בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצגת: לעברת את ירושלים

השר ישראל כץ איננו הראשון שרוצה שמות עבריים בבירת ישראל. מסמכים שנחשפו לאחרונה מגלים כי אחרי קום המדינה ועדת השמות הממשלתית ניהלה מאבק עיקש נגד עיריית ירושלים בדרישה לעברת את שמות השכונות. ההתעקשות לא עזרה לפקידים: תושבי העיר קבעו עובדות והמשיכו לגור בבקעה, קטמון ומלחה. גם הנשיא גר בשכונה ששמה ערבי

תגובות

אם תשאלו ירושלמי ממוצע איך להגיע לשכונת "קוממיות", לא בטוח שהוא יידע. גם אם תחפשו באתר הרשמי של עיריית ירושלים לא תקבלו מענה, כי במפת העיר אין זכר לקיומה. השם הרווח, הן בפי התושבים והן במידע הרשמי שמספקת העירייה, הוא "טלביה" - שמה הערבי המקורי של השכונה.

תצלומים: תומר אפלבאום

איך קרה, שדווקא בשכונה הציונית האליטיסטית, ששוכנים בה מוסדות שלטוניים מובהקים כמו המעון הרשמי של ראש הממשלה ומשכן הנשיא, גבר השם הערבי הוותיק על השם העברי החדש שניסתה לכפות המדינה? מסמכים נשכחים שנמצאו באחרונה בארכיון עיריית ירושלים מעלים ממצאים מפתיעים. בראשם: המאבק שניהלה בשנות ה-50 עיריית ירושלים, בתוכנית משרד ראש הממשלה להחליף את השמות הערביים של כמה שכונות בירושלים.

את המסמכים חשפה שירה וילקוף, דוקטורנטית להיסטוריה של המרחב באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, שעשתה מחקר בנושא באוניברסיטה העברית. מי שוודאי ימצאו בהם עניין הם חברי ועדת השרים שהוקמה השבוע, כדי לקבוע נוסח אחיד לאיות שמות היישובים והאתרים ההיסטוריים במפות, בשלטי הדרכים ובספרי הלימוד.

הוועדה כבר הספיקה לספק כותרות, לאחר שנפסלה הצעתו של אחד מחבריה - השר ישראל כץ מהליכוד. שר התחבורה כץ ביקש למחוק מהשלטים את השם "אורשלים אל-קודס" בערבית, ולהפוך אותו ל"ירושלאים" - באותיות ערביות - מלה שאינה קיימת בערבית.

נראה שהרכב הוועדה מבטיח לספק הרבה כותרות בנושא שהסעיר את המדינה מיום הקמתה: בראשה יעמוד השר בני בגין מהליכוד ולצדו, בין היתר, עמיתתו השרה לימור לבנת והשרים דניאל הרשקוביץ מהבית היהודי, אלי ישי מש"ס וסטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו.

הוועדה לא תפעל בחלל ריק. בחודשים האחרונים חזרה שאלת השמות בבירה להעסיק את הפוליטיקאים. דוגמה עדכנית לכך היא הצעת החוק שהגישו באחרונה חברי הכנסת ציפי חוטובלי (ליכוד) וזבולון אורלב (הבית היהודי), לחייב את עיריית ירושלים לעברת שמות שכונות שאינן נושאות שמות עבריים, ולקרוא לאלה ששמותיהן שונו בשמות העבריים בלבד.

דוגמה נוספת היא ההצעה - שחיבר בשביל העירייה הבלשן אבשלום קור - לעברת את שמות התחנות שעל קו התפר במסלול הרכבת הקלה. זכור גם המאמץ של תושבי ההתנחלות "שמעון הצדיק" בלב שכונת שייח ג'ראח, למחוק את השם הערבי ההיסטורי.

ייהוד המפה

הדברים נראו אחרת לגמרי לפני 60 שנה. מסמכי הארכיון מגלים כי בעשור שלאחר קום המדינה נקטה עיריית ירושלים עמדה פאסיבית ופעלה למסמס ולעכב את התוכנית שכפה עליה משרד ראש הממשלה, להחלפת השמות הערביים של כמה שכונות בעיר לשמות עבריים.

הרקע לפרשה הוא הקמת ועדת השמות הממשלתית ב-1951, הפועלת עד היום במשרד ראש הממשלה. הוועדה החליפה את "ועדת שמות היישובים על ידי הקרן הקיימת לישראל", שפעלה בארץ מ-1922. הוועדה הממשלתית אמונה עד היום על הענקת שמות ליישובים בישראל ואחראית להחלפת השמות הערביים שנהגו בה עד הקמתה. חברים בה היסטוריונים, גיאוגרפים, ארכיאולוגים ואנשי מקרא ולשון, לצד נציגי משרדי הפנים, התחבורה, הבינוי והשיכון וקק"ל. לצד הוועדה הממשלתית, ישנה גם ועדת השמות העירונית של ירושלים, האחראית לקביעת השמות בתחומי העיר.

עיון בחליפת המכתבים משנות ה-50 בין שתי הוועדות מלמד על מתח ומחלוקת ביניהן: עיריית ירושלים לא ששה לוותר על השמות הערביים של שכונותיה. ב-1956 כתב המזכיר המדעי של הוועדה הממשלתית, בן ציון אשל, מכתב ארסי לחברי הוועדה בירושלים, המתייחס למאבק מר שהחל חמש שנים קודם לכן: "בתיקכם פניות רבות מאתנו אליכם במשך חמש שנים בדבר קביעת שמות עבריים לשכונות בעיר בירתנו, ובתיקנו - תשובות רבות של הבטחות", כתב. "הגיעה השעה להסיר את ?אבו-תור', ואת ?בקעה' ואת ?המושבה הגרמנית (!!)' ואת ?קטמון'", כתב בהתייחסו לשמות הלועזיים של שכונות העיר (סימני הקריאה הם במקור). בהמשך הוסיף: "תושבים מכל פני הארץ המבקרים בירושלים מוחים וטוענים. שירות השידור טוען ותובע, ואנו חוזרים ומבקשים לנקוט פעולה דחופה לקביעת שמות עבריים לשכונות".

אשל הדף את ניסיונות העירייה להתנער מהחלפת השמות: "אין די בהצטדקות כי ?אין העירייה קובעת שמות לשכונות, כי אם רק לרחובות בלבד'... יבדקו נא את עצמם ראשי העיר וחברי ועדת השמות העירונית, וימצאו כי הם משתמשים בשמות השכונות, וכמובן שלא בשמות העבריים". את המכתב סיים בדרישה תקיפה: "מאוד נודך אם תואיל לכנס בדחיפות את ועדת השמות העירונית לפתרון הבעיה החיונית הזאת".

סגנונו העוקצני של אשל היה מסימני ההיכר שלו. חדור תחושת שליחות ציונית, פעל אשל נמרצות בניסיון לכפות על הציבור ומוסדות המדינה לאמץ את השמות העבריים החדשים שבחרה הוועדה.

כך, לדוגמה, במכתב שכתב ב-1958 לרשות השידור (שנקראה אז "שירות השידור"), תבע אשל לתקן טעויות הגייה של שמות עבריים. "לאור הערות רבות ותיקונים רבים מצדנו משמיעים שוב בשידורים את השיבוש המשונה והצורם", כתב למנהל רשות השידור, בהתייחסו לטעות בהגיית שם העיר קרית אונו (אונו במקום אונו). "נבקשך לתבוע בכל תוקף מאת הקריינים לא לשבש שם עברי מקראי, ולהגותו כהלכה כפי שנכתב בתנ"ך. לחיזוק הזיכרון, יואילו נא הקריינים לפתוח את ספר התנ"ך ולמצוא שם את השם".

את השקפתו האידיאולוגית שטח לפני מחלקת המדידות של המרכז למיפוי, במכתב ששלח ב-1953: "הפעולה לייהוד מפת ישראל אינה משימה טכנית; תופעה היסטורית היא, פרי תקומת ישראל".

הוקמה ועדה

הוועדה העירונית של ירושלים שיגרה מכתבי תשובה לוועדת השמות הממשלתית, ותירצה את חוסר פעילותה בהחלפת שמות השכונות בנימוקים ביורוקרטיים ובקצב העבודה האטי של חבריה.

התירוצים לא הועילו, ובמאי 1957 שלח אשל מכתב נזיפה נוסף לוועדת השמות העירונית, שבו הוא מתריע: "אם לא ישונו לאלתר שמות השכונות הערביות לשמות עבריים, לא יועילו השמות: הכינויים הנוכריים ישתרשו ולא תהיה אפשרות לעקרם". גם לאחר המכתב הזה המשיכו בעירייה לפעול באטיות, תוך יצירת סחבת ביורוקרטית שמנעה כל אפשרות לקיים דיון אמיתי בנושא.

זאב חקלאי, יו"ר ועדת השמות של ירושלים, שיגר ביולי 1957 מכתב לאשל, שבו הסביר כי בטרם תידרש הוועדה לעניין השכונות, עליה לסיים את הסדרת שמות הרחובות - פעולה שאורכת זמן רב. זאת, בשל הקמת שכונות חדשות לעולים במערב ובדרום העיר, בהן קרית היובל והקטמונים.

"הנני משתמש בהזדמנות זו כדי להביא לידיעתך שוועדת שמות הרחובות העירונית עושה את כל המאמצים מצדה על מנת לקיים את ישיבותיה הסדירות אחת לשבועיים והיא משתדלת לתת שמות לרחובות שונים לפי פניות במשך שנים של תושבי השכונות בהן גרים. בכך פועלים אנו לחיסול הפיגורים שהצטברו במשך שנים רבות באי מתן השמות לרחובות".

כמה חודשים לאחר מכן כתב חקלאי, בסיכום אחת מישיבות הוועדה העירונית: "ועדת השמות מתכנסת פעם בשבועיים וועדת המשנה אחת לשבוע. אף אם היתה ועדת השמות מתכנסת שלוש פעמים בשבוע, לא היתה מדביקה את קצב העבודה לזמן הנדרש".

בניסיון להגביר את הלחץ על הוועדה המקומית, חיבר אחד מחברי הוועדה הממשלתית מסמך פרטני, ובו הצעה קונקרטית לשינוי שמותיהן של שכונות ירושלים. במכתב ששיגר לוועדה יעקב א' אריכא ביוני 1957, הוא הציע שמות עבריים אפשריים לשש שכונות בעלות שמות לועזיים, בהן בקעה, קטמון והמושבה הגרמנית.

בתגובה, שיגרה העירייה מכתב המסביר מדוע היא שוללת את ההצעה. סגן ראש העיר, פ.י. יעקבי, כתב לאריכא כי חלק מהצעותיו "אינן ניתנות לעיכול". לדבריו, "המקור להתקוממותי, בחושי ההיסטורי. לעניות דעתי, מספיק שממירים לנו את העברית ב'עברית חדישה', מעין אספרנטו שמית... כאילו שפה יכולה להיווצר על ידי יחידים באופן מלאכותי, ולא צריכה לגדול לאט לאט כצמח היסטורי".

הנימוק השני שהעלה נגד שינוי השמות היה חינוכי-היסטורי: "לאור נטייתי השמרנית... אינני להוט אחרי הצעות להחליף בשמות חדשים את שמות שכונותינו הקיימים, שיש בהם משום אספקלריה נאה לתולדות ירושלים החדשה. לעניות דעתי רצוי שכל דור ודור יידע שלירושלים היתה תקופה לא-יהודית ושמוטל עליו לעמוד על משמר ירושלים היהודית פן יומר אופיה מחדש. ואם מטעמים פרקטיים (קושיי המבטא וכו'), אין מנוס משינוי רחובות מסוימים, הרי אינני רואה את הצורך הבלתי נמנע בהמרת שמות השכונות".

ועדת השמות העירונית ניאותה לבסוף לדון בנושא, אך גם כשעשתה זאת, דחקה אותו לסוף סדר היום של אחת הישיבות. בסיכום הדיון נכתב שהוחלט על הקמת ועדה מיוחדת, "אשר תגיש הצעה לשינוי השמות הלועזיים של כמה שכונות בירושלים (הנושאות עדיין שמות כאלה) בשמות עבריים". כך, בנימה מקצועית-טכנית נטולת התלהבות וללא כל דיון מעמיק במשמעות, הרוויחה הוועדה עוד קצת זמן. בחודשים שחלפו לא מצאה העירייה זמן מתאים לכינוס הוועדה החדשה. פעם אחר פעם עלה הנושא על סדר היום שלה, ופעם אחר פעם נדחה לישיבה הבאה.

עמק רפאים

הפרשה הגיעה לסיומה רק בחגיגות העשור למדינת ישראל - בתום כמעט עשר שנים של בקשות, תחינות ונזיפות של הוועדה הממשלתית. חגיגות העשור התפרסו על שנה שלמה, נחוגו בשלל אירועים, ומבחינת השלטון היו אמצעי לקידום מטרות ומפעלים לאומיים. אחד מהם היה פרויקט עיברות שמות השכונות בירושלים. במכתב ששיגר אשל מהוועדה הממשלתית באוקטובר 1957, כתב ליו"ר הוועדה העירונית: "מאוד אודה אם תואיל להודיעני על התקדמות בעבור שמות השכונות... האם לכבוד עשור המדינה נזכה לשמות עבריים לשכונות שבירושלים?"

השינוי המיוחל התרחש כמעט שנה אחר כך. ב-20 ביולי 1958 אישרה מועצת העיר, סופית, את שמותיהן העבריים של השכונות: מוסררה הפכה למורשה, קטמון היתה לגונן, בקעה לגאולים, המושבה הגרמנית והיוונית הפכו לעמק רפאים ואבו-תור לגבעת חנניה. ומה עם טלביה? היא קיבלה את השם "קוממיות", שם מהמקורות, שמסמל את שאיפת היהודים לעצמאותם ולחוסנה של המדינה החדשה.

לאשל לא היה פנאי לחגיגות. בעוד העירייה דנה באישור השמות החדשים של השכונות, הוא דילג ליעד הבא. הפעם היתה זו נזיפה בראש העיר ירושלים, גרשון אגרון, על השימוש בשם "עמק המצלבה". כך כתב לו ב-1958: "בהזדמנות קודמת הפנינו את תשומת לבך לטעות שבשימוש בשם הבדוי ?עמק המצלבה'. ועדת השמות הממשלתית קבעה לעמק זה את השם ?עמק רחביה'. אמנם המנזר נקרא ?מנזר המצלבה', אולם לעמק לא היה מעולם לא שם ערבי ולא שם אנגלי; גם נוצרים וגם מוסלמים לא קראו לו ?עמק המצלבה', לפני קום המדינה לא היה קיים שם זה, וגם כיום אינו קיים... יש להשתמש בשם שנקבע: עמק רחביה. אנא הורה את הדבר לכל מחלקות העירייה: לחינוך ותרבות, ליחסי ציבור, לוועדה השמות, וכו'".

מסקנתה של שירה וילקוף, שאיתרה את המסמכים ההיסטוריים האלה, היא ש"בסופו של דבר זה מאבק על תודעה. השפה שבה נקרא שמו של המקום אומרת מי בעל הבית". המסמכים, לדבריה, יכולים ללמד דבר או שניים את ועדת השרים החדשה לענייני השמות.

אחד מחברי הוועדה, השר ישראל כץ, אמר השבוע שקביעת השמות "צריכה להיות על בסיס ציוני". וילקוף, מצדה, תהתה "במה כץ ציוני יותר מקברניטי העיר ירושלים של ראשית ימי המדינה, שהיו מסוגלים להכיל את השמות הערביים של השכונות?". לדבריה, "הקרב על השמות בירושלים הוא הקרב על ההגדרה של ?הישראליות' כיום, על המונופול להכריע אלו קבוצות מוכלות בה ואלו מודרות ממנה. לתוך השאלות האלה בדיוק נכנסת ההיסטוריה שחושפת את ריבוי הקולות של העבר, ובכך מאפשרת לנו לבחון את המגמה העכשווית המצמצמת והחד-ממדית באופן מפוכח ומודע".

כך או כך, סיכמה, "הפרשה הזאת היא עדות נוספת לעוצמה הרגשית שמעוררת העיר הזאת ולמאבק המתמיד על זהות לאומית וריבונות. מאבק, שניכר דווקא בפעולה היום-יומית, האגבית והנייטרלית לכאורה, של ?סימון המקום' באמצעות השם".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו