בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלפי אנשים נעלמים ומתחילים את חייהם מההתחלה. האם בעידן הדיגיטלי והביומטרי אפשר בכלל להיעלם?

בכל שנה נעלמים אלפי אנשים. הם בורחים מנושים, מהמשפחה, מהמאהבת, עוברים דירה, מתנתקים מהטלפון, מתחמקים מהרשויות ומתחילים את חייהם מההתחלה. או לפחות זה מה שהם חושבים

תגובות

הארי גורדון, איש עסקים אוסטרלי בן 51, נקלע לבעיות כלכליות. במקום לנסות להתמודד עם הקשיים, החליט פשוט להתחיל בחיים חדשים. להיעלם. כדי לעשות זאת, היה צריך לסיים את חייו הקודמים. ב-3 ביוני 2000 הוא ביים את מותו: השאיר על הסירה שלו את הארנק והטלפון הסלולרי שלו, כמה בקבוקי שמפניה פתוחים, ושחה בחזרה לחוף, אל מכונית ובה 100 אלף דולר במזומן ובגדים יבשים. לאחר כמה שבועות הוא טס בעזרת דרכון מזויף לספרד ומשם המשיך לאנגליה, שם עבד, בין השאר, במפעל ליצור טוגני תפוחי אדמה. כשמאס בחיי הנדודים חזר לניו זילנד, ארץ הולדתו.

באוקלנד, העיר הגדולה במדינה, פגש את כריסטין, עובדת סוציאלית מקומית, והתאהב בה. ב-2005, חמש שנים לאחר שנעלם, יצא לטייל עם ארוסתו בהרי ניו זילנד, מאושר מחייו החדשים. באחד המשעולים נתקל הארי לפתע במייקל, אחיו הבכור. מייקל, שהאמין כמו כולם שהארי טבע חמש שנים קודם לכן, חשב בשנייה הראשונה שהוא חוזה ברוחו של אחיו. רגע לאחר שהשניים חלפו אחד על פניו של השני הסתובב מייקל ושאל את הארי, "זה אתה?"

הארי לא התבלבל וענה, "בוודאי, אבל זה לא זמן נוח לדבר עכשיו. אני אתקשר אליך בעוד כמה ימים", והמשיך בדרכו. כמה צעדים לאחר מכן הוא אמר לאשתו לעתיד ש"זה רק היה חבר ותיק". חצי שנה לאחר מכן כבר ישב גורדון בבית הכלא, לאחר שאחיו שיכנע את אשתו הקודמת לפנות למשטרה.

הארי השתחרר לאחר שנה בכלא, חזר לעסקיו, נישא לכריסטין ופירסם ספר המתעד את סיפורו, שעתיד גם להפוך לסרט. אם לשפוט לפי סיפורי היעלמות קודמים שהגיעו אל המסך, סביר להניח שהסרט יזכה להצלחה מסחרית. היעלמויות תמיד מציתות את הדמיון. די להיזכר בסרטו המצליח של סטיבן ספילברג "תפוס אותי אם תוכל" (2002), שבו ליאונרדו דיקפריו גילם את דמותו של פרנק אבגנייל, נוכל רב קסם שהצליח להערים שוב ושוב על הרשויות תוך שהוא מתחזה לטייס, לעורך דין ולרופא, עד שטעות אחת, שרבוט חתימה על מפית, הביאה למציאתו. גם דון דרייפר, אחת הדמויות המרכזיות בסדרת הטלוויזיה עטורת הפרסים "מד-מן", ניצל רגע אחד של כאוס במלחמת קוריאה, כדי לשאול את דמותו של חברו למוצב שנהרג בהפצצה. אולם, במסורת של סיפורי ההיעלמות המפורסמים, גם סודו של דרייפר מתגלה לבסוף.

נדמה שהרצון להיעלם ולפתוח בחיים חדשים קיים אצל כולם, חלום בהקיץ שנחמד תמיד להשתעשע בו. הסיבות רבות ומוכרות היטב: הבנה פתאומית שמערכת היחסים לא מתקדמת לשום מקום, תשישות לאחר יום מפרך עם הילדים, סתם יום מעצבן בעבודה לא מתגמלת, החובות לבנק ותשלומי המשכנתה, או סתם רצון לפתוח בחיים חדשים, כשאנחנו חכמים יותר וכבר למדנו משגיאות העבר.

מטבע הדברים, קשה להעריך כמה אנשים בישראל נעלמים מדי שנה, אך נראה שמדובר באלפים. רובם המוחלט אינם נוטלים לעצמם זהות חדשה כמו שעשה גורדון, אלא פשוט מנסים להיעלם מעיניהם של גורמים מסוימים: אנשים או רשויות שהם חייבים להם כסף, בני המשפחה, הצבא, מכרים, שכנים, איש איש וסיפורו. הם עוברים דירה, מנתקים טלפונים, ממעטים לבוא במגע עם הרשויות ועם אלו שהיו עד אז חלק מחייהם. המשטרה תרשום רק את אלו שעליהם דווח שנעלמו, ותחקור רק מעט מהמקרים. אבל ברוב הפעמים, אם יש מישהו שרוצה למצוא את הנעלמים - הוא לא יתקשה בכך. מי שאחראי להצלחה הזאת הם לא פעם הנעלמים עצמם, שעושים טעות, או פשוט לא עומדים ב"תחזוקת" חייהם החדשים. כי בעידן שבו כולם עוקבים אחרי כולם - בין אם בפייסבוק ובטוויטר, ובין אם במאגרי מידע ממשלתיים ומצלמות מעקב - לא קל להיעלם.

בריחה בת 20

מיכל (שם בדוי), בת 40 מתל אביב, מתחמקת כבר עשרים שנה מהרשויות ומנושים פרטיים. חוב לעירייה, שלטענתה עמד על כ-3,000 שקל לפני 20 שנה, צמח ותפח, ועומד כעת על מעט פחות מ-100 אלף שקל. היא נמצאת בקרב הישרדות תמידי, רחוק מאוד מהאנונימיות הזוהרת ונטולת הדאגות שמוצגת בסרטים ההוליוודיים.

"אני לא זוכרת מצב שבו היה לי כסף, ולא הייתי צריכה לתת אותו למאה גורמים", היא מספרת בבר בדרום תל אביב. חזותה אינה מסגירה את מצבה הנפשי. היא משתלבת היטב בקהל הצעירים במקום, מטופחת, בעלת כישורים אמנותיים וחוש הומור ציני מפותח. "זה מעגל שחוזר על עצמו, עד שכבר מתרגלים למצב של חוסר. השאיפה היא כמובן לצאת מזה, אבל מדובר בהישרדות. זה מתחיל בהתחמקויות: לא לענות לטלפון, או לענות ולהגיד שיתקשרו שוב בשבוע הבא, עד שאתה חי עם זה כל כך הרבה זמן, וכבר לא מסוגל להגיד את זה. אני מרגישה שאני משקרת.

"אז מתחילות ההיעלמויות, וככל שעובר הזמן צריך להיעלם יותר. לעבור דירות בקצב מטורף, ארבע פעמים בתוך חודשיים, בלי הובלה, כל הדברים על הגב, פשוט כדי שהנושים לא ימצאו אותי. הכי מפחידים הם הגופים הרשמיים. יש להם כוח, וגם ביניהם יש דירוג: ההוצאה לפועל של העירייה גרועה יותר מההוצאה לפועל של המדינה. הם מאוד טובים בלהפחיד, מנפנפים בכל מיני איומים של בתי משפט. פעם הם מצאו אותי ולקחו לי חפצים ששווים חמישים שקל כדי להשפיל, להטריד. די-וי-די, למשל. מה תעשו, תמכרו אותו ב-20 שקל?"

עשרים שנות התחמקות לימדו את מיכל דבר או שניים על היעלמות. "זה באמת מתחיל בדברים הבסיסיים, כמו לא לרשום את השם על תיבת הדואר, ולדאוג שכל החשבונות יהיו על שמותיהם של אנשים אחרים. אפילו המונה של חברת חשמל הוא על שם בעל הבית ופועל כמו טוקמן: אתה מטעין אותו ויש לך חשמל עד שהסכום נגמר".

כמה זמן לא עברת דירה?

"שנתיים, אבל אני לא רשומה בשום מקום. לא תיבת דואר, לא חשמל, כלום. יש לי טלפון טוקמן (שבעליו אינו מזוהה), אין קו בזק, שגם הם חיפשו אותי הרבה שנים".

ועדיין, כל דפיקה בדלת מקפיצה אותה. "הרבה פעמים אני לא פותחת כי אני לא יודעת מי זה. אם אני לא מכירה מספר שמחייג אלי, אני לא עונה. אני כל הזמן דרוכה, 24 שעות ביממה. זו מין התנהלות כזו, שהיא לא באמת חיים. אני לא מאשימה אף אחד, אני הכנסתי את עצמי למצב הזה, אבל אין לי איך לצאת ממנו".

מיכל לא עובדת בעבודה מסודרת, וכמו שהיא מגדירה את זה, "אני חיה מהשלום והצדק על פני כדור הארץ. אני עסוקה בהישרדות יומיומית, מאיפה יבואו הסיגריות והאוכל" היא אומרת, "זה לא משאיר מקום לדברים רציניים, אני כל הזמן מכבה שרפות.

"במצבי, אף מעביד רציני לא יעסיק אותי. אני לא יכולה להחזיק חשבון בנק, וכל המעסיקים רוצים לתת רק צ'קים למוטב בלבד, על שמי, שאני לא יכולה להעביר הלאה. כשהייתי קלדנית בבית משפט, העבירו את המשכורת לחשבון הבנק של אמא שלי, וכל הזמן פחדנו שיעקלו לה את החשבון. היא היתה היחידה שהיתה מוכנה לקחת את הסיכון".

מה עם פשיטת רגל?

"ניסיתי ללכת לבית משפט אבל זה לא עזר. למרות כל המודעות, יש לי מחסום פסיכולוגי. החוב שלי להוצאה לפועל עומד על סביבות 90 אלף שקל, שצמח מחוב של 2,500-3,000 שקל לעירייה. איך רוצים שאתמודד עם 90 אלף שקל כשאין לי תשעה שקלים?"

בני, מנהל משרד "דיטקט חקירות", שמתמחה במציאת נעדרים אומר כי "תשעים אחוז מהנעלמים חייבים כסף. יש בערך מיליון חייבים בארץ, וכמעט כולם נעלמים - מבצעים פעולות התחמקות כלשהן כדי לא להימצא - בשלב זה או אחר", הוא בן 44, עם ותק של 20 שנה, ומעדיף שתמונתו ושם משפחתו לא יפורסמו, כדי שמי שיחפש אותו באינטרנט - יצטרך להתאמץ קצת.

על פי בני, רוב הנעלמים מפגינים בתחילת הדרך מיומנות היעלמות נמוכה. בפעם השנייה או השלישית, הוא מספר, הם כבר לומדים מהטעויות ומצליחים להסוות את עקבותיהם טוב יותר. "הטעות הראשונה היא להשאיר את שמם האמיתי בכל מיני מקומות, כמו חברות הטלפון, הכבלים והלוויין, גם כשהם עוברים דירה. טעות אחרת היא שהאשה אומרת לשכנה לאן היא עוברת, כי היא חושבת שאפשר לסמוך עליה".

לכן, כשהוא נדרש לאתר נעדר, הצעד הראשון של בני הוא פשוט ובאופן מפתיע, גם די זול: להדליק את המחשב, לעשות כמה טלפונים. זה עולה למחפש פחות מ-300 שקל. "ברוב האיתורים צריך לדעת למצוא את קרובי המשפחה ולשאול את השאלות הנכונות". שיטות הדיבוב משתנות ממקרה למקרה. "לפעמים מוצאים שכן שמוכן לדבר. יש כאלה שאני מתחקר בעדינות בלי לגלות למה אני מחפש את אותו אדם", הוא אומר, "ולפעמים אני מכניס סיבה מצפונית, שחושבים שהנעלם מסוכן לציבור, או שהוא נוכל".

אבל יש תיקים, שגורמים לבני להבין שיש לו עסק עם מישהו מתוחכם יותר, שיש לו כנראה יותר מה להפסיד. "חייב מתוחכם כבר לא משאיר עקבות קלים לאיתור. הוא לא מגלה לשכנים שהוא עוזב, בדרך כלל משאיר חוב לוועד הבית, עובר בלילה כשאף אחד לא רואה כדי שלא יראו באיזו חברת הובלה הוא השתמש. הוא לא מעדכן את הכבלים ואת בזק, מעביר את כל הדואר לתיבה בסניף הדואר ורושם את התיבה כשייכת לכתובת פיקטיבית. הוא מפסיק להשתמש בכרטיסי אשראי ומשתמש בטלפון נייד טוקמן שמשולם מראש".

במקרים כאלה, צריך להרחיב את התחקור. "הנעלמים לא יודעים לאן אנחנו יכולים להגיע", הוא אומר, "נדמה להם שזו השקעה גדולה מדי כדי לאתר מישהו, ושם הם נופלים". הנעלמים מצליחים פעמים רבות להעלים את עצמם, אך מתקשים לטשטש את עקבות בני המשפחה, במיוחד בקופות חולים ובתי ספר.

"אם אדם נשאר לגור באותו אזור, הוא ממשיך לעשות קניות באותו מקום, כי בדרך כלל הוא קונה בהקפה", אומר בני. "לפעמים אנשים עוברים דירה באותה שכונה, ואתה מחפש אותם בחצי מדינה. מבחינה זו, קל יותר להיעלם בעיר גדולה כמו תל אביב, שבה אנשים לא מכירים את שכניהם, לעומת בת ים, שם משעמם יותר ויש הרבה זקנים שיושבים במרפסת ורואים הכל".

טעות גורלית

אחרי התלבטות, בני משתף בסיפור כיסוי שבדרך כלל עובד. יש חוקרים שנוהגים להתקשר למזכירות בית הספר הקודם של הילדים. "הם אומרים למזכירה, 'תעשי לי טובה, טיילנו בשבת והבן שלי מצא ילקוט עם השם של...' אז היא אומרת שהוא כבר לא לומד שם, והם שואלים, 'אז איפה הם? אני רוצה להחזיר לו את התיק'. כצפוי, התגובה שלה היא 'כל הכבוד, אין הרבה אנשים כמוך', ומיד נותנת טלפון, ולפעמים גם כתובת. אנשים נותנים מידע כשהם מקבלים משהו. המזכירה בבית הספר הרגישה שעזרה, למרות שאסור היה לה לתת להם פרטים על אף תלמיד".

אז אי אפשר באמת להיעלם.

"נכון. זה דורש מאמץ גדול, כמו לנתק כל קשר עם בני משפחה. אבל זה גם תלוי אם יש מי שרוצה לחפש אותך. אם מישהו עוקץ אחרים, כנראה שיש לו כסף, ואנשים מוכנים להשקיע בחיפוש אלפי דולרים. אבל מי שחייב כסף לכל העולם, זו בעיה. מי שלא יכול לשלם לסלקום 500 שקל, סביר שלא יוכל לשלם סכום גדול יותר. עדיף להיות חייב מאה אלף שקל ולא ארבעה מיליון שקל. בשביל מאה אלף יש הרבה פחות סיכויים שירדפו אותך".

בינתיים, כנראה שמיכל עונה על ההגדרה הזאת, ואיש אינו מחפש אחריה בצורה שיטתית. עו"ד בני כץ, בעבר תובע ויועץ משפטי במשטרה וראש משרד חקירות בתחנת כפר סבא, אומר כי אם מיכל לא תפנה ביוזמתה לרשויות, היא תוכל להמשיך בהיעלמותה לעד. "היא פשוט לא חייבת מספיק כסף. לא נעים להגיד, היא פשוט לא מעניינת אף אחד".

כץ, כיום עורך דין פרטי, מספק הצצה אל מאחורי הקלעים של חקירת היעלמויות במשטרה. "החקירה נולדת רק לאחר הגשת תלונה", הוא מספר, "כך שאם הומלס נעלם וחברו לקרטון לא יתלונן על כך, לא יהיה חיפוש. יש נהלים ברורים לחקירת היעדרויות, אבל הטיפול מתחלק לשניים: יש חקירות שהמשטרה חפצה ביקרן - כמו היעלמות של ילדים קטנים וכשגורם הזמן קריטי - ואז מזניקים מסוקים, נמצא תקציב, מגויסים מאות מתנדבים וחוקרים, ובדרך כלל יש גם שיעורי הצלחה טובים. אבל בעלי חוב אף אחד לא מחפש. לא אגע בזה בכלל", הוא משחזר את ימיו כראש משרד חקירות, "אין לי מספיק חוקרים לדברים הרבה יותר גרועים. צריך שיהיה תמריץ מאוד חזק לחפש אותך, למשל אם אתה שופט מחוזי כמו דן כהן. מצד שני, אתה יכול להיעלם רק אם אף אחד לא רוצה למצוא אותך. כשרוצים, מוצאים".

אז המשטרה מחפשת כשהיא יודעת שיהיו לה יחסי ציבור טובים?

"כן, אבל יש גם רגישות של שוטרים, שאומרים 'אני לא יכול להשאיר את התיק הזה לא פתור'. גם סוחרי סמים לא יחפשו, אלא אם מדובר בשר או בחבר כנסת. ברמה הפרקטית, יש סובלנות מסוימת ביחס לעבירות ופשעים שאנחנו מסוגלים לחיות איתם. אבל אם אדם חשוד בפגיעה בילדים וברח לדרום אמריקה, נמצא אותו".

אז מישהי כמו מיכל לא צריכה לפחד מהמשטרה?

"אם היא תקבל דו"ח תנועה ויש צו מעצר נגדה, אז רמ"ח סיור יקלל את מזלו הרע על שנפלה דווקא עליו ויביא אותה לחקירה, ובלית ברירה נעצור אותה. היא מאלו שאנחנו לא רוצים למצוא, והמשאבים שמושקעים בחיפוש של אנשים כמותה הם מועטים. למה מי יחפש אותה?"

גם אחרי תחילת החיפושים, לעדיפות החקירה יש משקל. אם מדובר בקטין, או במי שלחייו נשקפת סכנה ודאית, החיפוש יימשך זמן רב יותר, מסביר כץ. אם מדובר בנרקומן שיש אפשרות שהוא קבור ביסודות בניין, יפסיקו לחקור מהר מאוד. "העניין הועבר לחקירה מודיעינית", מדקלם כץ, ומחייך. "אם יבוא מישהו ויתחנן למסור את המידע, אולי הפקיד יסכים לקבל אותו. מקרים כאלו מקבלים הרבה פחות יחס, אבל יש עליהם בקרה", הוא ממשיך, ומדמה נשיפה על תיק שמעלה אבק.

מהמשטרה נמסר, שבכל שנה מתקבלות כ-5,000 הודעות על נעדרים, מהם נותרים כ-20-30 "נעדרי אמת", שאינם נמצאים. לדברי המשטרה, הטיפול בתלונה הוא מיידי, כאשר נעשית הבחנה בין שני סוגי נעדרים: נעדרים "רגילים" - מי שלא הגיע למקום שבו הוא בדרך כלל ישן בזמן סביר; ונעדרים בסיכון - ילדים מתחת גיל 12, מבוגרים מעל גיל 60, אנשי כוחות הביטחון ואנשים שמצבם הנפשי מעלה סיכון לחייהם. במקרה זה, מתחילים חיפושים וחקירה אינטנסיביים. במשטרה מסבירים כי במקרה של נעדרים "רגילים", המשטרה ניצבת בפני בעיה אתית - האם יש זכות להתחקות אחר אדם שבחר להיעלם, כשהדבר אינו אסור בחוק.

אבל לדברי כץ, הנעלמים מופיעים. "למזלנו, אנשים עושים טעויות. הרבה פעמים המידע מגיע למשטרה כפרי בשל. אמו של הנעלם מוסרת מידע, מישהו מהחברים שמסוכסך איתו מספר דברים, או שהוא מגיע לדרום אמריקה וממשיך לבצע עבירות, כי זה מה שהוא יודע לעשות. הם חושבים שאם הם במקום רחוק לא ימצאו אותם.

"אבל הטעות הנפוצה ביותר של הנעלם היא הצורך בקשר, בשלב כלשהו, עם מישהו מהמעגל הראשון שלו. אדם לא מסוגל להתנתק במשך שנים מההיסטוריה שלו, מהחברים, מהמשפחה. הוא יכול להתאפק למשך תקופת זמן. החלשים יתאפקו כמה חודשים, החזקים כמה שנים. אבל אז פתאום יופיעו פתק או הודעת טקסט, ובסופו של דבר גם מפגש. בטווח הארוך, רוב הסיכויים שתמצא אותם. מי שמחפש יכול לעשות אלף טעויות, מי שנעלם, מספיק שיעשה טעות אחת". כץ מוסיף שישראלים גם מחפשים תמיד את קרבתם של ישראלים. "תמיד תרצה לדבר בשפה שלך, כמו אלו שנוסעים אלפי קילומטרים למזרח, כדי לישון בגסטהאוס עם ישראלים ולדבר עברית כל היום".

יש עוד דברים שמאפיינים את הנעלמים?

"הבריחה עצמה היא אקט של יאוש בדרך כלל. אף אחד לא מארגן בריחה ומנתק את עצמו מהמשפחה כי זה מה שהוא רוצה. זה כמו מוות".

יהודים רחמו

אבל להיעלמות יש גם אספקט חברתי. "השאלה היא לא אם אפשר להיעלם, אלא למי אנחנו מאפשרים להיעלם", טוענת נועה ששר, דוקטורנטית בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. ששר כותבת בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "עגונות וגברים נעלמים במרחב האשכנזי, בשנים 1648-1850", והיא מרחיבה את מושג ההיעלמות לעמדה פוליטית-חברתית. "תמיד נעלמו אנשים", היא אומרת. "זו תופעה אוניברסלית, גברים נוטשים היו תמיד, לא רק אצלנו. המסע של אודיסאוס, למשל, מציג אפשרות שהתרבות מתירה: לקום ולעזוב, לבחון אופציות קיום אחרות, ובמובנים רבים - להיעלם".

בסוף 1869, פירסם עורך עיתון "המגיד", אחד העיתונים העבריים הראשונים במזרח אירופה, מאמר שקרא לטפל בבעיית הבעלים הנעלמים. הוא סיפר במאמר, שאם היה רוצה בכך, יכול היה למלא גיליון שלם במודעות המגיעות למערכת העיתון, ומבקשות סיוע באיתור גברים נעלמים. ששר מפשפשת בין הניירות הרבים שעל שולחנה, ושולפת מודעה כזו. בספטמבר 1858 פנתה הינדה בת ר' הלל מטאביאן בכתב רש"י לקוראי העיתון: "רחמו עלי! זה שלשה עשר שנים אנכי עצובה וגלמודה, בעל נעורי הלך ממני לבקש טרף לביתו ואיננו. שמו משה בן מאיר, בעת עזב אותי בשנת תר"ה היה בערך 45 שנים, שערות ראשו וזקנו כהות-ירקרקות (דונקעלגעלב) ושיבה נזרקה במו, עניו מראה תכלת (בלוי) חוטמו שרוע ומדבר מנחיריו פניו מגומצים (געפאקקט), עם הארץ ואינו יודע שום כתב ולשון -- לכן אחי! נפשי בשאלתי, אולי יודע מי מכם איש כזה או שמע ממנו נא להודיע להרב הג' ר' אהרן הלוי מ"צ דוויל-קאמיר ושכרו יהיה כפול מאת אלקי השמים והארץ".

"לקהילות היהודיות היתה מודעות גדולה לאפשרות הזאת", אומרת ששר. "הן הודיעו על אדם שמצאו ולא ידעו מיהו. בפנקסי ההוצאות נרשמו כספים שניתנו לנשים שהלכו לחפש את בעליהן, ולפעמים יש אזכורים של הוצאת שליח רכוב על סוס, שיצא לחיפוש. אבל בדרך כלל זו היתה בעיה של האשה ומשפחתה. גם אז הכל היה פונקציה של כסף".

ששר מחלקת את ההיעלמויות לכמה קטגוריות. הסוג הפשוט הם גברים שנהרגו או נרצחו על ידי שודדים בדרכים, טבעו בים, נפלו מסוס משתולל, נרצחו במסחר, קפאו למוות בדרכים. הסוג השני הם אלו שהרחיקו נדוד, לעתים לצורכי פרנסה, וכבר העדיפו לא לחזור. יש הערכות שבסוף המאה ה-19, למעלה מ-100 אלף גברים יהודים עזבו נשים במזרח אירופה, נסעו לארצות הברית ולא חזרו. "חלקם ודאי התכוונו לחזור", היא מעריכה, "אבל מסיבות כלכליות היה כדאי להם לבנות את עצמם מחדש, או שהנשים האמריקאיות יותר מצאו חן בעיניהם. ויש את אלה שפשוט עזבו את הקהילה והמירו את דתם".

ההבדלים המגדריים היו חשובים, ועל פי ששר, גם באותה תקופה תועדו בעיקר גברים נעדרים. "השאלה המעניינת היא איפה החברה משקיעה משאבים באיתור אנשים. לא לכל אחד נותנים להיעלם, ולא תמיד יוותרו", היא אומרת. "גם בהלכה היהודית יש שיטתיות בעניין הזה. בשביל גבר, היעלמות היא לפעמים דרך התמודדות הרבה יותר נוחה מאשר גירושים וחובות. אם אין לו כסף, או שהוא לא רוצה להתגרש, הוא יכול פשוט להיעלם.

"כשקוראים שאלות ותשובות (שו"ת) מימי הביניים ומהעת החדשה מגלים עד כמה המצב הזה היה שכיח. ההלכה היהודית מבטיחה שאם אדם נעלם, אשתו תקועה. היא תחכה לו ולא תלד ילדים, כדי לא לגזור עליהם ממזרות. זה פרימיטיבי, זה ארכאי, אבל כך המדינה פועלת גם היום".

ששר מגלה, שהארי גורדון יכול היה לשאוב השראה לביום מותו היישר מהתלמוד, שחכמיו כבר הבינו שהמקום הטוב ביותר לכך הם מאגרי מים גדולים. "בענייני התרת עגונות, התלמוד מבחין בין שני סוגי טביעה: במים שיש להם סוף, ובמים שאין להם סוף. אם יש למים סוף, אפשר להניח שמת: רואים שהוא לא יוצא, ומניחים שמת. אך מי שנעלם במים שאין להם סוף, מניחים שיצא בגדה של הנהר ואולי הוא חי במקום אחר. כלומר, ייתכן שביים את מותו".

גם זהות הנעלם היתה חשובה, ומידת פרסומו. "התלמוד עוסק גם בשאלה אם אפשר להתיר את אשתו של תלמיד חכם מעגינותה - כי אם התלמיד היה חי, הוא היה מתבלט גם במקומו החדש, והיינו שומעים על כך. לא כך לגבי איש פשוט. בכל מקרה, הדת תמיד העדיפה את הגבר, וכאשה שגדלה בבית דתי עם אהבה רבה לעולם היהודי ולמסורת, זו הנקודה שבה אני חושבת שאי אפשר להציל את היהדות מעצמה. זה אחד מהמקומות שמוכיחים את מוגבלותה".

ששר מלווה את חברתה המסורבת גט זה חמש שנים. היא נתנה לרשויות כתובת וטלפון של בעלה, ואפילו את מספר המונית שבה הוא נוהג. אך לפי ששר, המדינה מעדיפה לשלם לאשה מזונות מביטוח לאומי מאשר למצוא את הבעל. "גם היום אפשר להיעלם, והשאלה היא מה אנחנו, כחברה, מאפשרים ולא מאפשרים. הכל עניין של אינטרסים. הבחירה היא איפה להשקיע משאבים. גם היום, כשמחפשים גברים מעגנים, רק מעטים מהם באמת אי אפשר למצוא. יש פה עניין פוליטי, כוח שהגברים לא יוותרו עליו, ובית הדין לא נוטה לסייע. גם על מספר העגונות יש ויכוח. בתי הדין הרבניים מוסרים מספר קטן בהרבה מההערכות של ארגוני הנשים, כי הגדרת העגינות שלהם שונה. אלו עניינים פרוצדורליים, אבל זה אף פעם לא מקרי. אפשר ללמוד עלינו הרבה מאוד דרך האנשים שאנחנו מאפשרים להם להיעלם".

כמו בן-לאדן

ששר מצאה במחקרה סיפורי היעלמות המזכירים את הסיפור המפורסם על מרטין גר, שעובד ב-82' לסרט מצליח, "שובו של מרטין גר". הסיפור שתועד במאה ה-16, נחשף על ידי ההיסטוריונית נטלי זימון דיוויס, והוא מתאר מקרה של גניבת זהות: מרטין גר שב לכפרו כמה שנים לאחר שעזב אותו, ובינתיים מגלה שבכפר הופיע אדם אחר הטוען שהוא מרטין גר. אותו אדם חי עם אשתו, והשתלב בחיי הכפר, שתושביו כבר אינם בטוחים מיהו האדם האמיתי ומי המתחזה. בספר שכתבה, הסבירה דיוויס כי "בהיעדר טביעות אצבע, תצלומים ותעודות זהות, ועל פי רוב גם בלי אפשרות לערוך בדיקה של כתב יד או לבחון ציורי דיוקנאות, הוכחת הזהות נשענה בעיקר על הזיכרון". והזיכרון, כידוע, מתעתע.

לעזרתו מגויסת הטכנולוגיה, ששינתה את כללי המשחק, וביתר שאת בעשור האחרון, לאחר המתקפה על מגדלי התאומים. איסוף המידע הדיגיטלי גבר מאוד בשנים האחרונות: הטכנולוגיה יודעת לספר איפה דיברנו בטלפון ועם מי, מתי השתמשנו בכרטיס האשראי, לאן טסנו עם כרטיס הנוסע המתמיד, ופרטים רבים נוספים. הרשתות החברתיות מאפשרות אף הן ללמוד על ההרגלים שלנו, ומספקות אפילו תמונות כדי להקל על האיתור.

החשש כיום הוא מגניבת זהות דיגיטלית: נראה שיהיה קל יותר לקחת זהות חדשה מאשר להיפטר מהזהות הקודמת. מאגר ביומטרי, כמו זה שעל הקמתו בישראל הוחלט בחודש האחרון, יקשה אף הוא על היעלמות. "המאגר הביומטרי, שחשוב לציין שהוא יהיה המאגר הראשון הגלוי בעולם הדמוקרטי, יאפשר זיהוי על ידי טביעות אצבע, ועל ידי תמונה מפורטת של הפנים", אומר עירא אברמוב הפעיל במאבק נגד המאגר הביומטרי. "אדם שרוצה להיעלם אך עדיין צורך שירותי מדינה - רישיון נהיגה, בעלות על רכב, קופת חולים, עבודה, כרטיסי אשראי, או חשבון בנק - יהיה בבעיה, כי ההצלבה בין הנתונים תהיה הרבה יותר פשוטה".

אברמוב אומר כי גם אם הנעלם לא ייגש לרשויות, הן יוכלו למצוא אותו בזכות מצלמות האבטחה הרבות המותקנות ברחבי הארץ. ברגע שתמונתו תופיע במאגר, המצלמות יוכלו לזהות אותו ברחוב. "אפשר לנסות להתחמק מהמצלמות", אומר אברמוב, "בלונדון יש מי שמסתובב עם כובע מצחייה שמותקנות עליו ארבע נורות שמטשטשות את התמונה, אבל זה מושך תשומת לב".

גם החוקר הפרטי בני סבור שהטכנולוגיה תקשה מאוד על ההיעלמות, ולכן האפשרות היחידה להיעלם לחלוטין היא פשוט לעבור לתקופת האבן. כך, באופן אירוני, הצליח אוסאמה בן-לאדן, האיש שבשל מעשיו הוחמרו אמצעי הפיקוח, להפוך לנעלם המפורסם ביותר בעולם. "אם אתה לא משתמש בטלפון, באינטרנט, בדואר אלקטרוני, אפילו הממשלה לא תמצא אותך".

כמה אתה משתמש באינטרנט כדי למצוא נעלמים?

"משתמשים בעיקר ברשתות חברתיות, וכמובן שבגוגל. מדובר במכרה זהב לחוקרים פרטיים. מה שהיה לוקח פעם המון זמן לגלות - תחביבים, מקומות בילוי, חברים - היום אפשר לגלות בלחיצת כפתור".

גדי עברון, שניהל בעבר את תחום האבטחה בפרויקט האינטרנט המאובטח של הממשלה (תהיל"ה), ממליץ להתייחס לאינטרנט כאל "מקום לא פרטי ולא בטוח. אם מישהו יחפש אותי הוא ישיג אותי בסוף". עברון, שמשמש כיום כיועץ פרטי בתחום, מזכיר כי כל פעולה שעושים ברשת נרשמת ונשמרת. את הרשתות החברתיות הוא מכנה כ"מקור כל הצרות של העולם" מבחינת מי שמבקש לשמור על פרטיותו. ברשתות, אנשים חושפים את עצמם ברצון, ולעתים גם לא ברצון: "בכל פעם שאנחנו מוסיפים יישום, אפילו משחק כמו פארמוויל, המפתחים מקבלים לידיהם את כל המידע שלנו. יש מיליון מפתחי יישומים בפייסבוק. אי אפשר למחוק את המידע משם" (ראו תיבה).

מי שמבקש להיעלם, צריך לשנות את דפוס הפעולות היומיומיות ביותר שלו: "בכל פעם שאנחנו משתמשים בכרטיס אשראי - אפשר לראות איפה אנחנו נמצאים, עם מי ומה דפוסי הקנייה שלנו". השיטה המדויקת ביותר לאיתור היא כמובן זיהוי מיקומם (איכון) של טלפונים ניידים, שמאפשרים לדעת "עם מי אנחנו מדברים, מתי, כמה, היכן אנחנו, מי נמצא איתנו. אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן", אומר עברון, אך הוא מסכים שפעולות רבות שאנו עושים, ניתן להתייחס אליהן כאל פעולות פומביות.

עו"ד כץ מסכים. "הפתרון למי שרוצה להיעלם הוא לחקות את בן-לאדן ולהימנע מכל קשר - מה שכמובן בלתי אפשרי לאנשים נורמליים. הכנסנו אנשים לתוכנית להגנת עדים, שינינו את הפרצוף שלהם, נתנו להם זהות חדשה, ואחרי שנה-שנתיים הם לקחו מטוס וחזרו לארץ, מסכנים במודע את חייהם".

כץ מאשר את חששם של המתנגדים למאגר הביומטרי, כשהוא מצהיר בביטחון שלמשטרה תהיה גישה אליו. "חד וחלק, תהיה להם גישה למאגר. בשביל לאכן טלפון סלולרי צריך שופט שיחתום ויאשר. אבל אם מדובר במקרה דחוף אני מתקשר לקצין הביטחון של החברה הסלולרית ואומר לו 'אם אתה לא נותן לי איכון עכשיו אני בא אליך'. מה, אני אעיר שופט באמצע הלילה? בקומבינה הישראלית, בגבולות הלא ברורים, שוטר יכול לקבל כל מידע: יציאות וכניסות מהארץ, פתיחת תיקים פליליים, הוצאה לפועל, משרד התחבורה, מוסדות בריאות, מצלמות כביש 6. אבל חשוב לציין שהמשטרה עושה במידע הזה שימוש הוגן בסך הכל".

צריך צו גם כדי לקבל מידע מחברת אשראי?

"כן, אבל גם כאן אפשר במקרים דחופים לדבר עם קצין הביטחון של חברת האשראי. הרבה פעמים הם רק מבקשים 'תביא לי צו אחר כך'. אחר כך!"

בינתיים, מנסה מיכל לשמור על אופטימיות, למרות שאינה יודעת כיצד תיחלץ מהמצב שבו היא חיה כבר 20 שנה - בלי עבודה מסודרת, בלי ביטוח לאומי, בלי לגשת לרשויות. היא נמצאת בקשר עם משפחתה, בעיקר עם אמה, שמתורגלת לומר בטלפון שהיא לא יודעת איפה בתה. "מתקשרים לאמא שלי מדי פעם, כל מיני גורמים. שופטים, אגב, לא מאמינים למי שאומר שלא שומרים איתו על קשר, ובצדק. הקשר עם אמא זה הישרדות. היא עוזרת בקטנות", היא אומרת. היא גם לא מעזה לצאת מהארץ. "פעם אחת נסעתי לקהיר באוטובוס. פחדתי שמשטרת הגבולות תכניס את מספר הזהות שלי וכל הימ"מ יקפוץ לי על הראש".

שקלת פעם להוציא דרכון בשם אחר?

"לא, כי אני פחדנית, ילדה פולנייה טובה שרוצה שקט. אין לי כוח להימלט כל הזמן".

אז מה האופציות? יכניסו אותך לכלא?

"בעבר חשבתי שכן. היום אני לא ממש יודעת. אני חושבת שמכניסים אותך לכלא רק אם הוכח מעל לכל ספק שאתה יכול להחזיר את החוב, ובכל זאת אתה לא מוכן לשלם. לפני עשר שנים יזמתי הליכה למשפט, הלכתי להוצאה לפועל ואמרתי 'הנה, אני פה, בואו נפתור את זה'. הגעתי לרשם, הצגתי הכל, הצד השני בכלל לא הגיע. השופט קבע שאשלם 600 שקל בחודש. אמרתי 'כבודו, אין לי'. הוא אמר, 'מי אמר שאת צריכה לגור בתל אביב'. ביקשתי שיוריד את זה ל-100 או 200 שקל בחודש. אז הוא אמר 'תשבי בכלא'".

את מאמינה שזה עלול לקרות?

"אני מתה מפחד. לך תסביר למערכת שאני כבר בת 40 ושאני רוצה להתחיל לחיות. כשעבדתי בבית המשפט, שיקשקתי מפחד במשך שנה וחצי. היו להם את כל הפרטים שלי, כולל כתובת וטלפונים. הם פשוט לא הצליבו את המאגרים עם אלו של ההוצאה לפועל".

למה הפסקת לעבוד?

"זה לא בשבילי, לעבוד במשמרת ערב בבית המשפט ולהרוויח 3,000 שקל. עדיף לא לעבור השפלה כזו. עם משכורת כזו, אחרי יומיים כבר אין לך מה לאכול, אז למה לעבוד? ואני אחת שכל השנים לא לוקחת הבטחת הכנסה ודמי אבטלה. לא רוצה כלום, רק שקט. היו תקופות שהתפרנסתי כפקידה בבית זונות, ושם עשו לי הרבה יותר כבוד מאשר בבית המשפט. עצוב.

"אני חושבת שצריך להנהיג שמיטת חובות למי שהיה חייב 100 שקל משנת 91' והיום דורשים ממנו 5,000. יצאתם מדעתכם? אז תחפשו אותי. בעבר אמרתי בשיא התמימות, 'בואו, אני מוכנה לשלם פי שלושה ממה שהייתי חייבת'. לא רוצים? אז תלכו להזדיין".*

לטרוריסטים נשארו ההרים

טרוריסטים, עבריינים וסוכני ביון שדרישות "התפקיד" מחייבות אותם, ממשיכים ללבוש ולפשוט צורה, לשנות זהות, לבדות סיפורי כיסוי, לשטות בסביבתם ולהיעלם באמת או לכאורה משכניהם, בני משפחה, חברים, ובעיקר מהרשויות.

במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לא היתה שום בעיה לחיות באנונימיות: ניתן היה לעבור מעיר לעיר, ממדינה למדינה, בלי דרכון, בלי תעודות זיהוי, ובלי שישאלו יותר מדי שאלות. הוליווד היטיבה לתאר בסרטיה את הפרש הבודד, הזר המגיע לעיר או ארץ חדשה, שהפך לאתוס מכונן בתרבות האמריקאית.

אולם התפתחות החברה המודרנית יצרה פרדוקס. זוהי חברה מנוכרת, כפי שהיטיבו לתאר אלבר קאמי ב"הזר" והוגי דעות מרקסיסטים, אולם ככל שהניכור האנושי מעמיק, ואולי כחלק ממנו, גוברים הסקרנות והצורך בהחזקת מידע על כל אחד. זר שמגיע לעיר או ארץ חדשה מיד יעורר שאלות. אחד האמצעים המרכזיים במעקב אחרי יחידים, היה הדרכון.

עד לפני עשרים שנה היה יחסית קל לזייף דרכון ולחיות בזהות שאולה. כל מה שצריך היה לעשות הוא לחמם את הציפוי השקוף (למינציה) של הדרכון עד שיתקלף בשלמותו, ולהחליף את התמונה. זה הספיק כדי להתחזות למישהו אחר. מה שהקל על הזייפנים והקשה על רשויות הביטחון השונות באיתור הרמאות, היה היעדר קישור בין מאגרי מידע. נוסע שהגיע עם דרכון מזויף למעבר גבול במדינה מרוחקת, יכול היה להיות סמוך ובטוח כי גם אם יתעוררו חשדות נגדו, יידרשו ימים עד שתתברר זהותו האמיתית.

אך כל זה השתנה. הטכנולוגיה המתקדמת של המאה ה-21 מקשה יותר ויותר על הנמלטים. הדפסת הדרכונים בטכנולוגיות חדישות מקשה על זיופם. מאגרי המידע מחוברים ומקושרים ושליפת הנתונים נעשית בזמן קצר. הכנסת הזיהוי הביומטרי מקשה עוד יותר על עבריינים וטרוריסטים, מכיוון שמסירת פרטים שגויים למערכת ביומטרית - מבנה הפנים, טביעת אצבע, מבנה הרשתית - היא משימה כמעט בלתי אפשרית. צריך ידע מדעי ורפואי מעמיק כדי לשנות את הנתונים הללו ולהתחזות לאדם אחר.

הטרוריסטים והעבריינים נמצאים בנחיתות טכנולוגית משמעותית: אין להם עמק סיליקון, וזהו היתרון שיש לממשלות ורשויות חוק המפתחות או רוכשות מחברות פרטיות טכנולוגיות מתוחכמות המתאימות לצורכיהן. הטרוריסטים והעבריינים נאלצים להתאמץ כדי להשיג את הטכנולוגיות האלה ואמצעים אחרים שינסו להתמודד עם היתרון של שומרי החוק.

גם טכנולוגיה יומיומית יותר מסייעת באיתור נעלמים, כמו למשל הטלפון הסלולרי המשמש כמעין תעודת זהות אישית. הטלפון משדר באופן רצוף את מקום הימצאותו של המחזיק בו, בין אם נעשה בו שימוש ובין אם לאו. העבריינים והטרוריסטים יודעים זאת, ולכאורה הם אמורים להימנע משימוש בו, ובכל זאת הם שוב ושוב נופלים בפח. זהו אופיו של הטבע האנושי: האדם המודרני מתקשה להיפרד מהצעצוע שלו. מעטים העבריינים והטרוריסטים שמוכנים להפוך לאוסאמה בן-לאדן ולחזור לימי הביניים כדי שלא להשאיר טביעה דיגיטלית ולהתגורר במערות, להימנע משימוש בטלפון או בכל אמצעי תקשורת מודרני, ולהסתפק בשיגור מסרים והוראות באמצעות בלדרים על חמורים. ארגוני הביון וזרועות החוק רק מחכים בסבלנות, כמו ציד לטרפו, למעידה הקלה, לשיחת טלפון אחת קצרצרה.

אבל יש בעיה אחת שהטכנולוגיה לא יכולה להתגבר עליה: הטבע האנושי. קשה אמנם לזייף דרכונים או אמצעי זיהוי אחרים, אך אפשר לרכוש אותם בכספי שוחד. תמיד יימצאו פקידי שלטון מושחתים וחמדנים שיסכימו לעבור על החוק ולמכור לפושעים וטרוריסטים את הזהות או התיעוד החדשים שהם זקוקים להם. גם הטכנולוגיה הטובה ביותר לא תסיים את המאבק המתמיד בין הטוב לרע. יוסי מלמן


נתפסו ברשת

בעשור החולף פורסמו מספר מקרים שבהם פושעים נמלטים נלכדו עקב שימוש באינטרנט, ובעיקר ברשתות חברתיות שהבולטת שבהן היא פייסבוק. ארבע דוגמאות מששת החודשים האחרונים, מציגות כיצד טעות אחת מול המקלדת חושפת את מיקומם וזהותם של עבריינים נעלמים.

* באוקטובר 2009 נלכד מקסי סופו, פושע אמריקאי בן 26 שנמלט למקסיקו. סופו עידכן את עמוד הפייסבוק שלו, והמשיך להוסיף חברים. השירות החשאי בדק את רשימת החברים שלו ומצא שם אדם שהיה קשור בעבר למשרד המשפטים האמריקאי. כשהם פנו אל האיש, הוא סיפר להם שהוא לא ממש מכיר את סופו, אלא פגש אותו במועדוני לילה. מכיוון שמדובר ב"חבר" פייסבוק, שאינו חבר ממש, לא היתה לו בעיה לשתף פעולה. הוא דאג לגלות היכן סופו מתגורר, וסיפר לסוכנים. סופו נעצר והוסגר.

* פייסבוק הביאה גם למפלתה של ליזי טאמס, שודדת בריטית שנמלטה ב-2007 לריביירה הצרפתית לאחר סדרת מעשי שוד שביצעה כשהיתה מכורה להרואין. בריביירה נגמלה מהסמים, וביקשה לפגוש את שני ילדיה. את המפגש היא בחרה לתאם בעזרת פייסבוק, והמשטרה עקבה אחר התקשורת שלה ברשת החברתית. כשהגיעה לשדה התעופה של ניס באוגוסט 2009, המתינו לה שם שוטרים. היא נעצרה והוסגרה.

* אלפרד הייטוואר נמלט מארצות הברית לקנדה ב-2007, לאחר שגילה שהוא מבוקש באשמת סחר בסמים. במהלך החקירה גילו השוטרים כי הייטוואר משחק באינטרנט משחק ש"יש בו קוסמים ומכשפים". לאחר חקירה נוספת, שלחה המשטרה בקשה לחברת בליזארד, שמפעילה את משחק הרשת הפופולרי "World of Warcraft", למסירת פרטיו של הייטוואר. החברה מסרה לשוטרים את שם המשתמש שלו, כתובת כרטיס האשראי ואת כתובת ה-IP שממנה התחבר, ובאמצעותה נמצאה כתובתו. הוא נעצר על ידי המשטרה הקנדית והוסגר בדצמבר 2009.

* הסיפור האחרון כבר אינו על חוסר זהירות בשימוש ברשת, אלא סיפור של טמטום. ג'ונתן פרקר פרץ לבית בפנסילבניה באוגוסט 2009. כשבעלת הבית שבה, היא מצאה סימנים רבים לפריצה: חלון פתוח, ארונות פתוחים, ושתי טבעות יקרות שנעלמו. אבל היא גם מצאה עוד משהו: מישהו השתמש במחשב שלה. מעבר לכך, מישהו השתמש במחשב שלה כדי לבדוק מה חדש בפייסבוק שלו. למותר לציין שהעבריין נלכד זמן לא רב לאחר מכן. דידי חנוך


לגלוש בלי גלים

גלישה אנונימית היא שילוב של שימוש בכלים הנכונים עם התנהגות חכמה וזהירה. כללי האצבע: לא להחזיק כתובת דואר אלקטרוני קבועה; לא לעדכן דבר ברשתות חברתיות; לא להתחבר מחיבור קבוע, אלא מרשתות אלחוטיות בבתי קפה, או ששייכות לשכנים; ולהשתמש במחשב נייד, שנקנה במזומן.

כלי המפתח בגלישה אנונימית הוא TOR, ראשי תיבות של The Onion Router, או "נתב הבצל". זוהי תוכנה המעבירה את התקשורת בין המחשב האישי לאינטרנט דרך סדרה ארוכה של תחנות ממסר ברחבי העולם. אף תחנת ממסר לא יודעת איזו תחנה העבירה לה את המידע, כך שאין כמעט דרך לאתר מהיכן גולשים. את TOR ניתן להוריד באתר torproject.com. התוכנה אמנם מאטה את מהירות הגלישה, כך שקשה לצפות בסרטונים באיכות גבוהה, אך היא בהחלט מאפשרת תקשורת טקסטואלית ומציאת מידע. TOR מעניקה שכבת אנונימיות לכל פעילות ברשת, אבל לא מומלץ להתייחס אליה כהגנה מוחלטת.

כלי חשוב נוסף הוא כתובת דואר אלקטרוני אנונימית, ועדיף חד פעמית. יש מספר שירותים ברשת שמאפשרים לשלוח הודעת דואר מכתובת שנוצרת לצורך זה. בשירות Guerillamail, ניתן לשלוח דואר מעמוד שקיים במשך שעה, אז ניתן גם לקבל דואר חוזר. בסוף השעה, העמוד וגם הכתובת יימחקו.

גם צ'אט אפשר לבצע בעמודים חד-פעמיים, במקום ברשתות המוכרות. אתר drop.io מאפשר ליצור עמוד בעל כתובת אקראית, שבו ניתן לצ'וטט או להעביר קבצים. ההמלצה: ליצור עמוד חדש בכל פעם, ולא למסור מידע מזהה בשיחה. מי שמחפש אתכם, עשוי לעקוב אחר המחשבים של חבריכם. דידי חנוך





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו