בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי ומרב גולד מההתנחלות עפרה בשיעור באזרחות בעירוני א' בתל אביב

גדעון לוי חזר לתיכון עירוני א' בתל אביב, בו למד לפני כמעט 40 שנה, כדי לתת שיעור באזרחות עם מרב גולד מההתנחלות עפרה. היה דיון רועש ומרגש, ונדמה ששני בני השיח הופתעו לטובה

תגובות

בפעם הראשונה שחלפתי על פני הקיר הזה בכניסה לבית הספר היתה מרוחה עליו כתובת גרפיטי בוטה וגסה: "מיור זונה". כך בפשטות, בזעם לא קדוש של תלמיד מתוסכל, נחקק לעד המגע הראשון שלי עם בית הספר הזה, תיכון עירוני א' בתל אביב. זה היה לפני כמעט 40 שנה, עת באתי עם הורי להירשם לתיכון היוקרתי ואני זוכר את הרושם העז והמאיים שהותירה בי הכתובת הזאת.

אווה מיור, המורה ההדורה לאנגלית מהכתובת, התאבדה מאז בקפיצה ממגדל המאה. שיעורי האנגלית אתה דווקא זכורים לי לטוב וכמותם גם שנותי בבית הספר הזה. פעם שאלה המורה מיור בכיתה מה זה To discuss ואני השבתי שזה כמו דיסקוטירן בגרמנית. מיור שיבחה אותי, אבל מאז נהפכתי ללעג ולשנינה בעיני התלמידים.

השבוע שוב שבתי לבית הספר, כדי לדון, To discuss או דיסקוטירן, בעניינים שברומו של עולם מול מתנחלת מעפרה, ובמקום בו נמרחה כתובת הנאצה, תלוי עכשיו שלט מסביר פנים: "ברוכים הבאים ובהצלחה".

כל ביקור מאוחר בבית הספר הוא מסע עצוב לאחור במכונת הזמן, אבל הפעם זו לא רק פינת העישון הסודית שלנו, שעכשיו יש בה "אשכול פיס", ומתקני הגדנ"ע שעכשיו הם מגרש חניה למורים (ואולי גם לתלמידים). המסע לאחור נמשך השבוע גם בתוככי האודיטוריום הנאה של ה"אשכול פיס": עימות פומבי בין מרב גולד מעפרה לביני, שנהפך גם הוא למסע מכאיב במכונת הזמן. פינת העישון שלנו נעלמה כלא היתה; לא נעלמו, מתברר, כמה ממונחי התקופה ההיא, ישנים ורעים להחריד.

גולד דיברה שם השבוע על "אוטונומיה לפלסטינים", על "אופציה ירדנית" ועל יחסי השכנות הטובים בין ה"ערבים" ליהודים במרכול האזורי של שער בנימין. ערבים נכתב כאן במרכאות כפולות כי גולד, נאמנה לרוח הימים הרחוקים ההם, כינתה כך את הפלסטינים. העובדה ש"ערבים" ויהודים קונים יחדיו במרכול, שנמצא כמובן בבעלות יהודית, היא המתכון של גולד לימים טובים יותר.

זהו הפתרון שלה, זהו חזונה: שופינג בסופר המתנחלים. קונים יחדיו קוטג' 5%, בוררים עגבניות בצוותא, שוקלים תפוזים בחברותא, הסבלים פלסטינים, המנהל יהודי, הנה מה טוב ומה נעים, ולעזאזל עם זכויות לאומיות, הגדרה עצמית ומדינה פלסטינית. עוד כמה מרכולים כמו שער בנימין, ואין בעיה פלסטינית, אם זו בכלל קיימת בעיני הקונה המתמידה גולד. עוד כמה מבצעי הוזלה - אחד פלוס אחד או שניים בעשר - ובא לציון (ולפלסטין) גואל.

הדיון בתיכון נולד בעקבות שלושה מאמרים שפורסמו ב"הארץ". שני מאמרים שלי ("מורה לחיים", 7.1) בזכות מנהל בית הספר, רם כהן, שהעביר שיעור אמיתי באזרחות לתלמידיו, דיבר באומץ נגד הכיבוש ונגד גילוייו וספג ביקורת מוחצת מהממסד החינוכי והפוליטי - ח"כ אחד אפילו הציע להעמידו לדין - ו"מה רוצה המתנחל?" (3.1).

מרב גולד מעפרה השיבה במאמר פרי עטה ("שטיפת מוח בתל-אביב?", 10.1). "אני שמחה שלוי מציג שאלות לציבור אליו אני שייכת, שאלות אשר חשוב שתישאלנה. אני בטוחה שיש שאלות שאפשר גם לשאול את המנהל רם כהן ואת החושבים כמותו. כקוראת קבועה של גדעון לוי אשמח לראות קצת הטלת ספק בכל הנוגע לאג'נדה השמאלית", כתבה גולד. השבוע נפגשנו בתיכון.

כהן הצעיר יושב בחדרו של ד"ר יוסף פריד, המנהל שלנו, שטיחים מקיר לקיר בחדר המשופץ והמורא שלי מפעם נעלם כלא היה. התלמידים של היום מפזרים על עצמם דיאודורנט בשירותים, עניין שבזמני לא שמענו עליו. נהג המונית שהסיע אותי מספר שיש תלמידים שנוסעים לתיכון הזה בטקסי ספיישל, כמו שקראו לזה אז, והמורה אורית מבקשת לכבות פלאפונים, עוד עניין שיכול היה להיות שאוב בילדותנו רק מסיפורי המדע הבדיוני.

השאלה הראשונה של המנחה אורית: מה החזון שלכם? גולד, פעילה קהילתית ואם לשמונה בנים ובת (רחש בקהל), מספרת על הקשרים המצוינים שהתקיימו בין עפרה לכפרי הסביבה. פעם אפילו תיכננו הקמת מחצבה ביחד. העובדה ש-60% מאדמות עפרה הן אדמות פלסטיניות פרטיות - "המאחז הבלתי חוקי הגדול בשטחים", כפי שהגדיר זאת פעם יועץ שר הביטחון להתיישבות, איתן ברושי - כמובן אינה מוזכרת. גם מתקן טיהור המים שבנתה עפרה באחרונה על אדמות פרטיות באופן לא חוקי כמו נשכח ונשכחו גם מטעי הזיתים שכלואים בתוך ההתנחלות.

העיקר המחצבה, שלא נחצבה לבסוף לדבריה, בעצה אחת עם תושבי הסביבה. "זאת הדוגמה לחזון שאני רואה. קשרים בריאים בשטח יחד עם חזון של אוטונומיה. הנושא של זכויות הערבים ביו"ש חשוב לי מאוד. אצלנו ביו"ש אין כבישי אפרטהייד. אנחנו עומדים באותם מחסומים שהערבים עומדים".

אני מחייך לעצמי. צריך לראות את המסלולים הנפרדים למתנחלים במחסומים ואיך בכל מקרה הם עוקפים אותם בשעטה, מותירים את ה"ערבים" מאחור. גולד ממשיכה בחזונה: "מה שכן, אני בהחלט מקבלת שהזכויות לא נשמרות בקונפליקט. ברגע שתהיה הכרה של הערבים בישראל, נוכל להגיע למערכת יחסים שתהיה ניזונה אחת מהשנייה".

כאן בא סיפור המרכול לדוגמה, "ערבים ויהודים שעובדים כתף ליד כתף", והיא המשיכה: "צריך הכרה הדדית בזכויות, הכרה שלנו בזכות שלהם לחיות בכבוד. יש מקום רב לדיאלוג. ההתחלה צריכה להיות בהנהגות המקומיות. הציפייה שלנו למצוא בצד השני את השחור והלבן היא מכה לעם שלנו. תיזהרו מאוד ממקסמי השווא של מי שמדבר על מדינה נוספת. מי ישלוט במדינה הפלסטינית? חמאס. אני בעד אוטונומיה של ירדן. אני מודעת להתנגדות של ירדן לפתרון הזה, אבל לחץ בינלאומי ודיאלוג עם ירדן יכול להביא לפתרון הזה. אנחנו שטופים בדרך של שתי מדינות. מדינה בצד ישראל תהיה אסון".

המנחה שאלה על סרבנות מימין ומשמאל. "משימות שיטור הן לא עניין של הצבא", אמרה גולד. אני מסכים מיד. יבוטלו המחסומים של צה"ל, המעצרים הליליים שעורכים החיילים והמרדפים אחר מיידי אבנים, כולן משימות שיטור.

גולד מזדעקת. איך אני מעז להשוות בין חיפושים בכפרים פלסטיניים לבין פינוי התנחלויות? "יש הבדל עצום בין כפר ערבי שעושים בו חיפוש לבין הריסת בית לא חוקי של יהודים", היא אומרת. "אסור להשוות את הדברים האלה. הערבים ביו"ש הם לא אזרחי מדינת ישראל ולכן זה לא עניין של המשטרה. הריסת בתים של מתנחלים זה עניין של המשטרה ולא של צה"ל".

אני שואל מי הרס אלפי בתים בעזה, ומי הורס בתים "לא חוקיים" ומערות של פלסטינים בגדה. לבסוף הסכמנו שסרבנות היא עניין אישי בין החייל למצפונו ועליו לשאת בתוצאות. נדמה לי ששנינו בעד. צו פיוס.

תלמידה אדמונית אחת אמרה שאוטונומיה מזכירה לה את מה שהוצע ליהודים בתקופות אחרות, התלמיד איתמר שאל אם המנהל היה זוכה לאותה תמיכה אילו ביטא עמדות הפוכות. מיה קראה מתוך הסלולרי שלה שאלה שהכינה מבעוד מועד: "איך אפשר להיות יהודי גאה בלי להיות דתי או מתנחל?" שאלה מצוינת. נתן שאל על הפתרון של מדינה אחת לכל אזרחיה.

גולד השיבה באומץ: "אם הפתרון הוא מדינה אחת, אני היום עוזבת את עפרה. המהלך שאורי אליצור מוביל, של מתן אזרחות לערבים ביו"ש, הוא פתרון יותר גרוע מפינוי יישובים".

גאיה אמרה שהכי כואב לה הקרע בעם ופנתה אלי: "אנשים כמוך גורמים לשסע, לקרע בעם, וגורמים לכך שאנחנו לא עם מאוחד". גאיה רוצה עם מאוחד. כזה שחושב כולו בדרך אחת ויחידה, אחת ואחידה. מדכדך, חשבתי, שכך מדברים צעירים, שאמורים להיות חתרניים, בישראל 2010. "קרע בעם"? האם התכוונה לוויכוח הציבורי שכמעט אינו מתקיים כאן בכלל? אבל הנה, למרות הכל, בתיכון שלי התקיים השבוע הוויכוח ולו לרגע. התלמידים שאלו שאלות, גילו ערנות וידע ושמרו על תרבות ויכוח, וגם זו נחמה. הנה, שוב התגאיתי בתיכון עירוני א' שלי.



גדעון לוי, משמאל, הרכזת הפדגוגית אורית שוורץ-פרנקו ומרב גולד, מימין, מול תלמידי תיכון עירוני א' לאמנויות. סיפורים על מרכול ועל מחצבה


המנהל רם כהן. שיעור אמיתי באזרחות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו