טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חרם על ישראל? הבה נבדוק אם ההיסטוריה מוכיחה שזה יעיל

רעיון החרם על ישראל, שצובר תאוצה בחוגים נרחבים בעולם, הוא אולי אופנתי מאוד, אבל לא כל כך יעיל. הזמנה ללמוד מן ההיסטוריה

תגובות

דומה שעל סדר היום העכשווי של מזרח התיכון, ובמידה רבה גם של העולם, השתלטה מלה אחת: סנקציות. בעוד ראש הממשלה קורא לעולם מעל כל במה להטיל סנקציות כואבות על איראן, שגרירי ישראל נאבקים נגד תנועה הקוראת להטלת חרם וסנקציות על ישראל, וכל זאת בזמן שהחרם המדיני והכלכלי שהטילה הקהילה הבינלאומית על שלטון חמאס בעזה נכנס לשנתו החמישית. בינתיים בוושינגטון, חברי קונגרס מתווכחים אם יש להקל את הסנקציות נגד סוריה, ארגוני גולים קופטיים קוראים להטיל סנקציות גם על מצרים, שלוחצת מצדה על ארצות הברית להסיר את הסנקציות מעל סודן. סודן מצטרפת לקריאה להטיל סנקציות על אריתריאה - סנקציות שמאושרות במועצת הביטחון למרות התנגדותה של לוב, שבעצמה היתה מטרה לסנקציות בתחילת שנות התשעים, עם עיראק של סדאם חוסיין, וכך אפשר עוד להמשיך ולטוות רשת חובקת עולם של מחרימים ומוחרמים. אולם למרות הפופולריות שלו, נותר נשק הסנקציות כלי שנוי במחלוקת - לא רק משום שפגיעתו חסרת הבחנה ויעילותו מוטלת בספק, אלא גם משום שתוצאות השימוש בו, לעתים קרובות מדי, הפוכות מהמקווה.

תרופה נוראה

מקורו של פרץ הסנקציות הנוכחי בשנים שאחרי תום המלחמה הקרה. ב-44 השנים הראשונות לקיומה (עד 1990) הטילה מועצת הביטחון של האו"ם סנקציות בינלאומיות מחייבות רק על שתי מדינות; בחמש השנים הבאות הוטלו סנקציות כאלו על שמונה (ראו מסגרת). כל עוד היה העולם מחולק לשני גושים, סנקציות נתפסו ככלי לא יעיל: על כל צינור שנסגר במערב נפתחו מיד עשרה ממזרח, ולהפך. אבל בסדר העולמי החדש התגבשה אמונה שסנקציות כלכליות יכולות למנוע מלחמות, לקדם זכויות אדם, להפיל משטרים רודניים ולמנוע הפצה של נשק להשמדה המונית. יש הטוענים שסיבה נוספת לאופטימיות הזאת היתה מחקר שפורסם ב-1985 ובחן את כל המקרים שבהם הטילו מדינה אחת או יותר סנקציות על מדינה אחרת מאז מלחמת העולם הראשונה. נמצא שבכשליש מהם הושגו המטרות, לפחות חלקית.

פרופ' גארי הופבאואר, ממחברי המחקר, נעשה מאז לאחד החוקרים החשובים בעולם של סנקציות כלכליות. בשיחה עם "הארץ" הוא מכיר בכך שספריו בתחום זה הדריכו דור שלם של מתווי מדיניות בוושינגטון, אולם לדעתו השיעור העיקרי שנלמד מהם הוא דווקא שהסנקציות הן נשק מוגבל, שיש להשתמש בו באופן זהיר ומחושב. "שלא כמו לפני עשרים שנה, היום כבר לא תשמע מישהו אומר שסנקציות יכולות להוות תחליף אפקטיבי למלחמה או לדיפלומטיה".

לאמריקאים, לפי הופבאואר, יש חיבה היסטורית לסנקציות שמקורה בוודרו ווילסון. ב-1919 ניסה הנשיא האמריקאי למכור לאזרחיו את רעיון חבר הלאומים כמנגנון שיאפשר לראשונה לתאם חרם בינלאומי על מדינות סוררות. "אומה מוחרמת היא אומה על סף כניעה", הבטיח. "אם ייעשה שימוש בתרופה הכלכלית, הבלתי-אלימה, הדוממת והקטלנית הזאת, לא יהיה עוד צורך בשימוש בכוח. זוהי תרופה נוראה".

האמריקאים לא השתכנעו וארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, אולם החזון הזה התממש באמנת הארגון, שקבעה כי מדינה שתפתח במלחמה תוך הפרת החוק הבינלאומי תיענש בניתוק מוחלט של כל יחסי המסחר איתה. בנוסף, קבעה האמנה, ייאסר על כל המדינות ותושביהן לקיים מגע עסקי או אישי עם כל אדם מבני הלאום המוקצה.

את האופטימיות הווילסונית ניפץ מוסולוני ב-1935, שלא נתן לסנקציות שהטיל חבר הלאומים על איטליה להפריע לו בכיבוש אתיופיה. "הכישלון ההוא חיסל את חבר הלאומים", אומר הופבאואר, "והוא גם הוציא שם רע לסנקציות כלכליות למשך שני עשורים לפחות". השם הרע לא מנע מהן להיות מרכיב מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית: מתוך קרוב למאתיים מקרים של הטלת סנקציות מאז 1914 ועד היום, ביותר משני שלישים היתה ארצות הברית לפחות שותפה, ולרוב גם היוזמת.

מבחר כרזות הקוראות להטיל חרם על ישראל. פרופ' נועם חומסקי הזהיר שהקריאות לחרם על ישראל יביאו לפגיעה בפלסטינים

המקל היחיד

על פי המחקר של הופבאואר וצוותו, שמהדורה שלישית ומעודכנת שלו התפרסמה ב-2007, סנקציות הצליחו יותר ככל שהמדינות שעליהן הוטלו היו קטנות יותר, דמוקרטיות יותר, במצב כלכלי מעורער יותר, וככל שיחסיהן עם המדינות המחרימות היו מפותחים יותר. סיכויי ההצלחה יורדים עוד ככל שהמטרות המוצהרות של הסנקציות גדולות יותר. הן עשויות לסייע לכפות שינוי נקודתי במדיניות, אבל הסיכוי שהן יביאו להפלת משטר הוא קטן מאוד.

הסנקציות שהוטלו על עיראק ב-1990 בעקבות פלישתה לכוויית הן דוגמה טובה לכך. "אלה היו הסנקציות הכי כואבות, לפחות במאה השנה האחרונות", אומר הופבאואר. התוצר הלאומי של המדינה נחתך בחצי, הסבל של האוכלוסייה היה עצום, אבל למרות זאת סדאם חוסיין המשיך להיאחז בשלטון בכל כוחו. "זה רק מראה איזה כוח עמידה נגד לחץ חיצוני יש לדיקטטורות", הוא מוסיף. "גם האמברגו שהטילה ארצות הברית על קובה ב-1960 היה למעשה מתנה למשטר, וסייע לקסטרו לשרוד בשלטון כל כך הרבה שנים. מנהיגים כאלה מצליחים להאשים את הסנקציות בכל מה שרע במדינה שלהם. מצב דומה היה גם בבורמה, צפון קוריאה ולוב".

אז מדוע, למרות הרקורד המפוקפק שלו, פונות מעצמות המערב שוב ושוב לנשק הסנקציות? זהו ביטוי לחולשה המובנית של המערכת הבינלאומית, טוענת ד"ר אמילי לנדאו, ראש פרויקט בקרת נשק וביטחון אזורי במכון ללימודי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל אביב. "ביחסים בינלאומיים אין סמכות אכיפה עליונה, וכשמדינה, כמו איראן, נחושה להפר את החלטות האו"ם, אין ממש מה לעשות. המקל היחיד שיש למועצת הביטחון הוא הטלת סנקציות, שלרוב יוצאות מרוככות ומדוללות כתוצאה מהצורך לגשר בין העמדות השונות של המדינות המעורבות בהן".

גם אם אינן מביאות לפתרון המשבר, סנקציות נתפסות כשלב הכרחי לפני שימוש בכוח. בנוהל הבינלאומי של פתיחה באש, הן הירי באוויר לפני שמכוונים לרגליים ואז ללב. בעיני ד"ר לנדאו קשה לקבוע אם הסנקציות אכן יעילות, משום שקשה לקבוע איזה משקל היה להן בתוך מכלול הגורמים שהשפיעו על החלטות ההנהגה המוחרמת. כשמועמד קדאפי, מנהיג לוב, הסגיר את תוכנית הגרעין שלו ב-2003, רבים ייחסו זאת לסנקציות שהוטלו עליו כעשר שנים לפני כן, בעוד אחרים הניחו שהפלישה האמריקאית לעיראק באותה שנה היא ששיכנעה אותו.

לדעתה של לנדאו, לסנקציות יכולה להיות השפעה על איראן אם יפסיקו לראות בהן מסלול מדיניות נפרד, העובר בין משא ומתן לבין שימוש בכוח צבאי. "כשאובמה נבחר הוא אמר, בואו לא נטיל עוד סנקציות ונושיט יד למשא ומתן, ואם זה לא יצליח אז נחריף את החרם. כך הרוויחו האיראנים עוד זמן יקר, בלי לשלם על כך שום מחיר. כבר כמעט שנתיים לא הוחרפו הסנקציות נגדם".

ארצות הברית יכולה להגיע להסדר עם איראן, אומרת לנדאו, אבל רק על ידי משא ומתן קשוח שינוהל בשילוב סנקציות כואבות מהרגע הראשון ותחת איום ממשי ומשכנע בפעולה צבאית. סנקציות לבדן, להערכתה, לא יכניעו את איראן, וגם פעולה צבאית לא תפתור את הבעיה. לכן מציעה ד"ר לנדאו לפעול בכל המסלולים ביחד, ובו-בזמן להציע רעיונות יצירתיים להסדר, כזה שכל הצדדים יוכלו לחיות איתו.

די דומים היו פני הדברים גם לפני שלושים שנה בדיוק: נשיא אמריקאי שוחר שלום עמד חסר אונים מול התגרות של הרפובליקה האיסלאמית של איראן, וכל שהיה באפשרותו לעשות הוא להטיל עליה סנקציות, ולנסות לשכנע עוד מדינות להצטרף לחרם. בנובמבר 1979 השתלטו סטודנטים איראניים על השגרירות האמריקאית בטהרן והחזיקו 53 בני ערובה. תמורת שחרורם הם דרשו את הסגרתו של השאה המודח, שמצא מקלט בארצות הברית. הנשיא ג'ימי קארטר הגיב בהטלת סנקציות, שאליהן הצטרפו בהיסוס גם מדינות אירופה ויפן. כעבור 14 חודשים שוחררו בני הערובה, אבל תמורת מחיר כבד הרבה יותר מהסגרת השאה, שבינתיים כבר עבר לקהיר ומת שם. שחרור בני הערובה לא רק עלה לארצות הברית מיליארדי דולרים (כספים ונכסים של איראן ששוחררו מהקפאה, כמו גם איסור על חברות אמריקאיות לתבוע פיצויים מאיראן), אלא גם פגע ביוקרתה ובמעמדה, ותרם במידה רבה להפסדו של קרטר בבחירות של 1980. היה מי שכתב אז שעד המשבר היו האמריקאים רגילים לקבוע מי שולט בטהרן, ועכשיו האיראנים הם אלה שקובעים מי ישלוט בוושינגטון.

ברירת מחדל

החרמה מדינית וכלכלית של מדינה היא לעתים תגובה סמלית שכל מטרתה להביע ביקורת, זעם או מחאה ציבורית. כשזכתה תנועת חמאס בניגוד לכל התחזיות בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, התגובה של ישראל ושל הקהילה הבינלאומית היתה להחרים את ממשלת חמאס מבחינה מדינית וכלכלית עד שהיא תתנער מהמאבק האלים, תכיר בישראל ותכבד את ההסכמים הקודמים של הרשות הפלסטינית איתה. לאחר הפעולה שבה נשבה גלעד שליט והשתלטות חמאס על עזה, הסנקציות החריפו לסגר ימי, אווירי, קרקעי, ובקרוב, באדיבות מצרים, גם תת-קרקעי.

עמי אילון היה חבר בוועדת החוץ והביטחון כשנשבה גלעד שליט, ואחר כך גם שר וחבר בקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת אולמרט. "אני לא חושב שמישהו חשב בישראל שהסנקציות יפילו את משטר חמאס", הוא אומר. "בשום שלב לא חשבנו שהציבור שם יקום ויפיל את השלטון. אני גם לא מכיר אף גורם צבאי שהיה נותן תחזית כזאת. לא היתה מחשבה. אני אומר לך בצער, לא היתה מחשבה. כמו שהחליטו לא לנהל משא ומתן על גלעד שליט, גם כאן לא היה תהליך מוסדר של קביעת מדיניות. המערכת היא הרבה פחות רציונלית ממה שחושבים. פוליטיקאים מעוניינים להרוויח זמן ולהראות שהם עושים משהו".

כדי להביא לביטול הסנקציות הוצבו לחמאס דרישות שבעיני אילון התנועה לא יכלה להרשות לעצמה למלאן. "יש איזושהי תפיסה ישראלית שאם נייצר הרבה לחץ הם יישברו, שיותר לחץ מייצר יותר כניעה. אבל לחץ שלא מציבים מולו אלטרנטיבה אמיתית מפסיק להיות אפקטיבי, ורק מגביר את הייאוש בצד השני. אם במקביל להחרמת חמאס היינו מנהלים משא ומתן באומץ ובתום לב עם אבו-מאזן, וכדי להפגין רצינות היינו מעבירים חוק פיצוי מרצון מזרחית לגדר הביטחון ומורידים את המחסומים בין הערים הפלסטיניות, אולי לסנקציות על חמאס היתה השפעה חיובית.

"הבעיה עם לחץ", הוא מדגים ***בידיו לחיצה על בלון דמיוני, "היא שאתה אף פעם לא יכול לדעת לאן הוא ישתחרר, ולכן אתה לא יכול לצפות את התוצאה. למשל, אנחנו יודעים היום שבתקופות שבהן הטלנו סגר על השטחים גרמנו להתחזקות משמעותית מאוד של הכלכלה הפלסטינית. אם עד אז הם בעיקר סיפקו כוח עבודה, אז תחת הסגר הם נאלצו לגוון את הכלכלה שלהם ולהפוך אותה לאוטונומית יותר".

באופן פרדוקסלי, אם כן, חרם עלול להפוך מאמצעי ענישה לתמריץ לפיתוח כלכלי של המדינה המוחרמת. המצור הימי שהוטל על בריטניה במלחמות הנפוליאוניות של תחילת המאה ה-19 ובשתי מלחמת העולם אילצו אותה לשפר את ייצור המזון המקומי כדי להקטין את התלות בייבוא. אבל לא צריך ללכת רחוק. גם החרם הערבי שבו היתה נתונה ישראל כיובל שנים הביא לה, בטווח הארוך, יותר תועלת מנזק.

שובו של החרם

אברהם סלע זוכר היטב כיצד ביום אחד בסוף שנות החמישים נעלמו פתאום תחנות הדלק של חברת "של" ההולנדית מהנוף הישראלי. "כל פעם שעוד חברה גדולה נכנעה לחרם זה הטיל הלם, ועורר פחדים כגון: מי עוד ילך בעקבותיה?" סלע, כיום פרופסור במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וחוקר של יחסי ישראל עם העולם הערבי, מצא שהמניע העיקרי מאחורי יוזמת החרם הערבי היה כלכלי. "ההטלה של החרם הערבי ב-1946 לא נועדה להילחם בתנועה הציונית אלא לאפשר לכלכלות של המדינות הערביות להגן על עצמן מפני היצוא מהישוב היהודי שהגיע לממדים מדאיגים. במלחמת העולם השנייה היישוב היהודי שיגשג בצורה בלתי רגילה מבחינה תעשייתית הודות לצורכי הצבא הבריטי, והרבה מהיצוא הופנה גם למדינות השכנות. הממשלות הערביות הגיעו למסקנה שעליהן לחסום את היבוא של מוצרי התעשייה מהיישוב היהודי כדי לאפשר לכלכלות הצעירות שלהן להתפתח. כך שהחרם איפשר להן באופן מוצהר להיענות לקריאות המצוקה של ערביי פלסטין, וגם שירת אינטרס כלכלי".

בטווח הקצר נפגע המשק הישראלי מהחרם הערבי, אבל אובדן השווקים במדינות השכנות יצר תמריץ חזק לפיתוח תעשייה שתוכל להתחרות בשווקים מערביים. הנפגעים העיקריים של החרם, לפחות בשנותיו הראשונות, היו ערביי פלסטין. "יש תיקים מלאים מסמכים שמוכיחים שהם נפגעו יותר מאשר היישוב היהודי", אומר סלע. "החרם יועד באופן רשמי לתוצרת יהודית אבל בפועל נפגע גם היצוא הערבי, למשל תפוזים שהיו מוצר חשוב מאוד לכלכלה הערבית. יש מכתבים שכתבו פלסטינים באותה תקופה למדינות השכנות, שבהם הם אומרים בזעם: אנחנו ביקשנו את העזרה שלכם, ועכשיו אתם מזיקים לנו יותר ממה שאתם עוזרים".

באופן דומה סבור פרופ' סלע, שהנתק מחמאס והשיתוק הכלכלי של הרצועה לא הביאות לתוצאות הרצויות. "במקום סנקציות צריך לפתוח נמל עמוק מים בעזה, לפתוח אפשרויות לפני האוכלוסייה. המטרה היא הרי להביא לכך שחמאס יעבור תהליך של מיסוד, שהוא יהיה יותר בר שיח, שיהיה לו יותר מה להפסיד, ושהוא יוכל להיות צד להסדרים כאלה ואחרים, אם לא מדיניים אז לפחות ביטחוניים. החרם המוחלט הזה, מה הוא משיג? הם רק הופכים להיות דווקאיים ואנטגוניסטיים יותר".

ייתכן שבעתיד יתברר שמבצע עופרת יצוקה היה הרגע שבו הגיעו בישראל למסקנה שמדיניות החרם והבידוד של חמאס מיצתה את עצמה. בחודשים האחרונים נפוצו דיווחים על פתיחת ערוץ חשאי בין הצדדים, ואבו מאזן אף טען שמתנהל בו משא ומתן על הסדר ביניים. בחמאס, כמובן, הכחישו. מה שכבר ברור הוא, שהמבצע בעזה היה הרגע שבו רבים בעולם הגיעו למסקנה שיש להטיל חרם וסנקציות לא על חמאס, אלא על ישראל.

תנועת BDS - ראשי תיבות של Boycott, Divestment, Sanctions - החלה לפעול לפני כחמש שנים, ביוזמתם של עשרות ארגונים פלסטיניים אזרחיים, ובניגוד ליוזמות אחרות, הקוראות להטיל חרם סלקטיבי, למשל על ההתנחלויות, היא קוראת לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי, למשיכת השקעות ולהטלת סנקציות על ישראל, ללא הבחנה בין צדי הקו הירוק. התנועה נהנתה משני גלי הצלחה, אחד אחרי מלחמת לבנון השנייה, והשני בעקבות המלחמה בעזה. בשנה האחרונה היא צברה תאוצה גם במדינות שמהן בקעו עד היום קולות ביקורת מעטים כלפי ישראל.

דוגמה למדינה כזאת היא הולנד. אחרי השואה, העמדה הרשמית והנחרצת שאימצה הכנסייה הפרוטסטנטית ההולנדית היא סולידריות נצחית עם העם היהודי ותמיכה בלתי מסתייגת במדינת ישראל. אף שרק כשישית מתושבי הולנד נמנים עם הכנסייה, לעמדה התיאולוגית שלה היתה השפעה עמוקה על השיח הציבורי ועל המדיניות הממשלתית. כל זה מתחיל להשתנות. יומיים לפני חג המולד האחרון, בקתדרלה הגדולה והמרשימה של אוטרכט, הציגה קבוצה של מנהיגים פלסטינים נוצרים לנציגי הכנסייה בהולנד את "מסמך קיירוס" (ביוונית עתיקה: הרגע הנכון), שפורסם לראשונה שבועיים לפני כן בבית לחם וקורא לנוצרים ברחבי העולם לשלול טיעונים תיאולוגיים לתמיכה בישראל ולתמוך בחרם נגדה. מספר גדל והולך של ארגונים ואנשי דת מאמצים את המסמך, ומצטרפים ללחץ הגובר על חברות הולנדיות לנתק את קשריהן עם ישראל.

גם בצפון אמריקה צובר הקמפיין של BDS תומכים, באוניברסיטאות, ארגונים כנסייתיים, איגודי עובדים ותנועות חברתיות נוספות. הקולות התומכים בסנקציות מתרבים גם בקרב יהודים, בתוכם בולטות דמויות רבות השפעה כג'ודית באטלר ונעמי קליין. חרם וסנקציות שמקורם בתנועה עממית שונים מחרם וסנקציות שמטילות מדינות זו על זו. ההשפעה שלהם נובעת מדעת הקהל ומהסולידריות הבינלאומית שהם מעוררים. את הוותיקים שבהם מחזירה התנועה לימי המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית, והצעירים יותר מרגישים שהם מגויסים למען מטרה גדולה. במסמך היסוד של תנועת BDS מיולי 2005 מפורטים שלושת התנאים להסרת החרם: סיום "הכיבוש והקולוניזציה של כל האדמות הערביות", מתן שוויון זכויות מלא לאזרחי ישראל הערבים וקידום זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב אל בתיהם ורכושם.

התקדים הדרום-אפריקאי

במאמר שבו קראה לתמוך בחרם, מעט אחרי פרוץ מבצע עופרת יצוקה, כתבה נעמי קליין נחרצות ש"סנקציות כלכליות הן המכשיר האפקטיבי ביותר בארסנל הבלתי-אלים". האמונה הזאת בכוחן של סנקציות בינלאומיות מבוססת על מקרה אחד ויחיד - נפילת משטר האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה. גם מסמך קיירוס הוא למעשה גרסה חדשה של מסמך בעל שם זהה שניסחו אנשי כנסייה דרום-אפריקאים ב-1985. המקרה הדרום-אפריקאי משמש להצדיק חרמות וסנקציות לא רק נגד ישראל, אלא גם מדינות אחרות, כולל איראן.

דווקא פרופ' הופבאואר משמיע הסתייגות מן הדוגמה הדרום-אפריקאית. "המשקל שניתן לסנקציות בתיאור נפילת האפרטהייד מוגזם ביותר", הוא אומר. "באופן הפוך בדיוק מהאפקט השלילי שהיה לסנקציות נגד איטליה בשנות השלושים, המקרה של דרום אפריקה יצר משנות התשעים אופטימיות-יתר שסנקציות יכולות לעבוד בכל מקום. אנחנו מנסים לאזן קצת את התמונה. אין ספק שסנקציות שיחקו שם תפקיד, אבל לפי המחקרים שלנו הוא לא היה מכריע כמו שאנחנו האמריקאים נהנים להאמין. אנחנו מגזימים בחלקנו בעניין. להגיד שאנחנו הפלנו את האפרטהייד זה עיוות היסטורי".

התנועה לחרם על דרום אפריקה התחילה לפעול בבריטניה כעשור אחרי כינון שלטון המיעוט הלבן ב-1948. בשנות ה-60 היא התחזקה והביאה להחרמות, בעיקר בתחומי התרבות, האקדמיה והספורט. ב-1977 הטיל האו"ם לראשונה איסור מחייב על מכירת נשק לדרום אפריקה. בתחילת שנות השמונים, בעקבות התגברות המאבק של השחורים ודיכויו האלים על ידי השלטונות, התגבר הלחץ שהפעילה התנועה על נבחרי ציבור, תאגידים בינלאומיים וגופים פיננסיים במערב להצטרף לחרם. נקודת המפנה היתה ב-1985, כשבנקים אמריקאיים ואירופאיים סגרו את ברזי האשראי, ושנה אחר כך הצליח הקונגרס האמריקאי לעקוף וטו נשיאותי של רונלד רייגן ולהטיל סנקציות על דרום אפריקה. לפי הסיפור המקובל, הלחץ הבינלאומי היה הגורם העיקרי לכך שהמיעוט הלבן הצביע בסופו של דבר במשאל העם של 1992 ברוב של שני-שלישים בעד סיום האפרטהייד.

אבל יש גם סיפור מעט שונה ופחות מוכר. החרמות והסנקציות של שנות ה-60 אמנם פגעו בעצב רגיש של הדרום-האפריקאים חובבי הספורט, אבל לא היתה להם כל השפעה על האפליה הגזעית ועל הכלכלה הדרום-אפריקאית, שנהנתה באותן שנים משגשוג חסר תקדים על גבו של כוח עבודה שחור ומשולל זכויות. אולם מאמצע שנות השבעים שקעה הכלכלה במשבר עמוק. האפרטהייד, כך התברר, התאים לכלכלה המבוססת על כריית אוצרות טבע, אבל הוא עיכב פיתוח כלכלה מודרנית שנזקקה להרבה יותר כוח אדם מלומד, מיומן, עירוני וחופשי לנוע. בנוסף לבעיות המבניות שלו, המשק הדרום-אפריקאי שותק החל מ-1984 על ידי שביתות והפגנות של עובדים. יש הטוענים שאלה היו הסיבות העיקריות למשיכת ההשקעות הזרות מדרום אפריקה באותן שנים, אך כמו במקרה של החרם הערבי, גם כאן למניע הכלכלי צורף דיווידנד יחצני בצורת התגייסות פוליטית. לפי החישובים של הופבאואר וצוותו, הנזק שהסבו הסנקציות והחרם לכלכלה הדרום-אפריקאית לא עלה על אחוז אחד מהתוצר הלאומי. אמברגו הנשק שהוטל עליה הכריח את דרום אפריקה לפתח תעשיית נשק מקומית, שאף הפכה לענף ייצוא.

אחד הספרים המרתקים ביותר שנכתבו עד כה על תקופת המעבר מאפרטהייד לדמוקרטיה הוא "The Fall of Apartheid" מאת רוברט הרווי, שהיה חבר פרלמנט בריטי בשנות ה-80 וליווה מקרוב את הדיפלומטיה סביב המשבר בדרום אפריקה. הספר מחזק את העמדה שלפיה רוב הלבנים בדרום אפריקה, ובהם רבים באליטה הכלכלית והפוליטית, הבינו שהאפרטהייד אינו בר-קיימא כבר לפני גל משיכת ההשקעות והסנקציות של 1985. הבעיה היתה שהאלטרנטיבה היחידה לאפרטהייד נראתה בעיניהם קטסטרופלית. כל עוד תפיסת המאבק באפריקה עוצבה על ידי תעמולת המלחמה הקרה, המשמעות של כינון דמוקרטיה בדרום אפריקה, בעיני הלבנים, היתה הצטרפות לגוש הסובייטי, הלאמה מסיבית וכינון משטר קומוניסטי, במלים אחרות - ויתור על אורח חייהם, על רכושם ועל עולמם התרבותי. וזה עוד לפני הפחד מנקמת השחורים ברגע שהכוח יעבור לידיהם.

הנשיא פיטר וילם בותה הבין שחייב לבוא שינוי ותיכנן לבצע רפורמות בשיטת הממשל, אבל שוכנע על ידי יועציו לא להראות נכונות לשום ויתורים תחת לחץ פנימי ובינלאומי. בשנים שבהן הוחרפו הסנקציות, המשטר נעשה תוקפני יותר, והבחירות של 1987 הראו הקצנה ברורה של הציבור הלבן לכיוון מפלגות ימין לאומניות.

ההתקדמות הדרמטית לקראת סיום האפרטהייד התרחשה באותן שנים במשא ומתן סודי שניהל המשטר עם ההנהגה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). במגעים האלה, כפי שתוארו לראשונה בפירוט בספרו של הרווי, התגברו שני הצדדים באטיות על החשדות והפחדים ההדדיים, ולמדו להבין את נקודת הראות של הצד השני. לבסוף, התפרקות ברית המועצות, והתרחקות ה-ANC מהקו הסוציאליסטי שכל כך הפחיד את הלבנים, סללו את הדרך לתחילת המשא ומתן הגלוי והמסובך, שהוביל לכינונו של משטר דמוקרטי.

אין חולק על כך שהחרם והסנקציות הבינלאומיות העניקו רוח גבית למתנגדי האפרטהייד לאורך ארבעים שנות מאבקם, אבל המהפך הדמוקרטי של דרום אפריקה היה בראש ובראשונה תוצאה משילוב של לחצים פנימיים חזקים, שינויים ביחסי כוחות עולמיים ומנהיגות מקומית אמיצה ומלאת חזון.

המקרה של דרום אפריקה יוצא דופן גם בכך שרוב מוחץ של תושבי המדינה המוחרמת תמך בסנקציות והבין טוב מאוד, לאחר עשרות שנים של מאבק, בשם איזה חזון פוליטי הן מוטלות. אורי אבנרי ונועם חומסקי, שנמנים בעקביות עם מבקרי תנועת BDS, טוענים שכאן טמון ההבדל המכריע בין שני המקרים. בראיון מ-2008 הזהיר חומסקי שקריאות לחרם על ישראל בתנאים הנוכחיים ישיגו את התוצאה ההפוכה ויחריפו את יחסה לפלסטינים. גם הופבאואר חושב כך. "מכל מה שאני יודע על ישראל", הוא אומר, "חרם וסנקציות יעוררו תגובת נגד חזקה".

העולם כולו טועה

ב-1998 פירסם העיתונאי הסרבי זוראן צ'יריאקוביץ' מאמר ב"ניוזוויק" ובו תיאר את ההשפעה שהיתה לסנקציות שהוטלו על יוגוסלביה בתחילת שנות ה-90. לטענתו, הנידוי הבינלאומי פגע עמוקות בגאווה של הסרבים, פעם יקירי המערב וגיבורי מלחמות העולם, שלפתע מצאו את עצמם מוקצים מחמת מיאוס, ובעיני רובם - לא בצדק. חבריו הוותיקים נעשו בזה אחר זה ללאומנים נלהבים, המשוכנעים שהעולם כולו טועה, ושהסרבים הם קורבנות של תעמולה תקשורתית חד-צדדית ושל מדיניות כוחנית של נאט"ו. התמיכה במילושביץ' רק גברה, ואיתה גם השנאה לאלבנים של קוסובו. הסממנים הדמוקרטיים שעוד נותרו במדינה נחלקו בהדרגה, וצ'יריאקוביץ', שהיה מוכר כביקורתי כלפי השלטון, התקבל בבתי הקפה של בלגראד ביחס השמור לבוגדים. כחצי שנה אחרי פרסום המאמר החלו הפצצות נאט"ו על סרביה.

התיאור הזה עוזר להבין כיצד חרם ובידוד בינלאומי, יותר משהם מונעים מלחמות, עלולים להכשיר את הקרקע לקראתן. אולי הוא מסביר גם מדוע רוב התומכים הנלהבים בהטלת סנקציות וחרמות הם אלה שמעולם לא חוו חיים בחברה מוחרמת, וכנראה שגם לא יחוו.*

 


מעצמת החרם העולמית סנקציות הן מכשיר מקובל במדיניות החוץ של ארצות הברית

 

נכון לסוף 1997 הפעילה ארצות הברית 191 סנקציות שונות על מדינות וארגונים בעולם. באותה שנה חיו 42 אחוז מתושבי העולם במדינות שהיו נתונות לסנקציות אמריקאיות. הפסד הייצוא של ארצות הברית כתוצאה מסנקציות שהיא הטילה נאמד ב-15 עד 19 מיליארד דולר בשנה.

מדינות שעליהן מטילה ארצות הברית סנקציות, לפי שנת החלה:

1950 - צפון קוריאה 1960 - קובה 1984 - איראן 1986 - סוריה 1988 - סודן 1988 - בורמה 1993 - ניגריה 2003 - זימבבואה 2006 - בלארוס



תומכת בחרם על דרום אפריקה, לונדון 1960
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות