בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דו"ח גולדסטון? מלחמת הגרסאות בין ישראל והפלסטינים עברה לקומיקס

השבוע הגיש צה"ל את תשובתו לדו"ח גולדסטון. כצפוי: הפער בין הסיפור הישראלי לגרסת הפלסטינים אדיר. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. לפני 45 שנים נכנס צה"ל לרפיח וחאן יונס. כשהוא יצא משם נותרו לא מעט גופות בשטח. בפער שבין המספר 40 ל-500 מתקיים הדיון ההיסטורי הזה. דיון שעבורו נבחר ז'אנר תיעודי יוצא דופן: קומיקס

תגובות

"זה ברור לגמרי שהישראלים אינם מעוניינים לאפשר למשקיפי האו"ם להסתובב ברצועה ולדווח על הפעולות שהם נוקטים נגד האוכלוסייה האזרחית. מהדיווחים שאנו מקבלים מסגל אונרוו"א ומהתקריות הספורות שהמשקיפים היו עדים להן, הגעתי למסקנה שהיחס לאזרחים הוא קשה ללא הצדקה ושמספר לא קטן של אנשים נורה למוות בדם קר ללא כל סיבה נראית לעין".

מלים אלו לא נכתבו בידי שליח או"ם בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה" אלא ב-13 בנובמבר 56', שמונה ימים לאחר שהסתיימה מלחמת סיני וחמישה ימים לאחר שישראל, תחת לחצי ארצות הברית וברית המועצות, כבר הודיעה על נכונותה לסגת. כתב אותן הקולונל האמריקאי ר"פ באיארד, שהיה יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית (משקיפי האו"ם), במכתב ששלח אל ראש המטה של יחידת או"ם שפיקחה על הפסקת האש. "כמובן, אנחנו שומעים שמועות רבות על מעשי זוועה", הוא כתב וסייג מיד, "הרבה מהן אפשר לבטל, אבל אחוז קטן ככל הנראה נכון עובדתית".

"האחוז הקטן" פורט בדו"ח מיוחד של מנהל אונרוו"א באזור, שכיסה את התקופה שבין 1 בנובמבר לאמצע דצמבר, ושהוגש לעצרת הכללית של האו"ם ב-11 בינואר 57'. לפי הדו"ח המיוחד הזה, ב-3 בנובמבר, עם כיבוש חאן יונס, הרגו הכוחות הישראליים 275 פלסטינים: 140 פליטים ו-135 תושבים בני המקום. ב-12 בנובמבר (כשהלחימה כבר פסקה) הרגו כוחות הצבא הישראלי ברפיח 111 פלסטינים, 103 מהם פליטים, שבעה תושבים מקומיים ומצרי אחד.

לחצו על האיור להגדלה

המקורות הרשמיים הללו - ואחרים - מצוטטים במלואם בספר קומיקס שהתפרסם בסוף 2009 בניו יורק, בהוצאת הנרי הולט ושות'. "הערות שוליים בעזה", מאת המאייר והעיתונאי-החוקר ג'ו סאקו, הוא ספר עב כרס, אלבומי בגודלו, והגרסה בכריכה הקשה מכילה 418 עמודים. 388 מהם גדושים באיורי שחור-לבן דקדקניים ומפורטים, המתעדים את המסעות שעשה סאקו לחאן יונס ולרפיח (וגם לירושלים) כדי לחקור את "האחוז הקטן" והלא ידוע הזה, וכדי לתת את פרשנותו האיורית לזיכרונות ולעדויות שגבה מעשרות אנשים. עכשיו העבר הזה כבר לא יהיה בלתי ידוע - אם לשפוט לפי הביקורות, המהירות שבה הספר מתורגם לשפות אחרות והצלחתם של עבודות וספרים קודמים של סאקו.

הקומיקס, וזה של סאקו בפרט, מתמזג היטב במזג העזתי. כמו העזתים, הוא מחלץ רגעים קומיים ומגוחכים ממצבים בלתי נסבלים, שהם השגרה ברצועה. באחת ההפוגות מההנפשה שהוא עושה לזיכרונות מרואייניו מ-56', סאקו וחבריו מצוירים כשהם חוזרים מעזה לרפיח. זה היה עוד לפני ההתנתקות ובדרך הם נעצרים כמובן בתור הארוך של מכוניות התקועות ב"צומת אבו הולי", כדי להבטיח - בחסות ביצורים ישראליים וחיילים בטנקים ובמגדלי תצפית - שתנועת 7,000 המתנחלים מגוש קטיף תתנהל בו כסדרה.

אף מצלמת סטילס לא יכולה להתחרות באיורים וריבועי הטקסט שמתארים את מריטת העצבים והזמן שגוזל הצומת החסום. "זה נסגר שוב", אמר נהג המונית שלהם בייאוש, כשהגיעו כבר אל הפילבוקס ונעצרו על ידי חיילים בלתי נראים. "מי סגר?" שאל ילד קטן במונית. הנהג, רואים באיור, עומד להתפוצץ מהשאלה התמה, אבל מתאפק ועונה: "שלמה". בעזה, "שלמה" הוא שם כללי לישראלים. רבים משתמשים בו, ואיכשהו הוא תמיד מעורר חיוך.

וישנה אותה סצנה של סאקו עם דוד של חבר פלסטיני, ששומע על "פרויקט 1956" שלו ולא מרוצה. הוא מתחיל לתת לסאקו הוראות איך לכתוב ספר טוב באמת: "כדי להבין מה שקורה צריך להתחיל בכלל בקונגרס הציוני בבזל". זוהי סצנה כל כך אופיינית, כל כך מוכרת: יושבים עם פלסטיני, רוצים לשמוע על בית שנהרס אתמול או על קרוב משפחה שנהרג מטיל שלשום, או על אישור תנועה שחייל החרים מאדם שאדמתו מעבר לגדר - והוא פותח בהרצאה על תולדות הציונות. בקווי עט דקים מצליח סאקו לצייר את עצמו מרוגז, עייף ומוטרד מהדוד שמדבר ומדבר ואינו מתחשב בשעה המאוחרת (אחת וחצי אחר חצות) ובשיקולים המקצועיים של האורח. לבסוף הם מתפשרים על 48', "כי צריך להתחיל איפשהו".

בזכות הצנזורה

ספר זה חייב במידה רבה את הולדתו לצנזורה של עורך. ביוני 2001 שלח העיתון האמריקאי "הארפר'ס" לעזה את סאקו (אזרח אמריקאי יליד מלטה) ואת חברו העיתונאי כריס הדג'ס, לשעבר כתב וראש דסק חדשות המזרח התיכון ב"ניו יורק טיימס". הם בחרו להתרכז בחאן יונס, ובכתבה שהדג'ס כתב ושהופיעה באוקטובר, נמחקו "מסיבה כלשהי", כניסוחו של סאקו, הפסקאות שמתייחסות להרג ההמוני שביצעו חיילי צה"ל בתושבי העיר ב-56'.

המחיקה הזאת הכאיבה לסאקו והכעיסה אותו. והוא כותב בהקדמה לספר: "אפיזודה זו, ככל הנראה הטבח הגדול ביותר של פלסטינים על אדמה פלסטינית, אם נאמין לנתוני האו"ם על 275 הרוגים - אינה ראויה להיזרק אל ערימת הלא-נודע". הוא החליט לחזור ולחקור את העבר.

ואולי העבר הזה בכלל לא היה, ולכן הוא לא ידוע? הרי - כפי שחברי כנסת התלוננו והרמטכ"ל משה דיין הסכים - הרבה פרטים מיותרים דלפו על הקרבות בסיני. אולי הדיבורים על טבח הם רק תעמולה, גוזמה, שקרים טיפוסיים שהפלסטינים דווקא לא הצליחו להפיץ? אפשר לנחש מראש את הספקנות הישראלית המתעוררת אוטומטית עם כל אזכור של הרוגים פלסטינים בידי חיילים ישראלים, בייחוד כשאומרים "ללא קרב" ו"המוני", בוודאי כשאומרים "אזרחים".

פרופ' בני מוריס אינו חושב שזה משהו שלא קרה. ההיסטוריון הישראלי ייחד בספריו כמה פסקאות לאירועי חאן יונס ורפיח. אחת בספרו הפנורמי "קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי" וחמש בספרו "מלחמות הגבול של ישראל, 1949-1956".

לחצו על האיור להגדלה

ב"מלחמות הגבול" הוא נסמך על דיווחי אונרוו"א. פידאיון רבים (חברי מיליציות פלסטיניות) וכ-4,000 חיילים מצרים ופלסטינים סדירים נלכדו ברצועת עזה, הוא כותב; "נראה שעשרות מבין פידאיון אלה הוצאו להורג לאלתר בלי העמדה למשפט". קצתם, הוא משער, נהרגו ב"שתי טביחות שביצעו חיילי צה"ל אחרי כיבוש רצועת עזה". הוא מזכיר את נתוני האו"ם על חאן יונס, מציין שברפיח המספרים נעו בין "ארבעים ושמונה" (מספר שנקבו דוברים ישראלים) למאה ויותר. "עוד שישים ושישה פלסטינים, ככל הנראה פידאיון, הוצאו להורג בכמה תקריות אחרות, שאירעו במהלך סריקות וחיפושים שבוצעו ברצועת עזה בין 2 ו-20 בנובמבר. שלטונות ישראל טענו כי בכמה מקומות קמה התנגדות לסריקות". בספרו "קורבנות", בפסקה היחידה כותב מוריס שהכיבוש הישראלי והימים שלאחריו התאפיינו בהרג בלתי מוצדק, במיוחד של חיילים מצרים נסוגים או שבויים. בסך הכל, כוחות ישראליים הרגו כ-500 אזרחים פלסטינים בזמן כיבוש הרצועה ולאחריו.

אבל שש הפסקאות הללו, בשני ספרים של היסטוריון ישראלי, לא הספיקו כדי להכניס את מאות ההרוגים, ואת השיטות שבהן נהרגו, לאיזשהו דיון ישראלי, בכתב ובעל פה, בתולדות האיבה בין שני העמים. בשיחת טלפון מביתו בפורטלנד, אורגון, סאקו נשאל אם הופתע לגלות שאף ישראלי לא ניסה לחקור ולהשיג יותר מידע. "לא, אני לא מופתע כל כך", הוא עונה. "אנשים מתרכזים ב-48', ב-67'. זה נפל בין הכיסאות. אני מתאר לעצמי שעכשיו ישראלים יתחילו להתייחס לזה".

גופות מוטלות ברחוב

"קבל הוראת אלוף פיקוד דרום: עם כיבוש בלגיה המשך לנוע לטורקיה, הצב חסימה חזקה לכיוון הולנד ופקיסטן כדי להכניס את האויב שבסין ויפן למלכודת. אשר קבלה" (מברק סודי שנשלח מאג"ם מבצעים לאוגדה 77 ב-2 בנובמבר 56', יום כיבוש חאן יונס; שמות הארצות הם כמובן שמות קוד).

במלאת 50 שנה למלחמה ההיא, ב-7 בנובמבר 2006, נשא ראש הממשלה אהוד אולמרט נאום בכנסת ובו ביקש להפריד בין שני מרכיבים של אותה מלחמה: מצד אחד ההתחברות הישראלית לשתי מעצמות (צרפת ובריטניה) "המנסות, כנגד מהלך ההיסטוריה, לשמר את נכסיהן בארצות לא להן" והכרזת בן גוריון על ממלכת ישראל השלישית ש"האריכה חיים שלושים ואחת שעות בלבד"; ומצד שני, העילות המוצדקות ליציאה למלחמה יזומה ש"נכפתה על מי שפתח בה" - פשיטות של פידאיון שבאמצעותן ניסתה מצרים לשבש את החיים בישראל, וצעדים מצריים נוספים כהחמרת ההסגר הימי, האצת ההתחמשות והקמת פיקוד צבאי משותף עם ירדן וסוריה. השקט בגבולות שהושג לאחר המלחמה, טען אולמרט, והחיזור של מדינות בעולם השלישי אחר ישראל - הם הוכחה להישגיה.

אולמרט לא שכח בנאומו את "האירוע הטרגי שהתרחש ביום תחילת המבצע (29 באוקטובר) - טבח כפר קאסם". והוא המשיך: "בזוכרנו היום את מאה שבעים ושניים חללי צה"ל שנפלו במלחמת סיני, חובה עלינו לזכור גם את ארבעים ותשעה הכפריים השלווים שנהרגו על הפרת העוצר שהם מעולם לא שמעו עליו". אבל לא היה בנאומו שום אזכור למעשי הטבח ברצועה.

סאקו דיבר עם עשרות אנשים בחאן יונס וברפיח, ועל סמך עדויותיהם אייר את שיטות הפעולה של היחידות שכבשו אותן. בחאן יונס העלו חקירותיו את הדפוסים הבאים: ב-3 בנובמבר, יום לאחר שהושלם כיבוש העיר ומחנה הפליטים, עברו הכוחות הכובשים בין הבתים. בכמה מן הבתים הם הורו לנשים, הילדים והגברים המבוגרים לצאת מהבתים - וירו בגברים הצעירים שנשארו בתוכם. בבתים אחרים הם הורו לגברים מגיל 15 ומעלה לצאת לרחוב. היוצאים כבר ראו גופות מוטלות ברחובות. בכמה מקומות בעיר ובמחנה הפליטים העמידו חיילים כמה עשרות גברים לאורך קירות, או באמצע הכביש, נעמדו מולם וירו בהם. במקום אחד (היום עומד שם סניף של בנק פלסטין, אז זו היתה מרפאת שיניים) רוקנו היורים ארבע מחסניות. הפצועים וההרוגים - ראשיהם מפוצחים - נערמו זה על זה. כמה פצועים הצליחו לחלץ עצמם ולברוח. סאקו מנציח באיוריו גם את מה שסיפרו לו הנשים השכולות, צעירות אז, זקנות היום. הן חיפשו את יקיריהן בין ערימות ההרוגים. כמה ממרואייניו מזדהים בשמותיהם המלאים. אחרים עדיין מפחדים.

המסע המאויר של סאקו אל העבר ברפיח מופרע כל הזמן במתקפות של צה"ל, בעיקר לצורך הריסת בתים בשטח גדל והולך לאורך הגבול עם מצרים. הוא מתאר את היום שבו נהרגה רייצ'ל קורי (16 במארס 2003), ומשתף את הקוראים גם ברגעים של צחוק ומתח וחמימות עם ידידיו. ותנוח דעתם של החשדנים: לאורך כל הספר, סאקו אינו עושה הנחות לפלסטינים. בסטיות שלו מהסיפור העיקרי (איתור ניצולים) הוא שם את האצבע על הרבה נקודות תורפה, שואל שאלות קשות (למשל, על רצח אזרחים ישראלים), מתעד את הוויכוחים עם החמושים הפלסטינים. וברקע ההיסטורי שהוא מציע, באיוריו הקפדניים, הוא אינו שוכח את הנרצחים הישראלים בידי הפידאיון או מסתננים אחרים בשנים שקדמו למלחמת סיני.

לחצו על האיור להגדלה

עם הפנים אל הקיר

ההרג ההמוני ברפיח (12 בנובמבר) בוצע כשבוע לאחר סיום הקרבות. ברפיח הסתובבו חיילי צה"ל ברחובות וקראו ברמקולים לגברים מגיל 15 (עד 50 או 60, אנשים שונים זכרו גיל שונה) לצאת מהבתים ולהתאסף בבית הספר הממשלתי שברחוב הים. סאקו מצייר את הגברים שהתכוננו לצאת. בחשש, אך בלי פאניקה. ברחוב הם נתקלו בחיילים שדחקו בהם למהר בצעקות ובירי באוויר. אחד המרואיינים אף זוכר שחייל ירה לכיוונו והורה לו להרים ידיים. כולם התחילו לרוץ כשידיהם מורמות. רצועות רצועות של איורים מתארות, מזוויות שונות, בגדלים שונים, גברים רצים וידיהם מורמות וחיילים רבים לאורך הרחוב מכוונים אליהם את רוביהם. דבר אינו מייחד את החיילים כישראלים: לא מגן דוד, לא סמלים אחרים. בכוונה? סאקו עונה: "ציירתי אותם כפי שראיתי אותם בתצלומים מהתקופה".

ילד מתחת לגיל 15 התעקש להצטרף אל אביו ואחיו. הילד זוכר שהחיילים ירו במי שלא רץ. אחד מהנורים היה ג'מיל סווילה. אחיו נעצר ליד גופתו. "האנשים אמרו לו להמשיך, הוא מת, אתה חייב להישאר בחיים". ליד מרכז החלוקה של אונרוו"א ירו חיילים על קבוצה של אנשים, שקרסו ונפלו. אחד מהם היה מוחמד אל-נג'ילי, שזוכר איך אנשים אחרים, שהורצו אל בית הספר, דרכו על הגופות. נג'ילי סיפר לסאקו שהוא התחנן לפני אחד החיילים להורגו. החייל ירה בראשו 36 כדורים, לדבריו.

בביתו ברפיח, ב-2003, נג'ילי הזקן צוחק בפה מלא אל המאייר והקוראים: "הוא היה חייל גרוע. הוא לא היה מקצועי. אילו הייתי המדריך שלו, הייתי מפטר אותו". סאקו החליט לכלול את עדותו בספר, על אף שהטיל ספק רב בהכרזתו ש-36 כדורים פגעו בראשו. לא היה לו ספק שהאיש נפצע בראשו - בלי קשר למספר הקליעים. ונג'ילי, כבר לא צוחק, מספר שככל שהוא מזדקן, כן הכאב גובר. אדם אחר, שביקש להישאר בעילום שמו, זכר שהקבוצה שבה היה הועמדה כשפני האנשים אל הקיר - וחיילים ירו בהם ואחר כך הורו למי שנשאר בחיים, להמשיך ללכת. הפחד היה הדבר הנורא ביותר, אמר מישהו.

סאקו משתף את הקוראים בתהיות ובספקות שלו ביחס לחלק מהעדויות (מוגזמות, לא הגיוניות, אומצו על ידי מישהו שלא היה). הוא משתף אותם גם בהתייעצויות שלו עם חבריו - מה אמין, מה לא. איך אפשר לדעת שאנשים לא הוסיפו עם השנים פרטים שלא קרו? סאקו, בשיחת הטלפון: "לכן ניסיתי לדבר עם כמה שיותר אנשים ולהתייחס לבעייתיות, לסתירות. אני מסכים שיש בעיה עם עדויות בעל פה. אבל ישנה בעיה גם עם מקורות כתובים: הרי מדינות שולטות בארכיונים, גם המקורות הכתובים לא נותנים את התמונה המלאה. אבל כשמדברים עם עשרות מתברר איזשהו קו כללי. אולי יש מי שמגזימים, אבל מספיק אנשים מספרים אותו הדבר".

למשל, בכניסה למקום הכינוס ברפיח, בבית הספר: "יש שלא זכרו חוטי תיל ותעלה שנחפרה בכניסה, ושלפי אחרים - הם נדרשו לקפוץ מעליהם כדי להיכנס לחצר בית הספר. אבל כולם זכרו את האלות". עדרי הגברים ברפיח הובלו בריצה אל בית הספר, ושם, בשער, חיכו להם חיילים שחבטו בהם באלות. ושוב, דפים שלמים מלאים ברצועות רצועות, והמכות מאוירות מעשרות זוויות.

מאות אנשים רוכזו בבית הספר באותן שעות. על הארץ, ראשים רכונים למטה, ידיים על הראש. יום שלם בלי מזון ומים. גם הפצועים. ואסור לדבר. כל מי שזז הוכה. סאקו מבקש לשאול את מוחמד שאכר "שאלה טיפשית": האם אנשים הורשו לצאת לשירותים? התשובה היא לא, כמובן. אנשים עשו את צרכיהם במכנסיים, קרוב לאפם של הראשים הרכונים בשורה שמאחוריהם.

בתוך ההמונים הללו החל תהליך סריקה ומיון והוצאה של מי שנחשדו או הוחשדו או סומנו בידי אחרים כחיילים (בצבא המצרי). גברים רבים הוכרחו לעבור ליד ג'יפים צבאיים. היו בהם אנשים שראשיהם מכוסים בשמיכות - משתפי פעולה, והם הצביעו על העוברים. המסומנים כחיילים הועברו בשורה ארוכה ליד חיילים וקצינים שישבו מאחורי שולחנות ושאלו שאלות. "מה עבודתך? מורה. כך שהם עזבו אותי", נזכר אחד. "איפה אתה גר? איפה אתה עובד? אני שוטר", נזכר שני. מישהו זכר שהחיילים מיינו בלי לשאול שאלות, "הם רק בחרו את הגברים הנאים, החסונים". החשודים כחיילים הועלו על אוטובוסים, והוסעו למכלאות ברצועה ואחר כך למחנה שבויים בעתלית.

לחצו על האיור להגדלה

האם הערבים ירו?

העיתונאי מירון רפופורט סייע לסאקו בתחקיר. "בהתחלה נשמע לי מוזר ששני מעשי טבח קרו בלי שנדע", הוא מספר. "זה נראה לי קצת תלוש". אם לשפוט לפי הממצאים הכתובים שגילה, פרטים על מה שהתרחש בחאן יונס לא הגיעו אל הציבור הישראלי בזמן אמת. מרפיח - כן. בשבוע שלאחר מכן פורסם משהו על רפיח כמה פעמים ביומון הקומוניסטי "קול העם". גם ב"העולם הזה", גם ב"טיימס" הלונדוני. חברת הכנסת הקומוניסטית אסתר וילנסקה ביקשה להעלות את העניין לדיון בכנסת. בן גוריון הודיע שכבר התקיים דיון בוועדת החוץ והביטחון ודו"ח נשלח אל מזכ"ל האו"ם.

רפופורט ניסה לאתר ישראלים שידעו משהו. ידוע שחטיבת חי"ר 11 כבשה את רצועת עזה ב-2 וב-3 בנובמבר, ועל חטיבת חי"ר 12 הוטל לבצע "סריקות" ברצועת עזה. ככל הנראה זו היתה חטיבת גולני, לפחות החיילים שכבשו את חאן יונס. אבל הוא לא הצליח למצוא שמות של מפקדים ישירים. בארכיון צה"ל הוא מצא, בין השאר, מסמך סודי מ-19 בנובמבר, שלפיו אלוף פיקוד דרום, חיים לסקוב, ממנה ועדת חקירה לענייני רפיח. שני חוקרים מונו: סא"ל אריה רייס, יו"ר; סרן הרצל גולן, חבר; והם היו אמורים להגיש ממצאיהם עד לא יאוחר מ-25 בנובמבר 56'.

רפופורט לא מצא את המסמכים שיעידו מה עלה בגורל החקירה. את גולן הוא לא הצליח לאתר. רייס כבר מת. בנו, העיתונאי מנשה רז, לא ידע דבר. "זו הבעיה של ארכיון צה"ל", אומר רפופורט. "הוא ממוחשב ולכן קל לחפש בו. אבל הוא מצונזר. מישהו בארכיון צה"ל יושב ומחליט מה מותר לפרסם". אבל בגנזך המדינה מצא רפופורט את פרוטוקול ישיבת ועדת החוץ והביטחון מ-23 בנובמבר, שאז הוגדר "כמוס". הרמטכ"ל דיין ניתח בה באריכות ובגילוי לב שפע של היבטים צבאיים. חברי הוועדה שאלו שפע של שאלות שמעידות ששמעו משהו: על יחס אכזרי לשבויים במקרים מסוימים, על התעללויות, אפילו על מקרי אונס.

דיין הקשיב וענה (אם כי לא על כל השאלות). ביחס לשבויים: "אני יודע על יחידות מסוימות אשר בהיתקלן בשבויים במקום מסוים או במצרים בורחים - איני יודע על שום מקרה שהעמידו שבויים בשורה והרגו אותם - במקום לשבות אותם ירו בהם".

על המצב ברצועת עזה אמר דיין: "אני חושב שיש שם אפתיה ושקט גמור. אני כולל בזה גם את רפיח פרט לאינצידנט החד-פעמי... ברפיח היתה קצת הצטרפות מקרים אומללה וכאן היתה מגמה שלילית של הערבים במקום. ההצטרפות היתה זו: יחידה שלנו פינתה את השטח מתוך סדר של חילופי יחידות. היחידה השנייה עוד לא נכנסה. באותו זמן היה נאום ראש הממשלה כאן על היענותנו לדרישת האו"ם על נסיגה, ושם היה ביטחון שאנחנו יצאנו שלא על מנת לחזור. היחידה השנייה נכנסה למחרת, הטילה עוצר והיתה צריכה לסרוק את מחסני הנשק והחיילים המצרים שנשארו בשטח.... (הכריזו) שכל הגברים צריכים להתייצב במקום מסוים למסדר זיהוי. הם ציפצפו על העוצר ואיש לא בא. הרמקולים הסתובבו והכריזו על העוצר ושעל הגברים להתייצב, ולא רק שהם לא באו להתייצב אלא בכלל לא נשמעו להוראות העוצר.

"בתוך קבוצה גדולה של ערבים שלא רצו לשמוע להוראות היו הרבה חיילים מצרים והרבה נשק, לכן אמרתי שהיתה גם מגמתיות בדבר זה. אז היחידה פתחה באש. איני יודע איפה ירו ואם הערבים ירו, אני יודע את התמונה הכללית. לאחר שפתחו באש בכמה מקומות הערבים נכנסו לבתים ואחר כך נענו להוראה לבוא להזדהות ואז נמצאו 200 חיילים מצרים. נהרגו כ-40 איש, אני בטוח שבחולות שבין עזה לרפיח יכולים להסתתר מאות רבות של חיילים, אבל אם בתוך הבתים נמצאים 200 חיילים שאינם רוצים להתמסר ומסיתים את האחרים לא להזדהות, אז מפקד היחידה היה בסדר גמור כאשר הוא פתח באש. אי אפשר שהצבא יכריז על עוצר והאנשים יסתובבו ברחובות".

ה"לא יודע אם הערבים ירו" של דיין הפך, בפי בן גוריון, לכמה אנשים שירו על כוחותינו. אחרי שכוחותינו ירו באוויר, הם נאלצו לירות על המתפרעים, אמר ראש הממשלה בדיון בכנסת, ו-48 מהם נהרגו.

לחצו על האיור להגדלה

ראיתי ראשים מנופצים

"קול העם" מ-21 בנובמבר הביא מדברי המפקד הצבאי של רצועת עזה, סא"ל חיים גאון, לעיתונאים שסיירו באזור ב-18 בנובמבר. לדבריו, ב-10 בחודש תושבים "החלו בשוד במחסני אונרוו"א... וירו על משרד הממשל הצבאי בעיר וכן על תנועת הרכב בכבישים... ב-12 בנובמבר הוכרז עוצר ונערכו סריקות בעיר, תושבי רפיח נצטוו לזהות את עצמם. הם גילו התנגדות פסיבית ובחלקם גם אקטיבית. ביריות שנורו נפצע סמל אחד. ניתנה הוראה לכוחות הצבא להוציא בכוח את הגברים מבתיהם. חלק החל בבריחה לכיוון הדיונות, אולם ננקטו אמצעים למנוע את בריחתם. בפעולות היו כ-30 נפגעים בהרוגים ובפצועים". לסאקו אמרו מרואייניו שלא היתה התנגדות, כי כל מי שהיו חמושים (חיילים או פידאיון) הבינו שאין להם כל סיכוי מול הצבא הישראלי.

אז מה להסיק מן המקורות הכתובים הזמינים לנו? האם התיאורים של מעשי הטבח ברפיח ובחאן יונס כולם פרי דמיון קודח? מרק גפן, עיתונאי "על המשמר" ולימים עורכו, שזכה בפרס סוקולוב על כתבותיו במלחמת יום כיפור, פירסם ב-27 באפריל 82' את הכתבה "הותרה הרצועה", ובה הוא מעלה זיכרונות משירותו במלחמת סיני. הכתבה חסרה בפרטים עובדתיים רבים (כמו תאריכים, שמות מפקדים וציוני מקום) ומלאה בהרהורים על מצבו המטריד כחייל כובש. והוא מעיד: "פה ושם ראיתי חיילים שהזדרזו לצלוף על מטרה חיה". הוא מספר על מעשי ביזה, על חייל שהרג רופא לא חמוש, במרפאה, והוא כותב:

"הבוקר נקרא הגדוד כולו לפעולה גדולה בחאן יונס. זוהי עיירה גדולה. אומרים שיש בה עוד קני התנגדות וצריך לתפוס אויבים מסתתרים... בשעות הבוקר עבר כרוז בעיירה והודיע בערבית לכל התושבים בזו הלשון: 'עד שעה 10 בבוקר, על כל הגברים מגיל 18 להתאסף בכיכר המרכזית של העיירה. מי שיש לו נשק, עליו להביא אותו ולמסור אותו לחיילי צה"ל. כל השאר - נשים וילדים - יישארו בבתיהם עד שייערך חיפוש. כל המפר את הפקודות - ייענש. כל מי שמסתובב בחוצות העיר אחרי השעה 10, דמו בראשו. הוא יירה על ידי החיילים".

לגפן היה מפקד, פ', שהורה לא לירות על אף אחד בלי פקודתו. גם על מי שנראו ברחוב אחרי השעה עשר. "הפעולה בחאן יונס הוגדרה כמוצלחת", זכר גפן. "נעצרו מספר פידאיון וכמה מהם נהרגו. נמצא גם נשק רב. אני משוכנע כי דו"ח זה היה נכון. אך מה שראו עיני כעבור שעתיים בחוצות חאן יונס זיעזע אותי. עברנו ברחובות ריקים מאדם. בכמה קרנות רחוב מצאנו גופות שרועות על האדמה, מוכתמות בדם. ראשים מנופצים... איש עדיין לא דאג לסלקם. חשתי ברע. נעצרתי בפינה והקאתי את כל נשמתי. עדיין לא הורגלתי למראה בית מטבחיים 'אנושי'".

גפן מת ב-89'. במקומו, נפגש סאקו עם חברו ליחידה, נפתלי קרני. אבל החבר זוכר רק כמה התנכלויות מזעריות לאוכלוסייה, לבטח אינו זוכר את הגופות שגפן כתב עליהן. קרני, מציין סאקו, פיקפק בסיפורו של גפן, חשב שגפן נטה לסנסציות. "הוא היה עיתונאי", אמר קרני לסאקו העיתונאי, המרמז בציטוט ששמע יחס של זלזול במקצוע של גפן ושלו.

סאקו שהה גם כמה חודשים בבוסניה, בסוף 95' ותחילת 96'. "דיברתי שם עם אנשים שביצעו מעשי זוועה", הוא מספר ל"הארץ". "הבנתי שפחדים ודה הומניזציה אחראים לכך. אני חושב שאנשים יכולים לעשות לך מה שהם חושבים שאתה יכול לעשות להם. בשנות החמישים היה קל לייצר את התעמולה הזאת (שזה מה שיכולים ערבים לעשות). הבנתי, עם הזמן, שכאן צריך להבין פסיכולוגיה אנושית, יותר מאשר לנתח את המאורעות הפוליטיים".*

מלחמת גרסאות

* "קול העם", 21 בנובמבר 56': לדברי המפקד הצבאי של רצועת עזה, סא"ל חיים גאון, "ב-12 בנובמבר הוכרז עוצר ונערכו סריקות בעיר. תושבי רפיח... גילו התנגדות פסיבית ובחלקם גם אקטיבית. ביריות שנורו נפצע סמל אחד. ניתנה הוראה לכוחות הצבא להוציא בכוח את הגברים מבתיהם... בפעולות היו כ-30 נפגעים בהרוגים ובפצועים".

* הרמטכ"ל משה דיין בישיבת ועדת החוץ והביטחון, 23 בנובמבר 56', על אירועי רפיח: "איני יודע איפה ירו ואם הערבים ירו... נהרגו כ-40 איש".

* ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בדיון בכנסת, 28 בנובמבר 56': כמה אנשים ירו על כוחותינו. אחרי שכוחותינו ירו באוויר, הם נאלצו לירות על המתפרעים, ו-48 מהם נהרגו.

* דו"ח מיוחד שהוגש לעצרת הכללית של האו"ם, 11 בינואר 57': ב-3 בנובמבר 56', עם כיבוש חאן יונס, הרגו כוחות ישראליים 275 פלסטינים. ב-12 בנובמבר (כשהלחימה כבר פסקה) הרגו כוחות ישראליים ברפיח 111 פלסטינים.

* בני מוריס בספרו "מלחמות הגבול", 1996: "נראה שעשרות פידאיון הוצאו להורג לאלתר בלי העמדה למשפט". ברפיח המספרים נעו בין "48" (מספר שנקבו דוברים ישראלים) למאה ויותר. "עוד 66 פלסטינים, ככל הנראה פידאיון, הוצאו להורג בכמה תקריות אחרות".

* בני מוריס בספרו "קורבנות", 2003: בסך הכל, כוחות ישראליים הרגו כ-500 אזרחים פלסטינים בזמן כיבוש הרצועה ולאחריו.

איורים: ג'ו סאקו, מתוך הספר "Footnotes in Gaza"



ג'ו סאקו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו