בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רועי שר והסרט על רוזה אשכנזי

רועי שר, קצין במיל' וקולנוען מתחיל, התאהב עד כלות ברוזה אשכנזי, מלכת הרבטיקו הגדולה מיוון שהלכה לעולמה לפני 30 שנה. זה ייגמר בקלאסיקה

תגובות

הסרט הזה נולד במקרה. לפני כחמש שנים חבר סחב את רועי שר ל"חושה של זוכי", מועדון שכונתי בנחלאות שבירושלים. חברי להקת "פרח אדום" ביצעו שם שירים של מיטב זמרי הרבטיקו שתומר כץ, נגן עוד ובוזוקי, כתב להם מלים בעברית. שירים של צ'צ'ניס, של סטלה חסקיל (יחזקאל) היהודייה ושל יהודייה נוספת הנחשבת לכוכבת הגדולה מכולן של הז'אנר, רוזה אשכנזי. זה היה המפגש הראשון של שר עם הסגנון המוסיקלי מרטיט הלב הזה.

אהבה ממבט ראשון לא היתה שם. שר, ששירת אז בקבע כמפקד סוללת טילים בחיל האוויר בדרגת רב סרן, צרך באותה תקופה מוסיקת רוק נוסח לד זפלין והנדריקס, ולחלופין שירי ארץ ישראל, אלה עם הגוון הרוסי. הוא גם התחיל באותה שנה ללמוד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, וחלם לביים דרמות. בדמיונו הפרוע לא שיער שיבוא יום והוא יישאב אל עולם הרבטיקו הטורקי-יווני. עולם מוסיקלי של שירי ייאוש וכאב שצמחו בקרב אלפי היוונים שטרונספרו מטורקיה ליוון באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת.

על אף שלא יצא נרעש מההופעה ההיא, מוסיקת הרבטיקו, שלחניה מזכירים סגנון ערבי, התגנבה אט-אט ללבו. בנובמבר אותה שנה, 2004, במסגרת פסטיבל העוד הירושלמי, הוקדש מופע מחווה לרוזה אשכנזי בהשתתפות הזמרת הדס פל-ירדן החיה באיסטנבול (בליווי אנסמבל יהודיג'ה). שר הסתקרן מדמותה של רוזה: יהודייה וזמרת בעולם המצ'ואיסטי של שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, ששרה שירי מחאה חברתית בכוכים מלאי גברים ואפופי חשיש.

על הבמה הוקרא באותו ערב סיפור קצר על אשכנזי, שכתב חריסטיאנופולוס דינוס, משורר יהודי מסלוניקי, וראה אור ב-91' בקובץ "הדרך מטה" (הסיפור, ששמו "רוזה אשכנזי", פורסם ב"הארץ" ב-96' בתרגומו של אמיר צוקרמן). וכך הוא נפתח: "לעזאזל, הזקנה המשוגעת למחצה שוב הלכה לאיבוד ברחובות אתונה שאין להם סוף. והשוטר שלה שוב יכתת את רגליו כמו משוגע, מתחנת משטרה אחת לשנייה, עד שימצא אותה. רק אז תסור דאגה מלבו. הוא יוליך אותה בחיבה וברוך לצריף שלה, ושם ינסה להשיב את נפשה, יאכיל אותה, ינקה אותה, וישכיב אותה לישון כמו תינוקת". הסיפור הזה, לדברי שר, "קרע אותו".

"קטע הפתיחה מתייחס לאחרית ימיה של רוזה אשכנזי, כשהיא היתה חולת אלצהיימר", אומר שר. "חריסטיאנופולוס כתב שהיא היתה הזמרת המפורסמת ביותר בשנות ה-30, הדיווה של שיר-העם העירוני הישן. תמונות שלה היו תלויות בכל חנויות התקליטים והגרמופונים, ומראה דמותה הבוהמי היה משגע את כל הפרחחים ואת הקשוחים שבגברים. בסיפור הזה אפשר להרגיש את הדרמה הגדולה של חייה. החלטתי ללכת ולחפש עוד ועוד עליה. הצליל המזרחי-ערבי היה בתחילה קשה לי, אבל נכנסתי לתוך העולם הזה. הקשר היהודי שלה עזר לי להרגיש שיש לי זכות כישראלי לעשות עליה סרט".

וכך, מה שהחל בהאזנה מקרית, התגלגל לסרט דוקומנטרי, "קנרית מתוקה שלי", על החיים והמוסיקה של רוזה אשכנזי. שר החל לעבוד על הסרט לפני כשנה וחצי, במסגרת לימודיו באוניברסיטה. בדצמבר האחרון השלים את החלק הארי של הצילומים, שנערכו בירושלים, איסטנבול, סלוניקי, פיראוס, בעיירה סטומיו שבה קבורה אשכנזי ובלונדון. 100 שעות צולמו (חלקן בשתי מצלמות). לכשתסתיים עריכת הסרט, אורכו יהיה כ-90 דקות. "זה סרט על אחווה יהודית-טורקית", אומר שר. "אין הכוונה להציג דיוקן ארוך ומפורט של אשכנזי, מעניינת אותי ההוויה התרבותית של העולם שבו היא חיה ויצרה".

ילדת במה

בלי שתיכנן זאת, שר נהיה מכור לרבטיקו. הוא יודע שירים שלמים בעל פה, ואת ימיו הוא מבלה בחדר העריכה בחוג לקולנוע שבאוניברסיטת תל אביב. רוב הזמן מחניק שם, וכשפותחים את המזגן קופאים, אבל שר ועורך הסרט, אבישי ג'ון, התרגלו. ככה זה כשאתה צעיר ועולה באש העבודה. להשלים את העבודה הם לא יכולים בינתיים, כי טרם נמצא כסף למימון התרגום מיוונית של שפע המרואיינים בסרט.

מה לך ולהוויית החיים של הרבטיקו?

שר: "האנשים והמקומות. כמובן הצלילים. זה עולם שאיננו, שאמנם לא חוויתי אותו אבל רציתי לצייר את הדיוקן שלו. מצאתי את עצמי מתרגש למשמע שירי רבטיקו. דמותה משכה אותי. מצד אחד היא מסתמנת כחלשה, ומהצד האחר היה בה כוח אדיר שגורם לי להרגיש שהייתי רוצה לבלות איתה ערב וכך אולי לבוא במגע עם מודל נשי שכבר אינו בנמצא.

"האספקט המגדרי חשוב. אלה חייה של זמרת בעולם גברי פטריארכלי, בימים שבהרכב המוסיקלי מי שהחליט מה היא תשיר היה נגן הבוזוקי. היא היתה חזקה ופעלה בעולם הרבטיקנים והמנגס, אותם פועלים קשי יום שהשתייכו למעגל השוליים של ערי הנמל פיראוס וסלוניקי, והשתכרו בבתי המרזח שבהם היא הופיעה. מי דאג לה, איך היא הסתדרה?"

על מה הסרט?

"הסרט פועל בשני צירים הכרוכים זה בזה: האחד - סיפור חייה של אשכנזי הנפרש מאיסטנבול של סוף המאה ה-19, שם נולדה, ועד למותה ב-1980. בציר השני של הסרט, מסופרים קורותיהם של שלושה מוסיקאים: טורקייה, יוונייה וישראלי, היוצאים למסע מוסיקלי בעקבות שיריה של רוזה במועדוני הרבטיקו של איסטנבול, סלוניקי, אתונה ופיראוס".

שר החל פוסע במסלול חייה של אשכנזי, שתאריך לידתה המדויק, כמו פרטי ביוגרפיה אחרים, אינו ידוע. הוא ניסה לשווא לאתר בארכיון של בית הקהילה היהודית באתונה את תאריך הנישואים של הוריה של רוזה, וידה ואברהם אשכנזי. הוא התקשה גם למצוא פרטים באיזו שכונה יהודית באיסטנבול התגוררה המשפחה כשרוזה היתה ילדה. הוא חיפש אחר האחים שלה. סמי אשכנזי נפטר בסלוניקי, אחיה נסים קבור בבית העלמין בחולון. הוא הגיע ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה. נכדתו, שרה בז'רנו, חיה בישראל אך אינה יודעת הרבה על דודתה הנודעת רוזה אשכנזי.

נוסף על הקושי למצוא תיעוד על חייה, אשכנזי גם נטתה לסלף את פרטי הביוגרפיה שלה. ובכל זאת, שר מבטיח להביא בסרטו בפעם הראשונה את סיפור חייה המדויק, שהחל באיסטנבול ועבר דרך סלוניקי, עד הגיעה לעיירה בשם קומוטיני. משם היא חזרה לסלוניקי ואחר כך עברה לאתונה ושם פרצה ועלתה לגדולה.

כבר כילדה באיסטנבול נמשכה אשכנזי אל הבמה. "הגעתי למקומות שבהם היא חייתה", אומר שר, "לתיאטרון 'גרנד הוטל' שבו היא עלתה לראשונה על במה בשנת 1910 לערך. השכנות שלה מלמעלה היו רקדניות. היא נהגה להביא להן את הבגדים להופעות, והן העלו אותה להופיע בפעם הראשונה. ב-1912 היא החלה להופיע בסלוניקי כרקדנית, בגיל 14 לערך. ב-1920 היא שרה בבתי הקפה עמאן ושנטאן באתונה, כשהיא מלווה בתזמורת קלאסית של מנגנים בכינור ובעוד. ב-1922 לערך היא עברה לאתונה עם קבוצת וודוויל. רווקה כבת 25. היא הופיעה אז בכוכים ונאלצה להתמודד עם בעל המקום ועם הנגנים שאמרו לה מה לשיר". ב-1929 יצא התקליט הראשון של אשכנזי, ומאז היא הקליטה מאות שירים, והופיעה כשהיא שרה ביוונית, טורקית, ארמנית ולדינו.

בסרט מתראיין קוסטס חדז'ידוליס, עיתונאי ופובליציסט ומי שתרם לשימורה של תרבות הרבטיקו. הוא מספר, בין היתר, על אהבותיה של אשכנזי בשנות ההצלחה ההן. "ב-1930 היה לה רומן עם שחקן וודוויל לא ידוע, ינגו זרדינידיס שמו, שהיה אלכוהוליסט", מתרגם שר מהזיכרון את דברי חדז'ידוליס. "הוא מת כשהיא היתה בהריון. הילד, פרסקו, נולד ונמסר ב-1934 לבית יתומים. משפחת זרדינידיס היתה משפחה חזקה ועד היום אחד מבניה הוא חבר פרלמנט. היה להם קשה עם העובדה שבנם חי עם אשה בלא נישואים ושנולד גם ילד מהקשר הזה, מה שנחשב לבושה גדולה. פרסקו הילד הוצא מבית היתומים בשלב כלשהו ואחיותיו של ינגו גידלו אותו. לימים הוא היה קצין בחיל האוויר היווני והתחתן עם יוונייה ממוצא בריטי. מנישואים אלה נולדו רוזה ויאניס. אלא שאשתו זנחה אותו ונסעה עם הילדים לארצות הברית.

"כל מאמצי לאתר את הילדים לא צלחו", אומר שר. "פרסקו התחתן שוב עם גברת ששמה וסיליקי. מצאתי אותה והוזמנתי על ידה לדירתה שבאתונה. בית מאוד נוצרי ועל הקיר תמונה ענקית של פרסקו, אבי המשפחה, שמת ב-84'. לפני שהאלמנה הספיקה לומר משהו, נכנסה לחדר פלורה, בתה, שהיא נכדתה של רוזה אשכנזי, כבת 50. לאחר שיחה קצרה היא אמרה לי: 'אנחנו מאוד אוהבים את רוזה ואת המוסיקה שלה, אבל יש לה עבר שחור ואנחנו לא רוצים שום קשר עם הסרט'".

בימי מלחמת העולם השנייה נשארה אשכנזי באתונה. "ב-1943, כשאייכמן הגיע לפקד על גירוש יהודי סלוניקי ואתונה", אומר שר, "החלו השלבים המאיימים. יהודי אתונה הצליחו להיטמע בקרב אנשי הקהילה היוונית בזכות מאמציהם של הארכיבישוף של אתונה דמסקינוס ומפקד משטרת אתונה אברט, שהנפיקו ליהודי העיר תעודות מזויפות שבהן נכתבו שמות יווניים, וצורף תצהיר שנושא התעודה הוא נוצרי אורתודוקסי. כאלף יהודים ובהם רוזה קיבלו את התעודות.

"בסרט מתראיין יצחק חזן, בן הקהילה היוונית, שמספר איך כילד התחבא עם בני משפחתו בפרבר של אתונה. באותה דירה מצאו מסתור גם אשכנזי ואחיה נסים ובני משפחתו. בשלב מסוים היא נעצרה על ידי הגרמנים והגיעה כבר לתחנת הרכבת באתונה כדי להישלח צפונה לסלוניקי. מי שמנע את שליחתה להשמדה היה קצין יווני שעבד תחת הגרמנים, זיגנטס שמו, שהיה לה סיפור רומנטי איתו. הרומן בין השניים נמשך לאורך שנות הכיבוש הגרמני".

ממאהב למטפל

לפי שר, בשנת 47' חלה תפנית בחייה של אשכנזי. "היא הופיעה בפטרה, קורינתיה, ולהופעה הגיע ז'נדרם צעיר במדי משטרה. שמו היה כריסטו פילופוקופולוס, והוא הפך למאהבה. אשכנזי היתה אז כבת 50 ומערכת היחסים בין השניים נמשכה עד סוף ימיה". פילופוקופולוס היה צעיר ממנה ביותר מ-20 שנה.

באוקטובר 1952 יצאה אשכנזי למסע ההופעות הראשון שלה לאמריקה. היא שהתה שם כשנה וחצי, ונישאה לאמריקאי פרנק אלכסנדר, כדי לזכות במסמכים שיאפשרו לה להישאר זמן רב בארצות הברית. לדברי מקורביה, היא הרוויחה שם כסף רב. ב-55', לאחר סיבוב הופעות מוצלח באיסטנבול, היא נסעה שוב לאמריקה, לתשעה חודשים, ואז חזרה לאתונה ונשארה בה עד אחרית ימיה.

"את הכסף היא חילקה לנזקקים", אומר שר. "היא קנתה כמה משאיות והקימה חברה קטנה שמהכנסותיה התפרנסה עד יום מותה. פילופוקופולוס היה השותף שלה, ואף נהג באחת המשאיות. היא קיבלה פנסיה מאיגוד נהגי המשאיות. החיטוט בפחי הזבל שאפיין אותה בשנותיה האחרונות לא נבע ממחסור, אלא מהמחלה". אז, בשנותיה האחרונות, הפך פילופוקופולוס ממאהב למטפל. "בשנת 68', כשרוזה היתה בת 70 לערך, נכנסה לתמונה וולה". וולה היתה יוונייה בת אתונה, שבינה לבין פילופוקופולוס התפתח קשר, שהפך לרשמי רק לאחר מותה של רוזה, כשהשניים נישאו.

אשכנזי התפרנסה מעסקיה, ופחות מרבטיקו, עד להתעוררות מחדש של הז'אנר ולעניין שמצאו בו בני הדור הצעיר. "בשנות ה-70, לאחר נפילת החונטה הצבאית ביוון", מספר שר, "העיתונאי קוסטס חדז'ידוליס עשה רבות למען גילוים מחדש של מוסיקאי הרבטיקו כשאירגן ערבי מופעים. הוא עזר לאשכנזי לחזור לתודעה הציבורית כששיריה בוצעו מחדש על ידי זמרים כיורגס דלאראס וחריס אלקסיו, שבתקליטה הראשון מ-75', הקליטה ארבעה שירים של אשכנזי".

שר איתר את וולה ואת אחיינו של פילופוקופולוס, וכך הגיע לקברה של אשכנזי. עד 2008, 28 שנה אחרי מותה, לא זוהה קברה של אמנית הרבטיקו הנערצת. אשכנזי, שהתנצרה שלוש שנים לפני מותה, נקברה כנוצרייה. עובדת התנצרותה של אשכנזי נודעה ברבים רק לאחר מותה. "רצו לערוך טקס אשכבה נוצרי", אומר שר, "אלא שהרב הראשי של אתונה הגיע לכפר עם משלחת ואמר שיש לקבור אותה כיהודייה. כריסטו הוציא את תעודת הטבילה שלה והיא נקברה כנוצרייה".

אנשים לא ידעו איפה היא קבורה?

"כשיש תלולית עפר שאין עליה שם, לא יודעים מי קבור שם. הגענו לסטומיו, עיירה ציורית ושקטה, והאחיין לקח אותנו לבית הכי פשוט, שרצפתו עשויה בטון, והציג בפנינו את וולה בת ה-83, אלמנתו של פילופוקופולוס. זו היתה הפעם הראשונה שהיא הסכימה להתראיין. היא מתקשה בהליכה, אבל בסבלנות אין קץ היא נסעה איתנו לקבר של רוזה. היא קיוותה שהאנשים האלה שעושים סרט יעזרו לה לממן מצבה על קברם של שני בניה מנישואיה הראשונים, שגם הם קבורים תחת תלולית עפר".

מי הניח מצבה על קברה של אשכנזי?

"ב-2008, כשהאחיין התמנה לרכז התרבות של הכפר, הוא הניח מצבה על קברה מתוך תקווה שזה ימשוך תיירים למקום".

פתאום הרפתקה

את ניצני האהבה של שר לרוזה אשכנזי קשה למצוא בתולדות חייו. הוא נולד בחיפה ב-77' בכורם של אדריכל ומורה. יש לו שתי אחיות, מעצבת אופנה וכלכלנית. את שנות בית הספר היסודי למד בריאלי, וב-89' נסעה המשפחה לאמריקה, ארץ מוצאה של אמו. "גרנו שנתיים בפלורידה. הייתי בן 13 וזו היתה תקופה לא חיובית. לא דיברתי היטב את השפה ולעגו לי. אתה בונה חומה וכמה לחזור ארצה, וכשאתה חוזר מתברר לך שגם המקום שלך הפך למנוכר בדיוק כמו זה שבחו"ל".

הוא סיים תיכון בריאלי במגמה ביולוגית וב-96' התגייס לצה"ל. הוא שירת בחיל האוויר כמפקד סוללת טילי חץ עד אפריל 2008. תוכנית אופק לקצינים לוחמים איפשרה לו לבחור מה הוא רוצה ללמוד והוא נרשם לחוג לקולנוע וטלוויזיה וכבר ב-2004 החל ללמוד. כשהשתחרר מצה"ל, עבד כעוזר במאי בתוכנית "ערב חדש".

בפסטיבל הסרטים בחיפה ב-2008 זכה בפרס על הדרמה הקצרה שביים, "מזל", עם חנה לסלאו בתפקיד מארחת לא צעירה בבר של מלחים בעיר התחתית בחיפה, ערב סגירת המקום. השופטים מצאו כי "רועי שר השכיל ליצור תמונה אלגורית של עולם ומלואו... באמצעות ניווט קולנועי רגיש יצר אווירה אנלוגית מרומזת בין הבר העומד בפני סגירה לבין הגיבורה המנסה להיאחז בו, בין עבר מתפורר ונשיות דועכת... וחנה לסלאו במשחק רגיש ומלא השראה..."

הוא גר כיום בחיפה עם בת זוגו, סטודנטית בטכניון, בשכונת הדר הכרמל. הוא מסור כולו לעבודה על הסרט, שבמקביל לו יופק גם דיסק עם הפסקול. "הכוונה היא להעניק למאזין חוויה משלימה לצפייה". עד כה הוקלטו 16 שירים.

שר נכנס בראש צלול להרפתקה גדולה, ובינתיים הוא תקוע עם ערימה ענקית של חובות. יש לו חזות של אדם בטוח בעצמו, שאפתן, והוא עשה כמה מהלכים בלתי מקובלים בקרב אנשי תעשיית הקולנוע העכשווית. הוא השקיע בסרט את כל חסכונותיו, 300 אלף שקל ממענק שחרור וקופות גמל שצבר, וכן שנה וחצי שבמהלכן לא התפרנס אלא התרכז רק בעבודה על הסרט. שר זכה לתמיכות ממספר קרנות (במסגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) וארגונים (בארץ, בטורקיה וביוון), אך עדיין לא הצליח להשיג את מלוא הסכום הנחוץ להשלמת הסרט.

עוד לפני שהגיעו תמיכות כלשהן, לא חשב שר לרגע לוותר על הפרויקט. "בשלב כלשהו זה הפך אצלי לאובססיה", הוא מספר. "העובדה שלא הצלחתי לקבל תמיכה בסרט בארץ שיחקה תפקיד מרכזי. הם לא רוצים לעזור? אני אעשה את הסרט ואני אראה להם. פניתי לכל הערוצים ולכל הקרנות לעידוד קולנוע ולמפעל הפיס ולמי לא. חוסר העניין בסרט התחבר לי כל כך טוב עם דמותה של אשכנזי. גם לאופן שבו זוכרים אותה, ואני לא מדבר על העם ביוון כי אין חנות שתיכנסי אליה ולא תמצאי כמה דיסקים וכך גם בטורקיה.

"אשכנזי היא איקונה תרבותית ואני לא מבין איך היא לא נכנסה לקאנון היווני ומדוע אין אמא ואבא לרפרטואר המוסיקלי שלה. היא לא זוכה להכרה תרבותית-היסטורית כמוסיקאית וכאמנית מבצעת. האופן שבו היא שרה הוא אירוע חד פעמי שיכול היה להתקיים רק בגלל הנסיבות התרבותיות וההיסטוריות והגיאוגרפיות שאותן אני מנסה להראות בסרט. אין עוד קול שיכול להיות כה עז. כשהיא שרה את שומעת בקולה את השעטנז של הטורקי, היווני, הסלוניקאי והלדינו בין כל ההשפעות והתרבויות שהאשה הזאת מכילה בתוכה. האם היתה יוונייה? לא. טורקייה? גם לא. יהודייה? עד 77', כשהתנצרה".

ב-15 בפברואר, בתחרות היצירה הדוקומנטרית ע"ש דוד פרלוב, בסינמטק תל אביב, יציג שר בבכורה גרסה ראשונית ומקוצרת של הסרט "קנרית מתוקה שלי", באורך 40 דקות. במקביל מכין שר מופע של שירי הסרט, שייערך ב-17 במארס במסגרת פסטיבל הקולנוע ה-12 בסלוניקי. 12 מוסיקאים מישראל, יוון, טורקיה ובריטניה יקחו בו חלק , בהם נגן הבוזוקי ניקוס טטסופולוס היווני והמוסיקאי הטורקי ונגן הקנון מומין ססלר.

קצווי העצב

הפרק האחרון בחייה של האגדה רוזה אשכנזי היה קשה ועצוב.

"עוד לפני שפרצה מחלת האלצהיימר", אומר שר, "היא היתה מבודדת וחייתה בעולם סגור כשהיא מנותקת מהתרבות ומהמוסיקה שהתפתחו אז ביוון, ולא היו מוכרות לה. היא המשיכה לשיר את שיריה ומדי פעם, כשהוזמנה להופיע, היא הגיעה לבושה בשמלותיה הישנות, ועם שתי מזוודות מלאות בבגדים ובתכשיטים הנודעים שלה".

הצלחת לאתר בגד או חפץ שלה?

"אחרי מותה כריסטו פילופוקופולוס לקח כנראה את דירתה באתונה. את הבגדים והתכשיטים לקח אביו, שהיו לו הרבה מאהבות והוא חילק ביניהן את רכושה של רוזה".

הסוף שלה היה עלוב כל כך.

"היא התגוררה בבית בשכונת קיפופולי, פרבר אתונאי, ובבית הסתובבו עשרות כלבים וחתולים שישנו במיטות ובארונות. היא היתה שם לבד".

רוזה ובנה היו נפגשים מדי פעם, אך לא היו ביניהם יחסים חמים. "חדז'ידוליס סיפר שהוא צילצל יום אחד אל הבן של רוזה ואמר לו שאמו נעדרת שלושה ימים, ואולי רצחו אותה. 'מה אתה רוצה שאעשה?' השיב הבן כשאשתו צועקת ברקע ואוסרת עליו להמשיך בשיחה. כריסטו פילופוקופולוס היה היחיד שדאג לה. היא היתה נאיבית והיו שראו בה סורולולו, שזה ביטוי לפרחה".

לאחר מותה הלך הבן לאיגוד הקומפוזיטורים וביקש לתרום לארגון את ההכנסות מהזכויות על שיריה של אמו. "יורשיה", אומר שר, "לא דורשים את התמלוגים של שיריה".*

קול הארץ האבודה

רוזה אשכנזי לא היתה הגדולה בזמרות הרבטיקו, מן הטעם הפשוט שכאשר החלה לשיר לא היה עדיין שם לז'אנר הזה, שנחשב הנחות שבנחותים. זימרת אשפתות של בתי מרזח ושל מכורים לסמים בטברנות של פרברי העוני האתונאיים. אבל קול הפח הצווחני שלה הבוקע מההקלטות הראשונות שלה משנות העשרים והשלושים, הוא מה ששרד בזיכרון הלאומי היווני מתקופת המשבר הגדול בתולדות יוון. בשנות העשרים של המאה העשרים ספגה יוון מפלה אדירה במלחמתה נגד שכנתה, הרפובליקה הטורקית הצעירה. שני מיליוני יוונים שאבות אבותיהם ישבו באסיה הקטנה מדורי דורות הוגלו לביתם הלאומי הכפוי שמעברו האחר של הים האגאי, מקום שמעולם לא ראו כמולדתם. רוזה אשכנזי, שנמנתה עם אוכלוסיית הטרנספר הזאת, נהפכה כמעצמה לדוברת המוסיקלית של קהילת הגולים המתוסכלים האדירה.

זימרתה נשאה את תווי ההיכר של המוסיקה הטורקית, ונוסחי השירים, שתכופות התערבבו בהם מלים טורקיות, היו טבולים בנוסטלגיה אל הארץ האבודה, אל סמירנה וקונסטנטינופול. באופן פרדוקסלי, שירת המעמקים הזאת של יוון היתה שירתו של העם האויב! ורוזה אשכנזי, שנולדה בטורקיה והיתה יהודייה שהקשר שלה אל ההלניות היה נסיבתי או מקרי, מצאה את עצמה זמרת הדגל של סוג המוסיקה שצמח והסתעף והיה ליצירתו השורשית ביותר כביכול של העם היווני, הרבטיקו.

רוזה אשכנזי היתה שם, כרונולוגית, כאשר החלו להקליט את זימרת הרבטיקו על תקליטים. הביקוש לתקליטים האלה היה גדול בארצות שחלק מהפזורה היוונית, פליטת התבוסה והטרנספרים של שנות העשרים, נדדה אליהן - ארצות הברית בעיקר. כך היתה רוזה אשכנזי לדיווה בינלאומית, למלכת השלאגרים, בת בלי גיל שלא חדלה לשקר בנוגע לשנת הולדתה, בוהמיינית אמיתית, שלקחה לה לבעל נהג משאית. כדי להיקבר בבוא היום לצדו הלכה להיטבל לנצרות. היא ציפצפה על הדת.

היתה לה יכולת הסתגלות מצוינת לנסיבות, וגם זה היה אחד מסודות הצלחתה. אחרת אין להבין איך בתקופת הדיקטטורה של הקולונלים, משנות החמישים ועד שנות השבעים של המאה העשרים, כאשר זימרת הרבטיקו נחשבה לא טהורה מספיק מבחינה לאומית ולא פטריוטית מספיק בתכניה הדקדנטיים, נשארה מלכת הזמר היהודייה הזאת על כנה. הסיבה היתה כנראה שרוזה אשכנזי, ותקליטי הרבטיקו בכלל, היו לענף ייצוא משגשג שאי אפשר לוותר עליו.

באחרית ימיה, בשנות השמונים, קמה לה ממשיכה גדולה, הזמרת חריס אלקסיו, ששרה את שיריה של רוזה אשכנזי בעיבודים חדשים והחזירה אותה לתודעה כזמרת חלוצית, חתרנית, קאנונית, ובתמורה סמכה עליה רוזה אשכנזי את ידיה והעבירה אליה כביכול את שרביט הזמרת הלאומית.

בני ציפר



רוזה אשכנזי עם אגפיו טומבוליס מימין ודמיטרי סמאסיס. אלה חייה של זמרת בעולם גברי פטריארכלי. מי דאג לה, איך היא הסתדרה?


רועי שר. הייתי רוצה לבלות איתה ערב וכך אולי לבוא במגע עם מודל נשי שכבר אינו בנמצא. למטה: אשכנזי. קיבלה פנסיה מאיגוד נהגי המשאיות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו