המנצח, המלחין והפסנתרן גיל שוחט מדבר בפעם הראשונה על בן הזוג שלו - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

המנצח, המלחין והפסנתרן גיל שוחט מדבר בפעם הראשונה על בן הזוג שלו

הוא מנגן מגיל שש, מלחין מגיל 12, והאופרה הראשונה שלו הועלתה על במה כשהיה בן 27. מאז שסומן כילד הפלא של המוסיקה הקלאסית בישראל, גיל שוחט פורע שטר אחרי שטר. הוא חורש אולמות כפסנתרן, מלחין ומנצח, לא בוחל גם בייעוץ מוסיקלי לצעצועים, ואוסף לעצמו מעריצים ומבקרים בכל העולם. אבל רק עכשיו, בגיל 36, הוא מוכן לעמוד על הדוכן חשוף עד הסוף ולדבר בפעם הראשונה על בן הזוג שלו

אחרי שכבש את במות האופרה החשובות בעולם והתמנגל עם האפיפיור, גיל שוחט כבר רגיל לנגן לשועי עולם. אבל בשבוע שעבר, במרכז ענב בתל אביב, הוא הונחת אל קרקע המציאות. זמן קצר לאחר שהחל לנגן את רסיטל הפסנתר שלו, שהוזמן מראש על ידי בית השקעות עבור עובדיו ולקוחותיו, החלו להישמע באולם שיעולים ועיטושים. ואז גם כמה טלפונים סלולריים צירצרו, דווקא ברגעי השיא, ובשורה הראשונה נרדמו שני גברים.

שוחט לא התרגש, רק פעם אחת גילגל עיניים במפגיע. להפך: כדי להקל על הקהל, הוסיף בין היצירות הסברים ספונטניים וקצרים ("ממש אפשר לשמוע פה את הפגודה", פירגן לדביסי). הוא הוסיף תנועות ידיים דרמטיות והתנשפויות קולניות בעודו מנגן, ירד מהבמה וחזר אליה לקול תשואות, ובשלב מסוים אף החל להפריח נשיקות לקהל הנפלא הזה. הכי ריטה.

"מה אתה חושב, שבפילהרמונית אין צלצולי פלאפונים?" שאל שוחט לאחר מכן. "יש בישראל שכבה צרה ביותר, שלא היתה ממלאת את אולם ענב, של אנשים שמבינים במוסיקה ויודעים כמה סימפוניות ברוקנר כתב. השאר הם אנשי תרבות שאינם מומחים למוסיקה אבל יש להם זכות ליהנות ממנה. הדעה שלהם יותר חשובה לי מהדעה של פרופסור למוסיקה כי היא כנה, אמיתית, אינטואיטיבית, יש בה אלמנט של הנאה".

הצלצולים והנרדמים לא הפריעו לך?

"אני בכלל לא יודע מה קורה סביבי כשאני מנגן, אני שקוע במוסיקה, ואני זוכר מחיאות כפיים סוערות וצעקות בראבו. אם היה צרצור טלפון קטנטן או מישהו נרדם לדקה, זה בטל בשישים".

למה היית צריך לרדת מהבמה ולחזור אליה כל כך הרבה פעמים?

"הייתי צריך לשתות".

לא כדי לסחוט עוד מחיאות כפיים? יכולת להחזיק בקבוק מים ליד הפסנתר.

"מה אני, מיק ג'אגר?"

להתחיל באלפא

שוחט (36), השם הבולט ביותר במוסיקה הקלאסית בישראל כיום, הוא איש עסוק. הוא מופיע כמעט מדי ערב, לפעמים פעמיים ביום. להופעה במרכז ענב הגיע עשר דקות לפני שעלה לבמה, מרסיטל בחולון. בשבועות האחרונים הוא גם פוקד את חדרי החזרות באופרה הישראלית, שם מתכוננים במרץ לקראת ההפקה הגרנדיוזית החדשה שלו, האופרה "הילד חולם" לפי מחזהו של חנוך לוין, שתעלה בחודש הבא. וזה עוד לפני שסופרים את ההרצאות שהוא מעביר ואת השעות שהוא מקדיש לכתיבה, לאימונים ולשינון פרטיטורות.

על "הילד חולם" שוחט דוגר כבר כמעט עשור. ההפקה עלתה שבעה מיליון שקל, ואל עשרות הנגנים והזמרים יצטרפו רקדנים, אקרובטים, שחקנים ומקהלה של תשע זמרות (נונט). עמרי ניצן הופקד על הבימוי, דיוויד שטרן מנצח. זו הפקת המקור הרביעית של האופרה הישראלית ב-25 שנותיה, והשנייה מתוכן ששוחט כותב. הראשונה היתה "אלפא ואומגה", שהועלתה בעונת האופרה 2000/1.

"יש אנשים ששואלים שאלות לגבי ההצלחה שלי וכמות הביצועים שאני זוכה להם", אומר שוחט. "אני לא מתנצל. הקריירה שלי ארוכת שנים ואין הישג אחד שקיבלתי במתנה או שהוגש לי על מגש כסף. אני עובד קשה". ועדיין, החשש למראית העין עיכב את ההפקה. החוזה בין שוחט לאופרה הישראלית נחתם רק לפני שנתיים, אחרי שנים של דיונים. "הם לא רצו להזמין ממני מיד עוד אופרה, ובצדק מסוים", אומר שוחט. "יש סיפורים מסמרי שיער סביב ההזמנה הזו, אבל אני שומר על כבודה של האופרה שהתנהגה בצורה הגונה מבחינה ציבורית".

הוא החל בכתיבת המוסיקה ל"הילד חולם" מיד כשסיים לעבוד על "אלפא ואומגה", ששידרגה את מעמדו מהבטחה צעירה לאחד האנשים המשפיעים במוסיקה הקלאסית בישראל. במהלך העבודה על "אלפא ואומגה" גם נוצר הקשר בינו לבין לוין: "הוא היה הראשון שפניתי אליו כדי שיכתוב את הליברטו ל'אלפא ואומגה'. הוא אמר שהוא מתחבר למוסיקה שלי, אבל לא לנושא של האופרה הזו. אז עמרי ניצן הציע שנהפוך את 'הילד חולם' לאופרה, ובאותה תקופה האופרה הישראלית לא קיבלה את זה, טענו שזה גדול עליהם".

לאחר שחנוך לוין נפטר, המשיכו שוחט וניצן לעבוד על האופרה. "קיבלתי אור ירוק מנציגי משפחת לוין להשתמש במחזה, והפכנו אותו לליברטו בשינויים טקסטואליים וקיצורים הכרחיים תוך שמירה על רוחו. זה המחזה האופראי ביותר של לוין, והאופרה תהיה מוטת-תיאטרון. הבהירות של הטקסט, למשל, מאוד הטרידה את עמרי".

בהירות הטקסט אכן מטרידה. בכמה קטעים באופרה, כשלמעלה מתריסר זמרים וזמרות שרים במקביל קולות שונים, קשה להבין מה בפיהם. "עברית זו שפה נהדרת לאופרה, מאוד ברורה, גרונית, זה מרטיב את הדיקציה", גורס שוחט. "אנחנו עובדים המון על הדיקציה, כי לפעמים הזמרים שרים בעברית ואתה שומע רוסית. אבל כשיש לך 13 קולות שונים ברור שמבינים הרבה פחות". ובכל מקרה, אומר שוחט, היצירה החדשה שלו היא בעלת תוקף אוניברסלי, בלי קשר לשפתה. "אפשר ליהנות מ'הילד חולם' בכל מקום. יצירה חייבת להיות אוניברסלית ורלוונטית גם בעוד 50 שנה לסיני, לאמריקאי ולפלסטיני כמו לישראלי".

את חנוך לוין הוא מעריץ עוד מילדות. "כשהייתי בן חמש אמא שלי (העיתונאית ציפי שוחט) לקחה אותי לתיאטרון, ביליתי שם יותר מאשר באולמות קונצרטים. אין מלה שלוין פירסם בחייו או שהתפרסמה אחרי מותו שלא קראתי, ובתור מתבגר לא פיספסתי בכורות שלו". דווקא את הבכורה של "הילד חולם" פיספס, כי למד ברומא באותה עת.

מה יקבל מי שיבוא לאופרה מעבר למה שקיבל מי שצפה במחזה? מה הפרטיטורה מוסיפה לטקסט?

"מה אני אגיד לך, שכתבתי יצירת מופת? אין הנחתום מעיד על עיסתו. אף אופרה לא מוסיפה שום דבר לטקסט. האופרה של ורדי לא הפכה את 'אותלו' של שייקספיר לטקסט יותר טוב, אבל אופרה מדגישה דברים. האופרה שלי מוציאה מחנוך לוין את מה שקיים בו אבל לא זוכה לתשומת הלב הנכונה: הנושא הפיוטי, הפוליטי, הרומנטי, הרגיש, משולל הציניות. כמעט בכל המחזות האחרים שלו, להוציא את הציניות זה כמו ג'לי ללא ג'לטין - זה לא יתפוס. לעומת זאת, ב'הילד חולם' היא הרבה פחות מרכזית, כי המחזה הולך באופן מובהק לכיוון מופשט ופיוטי. יש בו אירוניה, לא ציניות".

הוא מתעצבן מאנשים שרואים באופרה ז'אנר אנכרוניסטי לעשירים סנובים. "היום כל אחד עושה מסאז' בספא ב-250 שקל", אומר שוחט, "אני מסתובב בחנויות יינות ואנשים קונים בקבוקים במאות שקלים. זה לא עולה יותר מכרטיס לאופרה. לכן אני לא חושב שהעניין הוא כלכלי, אלא פחד מידע. שיקראו באינטרנט, שילכו להרצאות, אפשר להסתכל ב-Mezzo".

אתה לא מסוגל להבין את זה שמישהו משתעמם למוות באופרה?

"לא. אולי הוא לא הבין את מה ששמע. אנחנו צריכים להתקרב ליצירות המופת. הספינקס לא יבוא אליך הביתה, אתה צריך לנסוע למצרים. בחברה שלנו יש גם ברברים שאולי לא ייהנו מאופרה, אבל לכל בן תרבות יש פוטנציאל ליהנות באופרה. מי שהשתעמם ביצירת מופת באופרה, לא הבין".

אז המאזין אשם, לא המלחין?

"אין בעיה בז'אנר. זה הז'אנר הנעלה ביותר שבן אנוש יצר בכל הזמנים. עולם ומלואו".

מלכת הלילה

שוחט הוא בחור מגונדר, תמיד לבוש בקפידה. יש לו 25 זוגות נעליים, 20 חליפות "טובות" ("אלה בגדי עבודה, אם אני מנגן סונטה של בטהובן אני נותן לה כבוד, לא משנה אם זה בקיבוץ או בקרנגי הול") ו-200 עניבות ("פטיש"). הוא גם מתחזק שגרת טיפוח קפדנית, "אבל לא יותר ממטרוסקסואל תל אביבי ממוצע. אני הולך למכון כושר, אוהב אופנה טובה, ועושה טרימינג (קיצוץ) לשערות החזה. לא אכפת לי להיות לבוש הכי יפה, אני לא מאמין באובר-דרס. זה שגברים ישראלים נראים כמו שלוכים לא אומר שגם אני צריך".

הוא גר ביפו עם בן זוגו האמריקאי, בריאן, שפגש לפני שנתיים. "הוא עבד בשגרירות האמריקאית בתל אביב, ובא לקונצרט שניצחתי עליו, המגניפיקט של באך. כעבור חודש קיבלתי ממנו הודעה בפייסבוק, שהוא רוצה להיפגש". הפגישה עלתה יפה: "זכרתי את הפנים שלו, אף על פי שהוא לא ניגש אלי אחרי הקונצרט. שאלתי אם יכול להיות שהוא לקח לי טביעת אצבע בשגרירות, והוא בדק ברשומות והתברר שכן. ממש מהאגדות. אחרי שהוא סיים את המישן שלו ועזב לוושינגטון, שם היתה העבודה הבאה שלו, שמנו לב שאנחנו לא מסוגלים לחיות בנפרד. אז לפני שנה בריאן שינה את כל חייו: הוא מצא עבודה כיועץ במשרד עורכי דין שמתמחה בהגירה, ועבר לגור פה".

קצת מוזר שממרומי גילו, ובהתחשב בכך שכבר בגיל 18 יצא מהארון, שוחט חמק עד כה מהתייחסות פומבית לזהותו המינית. משפחתו, הוא אומר, "קיבלה ללא קשיים" את הבשורה, "אבל אני לא רוצה להיכנס לזה". ואילו עיתונאים פשוט "לא שאלו, ואם היו שואלים, הייתי אומר שזה לא רלוונטי. לא חשבתי שהחיים הפרטיים שלי צריכים לעניין מישהו. אבל התבגרתי. וגם עם בריאן, אני מרגיש שהגעתי למנוחה ולנחלה. זה אף פעם לא היה סוד וכל העולם הקלאסי ידע. הקריירה שלי בלתי תלויה בזה, ויחד עם זה אני לא רוצה להפוך לגיי אייקון. אני רוצה להיות מיוזיקל אייקון".

אופרה זה גם ככה הכי גיי. הזמרות נראות כמו מלכות דראג עם כל הדרמה, הקאמפ והתלבושות המוגזמות.

"מוצרט לא חשב שזה קאמפי לכתוב למלכת הלילה. אבל בטח שאני מבין למה אפשר להסתכל על זה בקריצה מסוימת ולראות בזה קאמפ. מה אתה חושב, שאני חי במאה ה-19? אופרה בישראל זה כמו 'פריסילה מלכת המדבר': ניסיון נואש ליצור משהו יפה וגדול מהחיים בתוך סביבה מדברית, דלוחה ונאלחת. אופרה זה מקום טבעי לגייז. הרבה גייז עובדים באופרה. התפקיד שלי זה לקרב קהילות צעירות לתרבות ולמוסיקה, להביא צעירים, לתת להם אופציה חוץ מעופר נסים. גייז הם באופן טבעי צרכני תרבות, ואני רוצה להציע מודל אחר של הנאה ושל חוויה תרבותית לאלה שלא מגיעים. אני מנסה להחיות את הגייזמרים (מקהלת גייז) וליצור שיתוף פעולה בין המרכז הגאה לאופרה. לחבר בין אנשים בשנות ה-20 לתרבות יותר גבוהה. כשהייתי בן 20 נורא התביישתי בזה שאני צרכן תרבות כשהייתי מגיע למקומות של גייז".

תוסיף חשפנים על במת האופרה כדי למשוך קהל?

"להיות גיי זה לא רק סקס והיכרויות. אני לא מנסה למצוא מכנה משותף, אלא רף עליון".

אין מקום לחיבור של האופרה עם עולם המועדונים והסליז?

"אין בזה צורך. אתה יכול להיות גיי שהולך היום ל'מאדאם באטרפליי' ומחר לעופר נסים".

יש מי שיגיד שעופר נסים הוא הפוצ'יני החדש.

"זה בלתי ראוי לתגובה".

הוא אוהב להתהולל, אבל סולד מתרבות המועדונים. "אני אדם יצרי, אוהב את הצד הפיזי, אבל מטריד אותי הרעש, שאי אפשר לדבר. יש בי צדדים שלוחי רסן. הסתובבתי הרבה בעולם, גרתי בערים גדולות. אני אוהב את העוצמות האלה ובז לאפרוריות החיים. אני יכול ביממה אחת ללחוץ את ידו של האפיפיור ומשם להגיע למאורת ילדי פרחים בגילופין. אבל מאז שאני עם בריאן זה לא קיים. הזוגיות העלימה לאפס את ההוללות".

איזה דיכאון.

"זה נפלא. קוהלת אמר: יש עת לכל דבר. היתה עת להוללות ויש עת לזוגיות".

אז איך אתה מבלה?

"ארוחה טובה, מיניות, אני אוהב את החיים הטובים, לא מתבייש ליהנות מהדברים האלה".

סקס, סמים ובארוקנרול?

"מעולם לא ניסיתי סמים. והמוסיקה עומדת מעל הגוף, ללא ספק".

מה הדבר הכי דקדנטי שעשית?

"עשיתי הרבה. זה ממש לא לעיתון. אבל ממש".

מתחילים איתך הרבה?

"בטח שמתחילים. בארץ לא, בחו"ל לפעמים נגני תזמורת. עד היום הייתי מספיק חכם להתעלם, כי לא האמנתי שרומן יכול להוביל למשהו טוב בתוך מסגרת עבודה. ולשמחתי, רוב המעריצים והמעריצות שלי אינם בקבוצת הגיל הרלוונטית. זה חוסך לבריאן הרבה כאבי ראש".

להפוך למותג

מבחינת שוחט, לא רק הומואים - את כולם צריך לקרב למוסיקה הקלאסית, ועדיף להתחיל כבר בעריסה. לפני כמה שנים הוא שיתף פעולה עם חברת "שילב" בייצור מובייל לתינוקות שנקרא "סימפוניה בתנועה". שוחט בחר את היצירות (מוצרט, באך ובטהובן) שישמיע הצעצוע המסתובב והיקר, והקליט אותן. הוא רק מצר על כך שלא התעקש לקבל גם אחוזים מהמכירות המטורפות, לדבריו.

שוחט הוא מיסיונר נלהב של מוסיקה קלאסית, ואינו בוחל באמצעים להפצת הבשורה. ערב עליית "אלפא ואומגה", למשל, נשלחו לתחנות הרדיו אריות מהאופרה על גבי תקליטי שדרים. "זה לא היה רעיון שלי אלא של מי שעסק בשיווק", הוא אומר, "אבל שיתפתי פעולה. השמיעו קצת גם מחוץ לקול המוסיקה, אני זוכר מהדיווח של אקו"ם".

לפני כשבועיים, חיבר שוחט בין יצירותיו של מוצרט לאלה של משה וילנסקי בקונצרט בהשתתפות נורית גלרון ("וילנסקי פוגש את אמדאוס"). הוא ביקש לדבריו להדגים הלכה למעשה את הקרבה בין מוסיקה קלאסית למוסיקה פופולרית ישראלית. "פתחתי עם 'נישואי פיגארו' של מוצרט מעמדת המנצח, ואז התיישבתי על הפסנתר ואילתרתי, ומזה הגעתי ל'בלדה לאשה' של וילנסקי, ואז נורית גלרון עלתה ושרה. אנחנו רוצים קצת להכיר אחד את העולם של השני". בנוסף, שוחט מעביר סדרות של קונצרטים מוסברים לקהל נטול ידע מוסיקלי.

גם מסחור אינה מלה גסה מבחינתו. הוא עובד כעת על "סימפוניית היין", בהזמנת אחד היקבים המרכזיים בישראל ("אף אחד לא החליט בשבילי באילו נושאים לעסוק"), וגם ברסיטל השיעולים פיארה תמונתו את התוכנייה ולצדה לוגו החברה המזמינה וסיסמאות כמו "בית השקעות מצוין לא משקיע רק בכסף". שוחט הפך למותג להתגנדר בו.

"לפני שנתיים-שלוש התהפך הגלגל והפכתי מהמוכשר שנותנים לו הזדמנות לזה שמביא קהל", הוא אומר. "השם שלי נהיה מותג כלכלי והיתה באמת עלייה בהכנסות שלי. יש אלי הרבה פניות. למדתי מתמטיקה, אני יודע לעשות אחד פלוס אחד ומבין שהשם שלי שווה הרבה כסף. זה לא מסיט אותי מדרכי".

מבקריך אומרים שיותר משאתה אמן מעולה, אתה אשף ביחסי ציבור.

"שטויות במיץ עגבניות. אני חושב שאני האמן היחיד שמעולם לא צילצל לעיתונאי או למבקר שקשור לעולם המוסיקה. אל תחזור לגנון של אלה שאומרים שציפי שוחט וזה. אני יכול להוציא ספר על נפוטיזם בעולם המוסיקה, אבל לא במקרה שלי. אני כל כך מרוכז ביצירה שאין לי זמן לעסוק ביח"צ. גם כשפניתי לנורית גלרון, זה לא בדיוק היה ניתוב לכיוון פופולרי אלא כי אני חושב שווילנסקי יוצר גדול. הבסיס הוא אמנותי טהור, מה שלא יגידו. אפשר להסתכל על זה בציניות ובאירוניה ולהגיד שקרים, אבל יש בי נאמנות סגפנית ורוחנית ויראת כבוד כלפי המוסיקה".

עשיית רווחים כלכליים אינה חלק משיקוליך?

"אם הייתי רוצה לעשות כסף לא הייתי במוסיקה, יש לי יכולות מתמטיות והיי-טקיות. אני לא חי רע ואף פעם לא הייתי רעב ללחם, אבל אני לא אדם מטריאלי".

ולכן יש לך אוסף עטים נובעים ופסנתר שעלה עשרות אלפי דולרים.

"אני כותב יצירות עם העטים, ואני אוהב חפצים יפים. אני לא עשיר. אני בן 36, בלי ילדים, וכבר 25 שנה על במה. בגיל 12 כשרציתי תקליטים קלאסיים הלכתי לקפה הבימה וניגנתי. חסכתי שקל לשקל במשך שנים. זו בושה שהייתי צריך לקנות את הפסנתר המשובח הראשון שלי בגיל 27 בדם, יזע ודמעות כשכל הקולגות שלי בחו"ל מקבלים פסנתרים אם הם מופיעים עם תזמורות ומצליחים. היחס השלילי הבלתי נתפס בין כישרון של אנשי עולם המוסיקה לבין ההכנסה שלהם הוא ברמה של טרגדיה לאומית".

איפה הכסף הגדול במוסיקה הקלאסית?

"בטח שמת לב שאני עובד מסביב לשעון. אני ממש לא עשיר, אני ממוצע פלוס. אמן במעמדי במדינה מתוקנת היה עשיר פי אלף ממני".

הוא מתעורר מדי בוקר בשש וחצי, "מנגן וכותב. יש ימים של הופעות בבוקר, יש ימים שבערב. בשנים האחרונות אני מופיע המון וזה שואב את האנרגיה של מהלך היום. היום גיל שוחט זה עסק. יש לי סוכנות, רואה חשבון, עוזר אישי, עוזר שעוסק בהעתקת תווים".

למה אתה לא מדלל קצת?

"אני לא סובל מזה. ההישג הכי גדול בקריירה שלי הוא שאני עושה רק מה שאני רוצה".

אומרים גם שאתה מרוצה מדי מעצמך. תנועות הידיים הגרנדיוזיות וההתנשפויות תוך כדי נגינה לא נועדו להדגיש כמה אתה עצום?

"מי שאומר את זה לא מכיר אותי. אני מקצוען אז יש לי מחוות גוף של מקצוען. ואני מתלבש יפה כדי לתת כבוד לאנשים שאיתי. לא צריך להסתכל על התג של חליפת ארמני. אני המבקר הכי גדול של עצמי, אני לא מרוצה מעצמי. הלוואי שהייתי. יש לי ביטחון עצמי בעייתי. אני ממש לא משתגע על עצמי כבן אדם, אף פעם לא השתגעתי. אני מעריך יותר את היצירה שאני מפיק מאשר את עצמי. העיניים שלי פקוחות לרווחה לגבי המגרעות שבאישיותי, ויש רבות כאלה.

"אני רגיל מילדות שאומרים שאני מלא בעצמי. מי שמכיר אותי באמת, יודע שזה לא המצב. אני נהנה מהערצה בלתי פוסקת של כמויות גדולות של קהל, אבל היא לא נוגעת בי. הדבר האחרון שאני עושה זה להביא הביתה את ההערצה שאני מקבל על הבמה. אני יודע שיש לי את הדימוי של המלא בעצמו, אבל אני כמעט ללא אגו".

אז החברים שלך מסתובבים סביבך עם טישו ומנגבים לך את הדמעות?

"עם מגבון לח".

על תמימות וכוח

שוחט נמשך למוסיקה קלאסית כבר כילד. "'פטר והזאב' של פרוקופייב היתה היצירה הראשונה שהתאהבתי בה. גם אהבתי לקרוא. היתה לי מורה פרטית שלימדה אותי לקרוא מגיל ארבע, כך שבכיתה א' כבר קראתי ספרים".

למה ילד בן ארבע צריך ללמוד לקרוא עם מורה פרטית?

"מעולם לא שאלתי את ההורים". ההורים הם יהודה, מורה ומנהל בפנסיה, וציפי שוחט, כתבת התיאטרון הוותיקה של "הארץ". אחיו הבכור, אורי, הוא מנכ"ל חברת שיווק, ומעדיף דווקא טראנס והיפ הופ ("הוא לימד אותי לרקוד ברייקדאנס והכיר לי את מייקל ג'קסון"). שוחט מעיד על עצמו שהיה ילד "פעיל, רגיש, אוהב את עולמו הפנימי".

כשהיה בן שש הבחינה סבתו שהילד צולע. הוא אובחן כסובל מפרטס, הצטברות סחוס באזור האגן, ונאלץ לעבור שני ניתוחים. יום לאחר תחילת לימודיו בכיתה א' אושפז באסף הרופא: "פתחו לי את האגן, ריסקו את העצם של ירך ימין והכניסו ברגים". בגיל שמונה נותח שוב להוצאת הברגים. האשפוזים השאירו אותו בבית שבעה חודשים, מה שלא הפריע לו להיות תלמיד מצטיין. בתיכון אוהל שם ברמת גן הוא למד במגמה המדעית, תוכנית קטנה ואקסקלוסיבית ל-13 תלמידים מחוננים במדעים, ובכיתה י"ב החל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה.

היו לך יחסים חמים עם ההורים?

"אף פעם לא רבתי איתם. אבא שלי יותר קר. הוא מגיע ממשפחה עיראקית שבה לא משבחים בקלות. אמא שלי היתה יותר רגשית, חמה ומביעה. היו תקופות שהאשמתי אותם שהם לא היו יותר קשוחים איתי, כי אז אולי היתה לי משמעת יותר טובה".

מה הדבר שעשית שהכי הביך את ההורים שלך?

"שנהייתי מוסיקאי. אבא שלי רצה שאהיה מדען. להיות אמן זה לא דבר נורמלי".

לאחר שכבר בגן הילדים "ראו שיש לי קצב בידיים", עבר שוחט את מסלול ההכשרה המסורתי של מוסיקאים מצטיינים: הוא החל ללמוד לנגן בפסנתר בגיל שש והצטרף לקונסרבטוריון בגיל 11, שירת בצה"ל בתנאי מוסיקאי מצטיין, ובמקביל השלים תואר ראשון ושני באקדמיה למוסיקה בתל אביב. שבוע אחרי השחרור נסע ללימודי דוקטורט ברומא, והשתלם אצל מספר מורים מפורסמים באירופה. בגיל 22 הצטרף להוצאה לאור היוקרתית ריקורדי, שמדפיסה את תווי יצירותיו. עם שובו לארץ זכה בשלל פרסים, בהם פרס רוטשילד (2000), פרס אמנויות הבמה (2001) ופרס ראש הממשלה למלחינים (2003). ביוני האחרון הוכתר כאביר במסדר האמנויות והספרות של ממשלת צרפת.

גם קריירת ההלחנה שלו החלה מוקדם. בגיל 12 כתב את יצירתו הראשונה ("פנטסיה"), ומאז חיבר תשע סימפוניות, 14 קונצ'רטי, חמש אופרות ועוד "המון מוסיקה קאמרית לפסנתר. לרמת גילי אני המלחין הפורה ביותר בעולם, עשו מחקר השוואתי איפשהו". בשנה שעברה לקחה אוניברסיטת הרווארד חסות על יצירותיו של שוחט, שנאספו כולן לארכיון שלה ("כ-200 שעות של הקלטות וכמעט 20 אלף עמודי תווים סרוקים שם בספרייה").

המסלול המרהיב של שוחט כמעט ונקטע בתחילת העשור, במסיבה שנערכה בביתו לכבוד בכורה של סימפוניה חדשה. הוא הזמין 35 חברים ועשה על האש. הם השיקו כוסיות שמפניה, ואז, תוך כדי ליבוי הגחלים, התפוצץ בקבוק ספירט בידו.

"עליתי באש", הוא משחזר, "שכבתי בבית חולים כמעט חודש. זה היה נס רפואי. אחי זינק עלי וכיבה אותי, והוא שרף את הידיים בגלל זה. רצתי למקלחת לשטוף את הלהבות. כמה מיושבי הבית הלכו לטיפול פסיכולוגי לאחר מכן כדי להירגע. חוויתי על גופי את הכאב הפיזי הכי נורא. זה הרגיש כמו תפוח אדמה שמקלפים ממנו חצי גוף. היו לי כוויות מדרגה שלוש - אתה לא רוצה תיאורים גרפיים. נשארו צלקות".

שוחט החלים וחזר לבמה. בגיל 30 החל ללמוד גם ניצוח, ומיד לאחר מכן קפץ למים העמוקים כשמונה למנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית. הוא גם ניצח על התזמורת, תמיד בעל פה, כי "זו הקונבנציה מאז ימי פרנץ ליסט. כשיש תווים מולך אתה קורא אותם, וזה לוקח משהו מהביצוע". לפני שנה, באחת הפעמים שבהן ניצח על התזמורת וגם ניגן במקביל, זה עלה לו ביוקר.

"תמיד הייתי גאה בזיכרון שלי, שאין לי בלקאאוטים. קונצ'רטו של מוצרט או בטהובן זו לא בעיה, אתה מנצח עם הידיים עד שנכנס תפקיד הפסנתר, ואז עם הראש והגוף. זה מקובל. גם מוצרט ניצח על יצירותיו מהפסנתר". ואז הגיע הקונצ'רטו של שומאן, ששוחט ביקש לנגן ולנצח גם עליו. "זו יצירה רומנטית, גדולה, עם המון טריקים. משימה מטורפת. אבל רציתי את האתגר. המאטינה (קונצרט הצהריים) במוזיאון תל אביב הלך פיקס, ובערב, שני הפרקים הראשונים עברו מצוין. ואז הגעתי לפרק השלישי, שבו יש מעבר שידוע כקשה. אם אתה טועה ויש מנצח - בסדר, קורה. אבל פה אני הייתי המנצח וכל התזמורת היתה תלויה בי. היה לי בלקאאוט וקפצתי כמה תיבות, אני הייתי במקום אחד והתזמורת במקום אחר. אלה היו 15 השניות הטראומתיות בחיי.

"היה נס והכנר הצליח לתפוס אותי ולהסביר עם הקשת, תוך כדי נגינה, לשאר התזמורת, והמשכנו לנגן עד הסוף, אבל רציתי למות. עולמי חרב עלי. הרבה אנשים בקהל לא שמו לב, אבל כל מוסיקאי שהיה באולם שם לב. הודיתי בירידה מהבמה לכל נגן באופן אישי ולחצתי את ידו. בדיעבד, אני חושב שהייתי אפולוגטי מדי".

בסופו של דבר פרש שוחט מניהול התזמורת, אבל הוא אומר שלאותו ערב מהגיהנום לא היתה השפעה על כך. "בהתחלה זה היה ירח דבש אירוטי", הוא אומר, "התזמורת פרחה, הגירעון הצטמצם, הוספנו סדרות בפריפריה. לקראת הסוף קרו דברים שאני לא אכנס אליהם כי אני בן אדם מנומס ששומר על כבודם של אנשים שלא מגיע להם. יש לי כישורים אדמיניסטרטיביים, מה שהיה חסר לי הוא עקרונות ניהול נכון של כוח, של שלטון. נכנסתי תמים וצעיר מדי. לא הכרתי אינטריגות, מאבקי כוח".

כי אתה סולן, לא רגיל לעבוד עם אנשים.

"בדיוק. אחרי הפרישה קראתי ספרים ולימדתי את עצמי את עקרונות שימור הכוח והשלטון. קצת מאוחר, אבל עד התזמורת הבאה שאנהל אני כבר אדע".

אמרו שלא הסתדרת עם התזמורת ושניסו להדיח אותך.

"אף אחד לא ניסה להדיח אותי, זו היתה החלטה שלי. אני חושב על זה היום בחיוך, שבאתי מאהבה ואהבה זה לא מספיק. למדתי שם שיש אנשים שצריכים יחס אחר, של כוח ושוט. זה משהו שלא ידעתי על החיים. פירשו את האהבה והנאיביות שלי כחולשה".

אז איפה כשלת?

"אני חושב שזה היה סיפור הצלחה".

הוא מלין על מצבן הפיננסי הגרוע של תזמורות בישראל, ולא מוכן לקבל שאולי מדובר בעודף היצע. "מי שמדבר בצורה כזו הוא אויב של האמנות. יש עודף טילים ורובים, עודף קיפוח, מסים ושנאה, לא עודף תזמורות שמנגנות בטהובן ומוצרט. פרט לפילהרמונית אולי, כל התזמורות בישראל נמצאות בסכנה קיומית, תחת עננה שחורה של גירעונות והפסדים. חלק נגרם באשמת המנהלים, חלק נובע מהידרדרות תרבותית כללית בעידן הרייטינג".

ואולי אם הציבור הרחב ממילא לא מתעניין, חבל להשקיע כספי ציבור בגופים האלה, שגם ככה מושכים בעיקר את השמנה והסלתה?

"למדינה יש אינטרס שיהיו בה חיי תרבות גבוהה, טובה וערכית. למוסיקה הזו לא היה כוח כלכלי בפני עצמו גם בעבר. פעם היו פטרונים ואצולה וכנסייה, וכן, צריך לתמוך. אני קורא לקואופרטיבים ולבנקים לתמוך".

בתמורה תכתוב קנטטה לשרי אריסון?

"אני יכול להקדיש תיאורטית יצירה לשרי אריסון. בנק הפועלים היה אחד הספונסרים הראשונים שלי. אני לא אוריד את הערכים האמנותיים שלי בגלל זה. אין שום סתירה בין מימון לאיכות".

בשביל האופרה שלך בכל זאת מצאו הרבה כסף. זה לא עלול לנקר עיניים?

"רוב הכסף גויס מקרנות פרטיות. התקציב הציבורי שהושקע פה יחסית קטן, רק מיליון וחצי שקל".

אויבים אוונגרדיים

לצד הביקורות המשתפכות, הפרסים והשבחים הרבים, שוחט מעורר ביקורת בתוך שדה המוסיקה הקלאסית האליטיסטי והמתבדל, בעיקר בקרב מלחיני זרם האוונגרד. ניסיונות פופולריזציה מהסוג ששוחט מעלה על נס נתפסים בעיניהם כחילול הקודש, ויצירותיו המקוריות מתוארות, למשל, כ"מוסיקה חנפנית שמטרתה מסחרית גרידא" (כפי שנכתב בכתב העת "תו+").

"תכתוב שנעתקות המלים מפי מרוב צחוק", מבקש שוחט, "רמת השטויות הזו אפילו לא מקוממת, היא מבדחת. אני לא מתרגש מזה, כי אני יודע שהקהל איתי והאמת האמנותית שלי איתי. זה מלחין אחד או שניים שמצייצים. הם יכולים לקנות סט דיסקים עם כל יצירותיו של שטוקהאוזן ולהתבשל במיץ של זה עד יומם האחרון. אני תוהה אם כל אותם מלחיני אוונגרד, כשהם חוזרים לביתם אחרי יום עבודה, הם באמת מקשיבים לנוטיישנז של בולז או להירושימה של פנדרצקי? אני מסופק. בטח בסתר מערכת הסטריאו שלהם הם חוזרים לקוורטט של בטהובן ולפרלודים של דביסי ואולי אפילו לאיזה שיר של אדית פיאף".

ואתה לא מחביא דיסקים של מדונה מתחת לבלטות?

"לא, אבל אני מאוד אוהב אותה. היא פרפורמרית נהדרת. גם את ביורק וקייט בוש אני מעריץ".

הבעיה היא שהביקורת לא נשארת בתחום הדיון המוסיקולוגי המנומס, וגולשת לעתים להתגעשויות אמוציונליות סוערות. "לא חושב שפגשת הרבה אנשים שהם יותר טרף לחיות הבר הרעבות ממני", אומר שוחט, "אלה בעיקר אנשים בודדים מעולם המוסיקה שהצלחה של גורם אחר פוגעת בדימוי העצמי שלהם. אני מקבל מכתבי נאצה. היו כל מיני תופעות חמורות. אני מתמודד רבות עם הנושא של קנאה מקצועית. לכתוב טוקבק בשם בדוי זו שפלות. זה לא חופש הביטוי, זו הוצאת דיבה. רמת האמוציות בעולם המוסיקה בכלל ובמוסיקה הקלאסית בפרט היא מעל ומעבר. חבל שזה לא בא לידי ביטוי בעשייה מוסיקלית חיובית".

למה אתה מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם?

"זה לא נכון. זה בטל בשישים לעומת התמיכה וההערצה. אני יוצר מהפכה. לא הלכתי בשום דרך מקובלת. תקפתי את כל הדור הקודם של מלחיני האוונגרד, גם את היצירות וגם את המשמעות החברתית. בוודאי שזה מעורר אמוציות. אני לא לוקח את זה קשה. רוב המבצעים הישראלים איתי".

אולי כי בגלל המעמד שצברת הם חוששים שאחרת לא תהיה להם עבודה?

"לא, זה כי נמאס להם לנגן את הצלילים האלה 50 שנה. אני השופר שלהם, אומר את מה שהם לא העזו להגיד קודם. בברנז'ה יש דעות שאני דואג לביתי, אבל אני ממש משוכנע שאין אף מלחין היום שהזמין ודאג לביצוע כל כך הרבה יצירות כמוני בגופים השונים שהייתי בהם: תזמורות, מפעל הפיס, פסטיבל ישראל. אבותי האוונגרדים, מרוב שעסקו בחשבונאות פולנית, שכחו לקדם את התחום".

הוא מתכוון לוויכוח העז שניטש בינו, חסיד מוסיקה טונאלית והרמונית, לבין אסכולת האוונגרד, ש"מתנגדת להשמעת ולהלחנת מוסיקה רומנטית כמו בעבר בהקשר הפוליטי של ישראל בטענה מרקסיסטית כי זו... אינה מביעה מחאה ומעוררת לפעולה פוליטית. במקום זאת, היא דוגלת בהשמעת מוסיקה א-טונאלית מודרנית ואוונגרדית שמורדת בכללי ההלחנה והביצוע של התקופה הרומנטית", כפי שכתבה יפעת גוטמן במחקרה, "הפופולרי והאליטיסטי: דיון על לגיטימציה כמאבק על מיקום" באוניברסיטת תל אביב. "דינמיקת המאבק", המשיכה גוטמן, "מתרחשת לעתים קרובות מאוד סביב דמות אחת של מלחין צעיר, גיל שוחט, שזכה להצלחה מטאורית בשדה" (ומשתייך לאסכולה הראשונה).

מי האויב הכי מר שלך?

"פייר בולז. הוא האדם והאמן שכל מה שהוא מייצג אני הכי מתעב עלי אדמות. הוא אחד ממובילי האוונגרד, ובניגוד לאחרים שמתו או נעלמו, הוא מחזיק בפוזיציות חשובות. כשהוא ימות אני אקח מטוס לקברו ואומר 'בולז מת' (שוחט מרפרר למאמר "שנברג מת", שבולז פירסם ב-1951, שנת מותו של המלחין ארנולד שנברג). הוא מייצג כל מה שאני רואה בו רוע עלי אדמות. זו אמנות שיש בה רוע, שתפקידה להרוס, לקלקל, להשמיד, יש בה התנשאות שטנית על העבר. הוא הוציא דבר תורה רעה לאירופה כולה".

אולי פינק פלויד

בנוסף לדירת מגוריו, שוחט מחזיק גם סטודיו קטן בסימטאות הציוריות של יפו העתיקה. במבנה האבן המקושת, שבו שני חלונות קטנים בלבד וגם הם סגורים, הוא מתאמן וכותב. "זה מקום של התבדלות, התבוננות פנימית וסגפנות", הוא אומר, "בלי אינטרנט, טלפון או טלוויזיה, אבל לפעמים אני עובד תוך צפייה בדי-וי-די. אני מאוד אוהב סרטים ישנים, מצ'פלין ועד היצ'קוק".

בחדר הכתיבה חפצים שאסף במסעות הקונצרטים שלו ברחבי העולם, ועל השולחן, בתוך קופסת עץ, מסודר אוסף העטים הנובעים שלו. היקר שבהם עלה 3,500 יורו אחרי הנחה. "כתבתי איתו הרבה יצירות. אני קונה אותם למטרת כתיבה, אבל גם כפטיש, אם כי בשנים האחרונות הבנתי שאני קצת זורק כספים וזה נעלם". הוא כותב את יצירותיו על דפי תווים - בלי מחשב, בלי פסנתר, הכל בראש ("אחרי 25 שנות כתיבה, אני כבר לא ממש צריך את זה").

למה בעט ולא במחשב?

"זה היה חוסך לי ימים ושבועות, אבל זה לא נותן לי השראה. קניתי את התוכנה ומקלדת שליטה, נעם שריף שיכנע אותי. אבל הסתכלתי על המחשב, הוא הסתכל עלי, הדייט ממש לא הצליח. אני לא מנסה להיות הכי חדשני, מהיר ומעודכן. ההישגים המוסיקליים הגדולים ביותר אינם מהשנים האחרונות. מוסיקת הפופ היא הישג גדול, אבל במוסיקה של אולמות הקונצרטים, 50 השנים האחרונות הנפיקו מעט יצירות מופת, וזה קשור לרוח הזמן ולצורת המחשבה".

הביטלס וביורק ירשו את באך?

"כל השוואה ביניהם בלתי קיימת. אי אפשר להשוות את 'לוסי ברקיע היהלומים' לפוגה בארבעה קולות של באך. ביורק יוצאת דופן, כי הגישה שלה לאמנות היא קונצרטית, אבסטרקטית. גם יצירות הרוק של פינק פלויד".

לאיזו מוסיקה אתה מאזין בבית?

"כשאני מארח אני שם ג'ז או מוסיקה לטינית. אני לא שומע פופ בבית, זה לא מרגש אותי. ההבדל ביני לבין רוב יוצרי הפופ הוא שאני יכול לנגן על הפסנתר שירים של הביטלס, דפש מוד או קווין, אתה לומד את זה בצ'יק. אבל פופ אינו האויב של מוסיקה אמנותית או קונצרטנטית, הפופ הוא פיצוי שהעולם היה זקוק לו כי הוא לא קיבל את מה שהיה אמור לקבל באולם הקונצרטים.

"ביצירות של מלחיני האוונגרד, מבולז ועד שטוקהאוזן, יש לך הכל: תזמורים מטורפים, אלקטרוניקה משוגעת, רעיונות מפה ועד להודעה חדשה. רק שני דברים חסרים: מלודיה מסורתית, שלא תזהה אם אינך פרופסור למוסיקה, ותחושה אמיתית של משקל וקצב. בטבע אין ואקום, הוא מיד מתמלא".

הוא התמלא בפופ?

"זו הטרגדיה של עולם הקונצרטים. מעטים יכולים ללמד אותי מה זה אוונגרד. אני מכיר על בוריה את האסכולה, ולא דרך ספרים, למדתי אצל גדולי מלחיני האוונגרד באירופה. הייתי תלמידו האחרון של לוצ'יאנו בריו, ביליתי איתו שנים באיטליה, ושנה בקיימברידג' עם אלכסנדר גר".

למה מלכתחילה הלכת ללמוד איתם אם אתה חושב שזו אסכולה נפסדת?

"ראשית, הייתי בן 20 וחשבתי שאולי מסתתרת פה אמת נשגבת שאני הקטן אינני מבין. היום אני מבין שאין מאחורי הרעש הזה יופי צרוף שאני לא קולט. והסיבה השנייה היא שמלחיני האוונגרד, באופן אירוני, היו המורים הטובים ביותר, המיטיבים ביותר להתנסח, והמרתקים ביותר מבחינה אינטלקטואלית. אבל לא מבחינה מוסיקלית. היתה להם אסתטיקה מנוסחת היטב שמצלצלת נהדר ברמה של כותרות, של פילוסופיה, של תירוצים. הם מגלגלים עיניהם לשחקים באצטלה צדקנית, שאתה נשאר פעור פה וחסר מלים מולה. אבל הם גרמו לאחד הנזקים האמנותיים הגדולים ביותר בתולדות המוסיקה מאז שהאדם המציא את התווים".

אז איך הם תפסו עמדה דומיננטית בשדה המוסיקה האמנותית לאורך שנים?

"זו שאלה שאני שואל בתימהון עד היום, איך העולם היה כל כך עיוור. גם משטרים פשיסטיים רצחניים הגיעו לעמדות מפתח. אני לא רוצה לעשות השוואות, אבל שטוקהאוזן גרם נזק בל ישוער".

אתה מאזין בבית גם למוסיקה שאתה הלחנת?

"בוודאי. זה לאו דווקא גאוותנות או להתבשל במיץ של עצמך. כשאתה מאזין ליצירה של עצמך, אתה בראש ובראשונה תלמיד. אנחנו, היוצרים, אמורים להיות נחבאים אל הכלים, לכתוב בדם לבנו לאורו של נר, עם גג דולף, מוכי גורל ודכאוניים. בעיקר אוהבים אותנו אם אנחנו מתאבדים, ואז גם ערך יצירותינו עולה. כשרואים דמות אחרת של יוצר, שבטוח בעצמו וביצירתו, שחושב גם בצורה כלכלית, זה מעורר שאלות. למוסיקה שלי יש צורה מדויקת. כאדם, אני פחות בעל צורה, אמורפי. אני נהנה לבלבל".

אז החליפות הקוקטיות נועדו להסתיר נפש מיוסרת?

"זה דנדי בעיניך? אני פגשתי אצולה אירופית אמיתית בשנות ה-20 שלי. לידם אני פלאח מהקיבוץ. אני לא יודע אם זה מכסה על משהו. כולנו מכסים על דברים בחיים שלנו, והחורים השחורים בחיי לא יותר עמוקים משל כל אדם. הדיכאון שלי יותר שווה משל אחרים? רוב היוצרים הגדולים אולי לא היו אנשים נורמטיבים, אבל רובם היו אנשים פעילים ויוצרים. לא כולם ואן גוך וביזה, יש גם סטרווינסקי וסן-סאנס, שחיו עד גיל 90 וכבשו את העולם והיו עשירים ומאושרים. מי קובע שיוצר צריך לקיים את הפרדיגמה המאוסה והמלאכותית של ייסורים ודכאונות? דיכאון וייסורים לא מבטיחים יצירה".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"אני בוכה לפעמים, אבל לרוב מהתרגשות. הבוקר הייתי במכון הכושר עם בריאן, הקשבתי באייפוד לדפניס של ראוול ובכיתי".

רכרוכי.

"כן, זה לא משהו".*

doron.halutz@haaretz.co.il

האומץ להיות מובן

שוחט לא מלחין ליודעי ח"ן בלבד. וגם זו סיבה לביקורת

גיל שוחט הוא מלחין בעל ניסיון עשיר: לפחות 15 שנה של הלחנת מוסיקה בשפע סוגים וסוגות. הוא אמור להיות מלחין מאושר: מעטים הם עמיתיו הישראלים, הן בני דורו והן קודמיו, אשר יצירות כה רבות מפריים בוצעו בפומבי. מעטים עוד מהם המלחינים הישראלים שעוררו באוזניהם ובלבותיהם של מאות מאזינים רגשי אהדה ממש - להבדיל מביטויי הערכה שנאמרים מכוח מצוות אנשים מלומדה.

הצלחתו של שוחט היא לצנינים בעיני אחדים מעמיתיו ויש בהם שניים-שלושה שנוקטים כלפיו - לא בגלוי - ביטויי שטנה חריפים. אין בכך הפתעה כשמדובר באמן רב כישרון ומרץ שידו בכל: מלחין, מנצח, פסנתרן, מנהל מוסיקלי, מנחה ומסביר אירועי מוסיקה. נוספת על כך עמדה שעדיין יש בה יוקרה וכוח, ניהול תוכניות המוסיקה הקלאסית של פסטיבל ישראל, ונוספת על אלה העובדה שהאופרה הישראלית בחרה להציג אופרה שנייה משלו.

המוסיקה ששוחט מחבר אינה מסתתרת מאחורי טכניקות שרק קומץ מלומדים יכולים לפענח אלא מונחת גלויה וחשופה לשיפוטם של רבים. מבחינה זו נשענת הצלחתו על משבר המוסיקה האמנותית המודרנית; שוחט מיטיב לנצל את המשבר, ששיאו היה אמנם בסוף המאה הקודמת אך הדיו עדיין לא פגו. הוא נמנע מכתיבה ליודעי ח"ן ומשתמש בשפה שלפחות כל חובב מוסיקה מושבע, סקרן, יכול לקלוט. מי שמתפעל מיצירות של ברטוק, סטרווינסקי, שוסטקוביץ', שנברג המוקדם, אלבן ברג ובריטן יכול לתקשר עם גיל שוחט. על רקע דוקטרינות אוונגרדיסטיות שיש להן עדיין אחיזה בחוגים של מוסיקאים מקצועיים, בעולם וגם בישראל - שוחט מפגין אומץ להיות מובן.

גם מבקרי דרכו אינם מכחישים את שליטתו באמנות התזמור, את יכולתו לעצב הצללות מרהיבות ביצירות קאמריות ולא כל שכן בסימפוניות. אגב, שוחט אינו יחיד בשיבה אל המוסיקה הטונאלית, ה"מובנת"; הוא פשוט עושה זאת בהעזה נחרצת יותר.

שתי הסתייגויות אפשריות מדרכו של שוחט שכבר נשמעו ונכתבו: אחת היא נטייתו להציג את יצירותיו בכותרות יומרניות מתפלספות, חובקות עולם. היבט צורם זה, שמתבקש להיטפל אליו, אינו מוסיקלי-מהותי; הסתייגות נוספת מצביעה על הליכתו הקומפוזיטורית בתלמים סגנוניים חרושים, היותו פוסט-רומנטי מוצהר, או פוסט-אימפרסיוניסטי, לא בעל סגנון אישי או מאיר נתיב חדש. תגובה אפשרית על ביקורת מסוג זה: אנא, בואו בדרישה דומה לכולם, לא רק לגיל שוחט.

חגי חיטרון



גיל שוחט. אופרה בישראל זה כמו 'פריסילה מלכת המדבר': ניסיון נואש ליצור משהו יפה וגדול מהחיים בתוך סביבה מדברית, דלוחה ונאלחת

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 בין אוונגרד לפופולריזציה מוסיקאית
  • 15:19
  • 04.11.11

בין אוונגרד לפופולריזציה של המוסיקה קיימות אין סוף יצירות מודרניות שאינן שואבות חומרים ממלחיני העבר הגדולים כמו דביוסי, ראוול, ברליוז, בארטוק, שטראוס, סטרוינסקי ודומיהם ובכל זאת מצליחות להיות גם שמיעות ומהנות לכל אוזן וגם מקוריות ועכשוויות. עם כל הכבוד לגיל שוחט אנא אל נזלזל במקוריות ובכמיהה אליה בכל דור.

02 נשאבתי למנגינה שבכתבה רוני ששון
  • 23:58
  • 19.03.12

אין לי ולו ידע קטן אודות המוסיקה הקלאסית ואו המודרנית ״קלאסית״ רק סטנדאפית קטן אנוכי..,, אז שאפו בעבור הכתבה ששבתה אותי

03 שמיעה לקויה רונה
  • 02:37
  • 08.06.12

לגברת המוסיקאית בתגובה 1 -
זה באמת מאוד מצער שאת מוסיקאית, כי ברור מתגובתך שיש לך בעיית שמיעה. כי אחרת היית מבחינה שהמוסיקה של שוחט היא מקורית, עם כתב יד שלו מזוהה. השפעות? מי לא משופע? הרעיון הוא לראות את העבר ועל בסיסו לבנות משהו חדש, ולא להרוס את העבר כדי לנסות ליצור משהו בלתי מזוהה בתחפושת של מקורי.

04 רהבתנות מאוהב בעצמו נפיחות כמה אפשר??  (לת) מאזין
  • 00:44
  • 14.07.12

05 גיל שוחט גאסטין
  • 22:26
  • 19.07.12

סתם מקנאים בכשרון גדול שנראה כמעט מושלם...

06 רק תודה גדולה לגיל שוחט על הכשרון והפתיחות נורית אלקלעי
  • 16:27
  • 20.07.12

מביא את המוסיקה לכולנו ומעשיר את חיי

07 לא מבינה כלום במוסיקה עינת
  • 00:03
  • 10.02.13

איני מבינה כלום במוסיקה ולמרות זאת אני מצליחה להינות מאד מאד מסידרה מעולה בהנחייתו של גיל שוחט" כשקלאסי ופופ נפגשים". בזכות המופעים האלה אני מתחילה להנות מההאזנה למוסיקה קלאסית . יישר כוח לגיל שוחט ו"שימותו הקנאים"

08 עושה רושם נפוח ושחצני  (לת) טל
  • 21:56
  • 17.10.13

09 היום הייתי בקונצרט שניצח וניגן. האיש גאון ומאוד נהניתי  (לת) שיר
  • 23:40
  • 31.05.14