"אתה לא מכיר אותי", אמרה בטלפון האשה שהתקשרה בשבוע שעבר. היא היתה מנומסת להפליא, התנצלה ארוכות על ההפרעה, לאחר מכן הציגה את עצמה וכשציינה את שמו של אביה הלב שלי נצבט. הכרתי את אביה, זאת אומרת את שמו, ואת פועלו כאחד ממנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית ושל הציבור הערבי בימים שבהם הייתי ילד קטן. אותם ימים שבהם לא היה לי ספק שיבוא יום והכל יהיה טוב, שהכל יהיה פשוט נפלא.

"לאבי ימלאו שמונים השבוע", ציינה האשה, ואני מיד חשבתי על כמה מהר הזדקנתי וכמה מהר הפסימיות, לפחות הפוליטית, מחקה כל זכר לשמץ של תקווה. "אבי אוהב מאוד לקרוא אותך", הוסיפה האשה ואמרה שלאחרונה ראייתו נחלשה ואחד מבני המשפחה בא מדי סוף שבוע כדי לקרוא באוזניו את הטור המתפרסם בעיתון "הארץ". "חשבנו", היא אמרה בלשון בקשה, "שזאת תהיה הפתעה נעימה לאבי אם תוכל לבוא ליום הולדתו השמונים בשבוע הבא".

רציתי מיד לצעוק, ודאי שאבוא! הרי אביך היה אחד מגיבורי הילדות שלי, שמו תמיד יחזיר אותי לימים שבהם עוד היתה תנועת שמאל שהאמינה כי בבוא היום היא תנצח. אבל מהר מאוד התעשתתי, מזכיר לעצמי את הלחץ שלפני תחילת הצילומים, את העבודה שמחכה לי ואת הפגישות והחזרות שלבטח לא ישאירו לי פנאי לנסוע עד גבול לבנון באמצע השבוע. "לצערי לא אוכל לבוא ליום ההולדת", הודעתי לה, "אבל את יודעת מה? אני אשאל את אשתי ואם הדבר יסתדר אולי פשוט אבוא בסוף השבוע ואקרא לו בעצמי את הטור, במקום שבן משפחה יעשה זאת".

"זה יהיה נפלא", אמרה הבת, "תודה רבה".

הייתי כל כך גאה לשמוע שאיש יקר זה אוהב לקרוא את דברי. זה היה מעין אישוש לאותה תחושה פנימית חזקה שלא ייתכן שאיבדתי את הצפון. השיחה הזאת השיבה לי את האמונה, כמעט כמו כשהייתי ילד קטן, שהכל יהיה בסדר, זה רק עניין של הסברה, עניין של הבנה, של חינוך והכרה.

אשתי בירכה על הרעיון, ושמחה לדעת שבסוף השבוע איני מתכוון לשבת כמנהגי בחדר העבודה, אלא לצאת עם הילדים לטיול בצפון. ננצל את ההזדמנות, החלטנו, לבקר גם אצל חברים שכבר חודשים רבים, אם לא שנים, לא הזדמן לנו לפגשם.

"תכתוב לו טור כמו בן אדם", איים עלי אבי, "חסר לי שתעשה לי פדיחה מולו. אתה יודע מה? לפני שאתה שולח אליו את הטור, תשלח אלי. אם אני לא מאשר - אתה לא מפרסם, אתה מבין? זה בן-אדם בן-אדם, היום אין כמוהו בכלל".

שלחתי לאבי ארבעה טורים שונים שאת כולם הוא פסל, ומשלא נותרה ברירה, והעורכים התחילו ללחוץ, הוא בישל מארבעת הטורים אחד שבעיניו נראה פחות מביך. "זה עדיין לא משהו", אמר אבי. "תתנצל לפניו, תגיד שהיית עסוק השבוע ולא היה לך זמן להשקיע".

הילדים, כהרגלם בכל נסיעה, התקוטטו במושב האחורי והקניטו זה את זה בעברית ללא מבטא. "אוי ואבוי לכם אם אתם מוציאים מלה אחת בעברית אצל המשפחה שאנחנו נוסעים לבקר", צעקתי עליהם בטון מאיים. "הבנתם? אלה לוחמי חופש אמיתיים, ואתם לא תעשו לי בושות".

"מה זה לוחמי חופש?" שאל הבן הקטן שלי בעברית, מזהה היטב את ההזדמנות לסחוט דבר מה.

"טוב", נשברתי, יודע שרק שוחד ישכנע את שני המשת"פים הקטנים שאשתי ילדה, "אם לא תדברו בעברית אצל האיש, אני אקנה לשניכם מתנה".

"איזה?" ניסה הסחטן הקטן.

"עד מאה שקל לכל אחד".

"מאתיים", הוא התמקח.

"מאה חמישים?" הצעתי.

"סגרנו", הוא קבע וחי אלוהים ששמעתי אותו לוחש לאחותו, שבינתיים השלים עמה, "איזה פראייר הערבי הזה, אבא".

"כל העניין הזה של לגור בין יהודים", אמרתי לאשתי כשהילדים נרדמו, שיכורים מתחושת הניצחון, "אני לא יודע, לפעמים, אני באמת לא יודע, אולי אנחנו כן עושים עוול לילדים".

"אין ספק שמקום מגורים משנה המון אצל ילדים", אמרה אשתי המלומדה.

"אני יודע", אמרתי, לא לגמרי בטוח שעלי להצטער על מעשי, "אבל נכון שבבית אנחנו עושים את כל מה שביכולתנו להעביר להם מסרים נכונים?"

"אני לא יודעת מה זה מסרים נכונים", היא ענתה, "אבל מה שבטוח שהם חכמים מספיק להבין את זרותם".

"השאלה מה עם שייכותם?" אמרתי ואשתי לא ענתה. "את יודעת", רציתי לספר לה מה קרה לי השבוע מחוץ לכיתה שבה הבת שלנו היא הערבייה היחידה, אבל כשהיא שאלה "מה?" הסתפקתי רק בניד ראש ומלמול "לא, כלום".

הגעתי לקחת את הילדה כמה דקות לפני סוף השיעור "תגליות ומגלים". דלת הכיתה היתה פתוחה והמורה בדיוק דיבר עם הילדים על קולומבוס. "ביומנו כותב קולומבוס שהספינה הגיעה ליבשה לקראת חג הסוכות", אמר המורה ושאל בטון סמכותי: "אם קולומבוס לא היה יהודי, מדוע ציין את חג הסוכות? החוקרים מציינים גם שקולומבוס נהג לקחת עמו למסעותיו מתרגם מארמית לעברית. מדוע דווקא לעברית, אם לא כדי להפיג את השעמום שבמסעות הארוכים ולדבר עם המתורגמן בעברית? בנוסף לזה, חוקר בן ימינו, זאת אומרת לפני שנתיים-שלוש, לקח דגימת די-אן-איי מעצמותיו של קולומבוס במטרה לערוך מחקר ולגלות את מוצאו. והמוזר בדבר, ילדים, הוא שממשלת ספרד מעולם, אבל מעולם לא פירסמה את תוצאות בדיקת הדי-אן-איי. מדוע?" שאל המורה, והילדים השיבו פה אחד - "כי הם גילו שהוא יהודי".

"נכון", אמר המורה, "הם לא רוצים שהעולם יידע שהגיבור הלאומי שלהם היה יהודי".

"כמה זמן עד שנגיע?" שאלה אשתי.

"עוד שעה בערך", עניתי לה כשחלפנו על פני ג'סר א-זרקא.

"אכפת לך להדליק רדיו?" היא שאלה ולחצה בעצמה על הכפתור. במהדורת החדשות של גלי צה"ל דיווח הקריין הדרוזי במבטא מושלם שדני אילון הציע לצרף את ואדי ערה והמשולש לרשות הפלסטינית.

"כמה זמן נישאר שם?" שאלה אשתי.

"אין לי מושג. אין לי מושג".

איור: עמוס בידרמן