כשמדברים על פדופיליה יש להיזהר. ראשית, מדובר במין - נושא שעלול להיות מאיים למרות הפתיחות המינית של דורנו. שנית, מדובר בילדים, וגם זה עניין רגיש, כי בדורנו, עם כל החשדנות כלפי כולם, אין עוד צדיקים חוץ מילדים. והפדופיל מאיים הן על המיניות והן על ילדים.

יש הגדרה פסיכיאטרית מדויקת לפדופיליה, אבל הרעיון פשוט: פדופיל הוא (בדרך כלל זה הוא - יותר מ-90% מהפדופילים הם גברים, אבל גם זה לא בטוח, כמו דברים רבים בעניין המסוכן הזה) אדם בוגר הנמשך מינית לילדים שנמצאים בגיל שמתחת לבגרות המינית או במהלכו. בנוסף לכך, כדי להיחשב פדופיל, צריך אדם לפעול למימוש תשוקותיו או לעסוק בפנטזיות באופן כזה, שהן גורמות לו מצוקה או פוגעות בתפקודו. האיסור החברתי והחוקי הרחיב את המונח בשימושו היום-יומי למשמעות של תשוקה למין עם ילדים עד גיל שאינו מוגדר בדיוק. ישנם פדופילים שנמשכים גם לבוגרים, ויש כאלה שלא. יש שנמשכים הן לבנים הן לבנות, ויש שחשים משיכה רק לאחד המינים. פדופילים שונים חשים משיכה לבני גילים שונים.

בשבוע האחרון דיברו הרבה על פדופיליה, בעקבות מעצרם של שני האחים מהמושב בני עי"ש, החשודים ברצח לאון קלנטרוב בן השבע. אחרי שנעצרו, התברר שהם חשודים בהטרדה מינית של ילדים נוספים במושב.

פדופיליה היא סוג של פאראפיליה (מלה חלופית ל"סטייה" ושיפוטית פחות), שהיא משיכה מינית לא נורמטיווית. יש מאות סוגי פאראפיליות, אבל איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי קובע שפאראפיליה כוללת בדרך כלל משיכה מינית לאובייקט לא אנושי, לסבל והשפלה עצמיים או של בני הזוג, או לילדים ושאר אנשים שאינם מסוגלים לתת את הסכמתם החופשית למעשה המיני. משלוש הקטגוריות, רק זו האחרונה (כשהיא גוררת אקט מיני) אינה חוקית בישראל וברוב המדינות.

ב-1980 הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת הפאראפיליות של האיגוד, כשהפכה מקובלת חברתית, כי החברה היא הקובעת מהו "מין נורמטיווי". הפאראפיליות אינן נחשבות מחלות אלא "הפרעה נפשית", וגם זה מונח מקצועי תלוי-תרבות.

ביוון העתיקה, למשל, נחשבה הפדופיליה נורמלית. היה בהחלט מקובל שגבר בוגר יקיים יחסי מין עם ילד/נער בגיל הנע סביב גיל הבגרות המינית. גם ההלכה היהודית הקפדנית בדרך כלל בכל הנוגע לפיקוח מיני, אוסרת בעילת בהמה ומשכב זכר, אבל לא אסרה במפורש פדופיליה. כל עוד לא מדובר באונס אלים, כל עוד בני הזוג הם ממין שונה, אינם מגלי עריות ונישאים כדין - היחסים מותרים.

מובן שמה שהיה מקובל חברתית איפשהו ומתישהו יכול להיות שגוי מוסרית. גם עבדות ועינויים עד מוות נחשבו נורמטיוויים. בחברה המערבית כיום מעשים פדופיליים בוודאי אינם מקובלים ונחשבים פשע נתעב, אולי הנתעב ביותר. הנוהג המקובל בדורנו במערב הוא להתייחס לילדים קטנים כאל קורבנות פדופיליה פוטנציאליים, ורגע לאחר שהגיעו לבגרות מינית, כאל סמלי מין.

תמונה פרובוקטיווית של כוכבת הנוער מיילי סיירוס בגיל 12 היא פורנוגרפיה פדופילית. מי שהיה מצלם אותה ומפיץ את תמונתה היה נכלא ונושא לנצח אות קין של עבריין מין. בגיל 15 תצלם את התמונה אני לייבוביץ' ותפרסם אותה ב"ואניטי פייר". התמונה תחולל אולי שערורייה קטנטונת, שתעזור למכור גיליונות, אבל היא תפורסם. יש להיזהר.

פועלים כנוכלים

שני מחקרים שנעשו בקנדה מצאו כי 32% מהנשים ו-15.6% מהגברים חוו "מגע מיני לא רצוי" בטרם מלאו להם 17. אבל לא כל תוקף שמנצל ילדים למטרות מיניות הוא פדופיל. לעתים, התוקף ינצל ילד רק משום שלא יכול למצוא בן או בת זוג בוגרים. לפעמים התוקף עצמו הוא ילד. אבל מחקר אמריקאי מהעשור האחרון מעריך כי 95% מהפגיעות המיניות בילדים נעשות על ידי פדופילים. בישראל מדווחות מדי שנה יותר מאלפיים פגיעות מיניות בילדים (סביר להניח שמספר רב של פגיעות לא מדווחות).

פדופילים רבים, במיוחד אלו שפועלים מחוץ לחוג משפחתם, פוגעים במספר גדול מאוד של ילדים. מחקר שנעשה בשנות ה-80 העריך שיותר ממחצית הפדופילים ההומוסקסואלים פגעו בארבעה ילדים. חלקם פגעו ביותר מ-200 ילדים.

אבל הסטטיסטיקות האלו בעייתיות, כמו שאר הסטטיסטיקות הנוגעות לפדופילים. קשה לחקור פדופילים, כי התחום כל כך אסור ומרתיע, ומשום שרק מספר מועט של פגיעות מדווח כנראה. המחקר כה בעייתי, שאף חוקר רציני לא מנסה אפילו להעריך את שיעור הפדופילים באוכלוסייה. לא ידוע לאיזה חלק ממנה יש פנטזיות פדופיליות לא ממומשות, ולא ידוע כמה פדופילים פעילים אינם נתפסים לעולם.

דרך הפעולה של הפדופיל דומה יותר לזו של הנוכל מאשר לדרכו של האנס. רובם המכריע של הפדופילים אינם אלימים. הם ינסו להימצא במצבים שיאפשרו להם שהות עם ילדים ללא השגחת מבוגר - כשמרטף, למשל. את הקרבה לקורבן ינסה הפדופיל להשיג במניפולציה ובתכנון מחושב. הוא ינסה להתחבר עם הילד, יפתה אותו במתנות, ויתנהג בצורה שתזכה אותו באמון הילד ואולי באמון הוריו.

משעה שזכה באמונו של הילד ובקרבה אליו, הפדופיל יחמיר בהדרגה את המעשים שהוא עושה בו, אבל בדרך כלל, להוציא מקרים של גילוי עריות, לא יגיע לחדירה. פדופילים נוטים לסבול מרגשי נחיתות, ולרוב הם בעלי דימוי עצמי ירוד, בודדים ולא בוגרים רגשית - אולי בגלל הפדופיליה, אולי כגורם לה. ויותר מעבריין אחר, יכחיש הפדופיל פסול במעשיו.

אלו כמה מחוויותיה של הקרימינולוגית הקלינית ד"ר יעל אידיסיס מאוניברסיטת בר אילן, כשהיא מטפלת בפדופילים: "יש דחייה מהמעשים שלהם, אבל אי-אפשר לעבוד אתם בלי חמלה. התסכול הכי גדול שלי הוא שהם אינם מבינים את משמעות המעשים שלהם בעיני הקורבן. יושב מולי אדם שהוא עמיד, נוקשה, הוא נלחם בכל הכוח ושנינות הלשון שלו לשכנע את עצמו ואותי שמה שעשה הוא בסדר. קשה לשבור את ההגנות שלו ולסייע לו להבין שהוא בבעיה, ושהוא גורם מצוקה לאחרים.

"חלקם מודעים לבעיה שלהם אבל לא רואים בה פסול, כל עוד לא נתפסו. פדופיל יכול להגיד לי שמה שהוא עשה זה לא כל כך נורא, הילד לא שם לב וזה בכלל לא הפריע לו. ביקשתי מאחד המטופלים לכתוב את המחשבות שלו לפני שהוא מבצע עבירה, בזמן המעשה ולאחריו. בין שאר הדברים הוא כתב, ?לפני: אני בסך הכל אשחק אתה; היא לא תשים לב; אני רק אתן לה תשומת לב; זה יהיה במסווה של משחק. תוך כדי: היא צוחקת; היא באה אלי שוב. אחרי: היא נהנתה; גם לי עשו את זה וזה לא כל כך נורא; היא לא תספר לאף אחד; אני לא הראשון שעושה לה את זה; זאת הסטייה שלי, זה אני'".

ילדים עצובים ודחויים

הנה עוד כמה עובדות סטטיסטיות על פדופיליה, שמהימנותן מורכבת, כי המידע נאסף רק מפדופילים שנתפסו או ממקרים שדווחו: הפדופילים מבוגרים יותר בממוצע מעברייני מין אחרים; רוב הפגיעות בילדים קטנים נעשות בדרך כלל בתוך המשפחה, אבל ילדים גדולים יותר מנוצלים בדרך כלל בידי אדם שאינו קרוב משפחה; ברוב המקרים, גם באלה שאינם גילוי עריות, הקורבנות מכירים את התוקפים - הם עשויים להיות קרובי משפחה או דמות סמכותית כלשהי; פדופילים בוחרים, פעמים רבות, קורבנות ממשפחות בעל אופי מסוים: ההורים יהיו בדרך כלל בעלי השכלה נמוכה וייעדרו זמן רב מהבית. פדופילים סיפרו שבחרו בילדים פגיעים - כאלו שהוריהם גרושים, או שהם עצמם ילדים דחויים; אף שפדופילים מתקשים בניהול יחסים עם מבוגר, מחציתם מתחתנים.

יש מחקרים שמצאו כי פדופילים נוהגים לחזור ולתקוף גם לאחר מאסר או טיפול, יותר מעברייני מין אחרים, פרט לתוקפים במקרי גילוי עריות; לא ברור מדוע אנשים מסוימים נעשים פדופילים, אבל הזנחה והתעללות אלימה בילדות הם גורמי סיכון; רוב הפדופילים לא היו קורבנות ניצול מיני בילדותם, ורוב קורבנות הניצול לא הופכים בבגרותם לפדופילים או לעברייני מין מסוג אחר; בהעדר השפעות שליליות אחרות, לא נמצא קשר סיבתי בין פגיעה מינית בילדות לבין הפיכת הקורבן לתוקף, להוציא מקרים שבנים נוצלו בידי נשים קרובות משפחה; כמה מחקרים טוענים שמצאו שוני במבנה מוחם של פדופילים.

פדופילים מוצאים באינטרנט קורבנות ומנצלים אותם מרחוק ובאנונימיות, אבל הם גם פוגשים פדופילים אחרים. הדחף המיני חזק מאוד, אבל כך גם האיסור והנורמות החברתיות, ולכן קשה לפעמים לפדופיל להיות לתוקף בפועל. באינטרנט הם שואבים עידוד זה מזה.

ב-2002 פירסם החוקר הקנדי פייר טרמבלי מאמר על קשרים בין פדופילים. הוא כתב ש"רוב הנבדקים זכרו את הרגע שבו ?גילו' שהם ?לא לבד'. התגלית תוארה כ'מרגשת'. אחת הסיבות להיותה כה ?מרגשת' היתה שהיא הפחיתה לא את הלחץ החברתי החיצוני, אלא את הלחץ הפנימי של ?פגם מוסרי מביש'".

אחד הנבדקים סיפר לו חוויות מפורום הפדופילים שהוא חבר בו: "יש קומדיה בטלוויזיה שנקראת ?מלקולם באמצע', על משפחה עם ארבעה בנים. מה שמוזר בקומדיה הזאת הוא, שכמעט בכל פרק רואים לפחות את אחד הילדים בתחתונים. בפרק הראשון, שניים מהבנים נאבקו בתחתונים על הרצפה בערך חמש דקות! כשהתוכנית שודרה בפעם הראשונה, הפורום הופצץ בהודעות ?תדליקו את הטלוויזיה!' במונטריאול התגבשה קבוצה שבכל יום ראשון היתה מתאספת לראות יחד את התוכנית".

להגדיר מחדש

יש להיזהר כשעוסקים בפדופיליה, כי מי שלא נזהר עלול לחטוף. ביולי 1998 פורסם מאמרם של ברוס ריינד ושותפיו למחקר, בכתב העת "Phychological Bulletin", שעירער כמה מההנחות הרווחות על ההשפעה ארוכת הטווח של ניצול מיני על ילדים ובני נוער. מקובל היה לחשוב שקורבנות הניצול סובלים בבגרותם מהפרעות נפשיות ותפקוד לא תקין. המאמר סיכם ניתוח מקיף של מחקרים שנעשו בקרב נפגעי ניצול, וגילה שהנזקים ארוכי הטווח קיימים, אבל הם פחות נפוצים מכפי שנהוג היה לחשוב, ובמקרים רבים הם קלים למדי.

הנזק המתמשך היה גדול יותר בקרב נפגעי גילוי עריות, או כשהתוקף היה דמות אב, ונפוץ יותר בקרב נשים. משך הניצול וחומרת המעשים לא השפיעו על עוצמת הנזק. מה שהשפיע היתה התחושה הסובייקטיווית של הקורבן ביחס למידת הסכמתו, אבל רק בקרב קורבנות בנים. השפעות שליליות כמעט לא נמצאו בקרב גברים שדיווחו שהרגישו שהמעשה המיני נעשה בהסכמתם. כותבי המאמר הסבירו שהתפישה הרווחת נבעה מהטיות מחקריות: מטפלים נתקלים בדרך כלל בקורבנות שסובלים מנזקים חמורים, ואצל הרבה מהקורבנות יש השפעות נוספות העשויות לגרום נזק רב יותר מהניצול המיני, כמו הזנחה והתעללות במשפחה.

כותבי המאמר ניסו להיזהר וציינו שהיעדר נזק ארוך טווח לא עושה את המעשים למותרים. עם זאת טענו שיש לחשוב מחדש על מושג "ניצול מיני של ילדים", ולהגדירו, במקרים מסוימים, כ"מין בין מבוגר לילד/מתבגר".

הם לא נזהרו מספיק. במשך כמה חודשים המאמר לא עורר התייחסות, עד שמישהו הפנה אליו את תשומת לבה של מנחת תוכנית רדיו שמרנית ופופולרית בשם "ד"ר לורה". ממנה התגלגלו הדברים עד גבעת הקפיטול. חברי קונגרס שמרנים זעמו על הפרסום. מכיוון שחלקם התבלבלו בין איגוד הפסיכולוגים לאיגוד הפסיכיאטרים, נראה היה להם שהמאמר הוא תוספת חטא על פשע הוצאת ההומוסקסואליות מכלל הסטיות. ביולי 1999 התקבלה בקונגרס, כמעט פה אחד, החלטה ש"הקונגרס מגנה את כל מסקנות המאמר... הקובעות כי ניצול מיני עשוי להיות פחות מזיק כאשר הילד מסכים".

אבל החלטות פרלמנט, נחרצות ככל שיהיו, אינן משנות תוצאות של מחקרים. המאמר אמנם הפך למוקצה מדעית בעקבות השערורייה, אבל מחקרים נוספים חיזקו את תוצאותיו (אף כי איש לא העז לחזור ולבדוק את ההשפעה של מידת ההסכמה). חלק מהמחקרים גילו שלחומרת המגע המיני - כלומר, האם היתה חדירה או לא - היתה השפעה מכרעת. היו מחקרים שלא מצאו השפעה כזאת, אבל כמעט כולם הסיקו שסביבה משפחתית מזניחה ואלימה פוגעת הרבה יותר מניצול מיני בלבד. כלומר, פדופיליה זה רע, אבל הזנחה ואלימות משפחתית רעות יותר.

זיכרון צמוד

ערב אחד, בערך בגיל 13, חזרתי מבית הספר הביתה. האוטובוס היה עמוס אבל לא דחוק, ועמדתי ברחבה הזאת ליד הכרטיסן. הרגשתי מישהו נצמד אלי. הסתכלתי, וראיתי שזה גבר צעיר. התרחקתי קצת כי חשבתי שהדבר היה אולי מקרי, אך הוא נצמד אלי שוב. התרחקתי, ושוב הוא נצמד. אני זוכר שהבנתי מה קורה, אבל לא העזתי לעשות דבר. לא זוכר למה, ולא בטוח שידעתי אז למה. כל הסיפור נמשך דקה, כי עברתי למקום ישיבה, אבל העובדה שאני זוכר את המקרה מלמדת שהוא השאיר בי רושם. כשאני נזכר בכך היום, המחשבה שעוברת לי בראש היא אותה מחשבה שהציקה לי באותו הערב: "לעזאזל, הייתי צריך לבעוט לו בביצים". אבל אני לא עשיתי כלום.

איור: ערן וולקובסקי