בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

מאבק צודק

קראתי את סיפורה של חנה זהר וקו לעובד (מוסף "הארץ" 8.7). אני מלאת הערכה והערצה לאשה זאת, שנלחמה ועדיין נלחמת למענם של משוללי הזכויות והחלשים בחברה, אלה שמעסיקיהם מתעמרים בהם בחסות מדינתנו.

חנה זהר מראה לנו איזה חברה חומרנית, נצלנית, אכזרית ולא מוסרית צמחה כאן. מאבקה הצודק מאין כמוהו - נושא לבסוף פרי. אבל הדרך עדיין ארוכה.

חנה זהר הנה צדיקה בסדום.

ליאורה מור

תל אביב

הצלחה אדירה

הראיון עם חנה זהר, מייסדת קו לעובד, עם פרישתה מניהול העמותה לאחר 20 שנים, מזכיר לנו שוב את אחת הרעות החולות בחברה הישראלית: היחס המבזה, הפוגעני והמנצל, המלווה בגזענות בוטה, של בעלי השררה הכלכלית והשלטונית אל החוליות החלשות במדינת ישראל.

גם בתחום זה אנחנו רואים את טביעות האצבעות המשחיתות של הכיבוש. שהרי הכל התחיל בעובדים הפלסטינים, שעבדו לעתים בתנאי עבדות, כולל עבודת ילדים, שכר נמוך וללא זכויות סוציאליות, ומשם זה המשיך למהגרי העבודה, לפליטים, ובסוף, כפי שקורה בכל התחומים, זה מגיע גם אל יהודים בשכבות ההכנסה הנמוכות, בין שמדובר בניצולי שואה ובין שמדובר במאבטחים בקניונים.

עד כמה חמור המצב אנחנו למדים מהקנוניה המשותפת של מרכזי הכוח - המעסיקים, הממשלה וההסתדרות - שעשו יד אחת לביזוי כבוד האדם העובד. מאחר שגם אני הייתי פליט, אני תוהה על המקורות העכורים שמהם שואבים קברניטינו (שהם גם קברנינו) את תעצומות הנפש לאכזריותם המתמשכת. כיבוש וגזענות כבר אמרתי, ואליהם יש להוסיף את הקפיטליזם החזירי ותסמונת הילד המוכה שהפך להורה מכה, שמכה ללא רחמים בחברה הישראלית.

כמה מייאש לראות את מוכי החברה הישראלית, עובדי חברות כוח אדם נצלניות, ממשיכים להצביע בעד נוגשיהם. הכיצד קורה שניצול השואה שחי בעוני מנוון, מנקה הרחובות, הפקידה הזמנית בבנק, לא מתקוממים לנוכח המיליונים שבעלי השררה עושים על גבם?

התשובה נעוצה בהצלחה האדירה של שטיפת המוח הצבאית-ביטחונית. העיקר שדופקים את הערבים. ושאפו לחנה זהר ושאר ארגוני זכויות אדם, שהם קרן אור באפלה.

גדעון ספירו

תל אביב

מרגוזה מרגיז

מילא שעיתונאי שוגה. בכתבה על בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (מוסף "הארץ" 8.7) כותב שי פוגלמן "בית הקברות הישן של יפו, הנמצא כיום ברחוב מרגוזה בשכונת עג'מי". שם הרחוב המלא הוא רבי יהודה מרגוזה ואין השם מרגוזה שם משפחתו או כל שם אחר של אותו ר' יהודה. רגוזה היה בפי הוונציאנים שמה של העיר דוברובניק שבקרואטיה, שהיתה תחת כיבושם, משם הגיע רבי יהודה לארץ וחידש את היישוב היהודי ביפו. לכן הוא נקרא רבי יהודה מ(העיר)רגוזה.

אמרנו מילא שעיתונאי טועה. אבל עיריית תל אביב? בשלט הרחובות של יהודה מרגוזה ויפת כתוב בעברית השם מרגוזה - וכל אחד יכול לנחש את הניקוד הנכון. אבל בכיתוב הלועזי באותו שלט כתוב, אוי לאותה בורות: Marguza. המציאו לו שם משפחה.

שמואל גביש

תל אביב

הכל נזיל

אם למישהו היתה אשליה שמפלגת העבודה מסוגלת להתחדש או להשתקם ולהוות גוף אופוזיציוני משמעותי לשלטון הימין, הרי הכתבה על עמרם מצנע (מוסף "הארץ" 1.7) לא השאירה מקום להרבה אופטימיות. אנו למדים ממנה שמפלגת העבודה אינה אלא אוסף של כמה אנשים שכל אחד מהם חושב שהוא ראוי להנהיג ולמעשה אף אחד מהם אינו בעל התכונות להנהגה.

אני מבין שמצנע נואש מהאפשרות שיזכה בבחירות וברוב ייאושו הוא יורה לכל הכיוונים. צריך לומר שביקורתו, הן על מתחריו והן על מוסד הפריימריז, מוצדקת בהחלט, אך ההסברים שלו לנטישת ראשות המפלגה לאחר הבחירות ב-2003 לא משכנעים. אני הייתי פעיל למענו באותה תקופה והרגשתי נבגד על ידו.

בכתבה נשמע מצנע כאדם נאיבי שנופל פעם שנייה לפח שטומנים לו עסקני המפלגה, ה"פואדים" למיניהם. נראה ששיכנעו אותו לרוץ כ"אדם היחיד המסוגל להציל את המפלגה" והבטיחו לו בחירה כמעט אוטומטית ועכשיו הוא נזרק לכלבים או להתמודד כמו כולם.

שיטת הפריימריז הנהוגה היום אכן פסולה, אך צריך לזכור שעברו הזמנים שבהן מפלגות נתמכו על ידי גוף יציב ונאמן של חברים. היום הכל נזיל. דרך לתקן במידת מה את השיטה היא לקבוע תקופת צינון של מספר שנים, שרק לאחריה רשאי חבר המפלגה להצביע. ניתן גם לאפשר ליו"ר המפלגה לבחור אישית או בשיתוף עם צמרת המפלגה חלק מהמועמדים לכנסת.

יצחק מסינג

קרית אונו

עזרה חיונית

יש איזו סתירה פנימית בדברים של פרופ' אליס שלוי (מוסף "הארץ" 1.7), אשה מרשימה לכל הדעות. כפמיניסטית היא טוענת שהשוויון בין המינים בתחילת הציונות היה למעשה מיתוס, ומה שסיפרו החלוצות על עבודתן לצד הגברים בסלילת כבישים, לא נכון. "ברגע שהן התחילו ללדת ילדים הן הלכו להיות מטפלות, גננות ומורות והיתר זו רמאות עצמית", היא טוענת.

אבל ככל שהדברים נוגעים לה אומרת שלוי ש"מאחורי כל אשה מצליחה עומד גבר תומך. בלעדי משה שעזר ותמך ופירגן לא הייתי יכולה לעשות את זה". אמנם ייתכן שמאחורי כמה וכמה נשים מצליחות לא עומד גבר, אלא דווקא אשה (אם, אחות וכן - בת זוג), אבל גם הקביעה שלה עצמה מתרסקת בתשובתה על השאלה "ומי טיפל בילדים?" והיא עונה: "משה היה שותף לכל מה שעשיתי, אבל תמיד היתה לנו עזרה בבית".

אהה. בהנחה שה"עזרה" הזאת היתה עובדת שכירה, הרי מתברר שגם מאחורי ההצלחה של פרופ' אליס שלוי עמד לא רק גבר, אלא גם אשה. ואני מרשה לעצמי להאמין שתרומתה של אותה אשה להצלחתה היתה חיונית לא פחות מתרומתו של בעלה. על יחסי האי-שוויון שהתקיימו בינה לבין אותה "עזרה" לא כאן המקום לדון.

שרית אלקלעי

באר שבע

מסר לאו"ם

ככל הזכור לי אלטלנה הגיעה לחופי הארץ בזמן ההפוגה, שבה אסור היה למי מהצדדים להכניס נשק. כך, שמלבד המסר לאצ"ל ולפלמ"ח שלא יהיו פה צבאות פרטיים (מוסף "הארץ" 24.6), היה בהטבעת האונייה גם מסר לאו"ם: הממשלה לא תתיר להפר את הסכם ההפוגה.

כמובן שזה נעשה אחרי שרוב הנשק כבר פורק מהאונייה בחוף כפר ויתקין.

עמוס גבירץ

שפיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו