בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיסריח אבל טוב

בגיל 78 מסרב שמואל מור להיפרד מעסקי המו"לות. האיש שייסד בשנות השישים את השבועון הפורנוגרפי "בול" ונשלח לכלא באשמת ריגול חמור, מתגורר עכשיו בהתנחלות בשומרון ומפיק אלבומים של היסטוריה משפחתית על פי הזמנה. רק אל תשוו אותו ליו הפנר מ"פלייבוי", ג'ק לונדון דווקא יותר מזכיר לו את עצמו

תגובות

בשעת ערב, בתום ראיון בקפטריה בבית החולים בלינסון, שמואל מור בן ה-78 נמרץ מתמיד, כאילו לא שיחזר את תולדות חייו במשך חמש שעות; כאילו לא קיבל לפני השיחה עירוי דם ממושך נגד מחלת האלרגיה הנדירה שממנה הוא סובל. מור, יזם בלתי נלאה, מזנק מכיסאו אל היציאה מבית החולים, כדי להמשיך לעמול בביתו על פרויקט ההוצאה לאור הנוכחי שלו.

בסיפוריו של האיש, שהביא לישראל את העיתונות הצהובה והפורנוגרפית, מתערבבות אמת ובדיה עד שלפעמים קשה להפריד ביניהן. קשה גם למצוא עקביות או מחויבות לאידיאולוגיה כלשהי בביוגרפיה של מור. ב-1948 הוא סירב לפקודה לפנות את ערביי לוד, אך עבד כעבור כמה שנים בעיתון "חירות" ומתגורר כיום בהתנחלות בשומרון "מסיבות בריאותיות"; הוא בעל השקפות קומוניסטיות אך מאז שנות השישים יש לו עסק משלו, ועובדיו טוענים שהיה מקמץ ומאחר בתשלום משכורותיהם; עיתונו חשף פרשיות מין שבהן היה מעורב שר הביטחון משה דיין, אך גם ניצל נשים (כולל קטינות) והציגן בצילומים פורנוגרפיים מבזים.

"להיות אנטי-ממסדי נותן לכל מיני אנשים הרגשה שהם חשובים", אומר מור. "אני אף פעם לא הרגשתי את עצמי חשוב. כתבתי סיפורים, אבל לא עשיתי את זה כדי לדפוק את הממסד, עשיתי את זה כדי למכור עיתונים". מור כתב שני ספרים, שאחד מהם, "סופרמרקט האשליות", זכה בפרס אקו"ם ב-1959, אבל את עיקר פרסומו קנה כמי שהקים וערך את השבועון הפורנוגרפי-סנסציוני "בול" בשנים 1965-1972 והיה בעליו עד סגירתו ב-1989. הוא הוציא לאור את שבועון הבידור "לאב" ואת העיתון הפורנוגרפי "איקס", הקים את הוצאת ספרי הכיס "טופז" שתירגמה את ספרי הבלש של מיקי ספילאני, הוציא עשרות חוברות ועיתונים פורנוגרפיים כמו גם אלבומי ניצחון בתום מלחמת ששת הימים, חוברות פרסומיות ואנציקלופדיה למין.

הוא לא בחל באפשרויות עסקיות מסוג אחר, בתקווה (שנכזבה) להתעשר. הוא ניסה לייצא ורדים לרוסיה ולפינלנד, לייבא קרטון מיוון, לייצא עגבניות לאבו דאבי. בין לבין בילה 135 יום בכלא באשמת ריגול חמור בגין כתבה שבה חשף את מעורבות ישראל בהתנקשות באיש האופוזיציה המרוקאי מהדי בן-ברקה ב-1965. במשך הקריירה שלו הוגשו נגד מור כתבי אישום בעבירות הונאה מסוגים שונים, לשון הרע, מס הכנסה ופרסום תועבה. מרוב ההיתקלויות עם החוק הצליח להיחלץ בלי פגע.

שני שערים אחוריים

"כתב עת שכמעט אינו ידוע מחוץ לישראל ונראה שאין משקלו רב בארץ עצמה. הוא מודפס בדפוס גרוע על נייר גס, משופע תצלומי עירום אקסטרווגנטיים, הוא ערוך בעברית סלנגית ולא אכפתית" - כך תיאר "ניו יורק טיימס" את "בול" במאמר מערכת שעסק במעצרם של עורכי העיתון, שמואל מור ומקסים גילן, באשמת ריגול חמור ב-1966. השילוב שבין עיתונות לוחמת לפורנוגרפיה זולה היה מוכר היטב למור מעבודתו בשבועון "העולם הזה". אולם, חזונו היה עיתונות צהובה יותר ומחויבת פחות לאידיאולוגיה. בגלגול מאוחר יותר של עיתונו, כשנקלע לקשיים, נעשה מחויב פחות ופחות גם למציאות.

מור התאהב בעיתונות הצהובה כשביקר באנגליה ב-1956. "יצא לי לראות את 'דיילי אקספרס'", הוא מספר, "ופתאום נפלו העיניים שלי על כותרת: 'אשתו של ראש הממשלה נעצרה בחשד לקלפטומניה'. אל תשכח שהייתי עיתונאי מתוסכל ורציתי למכור, פשוט רציתי למכור עיתונים".

"העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי הגביל את צילומי העירום לשער האחורי, בעוד שהשער הקדמי הוקדש לעיתונות לוחמת; חזונו של מור היה עיתון עם שני שערים אחוריים, ועם פורנוגרפיה בוטה יותר. "ל'בול' לא היתה מגמה פוליטית ולא היה כיוון פוליטי", הוא מדגיש.

מור החל להוציא לאור את העיתון ביחד עם יצחק גוטמן, המו"ל של החוברת "תשבצון" שבהמשך הקים אימפריית תשבצים באנגליה והיה למיליונר. שותפו השני של מור היה המשורר ואיש השמאל מקסים גילן. "בול" לא היה רק עיתון פורנוגרפי. כדי למכור יותר עותקים פירסם העיתון ידיעות חדשותיות, קצתן אמיתיות וקצתן פחות, שלא הופיעו בעיתונים אחרים. "המשכנו את אותו כיוון צהוב ש'העולם הזה' התחיל ממנו", אומר מור, "אבל מאחר שאבנרי חלם על כבוד ותפקידים בכנסת והיה חבר של כולם, הוא היה נעצר לפני האורגזמה. 'העולם הזה' היה משגל נסוג. היו סיפורים שאבנרי לא היה מפרסם כדי לא להרוס את הקונסנזוס הלאומי, לי לא היה אכפת מהקונסנזוס הלאומי".

לא היתה ל"בול" שום אידיאולוגיה?

"אתה עושה את מה שאתה יכול לעשות. לפעמים אתה מכסח את מי שצריך והיה את מי לכסח, בעיקר אחרי ששת הימים והאורגיה של הניצחונות. אני לא רוצה להגיד ש'בול' קידם דמוקרטיה, הוא היה עיתון. אבל איך מוציאים מוגלה מפרונקל? צריך לחמם את המקום בנורה חשמלית. 'בול' היה בתפקיד של הנורה".

רק בגיליון ה-50 הצליח "בול" לשכנע ישראלית להצטלם בעירום. מור אומר שזה היה גיליון חגיגי, "פעם ראשונה שיש חתיכה ישראלית, מלצרית, על השער. חשבנו שאנחנו עולים על מכרה זהב - אמצע צבעוני עם ישראליות. בהתחלה שילמנו 50 לירות לבחורה על צילום, אבל אז עלינו עד ל-500".

איך שיכנעתם את הנשים?

"זה לא אני עשיתי, היו כתבים. הם היו מוצאים בחורה ואומרים 'זאת פראיירית'. אבל היו שני דברים שהתעקשתי עליהם: תצהיר שלה אצל עורך דין שהיא הסכימה, או הסכמה מההורים אם היא מתחת לגיל 18".

וההורים הסכימו?

"ההורים חתמו, הם חשבו על קריירה של דוגמנית וצדקו, כמה מהן הפכו לדוגמניות. לפעמים ההורים גם התחרטו והיו באים להתלונן, אבל לא היה להם מה לעשות אחרי שחתמו על הסכמה".

קטינות בעירום? זו עבירה די חמורה כיום.

"כששינו את החוק באמת הפסקנו. אבל מה חמור בזה? אתה חושב שמישהי שחושפת את השדיים שלה עושה מעשה רע?"

אולי מי שמפרסם עושה מעשה רע?

"אני לא רואה בזה שום בעיה מוסרית. נערה מבוגרת שחולמת על קריירה של דוגמנות יכולה להתקדם ככה. היו אצלנו גם מלכות יופי, שחקנית ידועה - בלי כוונה שימשנו קרש קפיצה".

שאחר כך מתביישים בו.

"בוודאי שמתביישים - להצטלם בשביל חמישים לירות?"

אתה לא חושב שיש קשר בין פורנוגרפיה לאלימות נגד נשים?

"מין קשור לאלימות? עזוב אותי מההגדרות הפמיניסטיות האלה, תביא לי פמיניסטית ואני אראה לך פריג'ידית. אנשים שהמין שלהם בסדר הם לא אלימים. למה 'פלייבוי' בזמנו הפך להיות מה שהיה? הוא בא לחברה פוריטנית, שבה המלים זין וכוס היו בלתי אפשריות, ופתאום מתחילים לשבור את הקודים הוויקטוריאניים".

בחיים לא תהיה עיתונאי

אביו של מור, פרדסן משגשג, קיבל בזעזוע את פנייתו של הבן לעיתונות צהובה. "זה לא רק האבא", אומר מור. "באתי מאחת המשפחות הכי מכובדות מבחינת מעמד כלכלי וחברתי. 17 דורות של רבנים ותלמידי חכמים, סבא-רבא שבנה את פתח תקוה, ופתאום הבן מתחיל להשתולל. אבל כבר כשהייתי ילד כתבתי סיפורים והוצאתי את העיתון של הכיתה. אבא שלי היה אומר לי 'לך להשקות את הפרדס, תפסיק ללכלך נייר'".

כנער החלה תודעתו הפוליטית של מור להתפתח, והוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר. "עשיתי דברים נוראים מבחינת המשפחה שלי, באחד במאי 1946 הלכתי לתהלוכה עם דגל אדום". כעבור כמה חודשים התגייס לפלמ"ח, וגם שם היה נון-קונפורמיסט. הוא טוען שב-1948 סירב להשתתף בגירוש תושבי לוד הערבים.

"אחרי שכבשנו את לוד קמים בבוקר, ויש הוראה מיגאל אלון להעלות את הערבים על משאיות", הוא מספר. "תוך כדי שהחבר'ה מרכזים אותם אני מתחיל לצעוק עליהם, 'מה יש לכם, אנחנו נאצים? זה מעשה נאצי'. התעורר ויכוח, חצי היו בעד לגרש, חצי לא, כמעט הלכנו מכות. אמרתי שאני דופק מטול במנוע של המשאית אחרי שהערבי הראשון עולה עליה ואני שומע את המ"פ שלי, נחום, אומר לי 'בוא, אתה מקבל מעצר על סירוב פקודה'".

כבר אז הבנת את המשמעות של הגירוש?

"הרבה חבר'ה הבינו. בתנועת הנוער טיגנו לנו את המוח, דיברו על סוציאליזם ועל אחוות עמים, אז מבינים. איך אפשר לגרש בני אדם אחרי השואה? בדרך כלל הם ברחו, אבל לגרש זה משהו אחר".

אחרי שחרורו מהצבא החל מור לעבוד בעיתונות. בין היתר עבד בקול ישראל, "ידיעות אחרונות", "חירות", "ג'רוזלם פוסט" ולבסוף ב"העולם הזה", שם היה עורך טקסט ורכז מערכת. מור מספר שהקים את "בול" לאחר שאורי אבנרי פיטר אותו. "אבנרי קרא לי לחדר ואמר לי, 'מור, אתה בחיים לא תהיה עיתונאי. לך לעבוד עם אבא שלך. ככה התחיל בול'".

אבנרי אומר שמור לא השאיר עליו שום רושם מיוחד, לא כשעבד אצלו ולא כמתחרה: "לחשוב ש'בול' התחרה ב'העולם הזה', זה כמו שמקומון של בית שאן יתחרה ב'הארץ'". דן מרגלית, שלדברי מור היה "תלמיד" שלו ב"העולם הזה", משתומם על ההגדרה. "שמואל מור היה רחוק ביותר מלהיות מורה שלי", הוא אומר. "לא היו לי איתו יותר מדי קשרים. אני זוכר אותו כאדם דעתן - בעל דעות בכל עניין כמעט - אבל לא מישהו שהתעקש לעמוד על דעתו. בוודאי שלא מול אורי אבנרי".

הכותרת על שער גיליון 74 של "בול", שנועד לצאת לאור ב-11 בדצמבר 1966, זעקה: "סקופ! ישראלים בפרשת בן-ברקה? תעלולי הש.ב. הצרפתי". בתוך הגיליון התפרסם סיפור בדיוני על סוכני מוסד ישראלים שמתחזים לקולנוענים ומובילים את מנהיג האופוזיציה המרוקאי, בן-ברקה, אל מלכודת מוות שהכין לו בצרפת שירות הביטחון המרוקאי. הרמז היה ברור: המוסד קשור לרצח. עורכי "בול" חשבו שיוכלו להתחמק מעבירת צנזורה אם יצהירו שזה סיפור בדיוני.

מור אומר שהחליט לפרסם את הסיפור לאחר ששמואל תמיר, אז חבר כנסת מטעם חירות ו"תומך רעיוני ב'בול'", הטעה אותו ואמר לו ש"העולם הזה" עומד לפרסם את הפרשה. הוא אף טוען שקיבל לידיו פרוטוקולים שהעידו על החלטת ישראל לשתף פעולה עם חסן מלך מרוקו, חרף הנזק הדיפלומטי האפשרי ליחסים עם צרפת. הוא ראה בזה סקופ עיתונאי, אבל גם שירות לציבור. "אני הייתי נגד החיסול של בן-ברקה", מסביר מור. "למה אנחנו צריכים לשרת את האימפריאליסטים הריאקציונרים? צהובון או לא, 'בול' היה עיתון, ועיתונאי לא שומר בבטן ידיעות שחשוב לציבור לדעת. כולם פחדו לפרסם, אבל אנחנו חשבנו שמצאנו דרך. חשבתי שלא יקרה לנו שום דבר".

מור טוען ששלום כהן, שותפו של אבנרי בהוצאת "העולם הזה", דיווח ראשון למשטרה על פרסום הסיפור ב"בול". מיד לאחר מכן החלה המשטרה באיסוף כל עותקי הגיליון, שכבר היו בדרך לנקודות ההפצה, ואילו שני העורכים, מור וגילן, נעצרו בחשד לריגול חמור, עבירה שהעונש המרבי עליה הוא מאסר עולם. לאחר שהורשעו גזר עליהם בית המשפט המחוזי רק שנת מאסר, ואחרי שריצו 135 ימים בכלא קיבלו חנינה מהנשיא זלמן שז"ר.

שירותי הביטחון לא רצו להפסיק את הוצאתו של "בול", כדי לא לעורר תשומת לב לפרשה. לכן, טוען מור, איפשרו לו ולגילן להמשיך לערוך את העיתון מתא הכלא. "העבירו אותנו לאגף חדש ומרווח במעשיהו", הוא מספר, "הכתבים הורשו לבוא לביקורים ואנחנו כתבנו וערכנו. מנהל הכלא היה עומד לנו על הראש כדי שלא נאחר בהגשת העיתון לדפוס".

זמן קצר לאחר כליאתם התפרסמה פרשת "בול" בחו"ל, והוצגה כמקרה של פגיעה בחופש העיתונות. מאמרים וכתבות בזכות השניים פורסמו ב"ניו יורק טיימס", "ניוזוויק", "טיים" ובעיתונות הצרפתית. הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל שלח מברק תמיכה ואילו הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר ביקר אותם בכלא. "הוא בא והביע לפנינו את תמיכת שוחרי החופש בצרפת ובעולם כולו", מספר מור. "ישבנו במשרד של מפקד הכלא, הביאו קפה ועוגות, והמפקד ישב כדי לעשות צנזורה לשיחה, שמקסים ניהל עם סארטר בצרפתית. הוא כבר היה סנילי לגמרי ולא ידע על מה מדברים. הוא אמר שהיה רוצה לשמור על קשר מכתבים איתנו. אמרנו שאין בעיה ומאז לא שמענו ממנו".

כרובי במילואים

אחרי שיצא מהכלא מכר מור את חלקו ב"בול" כדי להקים עיתון יומי, "אקספרס", שיצא לאור במשך כמה חודשים בשנים 68'-69'. העיתון נכשל, לטענת מור בגלל דרישת הקהל לפרסומים חיוביים יותר אחרי המלחמה. מור נענה לדרישה בלי היסוס והוציא את "בול - אלבום הניצחון", שהיה לדבריו אחד הפרסומים הנמכרים ביותר שיצאו תחת ידו. "רק 'סודות האהבה', אנציקלופדיית חינוך מיני למבוגרים, עלתה עליו בתפוצה".

אחרי שנסגר "אקספרס" שב מור להיות מעורב ב"בול", שהצטמצם בהדרגה לממדים צנועים יותר. המערכת עברה מקומה שלמה בבניין, לדירה צנועה ברחוב טיומקין בתל אביב. כתבות רבות תורגמו מעיתונים בחו"ל והוצגו כאילו כתב אותן עיתונאי של "בול". גם התצלומים הפורנוגרפיים לא היו מקוריים, אלא הועתקו מעיתונים בחו"ל; למצולמות ניתנו שמות ישראליים וביוגרפיות פיקטיוויות.

איש השמאל רמי ליבנה עבד במערכת "בול" בתחילת שנות השבעים, עד שנאסר באשמת מגע עם נציג של ארגון פלסטיני. "ראיתי מודעה שמחפשים מישהו לעבודה בעריכה, אז באתי לפגישה במשרדי המערכת, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זו היתה דירה - שני חדרים ואיזה סלון. במשרד של שמואל היה שולחן גדול, כוננית ספרים חצי ריקה ומיטה; בכל מקום אתה רואה ערימות של עיתוני פורנו רך מכל העולם, משם גנבו את התמונות והמאמרים".

ועל מה דיברתם?

"הוא נתן לי כמה עיתונים של 'בול' לקרוא, ושאל אותי מה אני חושב. זו היתה הכתיבה הנועזת ביותר בעברית עד אז. הוא לקח מ'העולם הזה' את הצורך לכתוב בשפה קולחת, לא מתפתלת - שיהיה פתיח, שיהיו כותרות משנה, שהעיקר יהיה בהתחלה".

הכל היה כל כך מרשים?

"בכלל לא, הרבה היה חרא. הוא הראה לי איזה עיתון ושאל אותי מה דעתי. אמרתי לו 'זה נראה לי די חרא', אז שמואל מסתכל עלי ככה ואומר: 'תראה, הגישה שלי היא שאם אתה עושה חרא, אז שזה יסריח טוב, ואם אתה מוכן לעשות את זה אתה יכול להיכנס לעבודה'".

הדירה ברחוב טיומקין היתה בית חרושת למלים. צוות ובו לא יותר מארבעה עובדים הוציא לא רק את השבועון "בול", אלא גם את חוברת הבידור "לאב", את העיתון הפורנוגרפי "איקס", את עיתון הנשים "יסמין", עשרות חוברות פורנוגרפיות בשמות שונים וספרי כיס של 140 עמוד, שכל אחד מהם נכתב בשבוע של עבודה. מזכירת המערכת, שרה רז, מתארת את מור כ"קודח" באותה תקופה. "כל שבוע הוא היה בא עם רעיון חדש איך להתמליין. כל רעיון יותר מנותק מהמציאות מהקודם".

ליבנה מתאר את העבודה על "בול" כמלאכה ספרותית אינסופית שעשה ביחד עם הסופר מנחם פורטוגלי, בן זוגה של מזכירת המערכת. ל"בול" לא היו כתבים, אלא רק עורך ומשכתב שהמציאו כתבות וכתבו מחדש כתבות מתורגמות מעיתוני חו"ל, שפורסמו תחת שמות הכתבים הרבים והפיקטיוויים של העיתון. "בנינו דמות לכל אחד מהכתבים", מספר ליבנה. "היה משה כרובי, שהיה כתב משוטט ברכבות באירופה, היה ד"ר מאיר, הפסיכולוג, שפעם היה שמואל ופעם מנחם, הוא היה ממציא את השאלות ועונה עליהן, היה הורוסקופ - לפעמים כתבתי באותו שבוע הורוסקופ ל'בול', ל'לאב' ול'איקס'.

"לפעמים קוראים באו לחפש את הכתבים - איזה קורא כעוס היה נכנס ומבקש לפגוש את משה כרובי בגלל איזו ידיעה שהמצאנו. אז היו תשובות קבועות, שכרובי במילואים, שיש חסינות עיתונאית. קוראים אחרים היו נכנסים כדי לחפש את הדוגמניות, היו מסתובבים בכל החדרים ושואלים איפה הבחורות העירומות".

היו דוגמניות?

"לא היתה דוגמנית ישראלית אחת, הכל תמונות ששמואל גזר והמצאנו להן סיפורים. פעם הוא הביא תמונה של בחורה בעירום בשדה תירס ואמר לי, תעשה סיפור. אז עשיתי סיפור על בחורה מדימונה שהתחברה עם אחד הכושים העבריים של דימונה ונכנסה להריון ועכשיו היא בצרה, כי הפלה היא לא יכולה לעשות, והיא לא יכולה לזייף את האבא, כי יש סיכוי שהילד יהיה שחור. הסיום של הכתבה היה שעכשיו היא מחפשת איש נדיב שיהיה מוכן לקחת אותה ואת תינוקה אליו. הגיעו המון תגובות מקוראים, לא האמנו כמה תגובות הגיעו".

עובדי העיתון טוענים שמור התחמק כל העת מתשלום השכר לעובדיו ומהחזר חובותיו לנושים. "הוא היה מצליח לשכנע אנשים לדחות את התשלום", מספרת רז. "לפעמים כשבאו לגבות היה מסתגר בחדר או שהיה נותן ערימה של צ'קים שהיו חוזרים. קרה גם שהגובים איבדו את הסבלנות, ולא פעם אפילו הרביצו לו".

והעובדים?

ליבנה: "איתי הוא היה בסדר, עד שהוא לא היה בסדר. פעם הכרזנו שביתה, אחרי שסחב חודש ועוד חודשיים בלי לשלם ואני המשכתי לעבוד בגלל ההבטחה שאו-טו-טו יגיע כסף. יום אחד, כשהיה צריך להוציא את העיתון לדפוס, אמרתי לשליח: 'גם אתה לא קיבלת כסף, אז תיקח את הלוחות לדירה בדרך קיבוץ גלויות ושם אתה יושב עם הלוחות ואומר שאתה לא נותן אותם עד שמשלמים'. נכנסתי לחדר של שמואל מור, נעלתי אחרי את הדלת וזרקתי את המפתח דרך החלון החוצה. אמרתי לו, עכשיו אתה פה ואני פה, והלוחות לא בבית הדפוס, הם במקום אחר, והם לא יגיעו עד שכולנו נקבל את המשכורת שלנו".

איך הוא הגיב?

"'אין בעיה ניתן צ'ק', הוא אמר בהתחלה, אז אמרתי לו שהצ'קים חוזרים. היה לו שותף סמוי, בני רימלט, בן של חבר כנסת מגח"ל. הסכמתי לקבל צ'ק ממנו, כי ידעתי שהוא בחיים לא ירצה להסתבך עם צ'ק חוזר שקשור ל'בול'". (רימלט מאשר שהיה שותף בעיתון למשך "תקופה קצרה" ואינו רוצה להוסיף דבר בעניין זה).

מור דוחה את טענות העובדים ("למה הם המשיכו לעבוד אם לא קיבלו כסף?") ואף מייחס להם אינטרסים זרים הקשורים לסכסוכים ישנים איתו. הוא גם מתקשה להיזכר בתביעות משפטיות שהוגשו נגדו. ב-84', למשל, נעצר לחקירה על הונאה, לאחר שכמה מקוראי "בול" שהזמינו מהעיתון אביזרי מין התלוננו שלא קיבלו אותם. מור טוען שאינו זוכר את המקרה. רוב התביעות, הוא אומר, הופנו אליו באופן פורמלי בלבד, משום שב-1972 נטש את ניהול "בול" והעביר אותו ל"קבלנים", אבל שמו נשאר רשום כעורך העיתון.

אז למה להמשיך להחזיק בעיתון אם הוא רק מסבך אותך?

"אם היה לך ילד טוב שהופך להיות דפקטיווי, היית זורק אותו? אני התייחסתי ל'בול' כאל יציר כפי. מבחינה כלכלית זו שגיאה חמורה מאוד, הפסדתי שם המון כסף. כל מה שהרווחתי הלך לטמיון שם. אז או שאני טיפש או שזה סנטימנטים, כששואלים אותי אני אומר שאין לי תשובה".

מצטער על דבר אחד

למור בן מאשתו הראשונה, תמוז, בן 46, שותף בחברה למשאיות שלפרקים סייע לאביו בהוצאה לאור של "בול". כיום מתגורר מור עם אשתו השנייה, יעל, בהתנחלות בצפון השומרון - "אבל מסיבות בריאותיות, לא פוליטיות. בישובים אנטי-אלרגיים בתוך הקו הירוק התושבים פשוט לא שומרים על הכללים". יחד עם אשתו הוא עובד על הוצאה לאור של "שושלת", סדרת אלבומים המתעדים את המשפחות הוותיקות בישראל, ובמימונן.

בשעות הפנאי שלו הוא נהנה מקריאת ספרי פעולה ("אני אוהב לקרוא ספרים מוזלים"), שומע מוסיקה קלאסית ומטפל בשני כלבים ענקיים. "כשאני פותח את העיתונים כל בוקר אני לא רואה דבר שלא עשיתי", הוא אומר. "אני מצטער רק על דבר אחד, שלא היה לי שכל לעשות קופירייט. כל מה שאני רואה, אני אומר 'את זה כבר עשיתי', אני קורא כתבה ומיד נותן לה כותרת שאני בטוח שהיתה מוכרת פי עשרה ממה שנתנו".

לאיזו דמות היית משווה את עצמך?

"ג'ק לונדון. בעיני סופר רציני זה סופר שאתה פותח את הספר שלו וקורא אותו עד הסוף ונהנה".

אולי יו הפנר, מייסד ועורך "פלייבוי"?

"סתם פרח שעלה על הגל. מה הוא עשה? דפק חתיכות. אני לא צריך לעשות עיתון כדי לדפוק נשים".

לארי פלינט?

"'פלייבוי' עשוי בטעם טוב, החומר של פלינט עשוי חרא, גועל נפש".

מה הכי נהנית לעשות?

"אני הכי נהנה לעשות את מה שאני עושה עכשיו, האלבומים המשפחתיים ההיסטוריים. יש לנו אפשרות להיות גאים במה שעשינו: זה לא שהיינו סתם אבק אדם שרדפו אותנו בכל העולם, היינו אומה".

וכל ההיסטוריה הזאת כדי למכור פורנו?

"הפורנו זה חלק מהחברה החופשית שלא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות".*

__________________________________________________________________________

התנצלות

בכתבה מיום 3.8.07 שהתפרסמה במוסף "הארץ" והתייחסה לשמואל מור, נפלה טעות. בכתבה פורסם כי מור נשלח לכלא באשמת ריגול חמור. כאן יובהר - מור נעצר ונחשד בריגול חמור, אלא שהפרשייה הסתיימה בהסדר טיעון בהרשעה על עבירת צנזורה בלבד. מוסף "הארץ" מתנצל על הטעות.



שמואל מור. אני לא רוצה להגיד ש''בול'' קידם דמוקרטיה, הוא היה עיתון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו