נסיון הפיגוע בטיסה מאמסטרדם לדטרויט, לפני שבועיים, נפל כרעם ביום בהיר על מי שלא עוקב מקרוב אחרי ההתפתחויות במלחמה בין ארצות הברית לטרור האיסלאמי. למעשה, זו היתה פעולת תגמול. שבוע קודם לכן הפגיז הצי האמריקאי "מטרות טרור", כפי שנהוג לכנות אותן בז'רגון האזורי.

הדיווחים על תוצאות ההפגזה סותרים, כמו הדיווחים על עצם ההפגזה. מקורות בתימן, שקשה להעריך את אמינותם, דיווחו על 120 הרוגים, רובם אזרחים. מקור אחר טען שההפצצה השיגה את תכליתה - הריגת בכיר אל-קאעדה מוחמד עלי אל-קזמי. נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, הכחיש כל מעורבות אמריקאית בתקרית. ארה"ב, מצדה, פירסמה הודעה רשמית על מעורבותה.

"טיפיקל", היה מפטיר באזיל פולטי תחת שפמו, בהתחשב בכך שבתקרית קודמת הכחיש סאלח, המנסה לשמר מראית עין של שלטון יציב, טענות בדבר מעורבות סעודית בפעולות נגד אל-קאעדה בצפון המדינה. הכחשותיו אז סתרו דיווח של סעודיה על פעולותיה בתימן, שנמסר במסיבת עיתונאים רשמית.

ביום של נסיון הפיגוע האווירי, 25 בדצמבר, ארה"ב היתה מעורבת בפעולה נוספת בתימן. כוחות תימניים, בסיוע כוחות אמריקאיים, תקפו פגישה של ראשי אל-קאעדה, שהאימאם אנואר אל-עאולקי היה אמור להשתתף בה. האימאם נחשד בקשר לנידאל מאליק חסן, הפסיכיאטר שביצע את פיגוע הירי בבסיס הצבא האמריקאי בטקסס, ובהדרכה רוחנית של הסטודנט הניגרי עומר פארוק עבד אל-מוטלב, שניסה לבצע את הפיגוע האווירי. דיווחים ראשוניים גרסו שאל-עאולקי נהרג. דיוחים מאוחרים יותר היו החלטיים פחות.

כך או כך, ברור שהפיגוע שניסה הסטודנט הניגרי להוציא לפועל לא היה אירוע מבודד: בדומה לפיגוע הירי בטקסס, הוא היה איתות ברור לארה"ב ששבירת כללי המשחק בתימן תגרור שבירת כללי המשחק על אדמתה.

ארה"ב בחרה השבוע להבהיר לאל-קאעדה שלמרות פעולותיה האחרונות בתימן, היא מעדיפה שלא לשבור את הכללים. ג'ון ברנן, יועץ הנשיא ברק אובמה למלחמה בטרור, אמר בראיון טלוויזיה שארה"ב אינה מתכוונת להגביר את מעורבותה הצבאית בתימן. המסר היה ברור: הסיבוב הזה נגמר. במלים אחרות, ארה"ב מבינה שכל עוד מוגבלת מעורבותה במאבק נגד ארגוני הטרור בתימן (ובסומליה, מצדו השני של מפרץ עדן) לסיוע לוגיסטי ומודיעיני, אל-קאעדה יימנע מתקיפת יעדים אמריקאיים. אם תחליט ארה"ב להגביר את מעורבותה, אל-קאעדה ידאג שההסלמה תהיה דו-צדדית.

איזו אפשרות יש לארה"ב מלבד מעורבות צבאית גוברת? כדי לענות על השאלה הזאת צריך להבין את המבנה המיוחד של אל-קאעדה. הארגון העולמי הזה בנוי על פי הדגם של חברות הענק הבינלאומיות, הן מבחינת האתוס (מאבק עד חורמה ביריבות, ניסיון להגיע למונופול, הכפפת הפרט לצורכי הארגון, שטיפת מוח מותגית, שקלול הישגי הפרט רק לפי תרומתם להגשמת יעדי הארגון, הספק בעבודה ככלי להערכה עצמית וכך הלאה) והן מבחינה לוגיסטית.

כמו חברות הענק הבינלאומיות גם לאל-קאעדה אין בעיה להעביר - מהיום למחר - את מרכזי ההדרכה, הייצור והשירות שלה למקום שהתנאים בו נוחים. פעם אפגניסטאן, עכשיו תימן, מחר סומליה. לכן, מאבק צבאי המושתת על תפישת המאבק בטרור של מדינות ריבוניות הוא אנכרוניסטי (אין זה מקרה שארה"ב הודיעה השבוע על עסקות נשק נרחבות עם מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות, שותפותיה לקרב, כדי לפצות על גאוותה הפצועה).

ברור שאין תשובה חד-משמעית לשאלה מהי אסטרטגיית מאבק אפשרית באל-קאעדה. אבל דומה שמאבק יעיל יחייב, ראשית, את הבנת אופיו המיוחד של הארגון הזה, ושנית, הבנה שכל מאבק יהיה חייב להיעשות בכליו-הוא. כלומר, אם נחזור לז'רגון של חברות הענק הבינלאומיות: מאבק על לקוחות. לפיכך, ייתכן שדרך מועילה להתמודד עם אל-קאעדה היא הדרך הקפיטליסטית הקלאסית: יצירת תחרות. תחרות כזאת תוכל לבוא רק מצד מנהיגי דת מוסלמים שיציגו לצעירים מוסלמים (גם, ואולי בעיקר, במערב) חלופות רעיוניות לאג'נדה הזועמת והאלימה של אל-קאעדה וסוכני המכירות הרוחניים שלו.

ארה"ב ובעלות בריתה חייבות לטפח את הכיוון הזה ברגישות ובזהירות: במקום להישען על שליטי בובה שנואים ויחידות קומנדו מיומנות, ליצור חלופה רעיונית איסלאמית לאל-קאעדה. ארה"ב, שפגיעותה לכל אירוע טרור על אדמתה גובלת בהיסטריה, לא תוכל לנצח את הטרור כמעצמה צבאית. אבל אולי היא תוכל לעשות זאת אם תסתמך על תולדותיה-שלה. שהרי בהיסטוריה האמריקאית, "החירות מצאה בדת את ערש צמיחתה, והדת מצאה בהגנת החירות את ייעודה האלוהי". הציטוט הזה המלא הערכה לאמריקה (בעקבות אלכסיס דה טוקוויל) לקוח, לא פחות ולא יותר, מכתביו של מי שהיה נשיא הרפובליקה האיסלאמית של איראן: מוחמד חאתמי. אז כן: יש אלטרנטיווה.

המטוס אותו ניסה הסטודנט הניגרי אל-מוטלב לפוצץ ב-25 לדצמבר. אל-קאעדה דואג לכך שהסלמה בעימות תהיה דו-צדדית