טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרופ' יהודה שנהב חושב שיש לנו יותר מסכסוך אחד לפתור פה, לפני שיהיה שקט

אנשי השמאל האשכנזים שואפים להיפרד מהשטחים ומהפלסטינים ולהתכנס בגבולות הקו הירוק כדי למנוע את הפיכתה של ישראל לחברה עם רוב מזרחי. פרופ' יהודה שנהב מנתח את המצב קצת אחרת

תגובות

רבים מבני משפחתו של פרופ' יהודה שנהב, מבקר רהוט ועקבי של השלטון הישראלי בשטחים, הרוויחו מהשתלטות ישראל על המרחב שבין הקו הירוק לנהר הירדן. אביו המנוח, אליהו שהרבני, עולה מעיראק שדיבר ערבית, טיפח קריירה משגשגת בקהילת המודיעין ובממשל הצבאי - שנהב זוכר שהתלווה אליו למבצעי החרמת מחברות בגדה המערבית אחרי 67' והסתיר בילקוטו עפרונות ועטים שנלקחו מפלסטינים. בן דודו שמתגורר במעלה אדומים מתפרנס מעבודות שיפוצים באזור וקרובי משפחה אחרים מתגוררים אף הם מעבר לקו הירוק ונהנים ממה שמכנה שנהב (בעקבות דני גוטווין) "מדינת הרווחה הישראלית שבשטחים": תעסוקה מלאה, הנחות בארנונה ודיור מוזל.

לעומת זאת, טוען שנהב, רוב רובם של אנשי השמאל הציוני מנוכרים לא רק לדרישות הפוליטיות ולצורכיהם של הפלסטינים, אלא גם למתנחלים שהוא מכנה בספרו החדש "ישראל השלישית": חרדים, מזרחים תומכי ש"ס ומהגרים מחבר המדינות שמצדדים באביגדור ליברמן. שנהב גורס כי הבדל זה - בין היתר - איפשר לו לכתוב את הספר "במלכודת הקו הירוק" (עם עובד) שיצא לאור החודש. בחיבורו הוא מנסה לזנוח את ההבחנות המקובלות בין שמאל לבין ימין בישראל, וממיר אותן בהבחנה בין המעמידים את יסודות הסכסוך על כיבוש השטחים שממזרח לקו הירוק ב-67' לבין המעמידים אותם על כיבוש השטחים שממערב לו ב-48'.

המחנה הראשון כולל את מרבית אנשי השמאל הציוני, המרכז הפוליטי ורבים מאנשי השמאל הרדיקלי היהודים. המחנה השני, מציע שנהב, הוא קואליציה שבין פלסטינים שמתגוררים בשטח ישראל, פליטים פלסטינים, אנשי ימין שסבורים כי פשרה על בסיס גבולות הקו הירוק אינה אפשרית, שמאלנים תומכי מדינה דו-לאומית ומתנחלים שרוצים להישאר בבתיהם גם לאחר הסדר עם הפלסטינים.

שנהב, שמייחד את ספרו לביקורת על מרכזיותו של הקו הירוק בדיון הפוליטי בישראל, אינו מתחייב על שיוכו לשמאל. "כיהודי הנהנה מפריבילגיות של יהודי, כמזרחי בעל תודעה מזרחית וכמי שגדל והתחנך מרבית שנותיו בישראל", הוא כותב בהקדמה לספר, "זה שנים רבות אני חש ניכור כלפי עמדותיו (של השמאל) ביחס לסכסוך וביחס לשאלות מעמדיות, אתניות וזהותיות. בשני העשורים האחרונים מצאתי את עצמי מבקר בחריפות את גוש השמאל לא פחות מאשר את גוש הימין".

הניתוחים הפוליטיים שעמם הוא מזדהה ביותר הם אלה של אנשי הימין הישראלים: "קראתי לפני חודשיים מאמר של בני בגין בעיתון 'הארץ'", הוא אומר, "ואני מסכים עם כל מלה. יכולתי לכתוב את זה בעצמי לגבי העובדה שתהליך השלום כושל, ואין דרך להמשיך אותו. אם תשאל אותי אם אני בעד שהאמריקאים יכפו על הצדדים פתרון מדף של שתי מדינות, אני אגיד - כמו בגין - שלא. הניתוח שלנו הוא אותו ניתוח, גם אם המסקנות הנורמטיביות שלנו יהיו שונות".

הקו הירוק שנקבע בוועידת רודוס ב-49' אינו אלא תיחום אדמיניסטרטיבי שרירותי, לפי שנהב. בעיניו, יסודותיו האמיתיים של הסכסוך - מלחמת 48' וגירוש הפלסטינים שהתגוררו ממערב לקו הירוק - הם גם המוכחשים ביותר. "לאנשים רבים שחיים פה, משכילים ובעלי ידיעות רבות על תרבות מערבית, אין מושג מה קרה פה ב-48', הם מדברים כמו יצורים שלא חיו פה. זו התוצאה של סגירת המיתוס של 48' בארון מיד. אנחנו מסרבים להוציא אותו משם".

למה לקבוע את 1948 כנקודת האפס של הסכסוך? זו קביעה די שרירותית. אפשר לחשוב על צמתים משמעותיים אחרים: הצהרת בלפור ב-1917, או המרד הערבי ב-1936.

"זו שאלה שמציקה לי: למה לא 1917 למשל? דברים מרתקים קורים לא רק בהצהרת בלפור אלא בתהליך הכתיבה שלה. אבל יש בנקודה הזאת משהו אחר: בחרתי בה במכוון כי אני לא חושב שצריך לרסק את מדינת ישראל. בחרתי ב-48' בדיוק בגלל שאני רוצה שכל ניתוח היסטורי יכלול את ההישגים של מדינת ישראל. אם חוזרים להצהרת בלפור, אז חוזרים למצב קשה מאוד מבחינת היהודים".

אבל למה בכלל לקבוע נקודת אפס? למה לתלות את כל ההתפתחויות ההיסטוריות באירוע אחד?

"בחרתי בנקודת אפס מתוך עמדה שמכירה באפשרות להציג היסטוריה אלטרנטיבית, גם אם היא מדומיינת - ההיסטוריה שלא קרתה, מה היה קורה אילו היתה מתממשת הסתעפות אחרת מהנקודה שאתה מגדיר כצומת. באותו מקום שבו בחרתי כנקודת אפס אני עוצר את ההסתעפויות ומקבל את מה שקרה עד אז כטבעי. מהבחינה הזאת, המקום שבו תבחר הוא זה שבו אתה מכונן את העמדה הפוליטית שלך. אני מניח את קיומה של ישראל ואת המאפיינים שלה כחלק הכרחי מהניתוח, כי אני לא רוצה להרוס אותה".

מלחמת 19 השנים

בראיון בדירתו בתל אביב, מציג שנהב תפיסה היסטורית שמתארת את מלחמת 48' כמאורע המחולל, נקודת האפס, שממנו נבעו באופן ישיר ההתפתחויות ההיסטוריות המאוחרות יותר. כך הוא מציג את פעולות קיביה (53') וסמוע (66') כהמשך "הטיהור האתני" של המרחב מפלסטינים שהחל ב-48'; את מלחמת ששת הימים כהרחבה מתוכננת היטב של הישגי 48' ואת ההתנחלות בשטחים כהמשך ישיר של ההתיישבות היהודית בתוך תחומי הקו הירוק.

הניתוח נראה לעתים חד-ממדי וחלקי, אך בה בעת מציע חלופה מאתגרת למובן מאליו של השמאל והימין ה"מתונים" בישראל. "בוא נחשוב שאנחנו יושבים בעוד 150 שנה", אומר שנהב, "ואנחנו קוראים ספר היסטוריה. יהיה כתוב שם שהכוחות היהודיים הצליחו לכבוש חלקים מארץ ישראל או מפלסטין המנדטורית, ולעשות טיהור אתני - מושג שמקובל לגבי ישראל בספרות המחקרית הבינלאומית - ושהתהליך נמשך בשני שלבים: ב-48' וב-67'. כל המנגנונים שבדרך, כמו מלחמות, מעקב דמוגרפי, טרנספר מרצון, דיכוי מאוויים פוליטיים, חינוך, הם תוצאה של אותו תהליך שהיו לו שני חלקים".

משום כך סולד שנהב מהתיאור ההיסטורי הרווח בשמאל, לפיו ישראל "הושחתה" ב-67' והכיבוש ממזרח לקו הירוק סיאב את מידותיהם המוסריות של הישראלים. לא רק שהמידה המוסרית אבדה לישראל כבר במעשי הטבח והגירוש של 48', טוען שנהב, אלא שכיבוש השטחים ויצירתו של מרחב רציף בין הים לירדן היו התפתחות משמחת עבור רבים שסבלו מההפרדה שגזרה עליהם שרירותיותו של הקו הירוק. "מלחמת 67' העניקה עצמאות, מעמד ואפשרויות קידום לדור שלם של יהודים מארצות ערב שחגגו את פתיחת המרחב", כותב שנהב. "היא איפשרה הגדרה מחודשת של הזהות המזרחית בישראל לא כאנטיתזה לזהות אשכנזית, אלא כאופציה להשתלבות במרחב, גם אם במקרה זה הנסיבות הן של השתלבות דכאנית".

שנהב מראה את ההבדלים בהתייחסות ל-67' דרך ניתוח כתביהם של שלושה סופרים: דויד גרוסמן, האשכנזי, שמעון בלס, המזרחי, וע'סאן כנפאני הפלסטיני: "דויד גרוסמן לא מבין איך זה קרה לנו, איך ביום אחד הפכנו ללאומנים, איך הפכנו לקלגסים של הפלסטינים. ככה הוא כותב ב'זמן הצהוב' ויוצר תורת מוסר חדשה, שבגבולות 67' ישראל צודקת, כי רק אז התחלנו להיות צהובים לפלסטינים. באמת רק אז התחיל השלטון על הפלסטינים? עד דצמבר 66' ישראל הפעילה שלטון צבאי על הפלסטינים בתוך הקו הירוק.

"שמעון בלס כותב חודש אחרי המלחמה שזו ההזדמנות שלנו לצאת מתוך מדינת הגטו, כלומר, מה שגרוסמן מתאר כרגע הנורא - שמעון בלס, כסופר מזרחי, חוגג כרגע פתיחת המרחב. לא רק בגלל החזון האידיאולוגי של קיום משותף, אלא גם בגלל עניינים כלכליים פוליטיים: הוא יכול לפרסם בערבית, יש לו עם מי לדבר בערבית, להתווכח בערבית.

"סופר שלישי זה ע'סאן כנפאני. הוא כותב את 'שב לחיפה', שם הוא מתאר את הרגע המרגש שבו הגבול של הקו הירוק קורס והוא יכול לנסוע לראות את הבית שלו ואת הבן שלו שנשאר מאחור. השינוי הזה מוחק את מי שהקו הירוק הוא מדיניות אלימה בעבורו. כלומר, יש שלוש גישות ואנחנו אימצנו את גישת גרוסמן. זו עמדה שמכחישה את העובדה שישראל קיימת ומתקיימת בעולם ערבי".

ניתוחו של שנהב, לפיו יש מרחב רצוף משני צדי הקו הירוק, מתעלם מההבדל התהומי שבין מעמדם של הפלסטינים תושבי ישראל, לבין תושבי השטחים, הפריבילגיות שמוענקות לראשונים, ואופי השלטון הצבאי שמוטל על האחרונים. לעומת השמאל שמתמקד בביקורת על השלטון הצבאי בשטחים, שנהב מותח קו ישיר בינו לבין המדיניות כלפי הערבים בישראל. לדידו, ההבדל בין היחס לפלסטינים של 67' ושל 48' אינו בהכרח משמעותי. "אזרחות לא מבטיחה שוויון ויש אזרחויות חלקיות", הוא אומר. "כשאתה שולח מורים לבית ספר ערבי ממערב לקו הירוק רק אחרי שהם עברו תחקיר של השב"כ, אתה מייצר מערכת חינוך מעוותת. פלסטינית שאני מכיר קנתה בית עם בן זוגה בכרמיאל והיא ביקשה ממני להיות חתום במקומה או יחד איתה בטאבו. כששאלתי אותה למה, היא אמרה שהיא לא בטוחה שזה יישאר בידיה, שהיא לא יודעת אם יום אחד לא יהיה טרנספר. האיום הזה באלימות הוא חלק בלתי נפרד מתפיסת האזרחות, רוב הפלסטינים בתחומי הקו הירוק מפחדים מאפשרות כזאת. מהבחינה הזאת ליברמן והרעיון של 'בלי נאמנות אין אזרחות' הם לא דיסוננס. זה הייצוג האותנטי של רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית, של האופן שבו אפשר להגדיר אזרחות באמצעים חדשים".

היציאה מהארון

שנהב נולד בבאר שבע ב-52' כיהודה שהרבני, להורים ילידי בגדד. אביו, בן למשפחת סוחרים, נהנה מקריירה משגשגת בקהילת המודיעין הודות לשליטתו בערבית. השכונה שבה גדל היתה מיועדת לאנשי ביטחון והתגוררו בה שתי משפחות של מהגרים מעיראק, ששימשו מורים לערבית. בהמשך עברה משפחתו של שנהב לשכונת נוה משכן, הסמוכה לצהלה, ולפתח תקוה, שם למד בבית הספר עד שהורחק ממנו בכיתה י', אחרי שהעלה אכסניה באש.

"הייתי די עבריין", הוא אומר. "אני זוכר שהכנסנו מזרנים לאכסניה ושרפנו אותה". לאחר מכן, החל לעבוד בבניין, ורק לפני גיוסו השלים את הלימודים. בצבא שירת בחיל המודיעין. בגיל 22 התחתן עם בת למשפחה אשכנזית מבוססת. לפני החתונה, החלה אמה ללחוץ עליו לשנות את שם משפחתו, והוא אף שיכנע את שני הוריו, את אחיו ואת אחותו לעשות זאת.

במשך שנים הכירו רק מעטים את שמו הקודם של שנהב. ב-95', כשהתראיין לתוכנית הלילה של קובי מידן, הוא נשאל מה היה שם המשפחה הקודם שלו ובלית ברירה השיב. "אתה יודע כמה זה קשה לצאת מהארון", הוא אומר כיום. "אמרתי לו שהרבני, והתחלתי להזיע כאילו שהייתי צריך להגיד זין וכוס בטלוויזיה. זה ממש כמו יציאה מהארון, זה נתן לי אנרגיות ותחושה של שחרור והקלה. היכולת להפוך את השם ממשהו מצמצם למשהו מרחיב".

כיום שנהב מתרגם מערבית סיפורים של הסופר הלבנוני מיכאל נועימה וכשהספר ייצא לאור יחתום לראשונה כיהודה שנהב-שהרבני. "כשצילצלתי לאמא שלי, ואמרתי לה שאני רוצה לספר לה משהו שאני חושב שישמח אותה, שאני מחזיר את השם לשהרבני, היא אמרה לי 'בשביל מה'. אמרתי לה שהשינוי נראה לי טעות והיא ענתה בסמכות 'שום טעות. לא היית מגיע למעמד בלי זה' - עם דגש על המלה מעמד".

אחרי השירות הצבאי למד שנהב לתואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ותעשייה וניהול בטכניון, מתוך כוונה לשמש יועץ לניהול. הוא המשיך ללימודי תואר שני ואת הדוקטורט, שהיה קריאה ביקורתית של תורות ניהול ויעילות, עשה באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. כששב לישראל, החל ללמד בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובשנים 95'-98' אף עמד בראשו. בשנות ה-90 השתתף בקבוצה שהקימה את כתב העת "תיאוריה וביקורת", שהוא עורכו כיום (הגיליון הבא יהיה האחרון שבעריכת שנהב).

ב-96' פירסם שנהב במוסף זה את המאמר "קשר השתיקה", שבו האשים את "ההיסטוריונים החדשים" בהתעלמות מהקיפוח של היהודים המזרחים. המאמר עורר סערה ממושכת ויותר מעשרים מאמרי תגובה עליו הופיעו אז ב"הארץ". הבעיה שניסה שנהב להגדיר היא "נתק בין שתי זירות שונות: ההיסטוריונים החדשים של 48' וההיסטוריונים החדשים של המזרחים. מי שעוסק בסכסוך לא עוסק במזרחים ולהפך, אין חיבור רעיוני בין השניים".

למה שיהיה?

"אי אפשר להבין את הסכסוך בלי לדבר על החיבור הזה בין שני סוגים של פליטים ערבים - פלסטינים ויהודים. איך אפשר לדבר על שאלות של פליטות בלי לדבר על הפליטים היהודים הערבים? העובדה שבני מוריס מדבר על פליטים בלי לדבר על פליטים מזרחים היא ביטוי לאשכנזיות שלו, למבנה השיח הטהור של הסכסוך. באופן דומה, האנתרופולוגים והסוציולוגים שחוקרים את המזרחים כבר שישים שנה, שמדברים על מושבי עולים ועל תרבות מזרחית, מנתקים את שאלת הפלסטינים מהניתוח שלהם".

בני מוריס טוען בתגובה שעניין הפליטים היהודים פשוט לא היה חלק ממחקרו. "כתבתי ספר על בעיית הפליטים הפלסטינים וזה היה הנושא", הוא אומר. "בספר האחרון שלי, שייקרא בעברית 'תש"ח', הקדשתי כמה עמודים בדברי הסיכום לפליטי ארצות ערב מאז 48' וקישרתי בין שני מקרי הפליטות. 48' גרמה להתהוות בעיית פליטים פלסטינים, אבל גם לבעיית פליטים יהודים מארצות ערב. זו בעיה שהפסיקה להתקיים משום שהפליטים היהודים מארצות ערב נקלטו והפליטות שלהם נגמרה, בעוד שבעיית הפליטים הפלסטינים נותרה בעינה".

שנהב טוען שבעיית הפליטים היהודים מארצות ערב לא נפתרה.

"זו בעיה שלו, יותר משזאת בעיה אמיתית. אני חושב שהם נקלטו בצרפת ובאנגליה וגם איכשהו בישראל. זה לקח זמן, זה היה תהליך כואב, אבל בסך הכל הם נקלטו".

הנוסטלגיה החדשה

העמדה ששנהב מבקר, זו שמאפיינת את גרוסמן ואנשי שמאל רבים אחרים, רובם אשכנזים, מתאפיינת בערגה למדינת ישראל כפי שהיתה לפני כיבוש השטחים ב-67'. געגועים אלה, "הנוסטלגיה החדשה" בלשון שנהב, הם "מצב תרבותי של אליטות יהודיות ממעמד הביניים הליברלי ורוב אינדיבידואלי דומם של פרופסיונלים", הוא כותב בספרו: "טכנוקרטים, עובדים של השירות הציבורי, פרקליטות המדינה, אנשי אקדמיה במדעי החברה והרוח, אנשי משרד החוץ, גנרלים בדימוס ועיתונאים - רוב מצביעי קדימה, העבודה ומרצ".

שנהב מונה נציגים רבים לנוסטלגיה החדשה, בהם יוסי ביילין, דן מרידור, חיים רמון, ציפי לבני, טליה ששון, אהרן ברק, רות גביזון, עמוס אילון, ארי שביט, עמוס שוקן, דן מרגלית, אמנון דנקנר ורבים נוספים. שנהב כותב כי געגועיהם של האוחזים ב"נוסטלגיה החדשה" אינם רק לישראל נטולת הגדה המערבית, אלא גם לישראל אשכנזית יותר ודתית פחות. הוא מביא שורה של ציטוטים שבהם המתגעגעים לתקופת שקדמה ל-67' מביעים את סלידתם מצורות התנהגות בלתי-רציונליות של המתנחלים, שמנוגדות לערכיהם של מייסדי המדינה האשכנזים. בחלק ניכר מהביקורת שלהם על ההתנחלויות הם מתייחסים אל המתנחלים כאל מקשה אחת.

"פרדיגמת 67' של השמאל הליברלי אינה נובעת אפוא רק מתוך פחד מפני הריבוי הדמוגרפי הפלסטיני", מסיק שנהב, "אלא גם מתוך חרדה מפני הפיכתה של ישראל לחברה עם רוב מזרחי... זוהי שפתו של מי שבא למזרח התיכון לזמן קצר, שלא על מנת להתערות בו, אלא להתקיים בו כאורח. עמדה זו אינה רק בלתי מוסרית כלפי הפלסטינים, היא גם הרת אסון ליהודים עצמם. היא כופה עליהם חיים בתוך גטו עם תפיסת דמוקרטיה המבוססת על חוקי גזע ומצב חירום מתמיד".

לכן חש שנהב מנוכר מהקבוצה הבולטת ביותר באקדמיה הישראלית ובחיי הרוח של תל אביב ורחוק מהם עוד יותר משהוא רחוק מאנשי הימין הקיצוני וממתנחלי הגדה המערבית. הוא החל לעמוד על כך בשנות פעילותו ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", שהוא היה ממקימיה ב-96'. אנשי הקשת לחמו נגד חוסר השוויון שממנו סובלים המזרחים בכלכלה הישראלית ובחלוקת נכסי המדינה, ובעיקר בקרקעות.

הקמת הקשת המזרחית, מספר שנהב כיום, התאפשרה הודות להסכמי אוסלו שיצרו את התחושה כי אפשר לעסוק במאבקים פוליטיים שאינם נוגעים לפלסטינים. השותפים לתנועה היו בחלקם אנשי ימין שהשקפותיהם ביחס לסכסוך עם הפלסטינים היו רחוקות מאלה של שנהב. "אני זוכר את עצמי בעבר כשמאל בנאלי", מספר שנהב. "היתה לי תפיסה של שמאל אשכנזי רגיל, וההתנסות שלי בקשת הדמוקרטית המזרחית לאט לאט לימדה אותי איפה המכשלות במיקום של השמאל האשכנזי. אני זוכר שדיברתי באירוע פוליטי באוקטובר 2000 שהשתתפו בו שולמית אלוני ואורי אבנרי ואחרים, ואף אחד מהחברים שלי בקשת לא היה שם. חזרתי הביתה ולא ישנתי כל הלילה. אני זוכר את הבוקר שבו התעוררתי ואמרתי 'מה אני עושה, איך יכולה להיות התהום הזאת?' כשהזמינו אותי ב-2004 לדבר בכנס של 'יש גבול', מתוך 500 סרבנים היו ארבעה מזרחים. זו תופעה שאי-אפשר להתעלם ממנה. למי יש פריבילגיה להיות סרבן?"

המתנחלים הדפוקים

שנהב מתבסס בדבריו על ביקורתם של אנשי הקשת המזרחית את מפלגות השמאל, שבפועל ייצגו את בעלי ההון: "העמדה הסוציאל-דמוקרטית האשכנזית לא יכולה להכיל צדק הקצאתי אמיתי. מרצ, שמציגה את עצמה כמפלגת שמאל, נתמכת על ידי אלקטורט של בעלי אדמות. לפני הבחירות ניסו להקים שמאל חדש. אתה מסתכל על הגלריה הגברית, האשכנזית והמנותקת מהבנה אתנית וגזעית ושואל את עצמך איך נולד הדבר המוזר הזה. איך בעלי קרקעות ובעלי תאגידים יכולים להוות שמאל מעמדי, והם מכריזים על עצמם ככאלה. גם עמדתה של הקבוצה הזאת ביחס לפלסטינים קונסרבטיבית. מי בלע לקרבו את האדמות של הפלסטינים לאחר 48' אם לא אנשי תנועת העבודה ומפ"ם בתוכם?

"כשהלכנו אל אופיר פינס, שהיה שר הפנים, לדבר איתו על גבולות בין יישובים - אמרנו לו שמתוקף תקנה הוא יכול להביא לצדק, אם יתן לכפר קרע את תחנת הדלק שלו - הוא אמר 'אני לא יכול לבגוד באלקטורט שלי'". משתתף נוסף בפגישה מאשר את דברי שנהב. פינס בתגובה: "על פניו, ההתבטאות של שנהב מופרכת ואין לה בסיס במציאות. הייתי בקשר לא מקרי ולא חד-פעמי עם הקשת המזרחית, היו דברים שהסכמתי איתם והיו דברים שלא. יש אכן מחלוקת נוקבת בין הקשת המזרחית לבין התנועה הקיבוצית בשאלת הקרקעות, אבל אני לא קיבוצניק".

שנהב: "התובנה שאני מבקש להדגיש ולהוסיף היא שהשמאל החברתי הוא גם ימין מדיני. כששמואל הספרי אומר לארי שביט 'אנחנו לאומנים של הקו הירוק, אנחנו בעד שתי מדינות לשני עמים אבל בתוך זה אנחנו לאומנים' - האמירה הזאת משקפת את האופן שבו השמאל הציוני הוא במובנים רבים הרבה יותר לאומני מחלקים אחרים בציבור, והלאומנות הזאת בולטת במיוחד בשלד שהיא מחזיקה בארון, שאלת 48'".

והימין לא לאומני? אנשי ימין לא רוצים מדינה יהודית חזקה?

"לא בהכרח כמו השמאל. אליעז כהן מכפר עציון אומר שאם לא נשרטט את הגבול על הקו הירוק, אז זכות השיבה של הפלסטינים ושל היהודים תהיה הדדית, 'כמו שלי יש זכות שיבה לכפר עציון', הוא אומר, 'אין שום סיבה שלפלסטינים משכם לא תהיה זכות שיבה ליפו'. זו אוטופיה, אבל זו קבוצה שהיא הרבה יותר שמאלנית מאמנון רובינשטיין וארי שביט ויוסי ביילין ודויד גרוסמן, זה המקום שבו צריך להפוך את הקטגוריות ולייצר אותן בצורה אחרת.

"בשביל השמאל הציוני כל המתנחלים נראים אותו דבר וחושבים אותו דבר, כולם מלוכסני עיניים. אבל יש לפחות 250 אלף איש בהתנחלויות שהם המעמדות הנמוכים שהיו צריכים ויכולים להיות חלק מרכזי מהשמאל הישראלי. האנשים האלה גרים בשטחים, הם הנדפקים העיקריים של משטר מפא"י ושל הכלכלה הניאו ליברלית, שנדחפו לשם כתוצאה ישירה מהמבנה של אי השוויון בתוך ישראל. שרטוט הקו הירוק וגיבוש פתרון בהתאם לו הוא איום עליהם, איום שפינוי ימנע מהם את מדינת הרווחה שקיבלו".

לפיכך, הסדר עתידי לא חייב להיות כרוך, לדעת שנהב, בפינוי כל ההתנחלויות, אפשרות שהוא מגדיר בספר "פנטזיה של השמאל שמכחיש את המציאות הפוליטית". קשה לראות כיום מי יהיו השותפים הפלסטינים לפתרון שאינו כולל פינוי של ההתנחלויות, בשעה שהמאבק נגדן מהווה חלק מכריע בהתנגדות הפלסטינית, אך שנהב אופטימי גם בעניין זה. מבחינה היסטורית, הוא אינו רואה הבדל בין התיישבות משני עברי הקו הירוק, ההבדל נעוץ רק בכך שהפלסטינים הכירו בהתיישבות שממערב לו. "השמאל לא יכול לראות את העוול שנגרם למתנחלים", הוא אומר. "אני לא בטוח שזה מוסרי לפנות דורות של אנשים שחיים שם. אני לא חושב שצריך לתקן עוול מוסרי אחד בעוול אחר".

אתה חושב שיש שותפים פלסטינים לדרישה הזאת? איזה פלסטיני יסכים להסדר שלא כולל פינוי של ההתנחלויות? חלק משמעותי מההתנגדות הפלסטינית עוסק בקרקעות שההתנחלויות גוזלות.

"אם תהיה תביעה הדדית שתאפשר סוג של חילופי של שטחים ואדמות, אני לא רואה סיבה מיוחדת שלא להשאיר את ההתנחלויות שם. הדיונים האלה קיימים אצל מתנחלים כל הזמן, אני קורא ב'נקודה' וב'מקור ראשון' את השאלות על הנוכחות שלהם שם, אם היא מוסרית ומה העתיד שלה, רק שזה לא חשוף לציבור".

בסוף הספר מציע שנהב שלושה פתרונות אפשריים לסכסוך, שמתבססים על ההנחה כי מקורו הוא במלחמת 48' ולא ב-67'. שנהב מציג את המודל של "מדינת כל אזרחיה" על כל השטח, בניהול משותף של יהודים וערבים. באותה נשימה הוא גורס כי זה המודל המועדף פחות, שכן הוא אינו מתחשב בהבדלים שבין האינטרסים של הצדדים וייצור ביניהם מירוץ דמוגרפי להשגת רוב.

המודל המועדף על שנהב הוא "דמוקרטיה הסדרית": חלוקה של האזור לשטחים קטנים שבהם יתגוררו קהילות דתיות ואזרחיות שונות, במבנה של קנטונים, שישמרו על עצמאות ויאוגדו במבנה רופף. גם אם פתרונות אלה נראים דמיוניים כיום, שנהב סבור ששינויי השנים האחרונות הפכו את פתרון שתי המדינות דמיוני עוד יותר. למעשה, הוא טוען, הפתרונות העתידיים מתעצבים כל העת. "זה לא שהכל מחכים שבן עמי יחזור מקמפ דיוויד עם הסכם. בינתיים יש העמקה של הכיבוש והשליטה על השטחים, השליטה בעזה מבחוץ ודרך ארגונים הומניטריים, היא השליטה הכי טובה שיכולה להיות. השינויים האלה מעבים את המרחב האחד. אנחנו לא חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, אנחנו חיים במרחב אחד, שבו ישראל מפעילה ריבונות דה-פקטו מהים ועד הירדן, כולל שטחי סי ובי ואיי, בעזה וברמאללה. נוצרת מציאות שאי אפשר לנתק בינה לבין פתרונות".

ואולי לא תהיה הכרעה? למה שהמצב הנוכחי לא יימשך?

"אנשים אולי ימשיכו לחיות כמה שנים ב'לסה פאסה' מהים ועד הירדן, אולי אפילו עוד חמישים שנה. אבל בסוף תבוא המהפכה. אין לי ספק שהתהליך שקורה היום ילך ויתעבה ולא יאפשר חזרה לשתי מדינות".*


סניף של אירופה ומי רוצה להשתלב בעולם הערבי?

פרופ' יהודה שנהב טוען שאשכנזים הם שמקדמים במידה לא מבוטלת את רעיון ההפרדה מהפלסטינים. לדידו, ייתכן שלמזרחים יהיה קל יותר לחיות לצד פלסטינים במרחב דו-לאומי אחד: "זו עמדה שמזרחים יכולים לאמץ. אבא שלי וכל מי שהיה סביבו, כולם אנשי מערכת הביטחון, תוך שנייה אתה יכול לראות בהם ערבים".

זה רלוונטי לדור צעיר יותר? הרי אין כמעט צעירים ממך שדוברים ערבית או קשורים לתרבות הזאת.

"יכול להיות שיש פה עניין דורי שאני קצת שבוי בו. אבל ההורים שלנו פתחו אופציה שאפשר לשחזר אותה, שיכולה להפוך לעמדה פוליטית. ולהפך: זה כמעט בנאלי, אבל נכון, שהאשכנזים הם אלה שהובילו את הרעיון שישראל היא סניף של אירופה. נראה מה הם יגידו כשהאיסלאם יהפוך לגורם מרכזי באירופה".



פרופ' יהודה שנהב. קראתי לפני חודשיים מאמר של בני בגין ואני מסכים עם כל מלה


יהודה שנהב מימין עם אמו אספרנס ואחיו עופר, שכונת נוה משכן, תל אביב 1960. הייתי די עבריין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות