למה נמחקה מספרי ההיסטוריה הפגזה אחת של ההגנה ללב השוק הערבי בחיפה?

למה ברחו ערביי חיפה ב-1948? הרי ראש העירייה היהודי ביקש מהם להישאר. אולי כי פצצות המרגמה של ההגנה שנורו ללב המון אזרחי בשוק דיברו בשפה אחרת. הנה סיפור שהיסטוריונים ישראלים לא אוהבים לספר

לפני חודשיים אושר בכנסת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 39), או בשמו העממי "חוק הנכבה". התיקון הפרוצדורלי לכאורה, נועד למנוע ממוסדות הנשענים על תקציב המדינה את ציון "יום האסון", כפי שמכנים הפלסטינים את תאריך סיומו של המנדט הבריטי בארץ, 15 במאי 1948. באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון לדחוק מהתודעה הישראלית את היום הזה, הפך את שמו לשגור ומוכר הרבה יותר מבעבר. במדד גוגל טרנדס, הבוחן מגמות חיפוש מילים באינטרנט, ניכרת בחודשיים האחרונים עלייה משמעותית במספר הפעמים שהמילה נכבה נדרשה בחיפוש. מהמדד מתברר, כי באנגלית ובערבית זו עלייה קבועה החוזרת מדי שנה לקראת חודש מאי, אך בעברית ניכרת השנה עלייה דרסטית שכמותה לא נראתה בעבר.

כמובן שגם אירועי יום הנכבה האחרון, שהתרחשו לפני שבועיים והיו חריגים בהיקפם, תרמו לעניין הציבורי הגדל במילה נכבה והטעינו אותה במשמעות רגישה מתמיד, לעתים עד כדי אבסורד. בשבוע שעבר, למשל, הביע ח"כ אריה אלדד את התנגדותו לתליית ציור ששמו "הפרדסן" במשכן הכנסת בתואנה כי זו "תמונת נכבה". הציור, של אליהו אריק בוקובזה, מבוסס על תמונה פסטורלית שצולמה בשנות ה-30. נראים בה בני משפחה ערבית כפרית, לבושים בבגדיהם המסורתיים, כשמאחוריהם עצי פרי. בסיום הקובלנה ששלח ח"כ אלדד ליו"ר הכנסת הוא כתב: "למה אתה מבקש גם להוסיף ביטוי אמנותי של אמן ישראלי, מעוות מוח, נגוע בשנאה עצמית, שבא לומר על השקר הערבי - אמת, ומכאן הוא שולל את האמת שלנו?"

לחרדה הגדולה מפני הנכבה ניתנה בשבועות האחרונים תגובה ציונית הולמת. החל מיום העצמאות מפיצים אנשי תנועת "אם תרצו" ספרון כיס חדש הנקרא "נכבה חרטא - הספרון שנלחם על האמת". על פני 70 עמודים מנסים המחברים, העיתונאי אראל סג"ל ואחד ממייסדי התנועה, ארז תדמור, לשכנע את הקוראים כי הערבים, הרואים בעצמם קורבן לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם בעצם התוקפן. בהמשכו של אותו קו מחשבה קובעים השניים, כי מדינת ישראל, הנתפסת על פי רוב כתוקפן, היא הקורבן. הספרון, לטענתם, "מנסה להיאבק בשקרים, ומקדש מלחמה בכזבים הנוראים שבשמם מבקשים אויבינו לערער את צדקת הדרך של הציונות ולהכין את הקרקע לחורבנה של מדינת היהודים". את רצף השקרים שהמחברים רוצים להפריך הם מכנים "מיתוס הנכבה".

בפרק השני בספרון, שכותרתו "הם נטשו - חיפה כמשל", דנים השניים במה שהם מכנים כשקר "הגירוש המכוון". באמצעות ספרו של פרופ' אפרים קארש, "פברוק ההיסטוריה הישראלית", הם מתנגחים עם מי שמכונים "ההיסטוריונים החדשים". אלה, לדעת כותבי הספרון, פועלים "להפצת העלילה שלפיה ביצעו הכוחות הלוחמים היהודיים שורה של מעשי טבח אכזריים ששירתו מדיניות מכוונת של גירוש וטיהור אתני". בסיום הפרק מביאים השניים את תיאור כיבושה של העיר חיפה במלחמת העצמאות כדוגמה לטענה שהצד הישראלי לא נהג במדיניות זו "וכי האחריות לתוצאות המלחמה ולבעיית הפליטים עומדת לפתחה של המנהיגות הערבית".

לא סתם בחרו כותבי הספרון להשתמש בדוגמה של כיבוש חיפה על ידי כוחות ההגנה באפריל 1948 כדי להציג את עמדתם. פרשה זו נחשבת אולי לשדה המוקשים הסבוך ביותר בתולדות הנכבה. כמעט כל היסטוריון שחקר את התקופה או את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניסה למצוא בה את דרכו. מעטים הצליחו לקבוע עמדה נחרצת בלי לעלות על אחד ממוקשי הפרשנות השגויה. חוקרים רבים טענו כי קודמיהם הלכו לאיבוד במבוך. למרות שלל העדויות, המסמכים והמחקרים, הפולמוס ההיסטורי טרם נחתם ובדיון הציבורי כל צד ממשיך להשתמש לעתים בדוגמה של חיפה לחיזוק טענותיו.

העובדות והעדויות שמביאים סג"ל ותדמור בספרון אינן חדשות והן גם אינן סותרות עובדות ונתונים שפורסמו במחקרים קודמים. אך כמיטב המסורת של פמפלטים פוליטיים, הן מוגשות בצורה סלקטיבית וחד-צדדית, כזאת התומכת בנראטיב המבוקש מלכתחילה. אין בספרון הזה, ובוודאי שלא בפרק על כיבוש חיפה, דיון אמיתי וגם לא הצגת עובדות מאוזנת.

סג"ל ותדמור צולחים את שדה המוקשים של הנכבה בחיפה בדילוגים, כשהם נמנעים מלהתמודד עם עובדות או עדויות שיכולות לערער את התזה שהם מבקשים להציג. בעידן שבו שולטים ה"נראטיבים", ו"האמת" נתפסת כיחסית, השיטה של סג"ל ותדמור לבחירת המקורות עוד יכולה להיחשב לגיטימית; במדינת ישראל 2011, היא לבטח גם חוקית.

"למרות שזה אינו מחקר אקדמי התייעצתי עם הרבה אנשי אקדמיה במהלך העבודה", מספר תדמור ומסביר, "בחרתי להציג את הממצאים של פרופסור קארש והיסטוריונים נוספים כמו בני מוריס, כי הם נראו לי הכי אמינים". גם סג"ל טוען כי הספרון "אינו מתיימר להיות מחקר מדעי. כל צד יודע לבחור את המחקרים שמתאימים לו. כמו שהתעמולה הפלסטינית בוחרת לספר דברים מסוימים שנוחים לה, אנחנו בחרנו לספר את האמת שלנו. מחקרו של פרופסור קארש מקובל עלי כמחקר מדעי ואמין".

הבריחה מחיפה

במועדון הקשישים בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה, אי אפשר להתייחס להיסטוריה כאל תעמולה. בשביל עשרות הקשישים הערבים הפוקדים את המקום מדי יום, הנכבה היא פרק בביוגרפיה האישית. אחד זוכר איך גירשו לוחמים יהודים את שכניו באיומי נשק. אחר מספר איך ירו צלפי ההגנה לכיוון אביו שחזר מיום עבודה. השלישי מתאר את הצרור הקטן שנשא עמו בזמן המנוסה. כולם זוכרים תחושת פחד של אזרחים חסרי אונים בסערת המלחמה.

הסיפורים שלהם קטנים. הם מתארים רגעים קצרים, מבטים שפגשו, חוויות של תבוסה, השפלה ולפעמים גם מקרים של התעמרות שרירותית מצדם של לוחמי ההגנה. קצתם מתבלים את הטרגדיה האישית בהומור, אך גם אז העצבות בעיניים אינה מתפוגגת. אצל כולם השנים היקהו את הזיכרון. לעתים הסיפורים מתערבבים ופרטים מאוחרים יותר מתווספים לתמונה.

על פי רוב ההערכות, התגוררו בחיפה, טרם מלחמת העצמאות, כ-62,500 ערבים. לפי תוכנית החלוקה, נועד להם - לאחר סיום המנדט הבריטי - עתיד של חיים בעיר מעורבת כאזרחי המדינה היהודית. אך המתיחות הגוברת בין הצדדים וסדרת מעשי איבה הדדיים הבריחו רבים מהתושבים הערבים מן העיר, בשבועות שקדמו לעזיבת הבריטים. העוזבים היו בעיקר בעלי האמצעים ורבים מבני העדה הנוצרית, שזכו לסיוע ולמחסה בכנסיות הגליל.

בעיר נשארו פחות מ-20 אלף תושבים ערבים. כתושביה היהודים של חיפה, גם הם חיכו לראות מה יילד יום ובעיקר השתדלו לקיים חיים נורמליים ככל האפשר בצל היריות. "החיים בעיר הפכו בלתי נסבלים באותה התקופה", מספר ג'מאל ג'ריס (אבו בולוס), בן 90, במועדון הקשישים בוואדי ניסנאס, כשהוא מנסה להסביר מדוע ברח מהעיר ימים אחדים לפני נפילתה. "כל יום היו יריות והפצצות. לא נעשתה הבחנה בין אזרחים לחמושים. באזורים מסוימים של העיר, בעיקר בשכונות הערביות, כל מי שהלך ברחוב היה חשוף לאש צלפים ומקלעים".

ב-21 באפריל הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בחיפה לשני הצדדים על פינוי מיידי של כוחותיו מהעיר, פרט לנמל וכמה צירים מרכזיים שנועדו לשרת את הצבא בפינוי המסודר כעבור שלושה שבועות. עוד באותו הלילה פתחו אנשי ההגנה במתקפה על השכונות הערביות. לוחמי חטיבת כרמלי, שהובילו את הקרב, נהנו מעדיפות מספרית וטופוגרפית. הם גם היו מיומנים יותר, מצוידים יותר ולחמו בצורה הרבה יותר מאורגנת מהכוחות הערביים. בתוך פחות מיממה נפלה חיפה כולה לידי ההגנה.

ירי ללא הבחנה

זה היה ניצחון קצר ומוחץ, עם מספר נפגעים קטן יחסית לצד היהודי. ההתנגדות הערבית היתה מינורית. בחיפושים שערכו אנשי ההגנה בשכונות הערביות לאחר הקרב, הם הופתעו מכמויות הנשק המעטות שנתפסו. שבוע לאחר מכן נכתב בביטאון "מערכות", שהוצא לאור על ידי ההגנה, כי "קרב חיפה לא יימנה אולי עם קרבות העיר הגדולים שבהיסטוריה הצבאית".

אך הניצחון היהודי הביא למנוסה מבוהלת של רוב התושבים הערבים שנותרו בעיר. "סירות דיג, ספינות חופים ואוניות מפרש הפליגו מביירות ומעיירות חוף לבנוניות אחרות לחיפה, כדי להביא ללבנון פליטים ערבים. המחזה מזכיר ממש את פינוי דנקירק", דיווח כתב סוכנות הידיעות יו-פי מביירות יום לאחר הקרבות. כתב "מעריב" סיפר: "פקידי הנמל הבריטים סבורים כי 12-14 אלף ערבים יצאו בדרך הים, ו-2,000-4,000 בדרך היבשה. יש סתירה בין מספרי היהודים והערבים. היהודים מנסים להקטין את היקף היציאה. דובר יהודי רשמי אמר שלא יותר מ-5,000 ערבים יצאו. לעומת זאת אמרו המנהיגים הערבים שיצאו לפחות 20 אלף".

"פחדנו", זה ההסבר היחיד שמוצא חנא מור, בן 85, מבאי מועדון הקשישים, לבריחתם של אלפי התושבים הערבים מהעיר. הוא מספר כי ביום כיבוש חיפה הוא הגיע כהרגלו לעבודתו כפקיד מכס בנמל: "במשך שעות נשמעו פיצוצים ויריות מכיוון השכונות הערביות. היהודים ירו על הבתים וצלפו באנשים שהלכו ברחובות. היתה פאניקה גדולה. אני זוכר שאנשים אמרו שהם מרגישים כי העולם מתהפך. הנמל נשאר המקום הבטוח היחיד לערבים. שם היינו מוגנים בחסות החיילים הבריטים. כל מי שיכול, אסף מעט חפצים בשמיכה או בתרמיל וברח לשם. התחושה היתה שאנחנו נמלטים על חיינו.

"אני זוכר מקרה של זוג הורים צעירים שבבהלת הבריחה שכחו את הילדה הקטנה שלהם בבית. הם בטח לקחו במקומה בטעות איזה צרור אחר. היא נמצאה על ידי השכן מהקומה השנייה: הוא שמע את הבכי שלה בזמן שברח ואסף אותה אל משפחתו. הוריה הגיעו בסוף למחנה פליטים בלבנון והיא גדלה בביתו בעכו. ברבות הימים יצא לי להכיר את הילדה הזאת, היא גרה עכשיו בכפר כבאביר בחיפה".

תיאור בריחתם של אלפי תושבי חיפה הערבים לנמל ביום כיבוש העיר ומנוסתם בסירות לעכו וללבנון הוזכר בכמה מספרי ההיסטוריה שהתפרסמו בארץ בשנים האחרונות. בעיתוני התקופה ובארכיונים השונים יש לאירוע נוכחות גדולה ומשמעותית יותר. סג"ל ותדמור כותבים: "ב-22 באפריל, בשעה שכוחות ההגנה נעו לכיוון השוק, נרשמה בריחה המונית של אלפים". הם לא כותבים מה קרה בשוק ובוחרים להתבסס על התזה שמציג פרופ' קארש: "המנהיגות הערבית דירבנה את בני עמה להתפנות מבתיהם, אם על מנת לפנות את השטח לכוחות הערביים ואם ממניעים תעמולתיים שמטרתם לשלול את הלגיטימיות של המדינה היהודית".

עוד מקור שעליו מבססים השניים את מסקנותיהם בפרק הזה, הוא ספרו האחרון של ההיסטוריון בני מוריס, "1948", שיצא לאור ב-2010. הם כותבים כי מוריס נמנה בעבר עם ההיסטוריונים החדשים "עד שחזר בו" ומגדירים אותו כמכובד והרציני שבחבורה. מוריס התייחס בכמה ממחקריו לכיבוש חיפה והזכיר פעמים אחדות את מנוסת התושבים הערבים אל הנמל. בספר שממנו ציטטו כותבי הספרון של "אם תרצו" הוא מספר על אירועי 22 באפריל: "אש המרגמות והמקלעים הבלתי-פוסקת, בד בבד עם התמוטטות המיליציות והממשל המקומי וניצחונות ההגנה, חוללו בריחה המונית לעבר אזור הנמל שבידי הבריטים. ב-13:00 כבר עברו כ-6,000 נפש בשערי הנמל ועלו על סירות שהפליגו לעכו וליישובים ערביים צפוניים אחרים". והוא מסכם את מניעי הבריחה כך: "הרוב נטשו בשל מגוון סיבות, שהעיקריות שבהן היו הלם הקרב - שנגרם בעיקר בשל הפגזת העיר התחתית במרגמות - הכיבוש היהודי והתחזית של חיים כמיעוט כפוף לשלטון יהודי בעתיד".

אך בספרו הראשון של מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינית" (יצא לאור ב-91'), שנכתב בטרם "חזר בו", הוא תיאר ביתר פירוט את השתלשלות האירועים והאיר את הדברים באופן שונה: "נמסרה הוראה להפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה... קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר".

אך גם תיאור זה חלקי, אפילו חלקי מאוד. מוריס ציטט בו קטעים מספרו של ההיסטוריון צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", שיצא לאור ב-78' בהוצאת משרד הביטחון. אשל היה חבר בהגנה ורבים ממהלכי הקרב בעיר מתוארים אצלו ממקור ראשון. וכך הוא תיאר את אירועי ה-22 באפריל (שימו לב לשלוש המילים שאותן השמיט מוריס והחליפן בשלוש נקודות):

"בשעת בוקר מוקדמת הודיע מקסי כהן למטה החטיבה כי הערבים מפעילים רמקול ומזעיקים את כולם להתרכז בכיכר השוק, 'היות והיהודים כבשו את רחוב סטנטון והם ממשיכים לרדת העירה'. עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות".

"זו טעות", מתקומם למשמע הציטוט אהוד אלמוג, שהיה מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 22 של חטיבת כרמלי. "זו לא היתה מרגמת שלושה אינץ'. אלו היו פגזי הדווידקה". על שאר הפרטים הוא אומר: "התיאור ההיסטורי נכון. אמת ויציב. אני זוכר את האירועים היטב. קיבלנו פקודה להפציץ את השוק בזמן שהיו בו המון בני אדם. נוצרו קולות נפץ אדירים שנשמעו למרחק של 200 מטר". עוד מספר אלמוג כי ההפצצה בשעות הצהריים המוקדמות, היתה קצרה "אך מאוד אפקטיבית".

בדומה לאשל גם אלמוג טוען כי ירי המרגמות של הפלוגה שלו הוביל למנוסת אזרחים אל הנמל. הוא לא היה עד ראייה לבריחה, אך לדבריו, אנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) שהוצבו בסמוך לשערי הנמל תיארו לו בזמן אמת את התמונה. עדות נוספת נתן חייל בריטי שהוצב בנמל: "במשך הבוקר (היהודים) המשיכו לירות למטה על הערבים שנעו בוואדי ניסנאס ובעיר העתיקה. זה היה ירי ללא הבחנה שכלל מכונות ירייה, פגזי מרגמות וצלפים על נשים וילדים שמצאו מקלט בכנסיות ושניסו לברוח... דרך השערים שהובילו לרציפים... נוצר גודש מחוץ לשער המזרחי (של הנמל) של זקנים, נשים וילדים ערבים מבועתים ואחוזי היסטריה. שני קצינים נפצעו".

גם מוריס מצטט בספרו האחרון משקיף בריטי שהגדיר את הפגזת המרגמות של ההגנה "אש ללא שום הבחנה עד כדי בחילה". מעבר לבעייתיות המוסרית שעולה מתיאור הירי אל שוק הומה אדם, עדותו של צדוק אשל - שזוכה לחיזוק מאהוד אלמוג - מצביעה על כך שהדבר התבצע בפקודה ועל דעת בכירים בהגנה. עד כמה בכירים, אי אפשר לדעת. לא כל התיקים העוסקים בתקופה בארכיון צה"ל נחשפו לעיון. לכן אי אפשר לקבוע אם הירי היה חלק ממדיניות כללית שנועדה לעודד את גירוש הערבים, או שזה היה מקרה נוסף ברצף של אירועים דומים שתועדו במשך המלחמה.

גוויות מונחות ברחובות

ההפצצה, מתברר, התבצעה בזמן שנציגי התושבים הערבים היו בעיצומו של משא ומתן עם מנהיגי חיפה היהודים על תנאי הפסקת האש. על פי רוב העדויות, ראש העירייה שבתאי לוי דווקא האמין בדו-קיום. במספר רב של מחקרים מתואר איך, כמו עוד כמה מראשי היישוב היהודי, הפציר במנהיגי הערבים להיכנע ולהישאר בעיר. לרגעים מסוימים הדבר אף נראה אפשרי. כתב יו-פי דיווח באותו היום, "אף כי לא נשמע על כך רשמית, נראה הדבר כוודאי בהחלט, שהתנאים היהודיים נתקבלו על ידי הערבים, לפחות בעיקרם. לפי ידיעות החלו כבר הלגיון הערבי והמתנדבים העיראקים לעזוב את העיר".

אך מפקדת ההגנה פעלה באופן עצמאי, ותוך כדי מעקב אחרי התקדמות המשא ומתן על הפסקת אש המשיכו לוחמיה לירות אל השכונות הערביות. במברק שיצא ממטה חטיבת כרמלי למפקדת ההגנה ביום הקרב בשעה 14:30 נכתב: "הערבים בחיפה פנו לגנרל, לראש העירייה, ביקשו מתווך בינם לבין ההגנה, לקבל את תנאי שביתת הנשק". אל המברק צורף עותק של ההסכם באנגלית, כפי שנוסח על ידי ההגנה. בסיום המברק נכתב: "בקרב הערבים בהלה, בריחה. ההתנגדות חלשה מאוד".

פגזי המרגמות של ההגנה זינבו בנמלטים. בדו"ח אירועים יומי של ההגנה הודיע הקצין התורן בשעה 14:40: "נפלו שלושה פגזים ליד שער הנמל מס' 3. הפגזים מכיוון הדר הכרמל. מקרה דומה כבר קרה הבוקר והצבא (הבריטי) מאיים לפתוח אש תותחים לעבר הדר באם הדבר לא ייפסק". במקרים אחרים פתחו חיילי הצבא הבריטי באש ואף פגעו בלוחמי הגנה בעקבות ירי שלהם על אזרחים ערבים.

בשעה 15:00 נשלח נוסח ההצעה פעם נוספת, עם כמה תיקונים שהכניס הגנרל האנגלי בגוף המסמך. משה כרמל, מפקד החטיבה, דיווח למפקדת ההגנה כי "בשעה 16:00 אחר הצהריים (היום) תתקיים פגישה משותפת של יהודים, אנגלים וערבים ובה ידונו על התנאים. יש להניח, שהערבים לא יקבלו אותם, מכיוון שמבחינה טכנית אין אפשרות של כניעה מאורגנת".

במברק תגובה נכתב ממטה ההגנה: "כל זמן שאין ביטחון בקיום התנאים עליך להמשיך להכות". ובסיום הדברים נכתב: "בעיקר היזהר מפח שמא המשא-ומתן עשוי להרוויח זמן".

בשעה 16:00 התכנסו נציגי הצדדים בתיווך קצינים בריטים לדון בתנאי הכניעה והסכם הפסקת האש. הערבים ביקשו שהות נוספת להתייעצות. בשבע ורבע בערב התכנסו הצדדים פעם נוספת. בדו"ח של ההגנה כתוב ש"הערבים טענו כי לא יוכלו למלא את התנאים. הואיל ולא יצייתו להם הערבים, הם מעדיפים לפנות את העיר חיפה לגמרי מתושביה הערבים".

ב"ריכוז ידיעות מודיעין" של ההגנה מיום הלחימה מסופר: "יש סימנים להתפרקות הפיקוד הערבי בעיר. המפקדה הערבית עזובה. לטלפונים אינם עונים ויש ידיעות שהפיקוד עם עובדי המטה נטשו את חיפה. מספרים מדויקים על אבידות האויב חסרים. ידוע שבתי החולים הערביים מלאים הרוגים ופצועים. ברחובות מונחות גוויות הרוגים ופצועים שאינם נאספים בגלל חוסר ארגון ואמצעים סניטריים. הבהלה ברחוב הערבי רבה. מחכים לכריתת שביתת נשק ולהשתלטות היהודים כלדבר טוב ומציל. בינתיים הגיעה ידיעה ממקור ערבי שתנאי שביתת הנשק שלנו נתקבלו על ידם".

שתיקת ההיסטוריונים

בתודעה הפלסטינית תופסת הפצצת השוק ההומה מאדם מקום משמעותי בתולדות הנכבה של חיפה. עודה אל-שהאב, בן 87, אחד מבאי מועדון הקשישים בוואדי ניסנאס, מספר כי "היתה להפצצה השפעה גדולה על הבריחה לנמל. אנשים התרכזו בשוק כדי לדון במצב ובתנאי ההצעה להפסקת האש. היום היסטוריונים מספרים לנו שראש העירייה (היהודי) רצה שהערבים יישארו ולאחר המלחמה אנשי ההגנה טענו שהם עשו ככל יכולתם כדי למנוע את העזיבה, אבל למעשים יש משקל הרבה יותר גדול ממילים. וכשפצצות המרגמה נחתו בלבו של השוק, זו נתפסה על ידי הערבים כתשובה היהודית להצעת הפסקת האש".

טענות דומות הועלו גם לפני 63 שנים. בדיווח של כתב יו-פי, שהופיע בעיתון "דבר" לאחר סיום הקרבות, נכתב: "נציגי הערבים טוענים, שהיהודים הפרו את שביתת הנשק בחיפה והטילו גל חדש של בהלה בקרב אלפי הערבים החשים לצאת את העיר... היהודים מודים בשיחות פרטיות, כי תוך הקרב וזמן מה לאחריו 'יצאו אנשים מן הכלים' והיתה מידת מה של ביזה ויריות באוכלוסים, אך עתה הופסק גם זה".

לאורך השנים ניסו כמה חוקרים ישראלים להקטין את משמעות ההפגזה על השוק. בספרו "קוממיות ונכבה" (יצא לאור ב-2004) כותב פרופ' יואב גלבר: "המוני ערבים התרכזו בשוק, ולאחר שנפלו בסביבתו כמה פצצות מרגמה החלה הסתערות המונית על שער הנמל מפחד היריות והפצצות". אבל צדוק אשל כתב במפורש כי הפצצות נחתו לתוכו (לתוך ההמון, או לתוך השוק); גלבר אינו מציין בספר על מה ביסס את קביעתו שהפצצות נחתו רק "בסביבתו".

גלבר מתעלם גם מעדויות על עשרות נפגעים ערבים שנותרו במקום לאחר המנוסה. רוב החוקרים הפלסטינים מעריכים שהיו "כמה עשרות הרוגים". בעיתון "הארץ" נכתב לאחר הקרב כי "חבר אחד של הוועדה הלאומית הערבית אמר שהיהודים הרגו מספר גדול של נשים וילדים, שניסו לברוח לעיר העתיקה, אל אזור הביטחון הבריטי בנמל... אף כי היהודים הכחישו את הידיעות על אבידות כבדות שנגרמו כאילו לאזרחים ערבים, אמר דובר ההגנה, ש'אפילו אם כך הדבר אין זו אשמתנו, מאחר ששידרנו באמצעות הרדיו ובאמצעות מגבירי קול, 48 שעות לפני התקפתנו, הזהרה בערבית, שהפיצונו גם בכרוזים, וקראנו לערבים לפנות את הנשים והילדים ולשלח את כל אלה שאינם בני חיפה מן העיר, וחזרנו ואמרנו, כי זו היא הזהרתנו האחרונה'".

"מחזה מחריד ופנטסטי", כתב דוד בן גוריון ביומנו לאחר סיור בשכונות הערביות הנטושות של העיר. "עיר מתה, עיר פגר... ללא נפש חיה, מלבד חתולים תועים". גם עשרות גופות של אזרחים ערבים נותרו ברחובות הנטושים. אנשי הסהר האדום שאספו אותן העריכו בתחילה כי מספרן עולה על 150. כעבור שלושה ימים הם הקטינו את האומדן וטענו כי בקרבות נהרגו כ-80 ערבים וכמה מאות נפצעו. לטענתם, רק שישה מן ההרוגים היו לוחמים ורוב הגוויות היו של נשים וילדים.

גופות רבות נשארו באזור השוק המופצץ. בדו"ח מודיעין של ההגנה מסופר כי לפחות עשר גופות נמצאו בבית הקפה עג'מי שפעל במקום. הן פונו רק לאחר שנוטרלו כל נפלי הפגזים באזור. ועוד נכתב בדו"ח: "קשה לדעת את מספר האבידות כתוצאה מההתפוצצות ברחוב נצרת בבית אבו מאדי, היות שטרם הוצאו כל הגוויות מתחת המפולת. הבית היה מלא משפחות שעברו משכונות הספר".

בנמל נותרו עוד כמה עשרות פליטים ערבים. הם נשארו על הרציפים בהמתנה לסירות שיחלצו אותם, כי פחדו לחזור לבתיהם. "המחזות בנמל היו מעוררי רחמים, נשים וילדים שהו ללא מזון ומים במשך היומיים האחרונים והבריטים טוענים שאינם יכולים לעזור הרבה, בשעה שהערבים טוענים שזהו צעד מכוון של הבריטים כדי להכריח את הערבים לחזור לבתיהם", נכתב בעיתון "דבר".

הקשישים הערבים במועדון בוואדי ניסנאס, חוזרים הרבה מאוד פעמים במשך השיחה איתם על אמירות כ"דו-קיום" ו"מדינה לשני עמים". הם גאים מאוד ביחסי הידידות העמוקים שיש להם עם שכניהם היהודים ולדבריהם כמה מהם השתתפו במשך השנים בניסיונות לקרב בין העמים במסגרות שונות. הנכבה מבחינתם היא עובדה היסטורית כואבת שאינה זקוקה לאישור או לחקיקה. לדעתם היא גם לא צריכה להפחיד או לאיים על הקיום היהודי בארץ, או כמו שעודה אל-שהאב אומר: "רק אחרי שנכיר באופן הדדי בסבל שעבר על שני העמים נוכל לבנות עתיד משותף. זה המפתח האמיתי לדו-קיום. בלעדיו כל צד ימשיך לחיות בעבר".


shayf@haaretz.co.il

למה בכתה גולדה מפגש בין שתי נשים בחיפה, זמן קצר לאחר הכיבוש

על ביקורה של גולדה מאיר, אז בכירה במחלקה המדינית של הסוכנות, סיפר מפקד ההגנה בחיפה, יעקב לובליני: "התייצבתי אצלה והצעתי לה כי נסייר בעיר העתיקה. אמרה לי שאינה רוצה לראות את החורבות ואת השממה. היא מבקשת לבקר באזור שם עוד נמצאים ערבים. לקחתי אותה לשכונת ואדי ניסנאס. נכנסנו לרחוב מוכליס. עלינו במדרגות. הדירות בשתי הקומות הראשונות היו נטושות. כשעלינו לקומה השלישית באה לקראתנו ערבייה זקנה, נושאת בידיה חבילות. כשראתה הערבייה את גולדה, עמדה מולה ופרצה בבכי. עצרה גולדה, הביטה בה ודמעותיה זלגו על פניה. עמדו להן שתי הנשים ובכו. הבטתי בגולדה הבוכייה וכעסתי עליה. אמנם לא העזתי לייסר אותה, אך בלבי חשבתי: אנו נלהבים ומאושרים כי כוחנו על העליונה, הדברנו את הערבים ואפשר להלך בעיר בלי לחשוב מיריות והתנקשויות, וזו עומדת לה ובוכה".

מתוך הספר "מערכות ההגנה בחיפה" מאת צדוק אשל, 1978

הכל ישתנה אם חיפה תהיה שלנו - הננו מדינה

ביום כיבוש חיפה פירסם עורך "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, מאמר המסביר את חשיבותה של העיר: "אנו נאבקים בשעות אלו על חיפה וזאת אומרת אנו נאבקים על המדינה. אם נשלוט בתל אביב ובערי שפלת החוף - עדיין נהיה רק קנטון, אזור אוטונומי, גטו. אם חיפה תהיה שלנו - הננו מדינה.

"הכל יודעים זאת. יודע עבדאללה, שאם חיפה תהיה בידינו, אין לו ולעיראק מוצא אל הים, וכל אשר יכבוש מחלקה הערבי של הארץ יהיה רק ספיח המדבר ולא שער אל העולם. ויודעים האנגלים, שאם חיפה תהיה בידינו, גם אילי הנפט וגם האסטרטגים של הצי, גם ווייטהול וגם וול-סטריט וגם וושינגטון יצטרכו להתחשב גם בנו, ולא רק במלכי הנפט הערבים. כל התמונה הפוליטית והצבאית תשתנה, אם חיפה תהיה שלנו. כל גורל מדינתנו הושם על המשקולת בשעות אלו".

"מעריב", 22.4.1948

משמעות הניצחון אלפי הפליטים הערבים הם גורם צבאי חיובי בשבילנו

תחת הכותרת "משמעות הניצחון בחיפה" נכתב: "ויש להדגיש גם תופעת לוואי. אלפי הפליטים הערבים שיגיעו במנוסת בהלה לערים ולכפרים הערביים - אף הם גורם צבאי חיובי בשבילנו. נזכור את מיליוני הפליטים בצרפת ובפולין בתקופת הבליץ הגרמני, שחסמו את הדרכים בפני הצבא וחרצו את גרעיני התבוסתנות והפאניקה בעמם והכריעוהו לעד".

"דבר", 25.4.48. על החתום: א.ת.

הדילמה של הנשארים הערבים שנשארו בחיפה נחשבו לבוגדים וחששו לגורלם

שני דו"חות מודיעין של ההגנה נכתבו שבוע לאחר כיבוש חיפה על הנעשה בשכונות הערביות. בדו"ח הראשון מסופר בין השאר: "שוחחתי היום עם מספר מוסלמים ונוצרים שנשארו בעיר. הם מלאי דאגה ליום ה-15.5. מצד אחד אין הם מאמינים באפשרויות של פלישת צבא ערבי מהארצות השכנות ומצד שני הם חוששים שאם דבר כזה יצא לפועל, יהיה מצבם בכל רע, אחרי שהודיעו להם שכל אלה שלא עזבו את חיפה נחשבים לבוגדים וכעומדים בקשרים עם היהודים. המצב הגיע למדרגה כזו שרבים שחשבו להישאר מתכננים עתה לעזוב את העיר במשך השבוע".

בדו"ח השני מסופר: "מר טהרונה, המנהל הכללי של חברת ספיני, אמר שכל העובדים הערבים עזבו את חיפה. הם לא רצו ללכת אבל כנראה שקיבלו פקודה מלמעלה. העובדים אמרו שיחזרו בעוד 6-8 שבועות". בחלק אחר של הדו"ח נכתב: "הערבים הנמצאים בחיפה מיואשים ואינם יודעים מה לעשות - לנסוע או להישאר? רוב הנמצאים כאן מחכים כדי לקבל את משכורתם מהממשלה (הבריטית) ולהסתלק, היות וכל ערבי הנשאר בחיפה נחשב בעיני הרבים כבוגד בעמו".



פצועים ערבים על הרציף בנמל חיפה, 1948. גופות רבות נשארו באזור השוק המופצץ


מימין: ג'מאל ג'ריס, עודה אל-שהאב וחנא מור, חיפה 2011. הנמל נשאר המקום הבטוח היחיד



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות