בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארץ המראות

תערוכתו של הצלם הלמר לרסקי המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל מתקבלת בזרועות פתוחות. אבל ב-43', התערוכה שלו נכפתה בעורמה על מוזיאון תל אביב. ותודה לחבר הטוב אלברט איינשטיין

תגובות

המכתב שכתב אלברט איינשטיין היה חסכני במילים: "היהודים בימינו הם קהילה לאומית, יותר מאשר קהילה דתית. שימור האופי, ככל שהוא קשה, עונה למשאלת לב רבת עוצמה. אנו רוצים להבין באורח חי למה אנו מתכוונים כאשר אנו אומרים 'אנחנו'. יהי רצון שמשאלה זו תעלה יפה בידי האמן". המכתב נחתם במילים המודגשות, "אלברט איינשטיין להלמר לרסקי" - מגדול המדענים היהודים, אל גדול הצלמים היהודים של התקופה.

את המכתב של איינשטיין מצאתי לפני למעלה מעשר שנים במסגרת מחקרי המתמשך על לרסקי. הוא נכתב בברלין - לא ברור מתי בדיוק - והתייחס לסדרת הצילומים "ראשים יהודיים" שצולמה בארץ ישראל. הלמר לרסקי, שנולד ב-1871 בשטרסבורג בשם ישראל שמוקלרסקי ועבד בארצות הברית ובגרמניה, הגיע לארץ לראשונה ב-1931, והחל לצלם את אותם דיוקנאות. כעבור שנה עבר לחיות בתל אביב.

לא ברור מתי הכירו לרסקי ואיינשטיין. ייתכן שהקשר נוצר ב-1933, כששניהם פירסמו מאמרים בגיליון של המגזין הצרפתי "Temoignages De Notre Temps" (עדויות של זמננו), שהוקדש לנושא "היהודים". באותו גיליון חשף לרסקי שמונה תצלומים מהסדרה שאמורה היתה להתפרסם גם בספר, עם הקדמה מאת איינשטיין. אולם בסופו של דבר, הספר לא יצא לאור. לרסקי הסביר כעבור שנים, שההוצאה, Arts et Metiers, חזרה בה בשל התחזקות האנטישמיות כבר באותה התקופה.

אבל מעת לעת נשלף המכתב הקצר של איינשטיין, כדי לשכנע את אנשי המוסדות הלאומיים הציוניים, שבעבודתו של לרסקי אין רק תועלת תעמולתית למען הרעיון הציוני, אלא גם איכות אמנותית של ממש. הפעם הראשונה היתה כעבור עשר שנים כמעט, בראשית 42', עת ניסו אנשי מחלקת התעמולה של קרן היסוד לשכנע את הנהלת מוזיאון תל אביב להציג תערוכה מגויסת, בעלת אופי לאומי.

למרות חשיבותה הרבה של הקרן, שהיתה אמונה על גיוס כספים להסתדרות הציונית ולפעולות הלאומיות, המוזיאון לא התמסר לבקשה. משה שלוש, יו"ר הוועד הפועל של המוזיאון כתב לדירקטוריון קרן היסוד, שהתערוכה "תעמולתית ולא אמנותית. דעת הקוריטוריום (צוות האוצרים) היא שזו תהיה סטייה ממסלולה, אם תרשה תערוכה שכזאת, אשר אינה מתאימה בהחלט לעקרונות ולמטרות של המוזיאון".

אולם לאחר שהמכתב נשלח, התברר שקרן היסוד כבר פירסמה בעיתונות מבעוד מועד את דבר קיומה של התערוכה "לנשק ולמשק", ובה גולת הכותרת: תצלומיו של לרסקי. בעקבות כך, המוזיאון נכנע ללחץ.

שלוש שב וכתב אל דירקטוריון הקרן: "היות ואין בדעתנו לפגוע בחשיבותה של קרן היסוד... נאלצים אנו נגד רצוננו להסכים באופן יוצא מהכלל להרשות את סידור תערוכתכם במוזיאון ומובן מאליו, אחרי הסכמת מנהלי המוזיאון בדבר טיב המוצגים מטעמים אמנותיים. וזאת למען צאת בכבוד מהסבך, אשר אתם בעצמכם אחראים לו".

כדי לרכך את האווירה ששררה בקרב מנהלי המוזיאון בעקבות התערוכה התעמולתית שנכפתה עליהם, מיהרו מזכיר הדירקטוריון של קרן היסוד, ליאו הרמן, יחד עם חבר הדירקטוריון ארתור מנחם הנטקה, לשלוח מכתב למנהל האמנותי של המוזיאון ד"ר קרל שוורץ, ולמנהל האדמיניסטרטיבי משה קניוק: "תערוכה זו מוקדשת לתיאור התפקידים והפעולות של היישוב בשעה זו בשטח המשק והנשק... אין בדעתנו להעלים כלל את מטרתנו התעמולתית, אולם מאחר שנתעוררו חששות מסוימים, עלינו להדגיש כי את תעמולתנו אנו רוצים להגיש בצורה אמנותית גבוהה... סימן לכך, שחלק ניכר בתערוכה יתפסו צילומי הטיפוסים של הלמר לרסקי. מהי ההערכה האמנותית שצילומי לרסקי מצאו בעולם, אפשר ללמוד מתוך שני המכתבים שהעתקתם רצופה בזה: אחד מן המוזיאון האמנותי בפילדלפיה והשני מאת פרופ' אלברט איינשטיין".

התערוכה "לנשק ולמשק, פני עם וארץ - תערוכה אמנותית של קרן היסוד", הוצגה בסופו של דבר במוזיאון תל אביב ב-43'. היו שם מונטאז'ים שתיעדו את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ואת התפתחות היישובים היהודיים; תצלומי אוויר של יישובים יהודיים שצולמו על ידי הצלם הציוני בה"א הידיעה, זולטן קלוגר; ותצלומי דיוקן של חיילים יהודים שצילם לרסקי.

מה עם ילידי הארץ

כיצד הופקה הסדרה "חיילים יהודים"? תחילה העביר לרסקי לקרן היסוד כמה דוגמאות של דיוקנאות חיילים וחיילות שצילם ביוזמתו, ואשר "עשו רושם רב על כל רואיהם", כפי שהגדיר זאת י' קלינוב ממחלקת התעמולה של הקרן. לאחר מכן, סייע לו באיתור החיילים ראובן בורשטיין (ברקת), שלימים הפך ליו"ר הכנסת, ואז היה מזכיר הוועד הארצי למען החייל היהודי, ארגון שסייע לחיילים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי. בכל פעם, הוא שלח ללרסקי כמה חיילים.

התצלומים צולמו על גג ביתו של לרסקי ברחוב דיזנגוף 16 בתל אביב. כמו בתצלומי הדיוקן המוקדמים שלו, למשל בסדרה "ראשים יהודיים", הוא השתמש במראות למיקוד אור השמש על פני החיילים המצולמים. הטכניקה הזאת יוצרת ניגודיות חזקה בין אזורים מוארים ומוצלים, והפכה לאחד מסימני ההיכר של עבודותיו של לרסקי. את השיטה הייחודית הוא פיתח כבר בגרמניה בעקבות עבודתו בתיאטרון, והיא זיכתה אותו בהערכה, הוקרה ופרסום. האור הבוהק של ארץ ישראל רק הגביר את עוצמת הדיוקנאות, ובמסגרת התאחדות הצלמים המקצועיים בארץ ישראל, לימד לרסקי צלמים אחרים את השימוש במראות.

אותן שיטות שימשו את לרסקי גם לצילום חלוצות וחלוצים, ההתיישבות בקיבוצים וידיים עובדות - המוצגים כעת במוזיאון ישראל. כתב ידו האמנותי גויס להעצמת המסרים הציוניים: עבודה והגנה עברית, כיבוש השממה והפיכת הפירמידה הגלותית. תצלומים רבים צולמו מלמטה, להאדרת דמותו של המצולם, שתמיד נראה מאושר, בתנופת עבודה או בהגנה על המולדת. מהלקסיקון הזה נעדרו מראות של קושי, ביקורת, או תזכורת לנוכחות פלסטינית.

במהרה הפך לרסקי לצלם מרכזי בקידום ושיווק המפעל הציוני, והוא יזם פרויקטים שתרמו להארתו באור אידילי וחיוני. יחד עם צלמים שהמשיכו את דרכו, הוא תרם להבניית הדימוי של "היהודי החדש" בארץ ישראל, ולחלחולם של דימויים חזותיים ציוניים למרחב הציבורי והפרטי. פועלו של לרסקי התקבל בברכה בקרב אנשי מחלקות התעמולה של המוסדות הלאומיים, שעשו שימוש מתוחכם בצילום, גרפיקה וקולנוע, ליצירת שפה לאומית חזותית, שיצרה תודעה לאומית חדשה.

הסדרה "חיילים יהודים" מנתה 120 תצלומי דיוקן של חיילים וחיילות, כולם מקרב המהגרים החדשים שהגיעו לארץ. מתוכה הוצגו במוזיאון 50 דיוקנאות. י' שפרינצק (כנראה יוסף שפרינצק, חבר ההנהלה הציונית בירושלים באותה עת) קבל בפני מזכיר הדירקטוריון הרמן, שהמצולמים נותנים ביטוי לקיבוץ הגלויות, אך "בין הראשים של לרסקי אין מקרב ילידי הארץ". "הביקורת כמובן צודקת", השיב לו הרמן, "אתה יודע כמה דרשתי שישלחו אל לרסקי חיילים מילדי הארץ. והצטערתי מאוד על שהדבר לא עלה בידינו... לנוער שלנו אין הבנה לדרישות כאלה".

לפתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב התייצבה השמנה והסולתה הציונית והאקדמית: בכירי הסוכנות היהודית, בהם היו"ר דוד בן גוריון, וכן אליעזר קפלן, הרב יהודה לייב פישמן מימון ודב יוסף; אנשי הוועד הלאומי - יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, הרב משה אוסטרובסקי, הנרייטה סאלד; ונכבדי האוניברסיטה העברית - פרופ' יהודה לייב מגנס ופרופ' אברהם הלוי פרנקל, אם להזכיר רק כמה מהשמות.

בפתיחת התערוכה שיבח הרמן את פועלו של לרסקי: "אנו רוצים להראות שאין לך תעמולה טובה למפעלנו מזו שנעשית בדרך האמנות האצילה והטהורה ובלי הפשרות הרגילות. תערוכה זו תדבר אל לב כל אלה שעיניים להם לראות ולב להרגיש. אם עלה בידי ובידי עוזרי, מכנר ווליש, להכין תערוכה שתוצג לא רק בתל אביב, ירושלים, חיפה, אלא גם בלונדון, ניו יורק, יוהנסבורג ובואנוס איירס (התערוכה אכן הוצגה בערים אלה), לפני יהודים ובלתי-יהודים ותשמש עדות וקול קורא, הרי על כך אנו חייבים תודה בראש ובראשונה להלמר לרסקי.

"זה שנים חי בינינו בעיר הזאת גדול אמני הצילום בימינו, הלמר לרסקי, ידוע ולא מוכר. בעת שערך את תערוכתו בלונדון באוגוסט 1938 קראה לו העיתונות האנגלית בשם 'האפוסטל (השליח) של האור'... הלמר לרסקי נמנה ב-30 השנה האחרונות עם ארבעת או חמשת האמנים הגדולים ביותר של הצילום באירופה ובאמריקה. מה שיצר לרסקי עכשיו, יכול אולי להיחשב כיצירתו הגדולה ביותר: קלסתר פניו של החייל היהודי".

בחזרה לציריך

האם לרסקי עמד במשימה שהגדיר לו איינשטיין, להבין מיהו הלאום היהודי? תשובה חלקית לכך נמצאת בביקורת שפירסם - כנראה ב"הארץ" - מבקר האמנות ד"ר חיים גמזו. "ראשי חיילינו וחיילותינו מהווים, לכשהם לעצמם, אנציקלופדיה עשירה ומגוונת של גזעים", כתב. "מחרוזת דיוקנות זו יכולה לשמש הוכחה חותכת לאבסורדיות של הטענה כי היהודי הוא במובן הפיזיונומי - שמי טהור. ולעומת תערוכות הכזב והכיעור של הנאצים, יש להראות תריסר תמונות של לרסקי והן תהפוכנה ללעג ולקלס את כל ה'אידיאולוגיה' המנוולת על עליונותו של הגזע אשר העלה אל שיא השלטון עדת סדיסטים ומטורפים, אשר עשה לאלילו מריונטה היסטרית ולראש דבריו: אפולו חיגר".

ומחדד ומוסיף ד"ר גמזו: "התימני מצנעא ועדן, הפולני מלודג', הליטאי מסלובודקה, הצ'כי מברטיסלבה וה'יקה' מברלין. כל אחד והדי ארץ מולדתו על פניו, ועיניו היהודיות העמוקות, כי הרוב היהודי הוא בעיניים... אי אפשר לעבור בשוויון נפש על יד הפורטרטים הללו. זאת היא תעודה אנושית ולאומית כאחת. אין לחיילינו פרצוף של קלגסים אשר מקצועם בכך, אלה הם בחורים יקרים שעד לפני זמן לא קצר התהלכו בינינו, חיו עמנו... והגורל שיווה לפניהם מין הוד של תקיפות, מין הדר של גאווה".

לרסקי עבר להתגורר בארץ ב-1932, כשכבר היה בראשית שנות ה-60 לחייו, שם דבר בגרמניה ובעולם כצלם סטילס וכאיש קולנוע. קהילת האמנות המקומית קיבלה אותו בזרועות פתוחות כזקן השבט, והוא זכה להערכה רבה בקרב אנשי מחלקות התעמולה של המוסדות הלאומיים שהוקירו את התגייסותו. צימאונם למוצא פיו וניסיונו העשיר כאיש העולם הגדול, קיבלו ביטוי במימון שקיבל להפקת עבודותיו.

בין השאר, הקים לרסקי את הסדנה לקולנוע של ההסתדרות, וביים כמה סרטים מגויסים, בהם "עבודה", "מנגינה עברית", "הדסה" ו"אדמה". את ההערכה הרבה שלה זכתה עבודתו הציונית, רתם לרסקי לקידום מעמדו בעולם. במכתב שכתב להרמן ב-45' (ושאליו שוב צירף את מכתבו של איינשטיין), ציין לרסקי שהעניין הרב שיש בעולם לנושאים יהודיים ולהתיישבות היהודית בארץ, גם בעקבות התערוכה "לנשק ולמשק" שהוצגה בניו יורק, עשוי לעורר התעניינות ביצירתו בקרב אנשי אמנות ומוציאים לאור.

אולם זמן קצר לפני קום מדינת ישראל, עזב לרסקי את הארץ לציריך, שם מת בשנת 56'. מדוע עשה זאת, לאחר שהתגייס לקידום הרעיון הציוני? הדבר נותר כחידה. חוקרים ואנשי מקצוע, אינם יודעים לקבוע זאת בוודאות, ולהשערותיהם השונות אין סימוכין של ממש. היו שסברו שהמלחמה הצפויה הפילה עליו מורא, ובשל גילו המתקדם - הוא היה אז בן 77 - החליט לעזוב. אחרים הצביעו על העובדה שמרגע ששקע האבק באירופה, נסללה הדרך לחזרתו לחיים האירופיים שחסרו לו, ושכמו ייקים רבים אחרים, הוא לא באמת נקלט בלבאנט. היו שהצביעו על חזרתו לשווייץ של חברו, איש התיאטרון ברטולט ברכט, שעוררה אצלו שוב את יצר הנדודים.

וייתכן שהתגייסותו לרעיון הציוני לא היתה מלאה, כפי שמציעים מחקרים שונים (יש הסבורים כך גם בנוגע לזולטן קלוגר, שעזב את ישראל זמן קצר לאחר הקמתה). רמז לכך שלרסקי אולי לא הזדהה לחלוטין עם המטרות הציוניות, אפשר למצוא בסדרה "ערבים ויהודים" מ-1932-1933, שאותה צילם עוד לפני שהחל לעבוד עם המוסדות היהודיים, והיתה שונה ברוחה ובמסריה מתצלומיו התעמולתיים. לרסקי הציג בה ערבים, והעניק להם כך נוכחות נדירה בשיח הציוני - שבדרך כלל התכחש אליהם. עבודותיו הציגו אפשרות שכמעט לא נדונה, של קיום משותף.

כאשר עזב לרסקי את הארץ, הוא לא לקח עמו רבים מתוצרי מפעלו הציוני, שהכילו בין השאר תשלילי זכוכית בגודל 30x24 ס"מ, ככל הנראה בשל כובד משקלם. במקום זאת השאיר אותם, כפי שידוע עד כה, בידי שני חברים. אחד מהם, דן הופנר, שלימים הפך למנהל בצלאל, האמין, בצדק, שאוצרות אלה צריכים להפוך לחלק מנכסיה של החברה הישראלית וללמד על ראשיתה של התרבות הלאומית הישראלית, ולכן מקומם במוסד מוזיאלי ציבורי. הוא תרם את התשלילים שהיו ברשותו למוזיאון ישראל, ומהם הופקו הדפסות חדשות המוצגות היום במוזיאון. *



הלמר לרסקי. עזב את ישראל בגיל 77



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו