בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בישראל לא כותבים סקס בספרים. דיון

בישראל, נדמה לפעמים, שכולם מדברים על זה, עושים את זה, שרים על זה ומצלמים את זה. אז איך זה שרק הספרות העברית ממשיכה לפחד כל כך מסקס?

תגובות

"הוא, מצדו, חשש קצת, עכשיו שהיא נוהה ונלחצת אליו אולי היא תירתע ואף תיבהל או תיעלב כאשר תרגיש פתאום בקשיחות איברו מבעד לבגדיהם? אבל כאשר הרגישה, היא כלל לא נעלבה ולא נרתעה אלא, כאילו חלומותיה בלילות בדידותה הכינו אותה היטב, היא חיבקה אותו והידקה את גופה אל גופו ובשתי כפות ידיה החלה להשיט לאורך ולרוחב גבו סירות מפרש ענוגות של לטיפות חמדה. בקצות אצבעותיה הריצה לו על עורו, בזו אחר זו, לשונות גלי ים מהירות עם חידודים של קצף בראש כל גל".

הציטטה הזאת, מתוך הספר "חרוזי החיים והמוות", היוותה את העילה להכללתו של עמוס עוז ברשימה הסופית של המועמדים בתחרות סצנת המין הגרועה בספרות, שקיים השנה, בפעם ה-17, המגזין "The Literary Review".

עיון ביצירותיהם של חלק מהמתחרים של עוז גילה שסצנות המין שהם כתבו עולות בנועזותן על זו המצוטטת כאן, וחלקן אף מופרכות ומופרעות להלל, אך האם הסצנה של עוז אכן ראויה לסקילה העולמית? ובכלל, האם הסופר העברי, כפי שנטען לא פעם, אכן סובל מליבידו נפול? ובכן, יש מי שחוקר את הסוגיה הזאת בדיוק.

לאחרונה יצא לאור "מיס.יוז", כתב עת דו שנתי חדש העוסק באמנות, תרבות ומיניות. מי שיזמה את הקמת כתב העת היא הצלמת מרב מרודי, בוגרת בצלאל, שלא מצאה מקום שבו עוסקים במין באופן שיהיה מעמיק ומעניין דיו, והחליטה ליצור מקום כזה בעצמה. היא פנתה לטל שטרן, מעצב שהכירה בתקופת לימודיה בבצלאל, ויחד יצאו למסע לחקר המיניות באמנות ובתרבות הישראלית.

מרודי ושטרן גייסו כעורכת תוכן את סיון שטאנג, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, אף היא בוגרת בצלאל, ואת אנה ברשטנסקי, אמנית ואשת יחסי ציבור, המפיקה עבור הצוות אירועים מיוחדים.

הגיליון הראשון של "מיס.יוז" עב כרס ומפתה. כותרתו היא "המרחב הציבורי": עמליה זיו כותבת על מקורות המשיכה של מין במרחב הציבורי, שאול סתר בוחן את הפוליטיקה הארוטית של טלי פחימה, הילה לולו לין מגישה מדריך מצולם לגילוח הגבות, אליס דן מתארת ביקור במרתף סאדו-מאזו בלונדון, עמרי הרצוג ועידן ירון משווים בין תאוות הבשר בפורנוגרפיה ובסרטי אימה, סיון שטאנג כותבת על מרסל פרוסט ובתי בושת, מיכל למברגר על הקשר בין נישואים, אונס וזנות, ונטלי פרוסט, זונה לשעבר, מצרה על ההדרה של הזונות מהשיח הציבורי בעניינן.

השער, שעליו ציור של האמן גיל יפמן, נראה מרחוק כמו שער קלאסי של מגזין נשים: אשה יפה בתנוחה מגרה, מחשוף עמוק ומבט מפתה בעיניים אפלוליות. אולם מבט קרוב יותר מגלה את התעתוע, או השיבוש, כפי שמקפידים לכנות זאת אנשי כתב העת: החזה אינו מתעגל במחשוף, שרירי הקיבורת נראים גדולים מדי, קו הלסת חד וגברי.

מרב מרודי, היזמת בת ה-33 המשמשת גם כעורכת הראשית של כתב העת, מספרת כי הדיונים על השער נמשכו חצי שנה. "רצינו משהו אחר. אשה שהיא גבר, גבר שהוא אשה. גיל יפמן עוסק בכל היצירות שלו בזהות מינית נזילה, בטשטוש גבולות מגדריים. זה נראה לנו הרבה יותר מעניין".

פורנו? משעמם

קריאה ראשונית ב"מיס.יוז" מעלה שעל אף האידיאולוגיה המתקדמת, כתב העת החדש זהיר דווקא, כמעט חסוד. הוא עוסק במיניות, אך לא במין. הטקסטים בחלקם אקדמיים ומאתגרים לקריאה, רק מעטים מעזים לגשש דרכם לעבר מרחב נועז יותר.

זה לא ממש מגזין מחרמן.

מרודי: "מה זה מחרמן? כל קורא מוצא משהו אחר מחרמן. הנושא של המגזין הוא מיניות כמרחב. רצינו לבחון מהי מיניות ואיך היא מתבטאת בחברה, במובן האישי, הפוליטי. הדימויים שבחרנו עוסקים במיניות, אבל המטרה היא לא לחרמן. זה לא פורנו. אמנים שבאים לדון במיניות לא מנסים לגרות את הצופה מינית דווקא. יש כאן אלמנט מחרמן אחר, מהפן של החיפוש האישי. זה מחרמן אינטלקטואלית. מעניין לראות איך האמן הציב את עצמו בעבודה, מחרמן לחשוב על זה.

"מלכתחילה המטרה שלנו היתה לקדם שיח על מיניות ממקום גבוה ומעניין, ולא מהמקום היומיומי הרגיל. רצינו לעשות משהו אינטלקטואלי, משמעותי. במקביל, רצינו לקדם את האמנות הישראלית, ולהשתמש במיניות לצורך כך. המיניות היא גם כלי במגזין הזה, לא רק הדבר כשלעצמו".

הניצול המתעתע של מיניות האשה מצוי כבר בשם המגזין. "'מיס.יוז' משתמשת או שמשתמשים בה?" שואלת מרודי. "אהבנו את השם הזה כי הוא משובש ומאפשר לנו את הזכות לשבש, להשתבש. לטעות, אבל להמשיך לנסות. בחברה שלנו משתמשים במיניות כדי למכור מכונית, סיגריות, בגדים. אנחנו רוצים להשתמש במיניות כדי לדון במיניות עצמה, ובאיך שאחרים משתמשים בה".

חלק מעבודות האמנות בגיליון בוטות, אפילו פורנוגרפיות. הגוף הנשי חשוף לאורך כל הדרך, אבל לאיבר המין הגברי נותר רק ייצוג אחד, וגם הוא נבוך, כפוף וחשוך. כשאנחנו מצביעים על כך, אנשי "מיס.יוז" צוחקים. "זה נכון", מסכימה שטאנג. "שמנו לב לזה לקראת הסוף, וזה חלק מהביקורת הפנימית שהעברנו. נשים נתפסות כדימוי סקסי נגיש יותר, וגם לנו זה קרה".

טקסטים שעוסקים ישירות במין מצויים כאן במשורה. השיח הוא אינטלקטואלי, מגדרי, קווירי, ארוטי מעט לפרקים, אבל בשום אופן לא פורנוגרפי.

מרודי: "האמת היא שזה הפתיע אותנו. חשבנו שברגע שנזמין דימויים וטקסטים על סקס, נקבל ערימות של פורנו. אין לנו בעיה עם חומרים סליזיים, אבל פשוט לא קיבלנו כאלה. מעניין אותנו להתעסק בסליזי, להתבונן בו, אבל לא להיות סליזיים בעצמנו".

שטאנג חושבת שחלק מהעניין טמון בגבול שבין שפה לתודעה. "בעשורים האחרונים פתאום נכנסו לכתיבה הישראלית מלים שלא היו בלקסיקון לפני כן: זין, כוס, להזדיין", היא מסבירה. "השפה התחילה להשתנות, להיות מגוונת יותר. זה תהליך פוליטי, להשתמש בכתיבה במלים שנחשבות גם היום גסות, אפילו בדיבור. זה לא בהכרח פסול בעינינו. השאלה היא לא באילו מלים משתמשים, אלא מה הטקסט עושה. אם זו פעולה של ביקורת, אלטרנטיבה או יצירת נורמות חדשות או מגוונות יותר, אם הוא גורם לנו לחשוב אחרת על מיניות - אז אנחנו נרצה בו. אם הוא בוחן את החוקיות של הניסיון לייצר משהו מחרמן, הוא יכול לעניין אותנו. השאלה מהי פורנוגרפיה היא קצת מתעתעת. אפשר להגיד שבהיגיון הישר אפשר לזהות אותה, אבל קשה לדון בזה באופן תיאורטי".

טל שטרן, העורך הגרפי של "מיס.יוז", בן 37, אומר שפורנוגרפיה מעניינת אותו פחות, פשוט משום שהיא לא עובדת יותר. "באחד המאמרים בגיליון", הוא אומר, "מדובר על כך שהגענו למצב שפורנו, אלימות ואימה משעממים אותנו, משום שהתרגלנו לראות אותם בכל מקום. כשהייתי בדפוס לקראת יציאת הגיליון אמר לי אחד הדפסים, איש שרגיל לצרוך דימויים פורנוגרפיים, שהוא ראה כבר הכל. את 'מיס.יוז' הוא ישים בכיף על השולחן שלו, כי יש בו משהו אחר לגמרי. הריגוש שהוא מציע שונה".

ובכל זאת, אנשי "מיס.יוז" מתכננים להיות בהמשך נגישים יותר. "לא רק אנחנו צריכים להתרגל לדבר החדש הזה, כתב עת על מיניות, שכמותו לא היה פה כמה שנים, אלא גם הכותבים והסביבה", אומרת מרודי. "אנחנו צריכים לגלות יחד אם אפשר לדבר על סקס באופן נגיש ולא להידרדר לסליזיות. אני חושבת שזו אחת הסיבות הפרקטיות שבגללן התחלנו מנקודה גבוהה, פשוט כדי להוריד מהשולחן את האפשרות הסליזית. זה כמו ללבוש חליפה, ואז לשבת לדבר על מיניות".

החליפה העסקית המתעתעת של "מיס.יוז" סייעה לצוות המקימים לגייס פרסומות ותמיכה ממפעל הפיס, ולהגיע להסכמי הפצה עם שתי רשתות הספרים הגדולות. את מידת ההתקבלות של המגזין האליטיסטי והמרתק הזה קשה לצפות, אבל הם כבר עובדים במרץ על הגיליונות הבאים.

לא תקין מילולית

הכתיבה על מין מעסיקה גם את הסופר אשכול נבו, ששולח את גיבור ספרו "משאלה אחת ימינה" לסדנת כתיבה, שם הוא מתמודד בקושי רב עם העניין הזה. "איכשהו, סקס שנכתב בעברית תמיד מנחיל לדמויות מפח נפש", מספר הגיבור של נבו. "כאילו משהו ביהודיות שלנו לא מתיר לנו לאפשר להן ליהנות עד הסוף, או שהכותבים מפחדים שהתיאור יצא להם פורנוגרפי, אז הם לוקחים את זה לקיצוניות השנייה, המנוכרת, המוחמצת".

החשש שנבו מבטא כאן אינו זר לנועה מנהיים, עורכת ספרות המקור הראשית בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן דביר שהוציאה לאור גם את ספרו של נבו. לדבריה, בספרות הישראלית נכתבות מדי שנה סצנות מין מעטות מאוד, ובדיוק מאותן סיבות שמציין נבו.

"אני חושבת שרבים מהסופרים מוותרים על העניין מראש, כי כשיעשו את רשימת עשר סצנות המין הגרועות של השנה, הם ימצאו את עצמם שם", היא אומרת. "אני חושבת שזו פשוט מוסכמה, שאי אפשר לכתוב על מין בעברית כי זה ייצא מגוחך או מביך או מאולץ. לא בטוח שיש לזה בכלל אחיזה במציאות".

ובכל זאת, לא כותבים.

"יש לי תחושה שזה חלק מירידת קרנו של הריאליזם הממאיר כמעט של הספרות העברית, שעדיין מולך ברמה. מהריאליזם הזה נובעת איזו מחויבות להכניס לספר גם מין, כי זה חלק מהחיים. אני זוכרת סופרת שאמרה שהיא חשה רווחה מכך שאני לא מצפה ממנה לכתוב סצנת סקס בספר, שהיא לא חייבת לעשות את זה".

מאיפה נובע השינוי?

"יש קצת רוויה מארוטיקה ופורנו. הרי בצעירותנו היתה לנו רק הספרות. היינו קוראים את 'עמק הסוסים' של ג'ין מ. אואל, מדלגים על החלקים שבהם אוספים חומעה וצדים טרמכנים, ומחפשים את האקשן, אותם קטעים שהיה בהם איזה בדל מיניות קטן ומרגש. היום האינטרנט מלא בפורנו, כבר לא צריך לחפש".

אבל האם איכות הכתיבה על מין השתפרה?

"כשהופיע ספרה של ניצה בן-ארי, 'דיכוי הארוטיקה', היא סיפרה באחד הראיונות שבצרפתית יש אלפי מלים לתיאור יחסי מין, איברי מין, המרחב המיני - ובעברית אין. וגם המלים שעומדות לרשותנו בעייתיות, כי יש בהן תמיד שילוב של שפת רחוב. מיד מידרדרים לכוס, כי מי שכותב פות בפורנוגרפיה או ארוטיקה יוצא פוץ. חלק מהמלים ממש אלימות, כמו זין, מלה שמקורה בכלי נשק".

ד"ר ניצה בן-ארי היא חוקרת ספרות וראש המגמה ללימודי תעודה בתרגום באוניברסיטת תל אביב. בספרה יורדת בן-ארי לשורשי העצירות המינית העברית ומוצאת אותם בעבר הרחוק מאוד.

"המחקר שלי עסק בתקופה שמתחילת העלייה לארץ, בתחילת הציונות", היא מספרת. "עקרונית, הציונות היתה אמורה להיות גם מהפכה מינית, שתכריז על חופש המין וגם על שוויון בין גברים ונשים. היתה כאן הבטחה גדולה למשהו אחר. אם ניקח צעד אחד לאחור, אפשר להגיד גם שהיהדות, כדת, אף פעם לא החרימה את המין אלא להפך, דנה בכל אחד מהאספקטים של החיים האינטימיים של האדם. מבחינה זו, הדת גילתה פתיחות רבה. היא דיברה על דברים בזהירות, מכחול בשפופרת, אבל בכל זאת, משני הקצוות, הדתי והציוני, היתה כאן פתיחות, נכונות והבטחה למקום חדש שבו המין יתפוס מקום שוויוני וחשוב.

"בסתירה לכך עמדו באותה עת כמה דברים: הראשון היה הפוריטניות הבריטית, שחילחלה לכל אירופה במאה ה-19, והעולים שהביאו איתם את המטען הזה. זה קרה גם באופן רשמי, דרך חוקי המנדט שאומצו כאן ב-1936, וביניהם חוק ספרות התועבה. הדבר השני היה שהציונות, בהגדרתה ומעצם בריאתה, היתה תנועה לאומית גברית. לנשים לא היה מקום באידיאולוגיה הזאת. מקומן היה בבית, להתגעגע, לכתוב מכתבים, אבל הן בפירוש לא היו חלק מהתנועה עצמה. כך הודרו הנשים והודר המין, ומכאן צמח הדימוי של טוהר הצבר.

"אני מדגישה שמדובר בעיקר בדימוי ספרותי או תרבותי. על פי השומר הצעיר, שהיו הקיצוניים מכולם, הצבר טהור אפילו במחשבותיו, לא רק במעשיו. אין לו אפילו מחשבות על מין. הוא לא מעשן, לא שותה אלכוהול, וחלילה לא מטמא את עצמו במין".

וכשהצברים הדירו עצמם מהמיניות בספרות, הם הותירו חלל שהיה צורך למלאו. "הדמות המינית שנוצרה היתה האחר: מצד אחד הערבי, שהיה מסוכן מאוד, ומצד שני המזרחי, שהיה מן המשך של הערבי. האיום של המזרחי בספרות הישראלית החדשה נבע מהעובדה שהיה טעון בחושניות מיניות מסוכנת. כל הפוריטניות החדשה הזאת עמדה בסתירה לעובדה שבקיבוצים גידלו ילדים בפתיחות גדולה. הם ישבו על אותם סירים, ועודדו אותם לדבר על איברי המין בשמותיהם, ובכל זאת זה התקיים במקביל".

אבל מלבד האידיאולוגיה, גם השפה לא איפשרה התפתחות, אומרת בן-ארי. "סופרים ובלשנים עסקו בשכלול ופיתוח של השפה העברית, אבל את הפן הזה כולם הזניחו. אנשי הלשון דחו את זה ממש, המשוררים והסופרים לא עסקו בזה, כי זה היה מתחת לכבודם. בסופו של דבר, ההתייחסות למין מבחינה לשונית היתה בתארים רפואיים. המלים היו בעיקר מתוך הלקסיקון הלטיני, עם השפעות גרמניות: מסטורבציה, איג'קולציה, פרוסטיטוציה". לעומת הסופרים, הרחוב דווקא כן עסק בנושא, והמלים שהפכו לחלק מהשפה נשאלו משפות זרות: ערבית, מרוקאית, רוסית.

"בשנות השבעים והשמונים, כשהחרם על הספרות הארוטית הסתיים, הסופר העברי שחשב לכתוב אינטימיות לא מצא רפרטואר לשוני שאפשר להיסמך עליו", אומרת בן-ארי. "יש אנקדוטה קטנה שמבהירה עד כמה זה היה מגוחך. בשנת 1993 ועד הלשון קיבל מהפרופסורים דוד אסף וישראל ברטל מאמר מחקרי על האטימולוגיה של המלה 'זין', ואיך הגיעה לשפה עברית. כתב העת 'לשוננו לעם', שהוא ידוע, מכובד וחשוב ביותר, סירב לפרסם את המאמר. העורך באותה עת אמר שהוא לא מוכן בשום אופן לקבל את המאמר ולא יהיה חתום על הגיליון אם יפורסם. בסופו של דבר המאמר דווקא פורסם, אבל בגיליון פורים, כמין סוג של הלצה או בדיחותה, והעורך אכן לא חתום על אותו גיליון. אנחנו מדברים על 1993!"

בסופו של דבר החלו הסופרים העברים להתנסות בכתיבת ארוטיקה. "הראשון שהבקיע את החומה הזאת היה דן בן אמוץ, בספר 'זיונים זה לא הכל'", אומרת בן-ארי. "המודל שעמד לנגד עיניו היה ספרות פורנו זולה, שבה הגבר תמיד תותח, האשה שורטת וממאנת בהתחלה ואז נהנית ומבקשת עוד, והגבר כמובן יכול להמשיך בלי סוף וכולם נהנים הנאה מרובה. כך קרה גם בקטעים הפורנוגרפיים שכתבו הסופרים הישראלים החשובים ביותר. גם כשהם רצו לכתוב אחרת, לא עמד לרשותם רפרטואר זמין. לא רק רפרטואר לקסיקלי, אלא גם איך בכלל כותבים סצנת מין. איך מתחילים אותה? איך מפסיקים אותה? הרי בספרים הדלת היתה נטרקת ואז הופיעו שלוש נקודות. אי אפשר לכתוב יש מאין, צריך מודלים.

"כשעמוס עוז כותב סצנת מין, זה עדיין נראה כפרודיה מתוך ספרות זולה. וזו לא אשמתו, כי אין לו כלים לכך. וכאשר ס. יזהר מנסה לכתוב קטע ארוטי הוא פשוט לא יכול, ולכן הקטע הכי ארוטי שכתב אי פעם הופיע בספר 'מלקומיה יפהפיה', וזו סצנה ארוטית חזקה מאוד בין דבור לבין פרח".

מי שפרצו את הקיפאון בסופו של דבר היו הנשים. הסופרות של שנות השמונים והתשעים, שהחליטו להשתמש בכל אינוונטר המלים של העברית המדוברת. "כך לאה איני כתבה בז'ז'ים", אומרת בן-ארי, "וגם אם זה לא עברית, היא לא ויתרה. הנשים האלה פשוט התעלמו ממגבלות השפה ופרצו את גבולותיה. היום כבר כותבים באופן יותר חופשי, ולכן התפתח כאן רפרטואר של מצבים, כללים להתחלה וסיום של סצנה, בניית רגע השיא שלה וכו'. אבל אני עדיין לא בטוחה שיש שכלול משמעותי ברפרטואר הלשוני. לנו אין מילון ארוטיקה כמו לצרפתים, וגם לא יהיה, משום שהאקדמיה מסרבת להוציא מילון בנושאי מין. במקומו היא מסתפקת ברפואה וגינקולוגיה".

עירום? לא בטוח

מתברר שלא רק בספרות העברית מקובל להתלונן על איכות השפה של תיאורי המין. באתר האינטרנט של "טיימס" הלונדוני התפרסמה השנה כתבתה של קתי לטה, שבחנה את האופן שבו נשים כותבות על מין, לעומת כתיבה של גברים.

לטה תוקפת את הכותבים האנגלוסקסים באשר הם. האוסטרלים, היא טוענת, משתמשים בעיקר בדימויים מעולם הבשר: "להחביא את הנקניקייה", "לשפד את הצדפה השעירה" או "להידקר בכידון הבשר", למשל. האנגלים, לעומתם, נוטים לסגת אל חדר הילדים ולהשתמש בביטויים תינוקיים כמו "לתת לכלב עצם", "לסטור ולדגדג" ועוד שלל מלות חיבובים של אמהות, רובן בלתי ניתנות לתרגום הולם. ואילו האמריקאים, על פי לטה, מתייחסים בעיקר למזון מהיר ועבודת כפיים. "להכניס את הזרעים החיים לשקע האהבה", "לאכול המבורגר פרווה", ומשלימים את האקט בשלל דימויים מעולם המלחמה. ואם הבעיה אינה בשפה העברית דווקא, אולי גם הפעם מדובר בעניינים של טכניקה. גם של המין, גם של הכתיבה עליו.

"בספרות הישראלית יש שתי אופציות", אומרת מנהיים, "או שהמין שגרתי או שהוא הרסני. בראשונה, בני הזוג הנשואים השכיבו את הילדים, נכנסו למיטה וזה מה שצריך לעשות עכשיו. בשנייה, המין הוא נייר לקמוס שתכליתו להעיד שמערכת היחסים בין בני הזוג לא טובה. היא לא רוצה, כואב לה הראש, הוא דוחק בה. אם היא כבר מרשה לעצמה להשתלהב, זה יהיה מגבר אחר, וזה הורס את היחסים. המין הוא כמעט אף פעם לא כיף".

וגם כשסוף סוף מנסים, עולה צחנת האג'נדה ואופפת את נקטר מיצי הגוף מכל עבר. לפני מספר שנים יצאו שלושה ספרים ארוטיים בסדרה שנקראה "כתום". היא הושקה בקול תרועה רמה, אבל לא היה לה המשך. מנהיים לא מופתעת. "היתה החלטה להתמודד עם האופציה של כתיבה על מין, לדון בסוגיה, להתעמק בחומרים. ייתכן שזו הסיבה שזה לא יצר תנועה להמשך הכתיבה בסגנון הזה. משום שלדון בסוגיה זה לא ממש מחרמן, ולהעלות על סדר היום זה לא באמת מגרה. כדי שסקס יהיה כתוב טוב הוא צריך לחרמן קודם את הכותב, ורק אחר כך את הקורא. אם אתה כותב מתוך אג'נדה, אם זה לא עושה לך כלום, קטנים מאוד הסיכויים שזה יעשה משהו לקורא.

"הייתי רוצה שמישהו יכתוב כאן על סקס כמו שמאיר שלו כותב על אוכל, באותה חושניות ושמחה. אין לי שום בעיה עם היעדר מין בספרות. אני נגד אינוס הסופרים או הספרות להיכנס למיטה. לא רוצים? כואב להם הראש? זה לגיטימי. שילכו לישון".

סקס? תשלח לינק

ובזמן שהסופרים מתחבטים כיצד עליהם לגשת לנושא העדין, קיימת באינטרנט קהילה גדולה של כותבים ישראלים שמעזים לכתוב טקסטים ארוטיים ופורנוגרפיים.

חני כבדיאל, בת 26, היא אחת מהכותבים האלה, ומשמשת גם כעורכת הסיפורים של אתר האינטרנט Gogay, האתר הגדול בישראל המכוון לקהילת הגייז, שבו מתפרסמים כבר שנים סיפורים מכל הז'אנרים, ולאו דווקא תכנים קוויריים. "אחד הכותבים שלנו הוא גבר שכותב כבחורה לסבית. אשה אחרת, שחיה עם בעל ומשפחה, כותבת כגבר הומו מבוגר ומקריח. היא אומרת שאין לה מושג מאיפה זה בא".

גם כבדיאל, שגדלה בבית דתי בפתח תקוה, מושכת בעט הארוטי. היא אינה מהססת להתראיין בשמה, ובכל זאת מקפידה לפרסם את הסיפורים והשירים שלה תחת שם בדוי, כמו שאר הכותבים, גם באתרים ישראליים אחרים, כמו סוכנות ארוטיקה ו-hotstory.co.il.

אתם מתערבים בתכנים?

"לא, וגם לא עורכים אותם מעבר לתיקונים לשוניים. אנחנו מקבלים כל יצירה כמעט, וזה כולל ז'אנרים כמו מין במשפחה או מין בכפייה".

כשני שלישים מהכותבים באתר הם גברים. "כנראה שעבור נשים רבות זו עדיין בושה לכתוב מין, אפילו בעילום שם", אומרת כבדיאל. "לגברים יש פחות עכבות. מצד שני, נשים כותבות טוב יותר".

פסלת פעם סיפור?

"לא, אבל קודמי בתפקיד פסל סיפור אחד של מין בכפייה".

מה קוראים הכי הרבה?

"קוראים הכל. הקטגוריות המועדפות הן אהבת גבר לגבר ואהבת אשה לאשה, שכוללות מין. הקטגוריות בעלות השמות הברורים, ארוטיקה גברית וארוטיקה נשית, קצת יותר מרתיעות קוראים. גם כאן, הארוטיקה הגברית נקראת הרבה יותר מאשר הנשית".

כבדיאל כותבת גם טקסטים לא ארוטיים. "אני לא יודעת מראש מה אני רוצה לכתוב", היא אומרת. "יש לי איזה רעיון בראש, אני משחקת בו ופתאום מגלה שהוא ארוטי. בפעם הראשונה שזה קרה זה היה קצת מביך, בעיקר בגלל הרקע הדתי שלי, אבל כשהבנתי שאפשר לעשות דברים יפים, אינטימיים ואישיים, זה מאוד עניין אותי".

אומרים שכדי שטקסט ארוטי יעבוד, הוא צריך לגרות קודם את הכותב.

"זה נכון", היא מחייכת. "אני נותנת כל טקסט שאני כותבת לחברה שלי, שתגיד לי אם זה עובד או לא".

בתפקידה כעורכת, כבדיאל מבחינה בירידה בתנועת הכותבים והקוראים כאחד, אך יחד עם זאת, היא אומרת, "אוהבי ספרות ימשיכו לחפש את החומרים האלה. למלה הכתובה יש עדיין מקום כגירוי ארוטי. זו הנאה שונה לגמרי מזו שמספקים סרטי הפורנו".

באיזה מובן?

"הסיפורים הרבה יותר מגוונים ממה שרואים ברוב הסרטים, ואם מישהו מחפש חיבור למקום ולשפה, הוא לא ימצא לזה הרבה מענה בתחום הפורנו הישראלי. לעומת זאת, הסיפורים נותנים תחושה שהכל מכאן, והכל יכול לקרות גם לנו".

כמעט הכל יכול לקרות. אבל לא ממש הכל. כי הנה, עמוס עוז שוב לא זכה (אם כי על הפרס הזה הוא ודאי שמח לוותר). מי שזכה בסופו של דבר בפרס השנתי לסצנת המין הגרועה ביותר בספרות הוא דווקא ג'ונתן ליטל, הכותב בצרפתית.

ואולי הבעיה של הכתיבה על מין אינה טמונה בכל אלה - השפה, המלים, הטכניקה, האידיאולוגיה, התיאוריות והביקורת. אולי מדובר פשוט במשימה בלתי אפשרית. אפילו הסופר הווירטואוזי א.ל. דוקטורוב, מחבר "רגטיים", הרים ידיים באופן פואטי ונפלא.

"אי אפשר לזכור סקס", כתב דוקטורוב. "אפשר לזכור את עובדת קיומו, את המרחב שבו התרחש, ואפילו את הפרטים. אבל את הסקס שבסקס אי אפשר לזכור, את האמת הממשית הגלומה בו, שטבעה להעלים את עצמה לאחר מעשה. ניתן לזכור את האנטומיה, להיוותר עם תחושה לגבי המידה שבה ענתה על טעמך, אבל מהדבר עצמו, כהפגנה של קיום, כאובדן, כהצהרה משוכנעת על האהבה העוצרת את לבך כמו הוצאה להורג, לכל אלה לא נותר זכר בזיכרונך. רק למסקנה שהדבר אכן קרה, ושהזמן חלף, והותיר אותך עם צללית שאותה ברצונך למלא שוב".*



אנשי ''מיס.יוז''. מימין: טל שטרן, אנה ברשטנסקי, מרב מרודי וסיון שטאנג.


ניצה בן-ארי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו