טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגעים אחרונים של דיאלוג -המשך הכתבה

תגובות

18.7.2000

"קמתי אחרי תשע בבוקר. ישראל חסון סיפר לי בצהריים ב-Dogwood כי באחת בלילה התקיימה פגישה בין קלינטון לבין ברק... ברק הציג ניירות בנושאים השונים (ירושלים, ביטחון, גבולות, פליטים). קלינטון לא היה מרוצה. השיחה היתה קשה. הבנתי מדבריו כי לפי עצתי ברק לא הציג ויתור על ריבונות בירושלים". זה היה דיווח חלקי מאוד. האמת היא שבשלוש לפנות בוקר, זמן קצר לאחר שהביע התנגדות לוויתור משמעותי על הריבונות בירושלים פגש ברק את קלינטון לשיחה בארבע עיניים. לאחר שהשביע אותו החסמבאי לסודיות מוחלטת אמר ברק לנשיא דבר שראש ממשלה ישראלי לא אמר אף פעם לפניו: "אני מוכן לחלק את העיר העתיקה לשניים ולמסור לערפאת את הרבעים המוסלמי והנוצרי". הוא הוסיף כי ערפאת יקבל גם את האפוטרופסות על חראם א-שריף.

הדרמה, אם כך, מתנהלת בשעה זו במחשכים. קלינטון דוחה את נסיעתו ליפן ב-24 שעות. בשעה 14:00 נסעו גנוסר ומרידור ברכבו של האחרון לחדר האוכל לארוחת צהריים. תוך כדי הסעודה "ניסה גנוסר לשכנע את ברק - ללא הצלחה - כי יפגוש את ערפאת ואת קלינטון בשש עיניים או את ערפאת לבדו בארבע עיניים". "איך תסביר שלא ישבת איתו אף פעם אחת לפגישה עניינית במשך שמונה ימים?" הפציר גנוסר בברק, אך ראש הממשלה התעקש. גנוסר ביקש ממרידור שילחץ על ברק לשבת עם ערפאת, אך גם צעד זה לא הועיל. ברק התבצר בעקשנותו, עקשנות שהניעה את הפלסטינים להאמין שאין עם מי לדבר. "פגשתי את אבו-עלא ויאסר עבד רבו... שוחחנו על המצב..." תיאר מרידור ביומן. "כולם במצב רוח קשה. תחושתם היא שהעניין עומד לפני פיצוץ".

ב-17:00 נפגשים מרידור ובן-עמי בחדרם המשותף. בן-עמי מגלה למרידור כי הוא ושחק מקיימים מגעים קדחתניים עם הפלסטינים בניסיון אחרון לשבור את הקרח: "בערך ב-20:00 אהוד מבקש להתייעץ איתי ביחידות. הוא מוביל אותי החוצה ואנחנו מקיפים את הבניין, כדי להגיע למרפסת האחורית". תוך כדי הליכה רומז ברק למרידור המשתאה על הדרמה הלילית. "אהוד אמר שנשקפת סכנה באין הסכם. יש שתי אפשרויות. איזו מהן עדיפה? האחת היא לחתוך יותר עמוק בירושלים ברובע המוסלמי והנוצרי; השנייה היא להגיע להסכם כולל פרט לעניין ירושלים, שתהיה 'ארוזה' לפתרון תוך שנתיים בין הצדדים, אולי על ידי בוררות אמריקאית. השבתי שאני מתנגד נחרצות לשתי האפשרויות... שוטר ערבי יעצור אותי בתוך העיר העתיקה?

"ב-22:30 נפגש קלינטון עם ברק על המרפסת הקדמית של Dogwood... לאחר הפגישה הלך קלינטון לערפאת. אהוד נכנס לחדר שבו היינו, אמר שהוא צריך וויסקי ושתה". ברק היה זקוק לדרינק. היו אלה השעות הקריטיות. שעות הקריסה. בשיחה בארבע עיניים בין ערפאת לקלינטון, שדחה את נסיעתו ליפן ב-24 שעות, גייס הנשיא האמריקאי את כל כושר השכנוע הרטורי שלו. "ברק הלך הרבה יותר רחוק מציפיותי", אמר הנשיא לערפאת. "אם תחמיצו את הרגע הזה, ספק אם הוא ישוב. ברק לא ישרוד והנשיא האמריקאי הבא לא יהיה מעורב בתהליך כמוני".

19.7.2000

ב-2:00 בלילה חוזר בן-עמי לחדר ומזעיק את מרידור. "הוא מספר לי שאהוד נתן לקלינטון, בפגישתם, אור ירוק לחזור לערפאת עם הגישה מרחיקת הלכת, היינו: חיתוך עמוק - כנראה ריבונות פלסטינית ברובע המוסלמי והנוצרי. חלוקת ריבונות בעיר העתיקה. שלמה אומר: עכשיו זה רציני". לגלעד שר אומר בן-עמי: "זה מפחיד. יש כנראה הסכם". בשש בבוקר הרוח משתנה, או שאולי רק הספין. "בטלוויזיה מוסרים שמקורות ישראליים מודיעים שברק עומד לעזוב היום את הפסגה מפני שהפלסטינים אינם רציניים", מדווח מרידור ביומן ומנתר לעמדת הפרשן: "זו הודעה מוזרה, שהרי קלינטון הודיע לנו שהוא מאריך את שהותו כאן ודוחה את נסיעתו לוועידת 8-G ליפן עד הערב... דני יתום וגילי שר אומרים, כנראה מפי גנוסר, שפגישת קלינטון-ערפאת היתה קשה. ערפאת רוצה 'ועידה מתגלגלת', היינו: להתפזר עכשיו ולהתכנס שוב בעוד כשבועיים וכן הלאה, עד להשגת הסכם. בתגובה הודיע אהוד לנשיא, כי 'it's now or never'. ייתכן שהודעתו של אהוד - על ידי 'מקורות ישראליים' - באה בעקבות ההתפתחות הזאת. נמתין ונראה. זה היום האחרון, לעת עתה".

התשובה של ערפאת להצעת קלינטון היתה שלילית. בסיס המתווה שהציע הנשיא האמריקאי לערפאת כלל בין השאר קבלת יותר מ-90 אחוז משטחי הגדה המערבית, פתרון משביע רצון לבעיית הפליטים, הכרזה על קץ הסכסוך - והעיקר: ריבונות ברבעים המוסלמי והנוצרי ואפוטרופסות על חראם א-שריף. הנשיא פגש את ערפאת והפציר בו לקבל את המתווה. "אני מעדיף להתאבד", השיב לו ערפאת. "המנהיג הפלסטיני שיוכל לחתום על ויתור בירושלים טרם בא אל העולם".

"בחוץ ניתך גשם חזק. דני יתום וגלעד שר הולכים לחדר כושר. הם מציעים לי להצטרף... אני מוותר... אמש בחצות הייתי שם כשעה, רצתי שני קילומטר, הרמתי משקולות ומתחתי שרירים", כותב מרידור. "ב-12:30 ירדתי לחדר האוכל כשגשם חזק ממשיך לרדת בחוץ... כשהגיע דניס רוס לשולחן שאלתיו: 'האם זו הסעודה האחרונה?'"

התגובה של ברק לסירוב ערפאת לא איחרה להגיע: "בינתיים קיבלנו אנחנו, הישראלים, הוראה מאהוד לארוז את מזוודותינו. המזוודות צריכות להיות מוכנות בביתנים לא יאוחר מ-14:30. אהוד כתב מכתב לנשיא קלינטון, שבו הוא מסביר את כישלון השיחות, תוקף את ערפאת ומודה לנשיא על כל מה שעשה בוועידה. אנחנו יושבים ומזוודותינו נארזו ורוכזו כדי להעבירן למטוס. הנשיא מבקש מראש הממשלה לבדוק שוב אופציה שהכל מוסכם ושאלת ירושלים נדחית".

המזוודות ארוזות, השעות נוקפות, וב-18:00 קלינטון פוסע בצעדים מהירים לביתן של ברק ומסתגר עמו ועם עוזריו במשך שעה וחצי. כשקלינטון עוזב, ברק מכנס את המשלחת ומדווח על הפגישה עם הנשיא: "קלינטון מסר שערפאת אינו מסכים להצעה לדחות את שאלת ירושלים. קלינטון מבקש לבדוק עם ערפאת את נכונותו לקבל את ההצעה המקורית. אהוד הבהיר לנשיא, כי אין מדובר בנכונות לשאת ולתת, אלא בקבלת 'רעיונות הנשיא'".

הפגישה מסתיימת והמשלחת ממהרת לחדר האוכל. "האמריקאים מגיעים לשם ומבקשים שנישאר עד סוף השבוע, למעשה עד שיחזור הנשיא מאוקינאווה ביום ראשון או שני", כותב מרידור ביומן. "מציעים שבינתיים נדון כאן בדרכים שונות. קלינטון נפגש עם אהוד ודיבר איתו בחדר הגדול שליד חדר האוכל במשך כחצי שעה בארבע עיניים. אהוד קורא לנו להתייעצות ובינתיים קלינטון מנסה לשכנע את ערפאת. הפלסטינים רוצים להמשיך בשיחות. ב-21:50 כולנו מתכנסים אצל אהוד. הוא מתאר את המצב שנוצר. יש שלוש הצעות: (1) לקיים שיחות על נושאים אחרים ולא על ירושלים; (2) לקיים שיחות על ירושלים; (3) לקיים שיחות של אהוד עם ערפאת. אהוד מוסיף: נתגלתה האמת. אם הם יזוזו בעניין ירושלים, יש טעם להישאר (אם כי בסוף נצטרך לקחת קצת רוורס). אחרת - אין".

בתגובה, מציע מרידור להתקפל ולעזוב את הוועידה מיד. היועץ המשפטי רובינשטיין, מחרה מחזיק אחריו: "בנושא ירושלים עברנו את הקווים האדומים". בביתן של ברק מתפתח כעת דיון סוער. שחק, יתום ואחרים מציעים להישאר. גנוסר מוסיף: "נחוצה פגישה עם ערפאת". גלעד שר לוחץ גם הוא על ברק לשבור את הקרח ולהיפגש עם הראיס סוף-סוף: "צריך שאהוד ידבר עם ערפאת". ברק מסרב בתוקף. הרכיב הפרנואידי באישיותו מרים ראש. "אני לא מתכוון לשבת עם ערפאת, כדי שיתעד את דברי במחברת שלו", הוא אומר. בן-עמי מבקר את ברק חזיתית: "ערפאת צריך רספקט. אתה מקרין כלפיו היעדר רספקט. הוא יוכל לנקוט עמדות יותר נוחות כשיהיה כלפיו רספקט. צריך להיפגש איתו. לא נכון לומר שהוא לא זז מעמדותיו המקוריות. הוא זז מ-2 עד 4 אחוזים לגושי ההתנחלות עד ל-8-10 אחוזים".

ברק סוגר את הדיון ואץ לשוחח בטלפון עם קלינטון. אחר כך הוא נפגש איתו ומסכם שיישאר עוד מספר ימים, עד שובו של הנשיא מיפן. "בעיני זו טעות חמורה", כותב מרידור. "או שנוותר עוד או שנואשם בפיצוץ. נותרתי לבדי בעמדתי. אהוד נכנס למלכודת שרצה להיחלץ ממנה. ביציאה מ-Dogwood אמר לי מרטין אינדיק: 'לא האמנו שאהוד יוותר כל כך הרבה, כדי להגיע להסכם'".

20.7.2000

"היום יום הולדתו של אבא. היה צריך להיות בן 86", פותח מרידור את יומנו ביום חמישי. "לפני הצהריים שקט. אין פעילות. בלילה הלכנו לישון בלא המזוודות, שהיו על המטוס. הן הוחזרו לנו בסביבות שבע בבוקר".

הנשיא קלינטון טס ליפן. לפני צאתו הוא מפציר בברק להמשיך במשא-ומתן עד שובו. ברק מתנה את הישארותו בכך שהמשא-ומתן יימשך על בסיס הרעיונות שהניח קלינטון בפני שני הצדדים. קלינטון הולך לערפאת ומציע לו שבהיעדרו ילבנו שני הנצים את סוגיית ירושלים. ערפאת מסכים. קלינטון חוזר לברק ואומר לו שאם ערפאת ישיג פתרון הולם לפלונטר ירושלים, הוא ייעתר לשאר ההצעה האמריקאית. זה היה מסר מטעה, שיחולל משבר אמון בין האמריקאים לישראלים.

"ב-15:00 מתקיים דיון נוסף של המשלחת אצל ברק שמדווח כי אולברייט רוצה להמשיך בשיחות בהיעדרו של הנשיא קלינטון. ברק מתנה את המשך השיחות בהסכמה מוחלטת של הפלסטינים לרעיונות הנשיא, לא כבסיס למשא-ומתן אלא 'כנקודת שיווי המשקל של ההסכם כולו... צריך לומר את האמת', ממשיך ברק, 'הישארותנו כאן היא הצלחה של ערפאת. הם בודקים אותנו... ירינו את כל התחמושת...' גנוסר חולק על ראש הממשלה. הוא אומר שהם נפגעים מכך שאיננו מדברים איתם מאז נסע קלינטון. הקיצוניים שם אומרים: 'אמרנו לכם'. ראש הממשלה אינו מסכים לדברי גנוסר".

בהמשך היום מתגלה העוקץ האמריקאי. "ב-17:00 בן-עמי אומר לי, שמן האמריקאים נודע לו שקלינטון כלל לא ביקש מערפאת תשובה לרעיונותיו, בניגוד גמור למה שהבין ממנו אהוד... אמרתי שאם זה נכון, הבעיה החמורה היא בינינו לבין קלינטון. זה משליך על אמינותם ועל תפקודם של האמריקאים כאן". המזכירה אולברייט הזמינה את כל המשלחות לקוקטייל ולארוחת ערב ב-21:00 בניסיון להפשיר את הקרח. "בארוחה, כשכולנו סביב השולחנות, היא קמה ודיברה. היא אמרה שהטעות היתה שלהם, האמריקאים, ו'איש מן המנהיגים אינו אשם בכך'. לכן לא נוצל היום כראוי. משני צדדיה ישבו ברק וערפאת. ברק נראה כעוס ומרוחק. נאמר לי שערפאת ניסה ליצור קשר עם ברק בהתנהגות לבבית לפני הכניסה לחדר האוכל, אך לא זכה לתגובה מתאימה (ברק סירב ללחוץ את ידו, ג"ו).

"בדברי המזכירה נכלל משפט חשוב: 'The President's ideas are off'. והוסיפה: 'דברו כאילו רעיונות הנשיא אינם'. תוך כדי הארוחה, כשהלכתי לקחת מנה אחרונה, עבר אהוד לידי, התכופף ולחש על אוזני: 'שמעת? רעיונות הנשיא הם off, זה טוב לנו'... אמירתו זו של אהוד חיזקה את תחושתי שהוא חיפש דרך להיחלץ מדברים שאמר לנשיא בעניין העיר העתיקה - הרובע המוסלמי והנוצרי... הנה נמצאה הדרך. להערכתי ייתכן שתוקן מקצת הנזק, אך אם יתקדם המשא-ומתן, יחזור לכך הנשיא, ביודעו שהדברים אכן נאמרו... אחרי הארוחה אמר לי שחק, עדיין: 'אתה רואה, יצא כמו שרצית'. השבתי לו שלא רציתי שהמשא-ומתן יתפוצץ. רציתי הסכם. לא רציתי לוותר על ירושלים או לחלק אותה. חוץ מזה, העניין טרם הסתיים".

בסביבות 22:30 נפגשים רובינשטיין, עודד ערן ומרידור עם נביל שעת' ועם יאסר עבד רבו לדיון בעניין הפליטים. זהו הרכב נפיץ: רובינשטיין ומרידור הם הנצים ביותר מבין חברי המשלחת הישראלית. עבד רבו ושעת' הם פליטים. "אנחנו נתבעים לקבל אחריות ליצירת בעיית הפליטים ולפתרונה. כל פליט רשאי לבחור לשוב לישראל וכן - בנוסף לכך או במקום זאת - לקבל מאיתנו פיצויים... שעת' הסביר את עמדתם, אליקים - את עמדתנו. איננו מכירים באחריותנו ליצירת הבעיה. אנחנו מכירים בסבל האנושי שנגרם כתוצאה מהמלחמה ומעזיבת הבתים. איננו מקבלים את הזכות של כל פליט לבחור בשיבה לשטח ישראל ולא אנחנו, אלא קרן בינלאומית, תשלם את הפיצויים. אנחנו מוכנים לתרום לה. יאסר עבד רבו שאל: 'אם אינכם אחראים לבעיה, אינכם מוכנים לקלוט פליטים ואינכם מוכנים לשלם פיצויים, מדוע אנחנו יושבים איתכם בכלל?'"

רובינשטיין ושעת' מספרים בדיחות כדי להפיג את המתח, אך התוכן המעיק והפער העמוק מעיבים על האווירה: "נביל דיבר על מאות-אלפי פליטים שישובו לישראל והוסיף, דרך אגב, מאות-אלפים יכול להיות מ-200 אלף ועד מיליונים רבים... יאסר עבד רבו התלונן מרה על כך שברק אינו נפגש עם ערפאת. לשם כך כונסה הפסגה. ייתכן שמשתמע מדבריו שבשאלה זו - פליטים ושיבה - לא אני, יאסר עבד רבו, יכול להתפשר או לוותר, אלא רק יאסר ערפאת".

21.7.2000

ביום שישי לא הצליחו חברי המשלחת לפגוש את ברק. האיש שהבין כנראה שהוועידה שכה טרח לכנס עומדת לחסל את הקריירה הפוליטית שלו, התכנס אל תוך עיצבונו. "מאז הבוקר, בהמשך לאמש, אהוד מסתגר ב-Dogwood... אמרו לי שאהוד מבקש שיניחוהו לבדו... אליקים שמע שאהוד לא יגיע גם לארוחת ערב שבת. אני מניח שהסיבה נעוצה בתחושתו שהנשיא האמריקאי 'סידר' אותו ואיננו רואה כיצד להתקדם מכאן", כותב מרידור.

ב-20:30 נערכה ארוחת ערב שבת, ללא ברק. רובינשטיין הפליא שוב בזמירות שבת ואחר כך ערך קידוש. "לאחר הארוחה התיישבתי לנגן בפסנתר. מסביב נהנו, למרות שלא היה טוב", מדווח מרידור. "בסביבות עשר וחצי הלכנו - רבים מאיתנו - עם מדלן אולברייט לבניין Hickory כדי לצפות בסרט באולם הקולנוע הנעים והמרווח שם. קיבלנו גביעי פופקורן והתיישבנו בכורסאות להצגה פרטית של סרט על צוות אמריקאי, הנשלח בצוללת במלחמת העולם השנייה כדי לתפוס מכונת אניגמה מצוללת גרמנית שנפגעה, לשם פענוח הצופן של חיל הים הגרמני. הסרט סוחט רגשות פטריוטיים אמריקאיים... ראינו כבר סרטים טובים מזה".

22.7.2000

יום שבת. ברק ממשיך בינתיים בהתבודדותו. איש לא פוגש בו. אליקים רובינשטיין מראה למרידור מכתב נפיץ שכתב לברק בכתב ידו "בו הודיע לראש הממשלה, כי לא יוכל לתת יד להסכם הכולל את חלוקת העיר העתיקה. במכתב השווה את העיר העתיקה לאם וכתב שלא ייטול חלק בחלוקתה. גם הפציר בברק לשקול את העניין ולא להסכים לכך. אליקים אמר לי שהוא מתלבט, אם - בהנחה שיהיה הסכם - לתת פומבי לעמדתו זו. הוא אינו יכול להתבטא כאן כפי שאני עושה מפני שהוא נמצא כאן כיועץ משפטי ולא כאיש פוליטי".

בין 18:00 ל-20:00 התקיימה פגישה נוספת בעניין הפליטים שגולשת להתנגשות חזיתית של שני נראטיבים, התנגשות מייאשת: "שעת' תיאר בהתרגשות את ההיסטוריה של הסכסוך בעיני הפלסטינים: היהודים עשו מעשה שאין לעשותו (not done) בעידן המודרני. הם באו לארץ במספרים גדולים - במאות-אלפים - בעיקר בשנות ה-30 וה-40, בלי לקבל את רשותם של תושבי הארץ הפלסטינים, שהארץ שייכת להם. הבריטים עזרו בכך ליהודים. איש לא שאל לדעתם של התושבים. היהודים קיימו מדיניות מכוונת של טרנספר של הפלסטינים החוצה. בדברו אלי, הוא אומר שנכון שהמפלגה שלי (ז'בוטינסקי) לא דגלה בטרנספר, אך זו היתה המדיניות של ההנהגה... ובמלחמת 48' גירשנו במכוון מאות-אלפי פלסטינים.

"השיחה 'התחממה'. הזכירו את דיר יאסין ואת הגירוש מרמלה ולוד וטענו למעשי טבח. אנחנו, היהודים, צריכים להכיר באחריותנו. לאורך דבריו בלטה ההשוואה המתמדת, גם אם לא באורח בוטה, לשואה... הם דרשו שנכיר באחריותנו לנכבה. התפתח דיון היסטורי, מוסרי ואטימולוגי על משמעות המונח 'נכבה' ועל ההשוואה המשתמעת - אף פעם לא מפורשת - עם השואה. לדברי שעת' וחבריו, בלי שיבה, קודם כל מלבנון ואחר כך, תוך מגבלות, ממקומות אחרים, אין על מה לדבר. זכות השיבה היא העיקר. הצעותינו אינן עונות אפילו על מקצת דרישותיהם המינימליות וכו'.

"...כך הובהר לנו כיצד נתפסת הציונות בעיניהם: מעשה עוול היסטורי חמור ביותר. אנחנו המנוולים ועלינו להכיר באשמתנו... בדברי אמרתי, שאינני מוכן לחתום על ההסכם אם הם לא יכירו באחריותם לסכסוך, למלחמות שנכפו עלינו, לאנשינו שנהרגו באלפים ולנזק הנורא שגרמו לנו כל השנים... הם התנגדו לחלוקה וחמישה צבאות ערב פלשו לארץ כדי להשמידנו... בתשובה אמרו הפלסטינים שצבאות ערב לא היו אלא כוחות קטנים וחלשים מאיתנו שלא עזרו להם כלל... חוץ מזה, אמר נביל, מיפו הוברחו הערבים עוד באפריל, לפני תחילת המלחמה. מעשי הטבח שהיהודים עשו במקומות שונים נועדו להבריחם וכן הלאה. בתום הישיבה שאלתי את עצמי, האם ניתן להגיע להסכמה? ואולי זו רק טקטיקה של משא-ומתן שהונחו לנהל, עד שישראל תוותר בנושא זה או בנושאים אחרים? לצערי, נראה לי שהדברים עמוקים ורגשיים מדי. יש מאות-אלפי פליטים המאמינים בהם. קשה. קשה מאוד".

ב-20:00 מתקשרת מזכירת המשלחת עינת גלוסקא "ומבקשת שאבוא אל אהוד. בהגיעי אליו, הגיעו גם אמנון שחק ושלמה בן-עמי. אהוד שאל, אם אני מסכים להמתין במשרד עד שידבר איתם. זה ייקח כ-20 דקות. מובן שהסכמתי. מדוע המידור הזה? כך הוא עובד". חצי שעה חולפת, שחק ובן-עמי יוצאים ומרידור נכנס לחדרו של ברק: "ישבתי עם אהוד לשיחה בת כ-30 דקות על המרפסת האחורית. אהוד תיאר את ההתפתחויות ואמר שהמצב קשה. היה רוצה שאפגש עם קלינטון לשיחה... אמרתי לאהוד שאם איננו מוכן לחלוקת הריבונות בעיר העתיקה, שיאמר זאת לקלינטון עכשיו. יהיה רע אם ערפאת יקבל ואחר כך יתברר שאנחנו איננו מסכימים. אז נואשם אנחנו".

אחרי ארוחת הערב, ב-22:15, התקיימה ישיבה של המשלחת על המרפסת האחורית ב-Dogwood עם ברק. "הרושם הכללי הוא שאין התקדמות", מסכם מרידור ביומנו. "אחרי הדיון אמר לי גלעד שר, כי אהוד קיבל את עמדתי בעניין ירושלים וינצל את הפגישה עם קלינטון בשובו כדי לתקן את מה שקרה. כך אמר לו אהוד אחרי שישב איתי. טוב מאוד".

23.7.2000

הבוקר של מרידור התחיל שוב בריצה על מכשיר ההליכה ונמשך בפגישה אישית עם ברק, שחושף בפני מרידור שלושה עמודים כתובים בכתב ידו עם ראשי תיבות, וסימונים. זה הנייר שהכין לפגישה מכרעת הצפויה לו באותו ערב עם קלינטון, המכיל נסיגה דרמטית מההצעה שהגיש כמה ימים קודם לפלסטינים: "ראש הממשלה מסביר לנשיא שאינו יכול למסור ריבונות ברבעים של העיר העתיקה". ב-22:30 הזמין קלינטון, שחזר בינתיים מיפן, את המשלחות לארוחת ערב מאוחרת. "כשהגעתי לחדר האוכל, כבר ישבו קלינטון וערפאת ליד השולחן. אהוד הגיע מאוחר יותר. שוב ניכרה הרתיעה של אהוד ממגע חיובי עם ערפאת או יחס לבבי אליו. במשך רוב זמן הארוחה דיבר אהוד עם צ'לסי, שישבה לימינו, וכמעט לא החליף מילה עם אביה, שישב לשמאלו. הנשיא, במצב רוח מרומם, סיפר על חוויותיו באוקינאווה לכל יושבי השולחן וגם שוחח מעט עם ערפאת".

24.7.2000

"כל הלילה ירד גשם והוא ממשיך לרדת גם בבוקר. בתשע וחצי העירה אותי שיחת טלפון מהארץ. הציעו לי (תוך שימוש במילות קוד), כי יעבירו בארץ ידיעות על עמדתי כאן ועל התנגדותי להסכם שבו ויתור על ירושלים. התנגדתי. לא אפר את הכללים. אם יהיה הסכם כזה, כשאחזור ארצה אומר דברים ברורים. פה הכל מכירים את עמדתי ואהוד יודע שאביע אותה כשאשוב ארצה (לקראת בחירות?)".

בלילה, בין חצות לשש בבוקר, התכנסו כמה נציגים ישראלים ופלסטינים עם קלינטון, שמנסה בכוחות אחרונים להשיג הכרעה היסטורית. נדמה שהנשיא האמריקאי הוא היחיד ששומר על זיק קל של אופטימיות. "פגשתי את מרטין אינדיק אצל גנוסר ושחק, שישבו עם דחלאן וראשיד. הם מיואשים. לא יהיה הסכם", כותב מרידור. "שחק מסביר שגם ערפאת הלך כברת דרך לקראתנו: ירושלים - השכונות היהודיות במזרח העיר והרובע היהודי; הפליטים - מיליונים לא ישובו; שטחים - הוא הראשון שוויתר על קווי 4.6.67".

באותה יממה נפגש שלמה בן-עמי עם קלינטון וסאיב עריקאת כדי לנסות להנשים בכוחות אחרונים את המשא-ומתן המפרפר למוות: "שלמה סיפר לי על השיחה שלו עם עריקאת וקלינטון... דיברו על בית המקדש שמתחת למסגדים... עריקאת שאל איך אנחנו יודעים שבית המקדש נמצא תחת המשטח של הר הבית. בתגובה השיב לו שלמה: אתה גר בבית זונות, בדיוק מעל ביתה של רחב הזונה (עריקאת גר ביריחו)... במהלך הוויכוח אמר קלינטון, שלא רק היהודים, אלא גם הנוצרים, מאמינים שבית המקדש עמד תחת המשטח דהיום של הר הבית". בשלב הזה התבצרו ערפאת וברק בשוחות. כולם התכוננו לקריסת הוועידה, להטלת האשם זה על זה. ברק איים כי אם ערפאת יכריז חד-צדדית על מדינה הוא יגיב בסיפוח חלקים מהגדה המערבית.

ב-2:00 בלילה מזעיק ברק את מרידור להתייעצות. מרידור מראה לו נייר שכתב לבקשת ברק ובו דרישות ישראליות מהאמריקאים במידה שהוועידה מסתיימת ללא הסדר. בין הדרישות הרבות: הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל, מימוש עסקות-נשק ושחרור פולארד. ברק מסכים לכל ההצעות "פרט לנושא אחד: פולארד. בעניין זה יש לו הבנה עם הנשיא. יש סיכוי, כך הבנתי, שפולארד ישוחרר אחרי הבחירות בארצות הברית... כחצי שעה אחר כך אנחנו שומעים שמועה דרך גמאל הלאל, שלפיה ערפאת השיב לנשיא קלינטון בשלילה". ב-3:00 חוזר בן-עמי ומאשר כי לא מדובר בשמועה. הפסגה בדרך לכישלון חרוץ. "ב-4:30 נקבעה פגישה נוספת של המשלחת אצל אהוד ל-7:30 - כך שלא נותר זמן רב לישון הלילה... בערך בשש בבוקר מעיר אותי צלצול הטלפון. אני מרים את הטלפון נים ולא נים ושומע קול של בחורה. אני בטוח שעינת מבקשת למסור לי הודעה. הרי אין אפשרות להתקשר אלי אלא מתוך המחנה או ליאורה, שרק את שיחותיה מותר להעביר אלי. 'מדברת קרן נויבך, רציתי לדעת...' איך היא הצליחה לשכנע את המרכזייה להעביר אלי שיחה ולהעירני? אני מניח שהזדהתה כליאורה מרידור... גם הלילה הזה נוותר על שינה".

25.7.2000 | היום האחרון

"ב-8:00 - פגישה של המשלחת אצל אהוד. כולם נוכחים. אהוד מודה לכולם... כל האחריות עליו... הוא אומר כי בנקודת הזמן הזאת אין פרטנר, גם כאשר הלכנו כמעט עד לקצה שאפשר להעלותו על הדעת אצל כל ישראלי או יהודי. העברת הריבונות לצד השני על הר הבית, מקום המקדש, נוגעת לשורש ההוויה של המדינה וביסוד ערגת הדורות לארץ ישראל. גם אם נצטרך להיאבק, זו הנקודה שסביבה נגבש הסכמה. הצעותיו של קלינטון לערפאת, בלי אישורנו, לחלוקה מסוימת של הריבונות בהר הבית (לנו - על השטח, כדי למנוע חפירות; ולהם - השליטה המלאה) גם הן נדחו על ידי ערפאת".

ב-10:00 הגיע הנשיא קלינטון והתקיימה פגישה אחרונה לסיכום הפסגה. "You were ready to cut your legs for this guy", אומר קלינטון לברק. "הלכנו לארוחת צהריים ב-Laurel... הפלסטינים הסתלקו מן המחנה בלי לומר שלום. האמריקאים - והנשיא בראשם - הסתלקו גם הם. אנחנו הסתובבנו בין שבילי המחנה ובביתניו עד הערב. ראינו בטלוויזיה בשידור ישיר את מסיבת העיתונאים שאהוד ערך. את מזוודותינו לקחו למטוס ובערב אכלנו את ארוחת הערב האחרונה בחדר האוכל. נפרדנו שוב מן הצוות המסור של המטבח ושאר האנשים ששירתו אותנו במקום. בעשר בלילה עלינו על שני מסוקים של המארינס. משני צדיה של דלת המסוק שאליו הופניתי עמדו בדום מתוח שני חיילי מארינס במדיהם הנקיים והמגוהצים... טסנו בשני מסוקים מפוארים ומרווחים אלה לשדה התעופה Andrews, שם עלינו על מטוס בואינג 707 של חיל האוויר, מטוסו של ראש הממשלה, וטסנו הביתה".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות