אני מכירה אישית אנשים שמתגוררים כבר שנים בחו"ל, ומה שמונע מהם לחזור ארצה זו ההתמכרות שלהם לגעגועים לציון, אותם געגועים שהיו נעלמים באחת לו היו שבים להתגורר כאן, כי הרי קשה להתגעגע אל המציאות שאתה חי בתוכה. הקמפיין החדש של משרד ההסברה והתפוצות, בהנהגת השר יולי אדלשטיין, יכול לגרום גם לאנשים שגרים ממש כאן להתחיל להתגעגע לישראל. כמובן לא לישראל שלנו - זו שיש בה ממשלה עם שלושים שרים ומשרדים מיותרים כמו משרד ההסברה והתפוצות, אבל אין בה שר בריאות - אלא לישראל ברוח אדלשטיין סבא, פרי דמיונם של מעצבי הקמפיין המגוחך המבקש להפוך את כולנו לשגרירי הסברה בחו"ל בשירות המדינה.

מי שלמרות ההפצרות בתשדירי הטלוויזיה והרדיו, בכל זאת לא הטריחו את עצמם להיכנס לאתר "מסבירים" של המשרד ההוא, ודאי נתקלו לכל הפחות בגמל. אותו גמל שלדברי הקמפיין, הגויים הבורים סבורים שהוא עדיין כלי התחבורה היבשתי המועדף על תושבי ישראל, שהיא, על פי אותם הדיוטות, ארץ שכולה מדבר. על כן, גורסים התשדירים, על כולנו לסייע לגויים ליטול קורה מבין עיניהם הערלות.

כל אחד רוצה להיות שגריר. המשכורת מצוינת, העבודה נינוחה והעיקר - מדובר בהזדמנות מצוינת להתחפף מכאן לכמה שנים לפחות. אבל לא כל אחד יכול, אפילו כשמוותרים מראש על התנאים. כדי להיות שגריר-חינם לטעמו של אדלשטיין, צריך להיות או ימני קיצוני או שקרן. בהנחה שהאפשרות הראשונה עדיפה מבחינה מוסרית, נקווה שכזה הוא אדלשטיין עצמו. על פי האתר, אם לא ידעתם, אנחנו כולנו, כולל אותו אחד מבין כל שלושה ילדים שהוא רעב, חווים על גופנו נס כלכלי. מערכת הרפואה שלנו, לידיעת החולים בפרוזדורים, היא מהטובות בעולם, ובידיעה זו יוכלו לעצום עיניהם בשקט ובסיפוק כל אותם חולי סרטן שנמנעו מהם תרופות חיוניות כדי לאפשר טיפול שיניים לילדים.

ישראל היתה שלנו מאז ומתמיד, ומעולם לא היתה של הערבים - על אף שיש להודות, כך על פי האתר, שבתקופות מסוימות ולאורך מאות שנים היה כאן רוב מוחלט של ערבים. בישראל אין כפייה דתית, פליטים פלסטינים מורשים לחזור לישראל ואין שום קשר (כך נכתב בפירוש) בין מלחמות ישראל לבעיה הפלסטינית. על ההיסטוריה של מדינתנו הצודקת מעיבות רק שתי טעויות גדולות - עזיבת צה"ל את לבנון בשנת 2000 ופינוי גוש קטיף. אבל צה"ל, שהוא כמובן הצבא המוסרי ביותר בעולם (שם), מתקן את הטעויות האלה עכשיו. כל זאת תחת הכותרת האורווליאנית: "הסברה נכונה".

והעיקר, כפי שאומר אייל קיציס, זכרו שיש לנו ארץ נהדרת. בשמחה הייתי עוברת להתגורר בה (ואם אפשר לסדר בה גם כמה נהרות גדולים בלב ערים, או לפחות רכבת מהירה לעיר הבירה, מה טוב), אלא שכמו אחי, שבקנדה, אני נאלצת להסתפק בגעגועים אליה.