כיפה לבנה לראשו בשעות היום, מצנפת חומה בלילה - זה כל השוני. ארבעה ימים עקבתי ממרפסת המלון, הצופה אל הנילוס, אחרי איש הפלוקה הזקן. הפלוקה, סירתו, היא ביתו. הוא מנקה אותה בסמרטוט המטונף שמשמש גם לרחיצת גופו, ואחר כך סוחט את המים לנילוס, מחכה לשווא לנוסעים שלא יגיעו עוד. פעם הוא משתרע על הספסלים, שצבעם הארגמני דהה זה כבר, פעם כורע על הרצפה שגם היא ידעה ימים טובים יותר. נע ונד בסירתו הזעירה, שהיא כל רכושו, מותח את כבלי התורן, מסיר את גג הבד, מתפלל חמש פעמים ביום, אוכל ארוחה דלה פעמיים ביום. מדי פעם הוא עולה אל החוף לכמה דקות וממהר לשוב לסירה.

הנייל-הילטון סגור לרגל שיפוצים, שרתון אל-ג'זירה הפך לסופיטל, ברחובות מתרוצצות מוניות לבנות חדשות מתוצרת סין וקוריאה, שתופסות את מקומן של הלאדה הרוסית, הפיאט והפז'ו המקרטעת, וללירה המצרית יש מטבע חדש. חוץ מזה דבר לא השתנה בקהיר, העיר שאליה אני אוהב לנסוע יותר מלכל מקום אחר בעולם.

כל ביקור בקהיר מעורר בי סערת רגשות. כך היה בפעם הראשונה, עם הישראלים הראשונים שבאו לקהיר בדצמבר 1977, כשמעבר לווילונות שנפתחו בשעת בוקר מוקדמת במלון מינה האוס התגלו הפירמידות במלוא הדרן. כך זה גם למראה איש הפלוקה, שבו צפיתי השבוע ממרפסתו של מלון אחר. אין-ספור ביקורים, אין-ספור מחשבות וזיכרונות - וקהיר בשלה. אותו כאוס מרהיב, אותה תנועה בלתי אפשרית בכבישים, אותה קקופוניית צופרים, אותם צפיפות, דחיסות, עזובה ויופי, אותה סערת רגשות.

שום "אזהרת מסע", כמו זו ששוב פירסם השבוע המטה ללוחמה בטרור במשרד ראש הממשלה, אינה צריכה למנוע נסיעה אל העיר שבה נפגעו פחות ישראלים מאשר בחיפה. זה 20 שנה שבקהיר לא נהרג שום ישראלי. לכן ההמלצה היא חד משמעית: קהיר. עזבו אתכם מביקור נוסף בפאריס, תשכחו מעוד שופינג בניו יורק, גם התרמילאות במצרים מרתקת לא פחות מאשר בארץ האש או בחופי גואה. רדו מצרימה.

שעה וחמש דקות מפרידות בין שני עולמות. המטוס מלא, גם בתיירים ישראלים. כמה משמח. משמח לא פחות לראות את הכחול-לבן של אל-על חונה ליד הטרמינל החדש, בין מטוס עיראקי למטוס סעודי. בחאן אל חלילי כבר לא מוכרים מעילי עור בעברית, אבל הקילוח הדקיק של ישראלים לא פסק במוזיאון המצרי, שבו אפשר היה לשמוע עברית השבוע. גם שם אפשר לראות עדיין, כמו לפני 33 שנה, אותו שפע מדהים של מוצגים מאובקים בין כתלים מתקלפים ושלטי הסבר שמודפסים בשלוש שפות - במכונת כתיבה מימי רעמסס.

מפחיד בקהיר? בוודאי. הצעד הראשון מפחיד תמיד: איך חוצים כביש? הרמזורים הם "דקורציה", כמו שאמר עובר אורח. עכשיו מותקן עליהם מד זמן אלקטרוני, שמראה מתי יתחלף האדום, ודמותו של הולך הרגל ברמזור מרצדת. אבל איש אינו שועה לרמזורים, כמובן. אחרי כמה חציות התאבדות לומדים. מלבד המצרים, אין איש בתבל שיודע איך לנהוג בקהיר. בשני נתיבים משתרכים ארבעה טורי מכוניות בפקקים נצחיים. ובכל זאת, נדמה שיש כאן פחות תאונות מאשר בכביש 6 שלנו. בכל רגע מתרחשות כמה כמעט-תאונות מחרידות. רק כמעט. מראה האיכרים שמנסים לחצות את כביש האגרה המהיר והחשוך לאלכסנדריה מעורר השתאות.

בסי-אן-אן מדווחים על עוד סערת שלגים בוושינגטון אבל כאן חם, גם אם עדיין לא חום יולי-אוגוסט הבלתי אפשרי. בקפה גרופי עדיין יושבות נשים, מסירות את הרעלה, מדברות, מצחקקות ומלקקות גלידה. לפני שהן חוזרות לרחוב, הן שבות ועוטות את הרעלה. מסעדת פאלפלה הומה מתיירים, כמו לפני 33 שנה, אז נמלטנו בדרכי עורמה משומרי הראש המצרים במינה האוס והתגנבנו העירה בפעם הראשונה. המחירים, למי שמתעניין, מצחיקים כמו אז: ארוחה זוגית מלאה, כולל בירה וקינוח, ב-100 לירות מצריות (70 שקל), מחיר לתיירים. כ-60 אגורות לליטר דלק וכשלושה שקלים לקופסת סיגריות רותמנס, פחות ממחירן של שלוש סיגריות בפיצוצייה ישראלית מצויה, אבל מי סופר.

לפני שלוש שנים נפער בור ענקי בכיכר השחרור, וכך גם עכשיו. אז בנו שם תחנת מטרו, ולדברי נהג המונית, כך גם עכשיו. אבל בניגוד לתל אביב, בקהיר הרכבת התחתית נוסעת זה שנים. תל אביב עיר בלי הפסקה? הצחקתם את קהיר. החנויות הראשונות בבירה המצרית נסגרות באחת בלילה. בחצות אפשר לקנות חולצה, להזמין כרטיס טיסה לחו"ל או לבחור ריהוט חדש לבית. המצרי שקבע שהרמזורים הם דקורציה אמר גם, שתושבי קהיר לא ישנים לעולם. מבחינתם גם השינה היא רק קישוט, אמר האיש. מחוגי השעון מזמן עברו את חצות וטלאת אל-חארב, רחוב החנויות, עדיין המה אנשים ומכוניות כמו היתה זאת שעת אחר הצהריים.

והנה משהו שהתחדש בשנים האחרונות: בכל מלון מוצב צבא שוטרים, כולל כלב אומלל שאמור לרחרח כל מכונית נכנסת. המלחמה בטרור. הטלוויזיה של גרמניה משדרת את ערב הגאלה באופרה של וינה. בכיכר האופרה של קהיר אין אופרה. היא ניצבת במקום אחר. בכפר בירקאש, כשעה נסיעה מהעיר, נמשך במלוא עוזו המסחר בשוק הגמלים הרב-גוני להפליא. אלפי גמלים מכל רחבי ערב נדחסים לטנדרים זעירים, שלושה גמלים לטנדר, אחרי טקסים רעשניים וצבעוניים שבהם נמכר כל גמל במכירה פומבית. לא הרחק משם יש גם בית מטבחיים לגמלים.

בספרייה החדשה והמעוצבת של אלכסנדריה יש יותר מבקרים מספרים. אגף הספרות האנגלית מזכיר ספרייה של בית אבות. בכל זאת, אפשר למצוא שם מספריהם של דויד גרוסמן, א.ב. יהושע ואפילו רונית מטלון - באנגלית. לפי הרישום במחשב, מישהו שאל את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. אין עוד אהבה כמו זו שניבטת מעיניהם של אלפי הזוגות, המותרים והאסורים, שנשענים בשעת ערב על מעקות הגשרים הנטויים מעל הנילוס או יושבים צמוד-צמוד על הספסלים בקורניש.

אפשר לספר ולספר, אבל צריך לנסוע ולראות במו העיניים. מסעיר יותר מאשר בתאילנד, מפחיד פחות מאשר בנתניה, גם באירופה כבר לא כבוד גדול להיות ישראלי. לכן זה הזמן לבקר בקהיר, רגע לפני שיהיה חם מדי, רגע לפני שגם שיירי השלום הזה ייחרבו לנצח.

עזבו אתכם מביקור נוסף בפאריס, תשכחו מעוד שופינג בניו יורק. רדו מצרימה