ש"ס מתנהלת כאילו כל יום הוא יומה האחרון של הכנסת. כל כנסת. יותר מכל מפלגה אחרת בקואליציה, היא נוהגת כאחוזת בולמוס: מתפרעת, חוטפת, סוחטת, קוטפת, משל חייה תלויים לה מנגד. וככל שהיא משיגה יותר - כך גדל תיאבונה לעוד משרות מיותרות לעסקניה, לעוד כסף לישיבותיה, לסימן נוסף של כפייה דתית על הציבור החילוני.

היא לא צריכה להתאמץ. ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר, יובל שטייניץ, מגלים נדיבות מופלגת לרוב דרישות ש"ס, כאילו כל רגע היא פורשת מהממשלה. ההתמסרות המוחלטת שלהם לכל גחמות ש"ס תמוהה - הרי לש"ס אין אופציה בחוץ: היא תלויה בממשלה זו יותר מהעבודה, יותר מישראל ביתנו. היא תהיה זו שתכבה את האור בקרית הממשלה אחרי שכל חברותיה יימלטו על נפשן.

ביום ראשון הגיעו שרי ש"ס, ובראשם יו"ר המפלגה אלי ישי, לישיבת ועדת השרים לחקיקה. בוועדה מוכרע מדי שבוע גורלם של החוקים הפרטיים שמעלים הח"כים: לחסד (הממשלה תומכת, החוק עובר) או לשבט (הממשלה מתנגדת, ודינו של החוק להיות מושלך לקבר האחים של חוקים שגורלם לא נודע).

ישי, שזה לו ביקור נדיר בוועדה, בא לדחוף שלוש הצעות חוק. הראשונה: חוק החמץ. השנייה: חוק שמעניק פטור מתשלום ארנונה למבנים שמסונפים לבתי כנסת. ההכרעה בחוק הראשון נדחתה לשבוע הבא. החוק השני אושר בוועדה ועבר שלשום בקריאה טרומית במליאת הכנסת. הצעת החוק השלישית כמעט הפילה מהכיסאות את יתר השרים. כותרת החוק היתה (לא נגענו): "הקמת מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של הרב הצדיק המקובל האלוקי הרב ישראל אבוחצירא הבבא סאלי זצוק"ל". יושבים להם שרים מהליכוד, העבודה וישראל ביתנו בוועדה ולא יודעים מה נפל עליהם. "הצדיק האלוקי"? האם זו ישיבה של ממשלת ישראל או של ממשלת איראן, שאל בשקט אחד השרים.

זה לא היה הכל. ההצעה שאלי ישי וחבריו השרים, משולם נהרי ויעקב מרגי, היו כל כך להוטים להעביר, כללה שמונה עמודים כתובים בצפיפות, שבהם פורטו תוכני מרכז ההנצחה. מסתבר שמדובר במפלצת מנגנונית עתירת תקציבים וג'ובים, שתכלול "מועצת מנהלים" ו"ועד מנהל" וגם תעמיד "מכון מחקר" שיקיים סמינרים, הרצאות וכנסים, וכן ספרייה וארכיון. תקציב מרכז ההנצחה, מציעה ש"ס, ייכלל בתקציב המדינה. מדובר מן הסתם בעשרות מיליוני שקלים. אבל בהצעה נכתב: "הקמת המרכז תהיה בבחינת המעט שניתן לעשות על מנת לשמר את זכרו ומורשתו של הבבא סאלי". אם זה מעט, מה זה הרבה? שינוי שמה של ירושלים לירוסאלים?

אבל גם זה לא הספיק להם, לש"סניקים. לא כל השרים בוועדה טרחו לעיין בהצעת החוק. אם היו עושים זאת, היו מגיעים לסעיף שקובע כי מועצת המנהלים תכלול 21 חברים, שימונו ברובם על ידי רבנים. המועצה תמנה ועד מנהל של שבעה חברים, שתפקידו יהיה "להתוות את קווי הפעולה של המרכז, לרבות עניין החדרת מורשתו של הבבא סאלי לתוכניות הלימוד בבתי הספר". הופה! בצנעה, בין העמוד החמישי לשישי, מסתתר השפן. זה מה שש"ס מתכננת לתלמידי ישראל. אין ספק, זה מה שמערכת החינוך בישראל זקוקה לו: קצת לימודי הבבא סאלי. אולי גם בגרות בבבא סאלי.

חברי הוועדה הפילו את החוק. אפילו יו"ר הוועדה, שר המשפטים יעקב נאמן, הצביע נגד. "איך אני יכול להפלות בין רבנים?" אמר. נאמן התכוון, שמחר יבקשו להקים מרכז דומה גם לרב כדורי ומחרתיים לרבי מלובביץ', והארץ תמלא. ישי זועם. הוא מאיים להביא את ההצעה למליאת הממשלה. מספרים שמי שמתנכל לבבא סאלי ולזכרו, מוטלת עליו קללה נוראית. השרים יצטרכו לחשוב היטב לפני שיצביעו נגדה. דמם בראשם.

ובינתיים בקיסריה

בנימין נתניהו משוכנע ש"הם" סימנו אותו. הם, כלומר התקשורת. בעיקר "ידיעות אחרונות", אבל גם "מעריב". כמו בסרט רע, נתניהו חוזר עכשיו לימים הנוראים של כהונתו הראשונה, בין 1996 ל-1999, אז מאסו בו שני העיתונים הגדולים בעיצומה של הקדנציה. אז לא היה לו "ישראל היום" שיגונן עליו. היום העיתון ישנו, אבל "ישראל היום" הפך להיות חלק מהבעיה של נתניהו, לא הפתרון.

הסרט הרע באמת שעובר על נתניהו הוא פרשת שרה ומנהלת משק הבית. שוב, פחות משנה לתוך הקדנציה, שרה ואורחותיה ויחסי האנוש שלה שבים לרדוף אותו. אז זו היתה המטפלת, אחר כך המזכירה האישית וכעת זו מנהלת משק הבית. הסיפורים אותם סיפורים, דפוס הפעולה המתואר דומה, או זהה. הנשים המתלוננות הן תמיד בעמדה נחותה יותר. מתיאוריהן מצטיירת דמותה של שרה כאשה קפריזית, קצרת רוח, אובססיבית לניקיון ולסדר, שמתקשה לשלוט בעצמה, מתפרצת, צועקת ומעליבה. ובמקרה שלפנינו, על פי כתב התביעה של ליליאן פרץ, גם לא רחבת לב במיוחד.

יש נשים כאלה, אבל רק אחת היא רעייתו של ראש הממשלה. זה מה שהופך את העיסוק בהתנהגותה ללגיטימי ומתבקש. נתניהו עצמו מבין זאת. הוא הרי איש העולם הגדול. בקשתו מן התקשורת במסיבת העיתונאים לצדה של קנצלרית גרמניה: "הפנו את האש אלי, עזבו את אשתי וילדי", נועדה יותר לצרכים פנימיים ולהפגנת רגישות. העובדה שנתניהו הזכיר, ביוזמתו, את ילדיו, לא היתה מקרית. הוא משוכנע שבנו הבכור יאיר, החייל, הוא הבא בתור. ששרה היא רק המנה הראשונה שהונחה על הגריל.

הסתרתה של שרה נתניהו מן העין הציבורית מאז הבחירות ועוד הרבה לפניהן, היתה משימתה המרכזית של לשכת נתניהו, בהרכביה השונים. למרות מעלותיה של הגברת, שבשבוע האחרון מרבים לדבר בהן, נתניהו ויועציו עשו כל שביכולתם האנושית על מנת ששרה לא תיחשף. היא נשמרה לא כמו אתרוג, אלא כמו ביצת פברז'ה, אותו תכשיט נדיר ויקר ערך, העשוי זהב ואבנים טובות. מסך של ברזל הוצב בינה לבין התקשורת. החיסיון הגורף שהוטל עליה ושתיקתה המתמשכת, הן תופעה נדירה ביותר במדינות מערביות. לאיפול מוחלט כזה היה אח ורע רק בברית המועצות של פעם.

בעשרת החודשים האחרונים, מאז הקמתה של ממשלת נתניהו השנייה, שרה לא הגיחה מן המחבוא למעט בכמה הזדמנויות צילום לצד בעלה. הופעתה הפומבית הראשונה והיחידה היתה לפני כחודשיים, באירוע צדקה של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. הגב' נתניהו נאמה שם. אבל אפילו באירוע הבלתי מזיק ההוא, בעל הפוטנציאל היח"צני הרב, לא הותרה כניסת מצלמות ונחסמה דרכה של התקשורת. כה גדול היה החשש של מאן דהוא מהסתבכויות.

יום שישי השחור

הידיעה שהאדם הקרוב והמשפיע ביותר על ראש הממשלה אינו בדיוק אי של יציבות - והדבר אינו עולה רק מהתביעה של ליליאן פרץ, אלא גם מעדויותיהם של אנשים אחרים - מציקה במידת מה. אבל לא צריך להיסחף. עוד לא הוכח כי תפקודו של נתניהו וכשירותו לקבל החלטות, לנהל דיונים ולנווט מדיניות מושפעים לרעה מהתנהגותה של רעייתו. בעשרת החודשים האחרונים הוא קיבל החלטות טובות והחלטות רעות. הוא זיגזג בכמה עניינים, אבל בנושאים המדיניים בכל זאת הלך רחוק מכפי שמישהו העריך; אשר למינויים בלשכתו, זה מזמן לא סוד ששרה מעורבת כמעט בכל מינוי. מעורבת עד צוואר. הבכיר שבמינויים, ראש הסגל, נתן אשל, ממלא את התפקיד הסופר-רגיש הזה רק בגלל שרה.

לפני כשנתיים, בעודו באופוזיציה, ביקש נתניהו לצרף לצוות עוזריו אדם (שמו שמור במערכת), שאין ספק כי ניחן בכישורים לתפקיד הספציפי. אותו אדם היה מעוניין בתפקיד, אבל כשהתברר לו כי ייאלץ לעבור ראיון גם אצל הגברת, הוא ויתר על הכבוד.

ביבי ושרה התעוררו ביום שישי שעבר לבוקר שחור. הכותרת הענקית ב"ידיעות" וכפולת העמודים שבה פורטה התביעה במלואה, הפתיעה אותם. אבל העניין לא היה חדש להם. שבועות ארוכים קודם לכן, הם ידעו שליליאן שלהם דורשת פיצוי על שנים של עושק, לטענתה. מנין הם ידעו? כי בינם לבינה התרוצץ מתווך ששמע ממנה את ששמע והעביר אליהם וחוזר חלילה. בני הזוג היו יכולים לסיים את הפרשה בדיסקרטיות, ללא פרסום, אם היו משלמים. הם בחרו לסרב, להתעלם, אולי מתוך הערכה שלבסוף היא לא תעז לתבוע.

אולי זה לזכותם, אולי זו היתה טיפשות שתעלה להם ביוקר. אם יתנהל משפט והם יפסידו, הנזק הציבורי שייגרם לנתניהו יהיה אדיר. הוא ואשתו גם יוכפשו, גם יותשו וגם ישלמו. אם יתנהל משפט והם ינצחו, עדיין הפרטים שייצאו משם לא יעשו להם טוב. ואם באמצע הדרך תושג פשרה, כפי שמן הסתם יקרה - למה הם לא התפשרו אתה מלכתחילה?

אנשיו של נתניהו יצאו מגדרם השבוע כדי להעביר את המסר הבא: תפקודו לא הושפע לרעה בעקבות כל הבלגן. הוא לא ביטל ולו פגישה אחת. אפילו ביום שישי השחור ראש הממשלה יצא מהבית בבוקר, נסע להתייעצות ביטחונית חשובה ורבת משתתפים והמשיך בסדר יומו הרגיל. ביום ראשון הוא ניהל ישיבת ממשלה וביום שני בבוקר נסע לגרמניה. גם שרה הלכה לעבודתה כפסיכולוגית בעיריית ירושלים. בכלל, אומרים מקורבי ראש הממשלה, שרה מגלה קור רוח מפתיע מאז פרוץ הפרשה.

הנזק שהפרשה גרמה לנתניהו אינו פוליטי במובן הקואליציוני-המפלגתי. הקואליציה שלו יציבה מתמיד והיא תישאר כזאת בעתיד הנראה לעין, בלי קשר ליחסים שבין רעייתו לצוות העזר. הנזק הוא באובדן הכבוד כלפי ראש הממשלה. זה עשוי לחלחל מן העיתונים לפוליטיקאים ולציבור וחוזר חלילה - ואז הוא עלול לספוג גם נזקים פוליטיים. כך, להבדיל, קרה לקודמו בתפקיד, אהוד אולמרט. הוא הלך ונמאס, הלך והומאס על הציבור. קודם בגלל מלחמת לבנון, אחר כך בגלל החקירות, עד שבוקר אחד החליט מישהו בקואליציה שלו להפיל אותו. למישהו הזה קראו אהוד ברק.

למה פואד רצה לעשות מליברמן שווארמה?

לאחר ששרי ממשלת ישראל סיימו להפריע לקנצלרית אנגלה מרקל, במסיבת העיתונאים עם ראש הממשלה בברלין, הם קפצו לביקור בביתו של שגרירנו בגרמניה, יורם בן זאב.

הראשונים שהגיעו לבית השגריר היו שר החוץ, אביגדור ליברמן, ושר התעשייה, המסחר והתעסוקה, בנימין בן אליעזר. בן זאב הושיב אותם על כורסה, לא נמוכה ולא גבוהה. בסלון הדיפלומטי נכחו עוד כעשרה אנשים. בין בן אליעזר (שרותח על פרשת סגן שר החוץ דני אילון והשגריר הטורקי) לליברמן התפתח הדיאלוג הבא, שתועד על ידי אחד הנוכחים. הוא מובא כאן, כמעט במלואו, בקיצורים מתבקשים.

בן אליעזר: "משרד החוץ הוא משרד שצריך לחפש את המאחד, לא את המפריד. אתם שוברים את הכלים ואת מדיניות החוץ שנבנתה במשך דורות. אם לא היית חבר שלי, הייתי עושה ממך שווארמה".

ליברמן: "אתה מדבר בגישה היהודית המסורתית, כל הזמן רוצים לרצות את הפריץ".

בן אליעזר: "כל שני וחמישי משודרות סדרות נגד ישראל במצרים ובירדן. למה לא שוברים את הכלים אתן?"

ליברמן: "ההבדל הוא שהמצרים והירדנים לא אומרים שאחמדינג'אד הוא החבר הכי טוב שלהם, והם לא תוקפים השכם והערב את נשיא ישראל וראש ממשלת ישראל כפי שעושה ראש ממשלת טורקיה... עוד מעט יכריזו עליכם, המפא"יניקים, כעל זן נדיר, ישימו אתכם בפינת החי בבני עי"ש, וגם זה יהיה מקום גדול מדי בשבילכם".

בן אליעזר, נוזף בליברמן: "למה אתה עובר לפסים אישיים? כשהנכד שלי אומר לי דברים לא קשורים אני מסביר לו: אל תברח מהוויכוח, דבר דברים רלוונטיים".

השגריר בן זאב מתערב: "בגרמניה יש מיעוט טורקי גדול מאוד. לא מזמן ביקר כאן ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן. הוא נאם בפני חברי הקהילה שלו ואמר להם - אל תאבדו את הנאמנות שלכם לטורקיה".

בן אליעזר: "נו, אתה רואה? והגרמנים לא הלכו ושברו את הכלים".

ליברמן: "מי שרוצה להיות לפלף, זכותו. במזרח התיכון אין ברירה. לפעמים חייבים להתנהג כאילו שבעל הבית השתגע".

בן אליעזר ממשיך בסדרת החינוך: "גרמניה סוחרת עם איראן לא מעט. היום ישבנו עם הגרמנים יום שלם, ויש בינינו ידידות אמיצה. גם כשיש ביקורת, צריך לדעת איך לומר אותה".

בן אליעזר מפרט את הנסיבות שהובילו למשבר עם טורקיה: "תהליך ההתנתקות שלהם מאתנו החל כאשר הם נדחקו לכיוון העולם הערבי, לאחר שהאיחוד האירופי לא קיבל אותם. גם אנחנו עזרנו להם להתנתק בדרך מכוערת, בשורת אירועים שקשורים למנהיגינו (ביקור אהוד אולמרט באנקרה, יומיים לפני מבצע "עופרת יצוקה", שעורר רוגז רב בטורקיה, י"ו)".

ליברמן: "אתה פשוט מפחד מהם, אתה רק רוצה לרצות אותם ולהצדיק אותם".

בן אליעזר: "אני לא מפחד מאף אחד. נפצעתי במלחמות. אני פשוט לא מבין מה ישרת אותנו להתנתק מהעולם המוסלמי".

איור: עמוס בידרמן