טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אולי מישהו יקרא זאת אחרי מותי: יומנה של רות מאייר רואה אור בעברית

הצצה ראשונה ביומנים המסעירים והחושפניים של רות מאייר, "אנה פרנק הנורווגית", שנרצחה באושוויץ והותירה אוצר ספרותי גנוז. אחרי 70 שנה, הם רואים אור בעברית

תגובות

ב-16 באוקטובר 1934 כתבה רות מאייר ביומנה: "אני רוצה להיות מפורסמת. אינני רוצה ליפול ולמות כמו בורג של מכונה. אינני יכולה לדמיין את עצמי בצל האלמוניות כביכול. אנשים נעלמים. אני רוצה לחיות! להשאיר משהו אחרי, תעודה שהייתי כאן. מפעל גדול, יפה".

מאייר היתה אז רק בת 14. נערה יהודיה מווינה, שגדלה במשפחה בורגנית, אינטלקטואלית ומתבוללת. כמו נערות רבות בגילה, גם היא רקמה תוכניות גדולות לחיים שחיכו לה. בשמונה השנים הבאות התמלאו יומניה ב-1,100 דפים. לצדם, כתבה כ-300 דפי מכתבים. את המחברות שלה גדשו דיונים פילוסופיים, הגיגים ספרותיים, שירים וחוויות של נערה מתבגרת בצל המשטר הנאצי. אהבות נכזבות, התנסויות מיניות ראשונות, בלבול, פחד, ייאוש - ולצדם חיים מלאים, עשירים ותרבותיים.

מאייר לא זכתה לחיות ולראות את חלומותיה מתגשמים. כשמלאו לה 22 נרצחה בתאי הגזים באושוויץ, והותירה עיזבון ספרותי עשיר ואפשרות לזכות בהכרה שהיתה ראויה לה.

במשך 50 שנה כמעט היו יומניה הגנוזים בבית אהובתה, המשוררת הנורווגית גונבור הופמו, שאותה הכירה בשנות חייה האחרונות, בהיותה פליטה בנורווגיה. היומנים נמצאו בעיזבון של הופמו לאחר מותה ב-1995. אז גם התברר שמדובר באוצר ספרותי של ממש. במשך יותר מעשור הם עובדו ונערכו. המלאכה הושלמה לאחר שנמצאו גם המכתבים שכתבה מאייר, שנשמרו בידי בני משפחתה, ושפכו אור נוסף על חייה. לפני ארבע שנים פורסמו היומנים בנורווגיה. החודש ראו אור היומנים של "אנה פרנק הנורווגית" - כפי שכונתה באירופה - גם בעברית ("יומנה של רות מאייר", הוצאת שוקן. תירגם מגרמנית: ארנו בר).

ראית הכל

מאייר היתה אדם של ניגודים. יומניה מלאים בדוגמאות לכך: משיכתה לגברים כנגד אהבתה לנשים; סלידתה מהדת ומהלאום, לעומת פעילות ציונית וכיסופים לארץ ישראל; וגם אהבת החיים מול דחף למות. לא רק החשש הממשי לחייה גרם לה לעסוק במוות. גם מותו ממחלה של אביה, כשהיתה בת 13, הותיר את חותמו. שלוש שנים לאחר מכן כתבה ביומנה: "אתמול שכבתי בעגלת החציר והסתכלתי בשמים. שאלתי את עצמי איך מרגיש המוות. הכי טוב יהיה אם ניוולד מחדש, אם נשוב ונרגיש חיים. כי כל כך טוב להיות כאן. אבל אם זה אינו אפשרי, אם זה נוגד את ההיגיון, אז טוב גם אם חיינו רק פעם אחת. כי אחרי שראית הכל, את השמש, את הפרחים, את היערות, ואם גם אהבת מישהו, אז בעצם ראית הכל, ואין בכלל צורך להמשיך לחיות".

מאייר היתה אז בת 16. עדיין לא ראתה הכל. עדיין לא נהנתה מפירות האהבה. המוות, עם זאת, היה שם תמיד. "זה מדכא לראות שאנשים כתבו דברים חסרי טעם ומטומטמים כל כך", כתבה לאחר שעיינה במכתבי התנחומים שקיבלה אמה. "מעציב לחשוב שיגיע גם תורם של האנשים חסרי הטעם שכתבו מכתבים כאלה... כאשר אני חושבת שכל מה שנשאר מחיים יפים ועשירים הוא כמה מכתבי תנחומים, בא לי להקיא".

תחושת ארעיות החיים תורגמה לעתים לרצון עז לנצלם עד תום. "בחיים חייבים לחפש את היפה והטוב. לא לחכות עד שזה יגיע מעצמו. אם מצפים מן החיים יותר מדי, בוודאי נוחלים אכזבה. אבל אם מביטים על החיים בלי שום ציפייה ותקווה, מגלים את המופלא בכל מקום, ואף בקטן ובנחות ביותר", כתבה במאי 1937. חמישה חודשים לאחר מכן הוסיפה: "לעתים אני חושבת שהכל קצר כל כך, וכל דבר חי ורוטט, שאני מאמצת אל לבי היום, יחלוף מחר. ויירקב בקבר. קשה לחשוב כך. זה מעציב. מפחיד. וגם: יש לאהוב כל אדם, כי החיים קצרים".

בנובמבר כבר קשרה בין המוות למאורעות תקופתה: "כמה יפה להתהלך ברחובות, רק להסתכל ולהתהלך. להסתובב, ידיים בכיסים, וליהנות מן החיים. אנשים מנגנים באורגן-יד. סבתא שומרת על הנכד שלה ומחכה לאמו... באותו רגע חשבתי: הילד הזה, בעל הפנים החלקות, השמחות, התמימות, נולד כדי לירות למוות באנשים אחרים... את הילד הזה, בעל הפנים הרכות בלא קמטים, הם יסיתו לרצח ולדם. והילד הזה ייהרג על ידי פגז, ובשעת מותו יזעק לאמו. זה היה כל כך ברור. פתאום".

באותה הזדמנות גם התייחסה לעצמה. "אני חושבת שאין זה טבעי שהחיים נמשכים רק כל עוד הם נמשכים, חמישים או שבעים שנה. אולי אזכה לחיות את החיים כולם. אולי אזכה ליצור דבר מה. אשחק ואכתוב, או אחיה. יהיו לי חיים יפים, או אולי אצייר... אולי מישהו יקרא את זה אחרי מותי. אני מאחלת לו שיהיה מאושר... אין טעם למות. אני אלחם למען עולם טוב. אני מבטיחה. אני אקיים".

סטירת לחי

המלחמה לא איפשרה לה לקיים את הבטחתה. במארס 1938 פלשו הנאצים לאוסטריה. בחודשים הבאים החלו להופיע ביומניה עדויות אישיות לרדיפות היהודים. ב-5 באוקטובר כתבה: "השכם בבוקר, אין איש ברחוב. מגיע יהודי צעיר, לבוש בהידור. מגיחים שני אנשי אס-אס. האחד, וגם השני, נותנים ליהודי סטירת לחי, הוא מתנודד... אוחז בראשו... ממשיך ללכת. אני, רות מאייר, בת 18, שואלת בתור אדם, שואלת את העולם אם ייתכן דבר כזה... אני שואלת מדוע מרשים זאת... אינני מדברת על פוגרומים, על התנכלויות ליהודים, על ניפוץ חלונות, על ביזה בדירות... שם הנבזות התהומית אינה בולטת כמו כאן, בסטירת הלחי הזאת... אם יש אלוהים: על סטירת הלחי הזאת חייבים לכפר בדם".

בהמשך הוסיפה: "מה עוד תבקשו? שספו את עורקי כדי שיישפך הדם היהודי שלי. צעקו וצרחו! חזירים שכמותכם. ואם תקראו את השורות האלה, מרטו את שערותי, סיטרו לי. אני לרשותכם... ואחר כך נגנו מוזיקה ג'ז ותיהנו מן החיים. כי זה באמת תענוג. כן! בכלל שכחתי שיש עדיין שדות, שיבולי זהב, שמש, רוח חרישית, כוכבים, שמי תכלת. עכשיו זה כל כך רחוק".

המצב החמיר והגיע לשיאו בליל הבדולח, 9-10 בנובמבר. "הם היכו בנו! אתמול היה היום הקשה ביותר שחוויתי מעודי. עכשיו אני יודעת מהו פוגרום, יודעת מה מסוגלים בני אדם לעולל. בני אדם שנבראו בצלם. שם ממול משאית מלאה ביהודים. הם עמדו זקופים, כמו צאן לטבח! את המראה הזה לא אוכל ולא ארצה לשכוח. ברחנו הביתה כמו חיות רדופות, עלינו במדרגות נושפות ונושמות. ואחר כך זה התחיל: הם היכו, עצרו, שברו רהיטים וכו'. אנחנו ישבנו בבית חיוורות, מן הרחוב עלו אלינו יהודים שנראו כגוויות".

כדרכה, הוסיפה מאייר גם פרשנות למאורעות: "אפילו ניאלץ כולנו לשאת טלאי צהוב - את המוסר, את מה שיש בנו, את העולם שאנו נושאים בתוכנו, את זה הם לא יכולים לקחת מאתנו. ולכן הם פורקים את זעמם על חלונות הראווה".

הפוגרומים חיזקו את הרגש הלאומי בנערה המתבוללת: "כן! זהו העניין, להרגיש בבית, להרגיש ביטחון, להיות בן אדם. זה מה שאומר לי המושג ?הארץ המובטחת', כתבה בסוף נובמבר. "החיים שאוכל לנהל באנגליה, בצרפת, ואולי גם באמריקה, אינם אלא ?חיי מהגרים'. מי כמונו, יהודים גרמנים בשנת 1938, יודעים כמה טרגיים, כמה מזעזעים הם ?חיי מהגרים' אלה... האין זה מובן שדמעות יעלו בעינינו כשנראה בפעם הראשונה את פלשתינה? האם לא נרגיש כמו ילדים דחויים, מעונים, חיוורים, עייפים, חולים ומוכים, המוצאים סוף סוף את האם?"

היינו זרות

יהודית, אחותה של רות מאייר, עזבה את וינה חודשיים לאחר מכן. יחד עם אלפי יהודים אחרים היא מצאה מקלט באנגליה, במשלוחי ההצלה משטחי גרמניה הנאצית שכונו "קינדרטרנספורט". את הפרידה ממנה תיארה מאייר ביומנה: "סבתא בוכה ואמא בוכה. בחורים ובחורות עם תרמילים ועם מזוודות קטנות. עוד נשיקה, עוד אחת, ועוד אחת אחרונה... אנחות קורעות לב. ?אמא', אמרתי, ?אמא, הביטי, זהו הנוער שלנו, הנוער היהודי והוא יזקוף קומתו, הוא למד, הוא סבל כפי שרק מעטים סבלו, והוא יבנה במו ידיו חיים חדשים'".

אמה וסבתה של מאייר נמלטו אף הן לאנגליה בחודשים הבאים. רות סירבה להצטרף אליהן, כנראה כי לא רצתה לעבוד שם כמשרתת. בכך חרצה את גורלה. בשנים הבאות, כל מאמציה לקבל אשרת כניסה לאנגליה או לארצות הברית עלו בתוהו.

בסוף ינואר 1939 היא נמלטה לאוסלו. חבר של אביה המנוח הסכים לארח אותה בביתו. כמו שאירע עם גברים מבוגרים אחרים בחייה - המורה שלה ללטינית ופסל מפורסם שדיגמנה בשבילו - גם היחסים אתו נעו בין התאהבות, משיכה מינית וסלידה עזה.

את משפחתה לא זכתה לראות עוד. הקשר עם אמה, סבתה ואחותה, נשמר במכתבים רבים, שחושפים את מצוקתה ובדידותה של מאייר בגלות. באוקטובר כתבה לאחותה: "תראי כמה מוזר, כשאין לי מכתב ממך, את רחוקה ממני כאילו היינו זרות זו לזו. אני חשה בבירור שמה שמחבר בינינו הוא רק השורות הספורות שאנחנו מחליפות בינינו... כשאני מסתכלת עליך בתמונות, אני לפעמים מרגישה שאת זרה. לא ייאמן שחיינו יחד".

כמה חודשים לאחר מכן החמיר המצב. "אתן מתחילות להפוך לדמויות אגדיות על-טבעיות. הרעיון, שארבעתנו נהיה שוב ביחד, יפה מכדי להיות אמיתי. ובכל זאת המחשבה עליכן היא שגורמת לי לשמוע את המלה ?עתיד'", כתבה בינואר 1941. "זה נורא כשאוהבים ולא יכולים להיפגש. אבל אין מה לעשות. אני חיה רק לקראת פגישתנו המחודשת", הוסיפה מאוחר יותר.

באיחור גורלי, הבינה מאייר את הטעות שעשתה כשהיגרה לנורווגיה ולא לאנגליה. "בואי לנורווגיה היה השטות הגדולה ביותר של המאה", כתבה. "אני חייבת לצאת מכאן".

נחמה מסוימת היא מצאה בחיקה של המשוררת הנורווגית גונבור הופמו, שהיתה לבת הזוג שלה. אהבתן הולידה כאב גדול, שהוביל לאשפוזה של מאייר לאחר התמוטטות נפשית. אך גם לכמה שירי אהבה השזורים ביומנים.

ב-9 באפריל 1940 פלשו הנאצים לנורווגיה. המלך ומנהיגי ממשלתו נמלטו ללונדון. בתוך זמן קצר הוקמה ממשלת בובות נורווגית שפעלה תחת מרות הרייך הגרמני. הרשויות החלו לרדוף את היהודים, חרף מחאה שנשמעה בציבור ובכנסייה וחרף פעילות המחתרת שניסתה להתנגד לנאצים. מחצית מיהודי נורווגיה, כ-800 בני אדם, נספתה בשואה.

בסתיו 1942 נאסרו כ-500 מיהודי אוסלו ונשלחו באונייה לשטטין ומשם ברכבת לאושוויץ. מאייר היתה ביניהם. את המכתב האחרון כתבה לאהובתה על סיפון האונייה. "אני חושבת שטוב שקרה כך. מדוע לא נסבול, אם יש סבל רב כל כך?" *



עטיפת הספר


רות מאייר בגיל 16



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות