץ במקומם את הדת ה"אמיתית". הוא גם נהג לשנות את שמות הבנים לשמות עבריים וערך להם טקסי בר מצווה. פעילותו הטרידה את המיסיונרים הפרוטסטנטים, שהתריעו על בואו של "המיסיונר הצרפתי" לאתיופיה.

בקדוס יוחנס, פרבר של העיר גונדר, נתקל ביהודים מומרים. "הם הביעו את שמחתם לראות אותי שוב בארצם ואת רצונם לחזור לדת אבותיהם. הם אמרו לי: ?נוכחותך מעודדת אותנו ואנו כולנו רוצים לחזור להיות פלאשים... אל תשכחנו, גם אנחנו פלאשים".

פיטלוביץ קונן על גורל המומרים והביא בספרו את הסיבות לנטישתם את היהדות: "בעלי המלאכה הפלאשים מוכרחים לבצע כל מיני עבודות כפייה בשביל הפקידים הגבוהים... שם אין להם מנוס מלעבוד בשבת ולאכול מאכלים אסורים. במקרה של התנגדות צפויים להם עונשים חמורים. אחד מהם שסירב לחלל את השבת נאסר בכבלים והוחזק במעצר עד שהסכים לעבוד בשבת".

פיטלוביץ היה לאגדה באתיופיה ורבים רחשו לו כבוד. בתמונות מהארכיון שלו הוא נראה לבוש בגדי לבן וחובש כובע שחור לראשו, כדי להרשים את שומעיו בעת דרשותיו באתיופיה. "הוא סיפר לנו סיפורים על ירושלים ועל העם היהודי. אף אחד לא רצה להקשיב לסיפורים של הכומר, רק לאלה של פיטלוביץ", סיפר לימים אחד מתלמידיו, יונה בוגאל. אבל יש גם עדויות שנהג בתקיפות ובפטרונות כלפי חלק מתלמידיו והאנשים שסבבו אותו.

איש שטח

פיטלוביץ היה איש של שטח. הוא השאיר מאחוריו חיים נוחים באקדמיה ובילה שנים רבות בדרכים (למעשה, עד שנותיו האחרונות לא היה תושב קבע במדינה כלשהי). בין ביקוריו באתיופיה - אותה חרש על גבי פרד - נסע למדינות רבות לגייס תרומות ליהודיה. קשריו הטובים עם דיפלומטים ועם המוסדות היהודיים החשובים סייעו לו במאמציו.

הוא המשיך בעבודתו המאומצת גם כשהנסיבות הפוליטיות והמדיניות הקשו על כך. ב-1942, למשל, זמן קצר אחרי שאתיופיה שוחררה מהכיבוש האיטלקי ועל רקע ידיעות על השמדת יהודי אירופה, יצא שוב לאתיופיה. במסיבת פרידה שנערכה לו בירושלים, אמר: "לפי הידיעות שהגיעו אלי מחבש (אתיופיה)... שבים החיים למסלולם הרגיל... הממשלה מוכנה לעשות חסד עם הגולים היהודים, שגורשו מארצותיהם באירופה על ידי הנאצים... להכניס כל קבוצה יהודית, שתהיה מוכנה להתיישב בחבש".

קשריו הטובים בצמרת הממשל האתיופי הביאו לכך שכיהן בשתי משרות מטעם ממשלתה: ב-1942 מונה למפקח הכללי של משרד החינוך האתיופי, ושנתיים אחר כך היה ליועץ בשגרירות אתיופיה בקהיר, תפקיד שהחזיק בו שנתיים. "היתה זו אחת המשרות המשונות שזכה בה יהודי: לייצג מעצמה אפריקאית נוצרית בבירת ארץ מוסלמית גדולה", נכתב ב"הארץ" לאחר מותו.

ב-1947 החל פיטלוביץ לקדם מעשית את העלאת יהודי אתיופיה לישראל. במכתב שכתב לג'וינט הסביר כי השמדת יהודי אירופה מעמידה לפני העם היהודי את החובה לעזור לפלאשים לעלות לארץ. "עם מיליוני היהודים שזה עתה הושמדו איננו יכולים להרשות לעצמנו להזניח את המקור הפוטנציאלי לכוח אדם יהודי", כתב.

ואמנם, פיטלוביץ היה הראשון שהביא לישראל, באופן מאורגן, קבוצה של יהודים מאתיופיה, 30 שנה לפני שיצאה ישראל למבצע הגדול להבאתם. ב-1955 באו לכפר הנוער כפר בתיה, ליד רעננה, 12 יהודים אתיופים, כדי ללמוד עברית ויהדות. לפי סיכום עם שלטונות אתיופיה הם חויבו - בניגוד לרצון חלקם - לחזור בתום ההכשרה, כדי לשמש מורים במדינתם.

אוסף נדיר

ב-1955 מת פיטלוביץ בתל אביב. בשנותיו האחרונות התגורר ברחוב ויתקין בצפון העיר, שם שיכן את אוסף הספרים וכתבי היד הנדיר שלו, שכלל מאות ספרים על אתיופיה, עשרות כתבי יד בשפות אתיופיות וארכיון היסטורי על יהדות אתיופיה. לאחר מותו מסרה אלמנתו את הבית לעיריית תל אביב והוא שימש ספרייה ציבורית. "אני רוצה לקוות כי ?בית פיטלוביץ', שמסרתי לעיריית תל אביב... ישמש מקום אינפורמציה להדרכה לכל היוצאים לבקר בחבש ואצל יהודיה", כתבה אלמנתו מרים ב"הארץ" ב-1959.

כ-20 שנה לאחר מכן העבירה העירייה את הספרייה מהבית לאוניברסיטת תל אביב. לפני כעשור החל הדוקטורנט חיים אדמור בשיקומה. "זה הארכיון ההיסטורי היחיד של העדה ואחד הנדירים בעולם", אמר. יש לקוות שעיריית תל אביב תרים את הכפפה ותשיב לחיים את בית פיטלוביץ. כצעד ראשון, כדאי אולי לקבוע במקום שלט לזכרו. *



הדמיה של האנדרטה באוניברסיטת תל אביב לזכר היהודים האתיופים שמתו בדרך לישראל, בעיצוב רון ארד


פיטלוביץ באתיופיה. כשנשאל על סיכויי ההצלחה של משימתו, השיב: ''אנוכי בטוח בזה. כל כך בטוח, עד שהחלטתי להקדיש למטרה הזאת את כל ימי חיי''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות