יום אחד, בנובמבר האחרון, הופתע בנימין נתניהו לגלות שממשלתו בונה במרץ רב בשכונת גילה בירושלים. זה קרה בעיצומם של זמנים רגישים ומתוחים מאוד מול הממשל האמריקאי. גם אז התכנסה לה איזו ועדה מחוזית ואישרה כלאחר יד את בנייתן של 900 יחידות דיור. נתניהו חטף על הראש מבול של גינויים מכל העולם. הגינוי הצורב ביותר היה זה של הנשיא ברק אובמה, שנתניהו יצא מגדרו כדי לפתוח אתו דף חדש.

חבול ושרוט, מושפל ומוכה, ניסה נתניהו לחסוך לעצמו הפתעות נוספות. הוא ביקש לייסד בינו לבין שר הפנים שלו, אלי ישי, טלפון אדום, דיסקרטי, דומה לזה שקיים כבר בין ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, למזכיר הצבאי בלשכת רה"מ. כך עובד הקו החם: בכל פעם שברקת מתכוון לבצע איזשהו מהלך בעירו, שטמון בו פוטנציאל לפיצוץ מדיני ו/או ביטחוני, הוא מרים טלפון למזכיר ומעביר לו הערת אזהרה. ברוב המקרים הנוהל הזה מוכיח עצמו. לא מעט "מבוכות" נמנעו.

נתניהו ביקש מישי להקים ציר דומה בין שניהם, בנושאים נפיצים הנוגעים למשרד הפנים. יש כאלה לא מעט. בתמימותו, קיווה נתניהו שזה יעבוד. הוא רק לא ידע עם מי יש לו עסק. ישי הוא איש ימין קיצוני. הוא תמיד הצביע נגד הסכמים והסדרים מדיניים. הוא מתנגד לכל פשרה בירושלים. (הוא גם שונא זרים והומופוב, אבל זו אופרה אחרת). בנוסף, הוא מצוי בתחרות פוליטית מול מספר שתיים בסיעתו, שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס, שמרבה לבנות דירות לחרדים. וברקע מרחף מעליו איום שובו של אריה דרעי. גם אדם יותר אחראי ומתון מישי היה עלול לאבד את שיקול דעתו בנסיבות כאלה, וישי אינו מתון ואינו אחראי.

הפקידים במשרדו יודעים היטב מי הקליינט שמאייש את לשכת השר. הם מכירים את עמדותיו, העדפותיו, רוחו ואורחותיו. אם היה יושב שם מישהו אחר, ממפלגה אחרת, הם לא היו מכנסים ישיבה של ועדה מחוזית ביום שבו סגן נשיא ארצות הברית מסתובב בעיר. דווקא את ישי מינה נתניהו בתבונתו לשר הפנים, שזה כמו למנות פירומן לשומר יערות. אז ישי אומר שלא ידע, שלא סיפרו לו. נגיד. כל מי שישב אי פעם בלשכת שר, מבין עד כמה הדברים הללו חלולים.

רק שר שלא רוצה לדעת, שעוצם עין במתכוון, שעסוק מרבית זמנו בכרכורים סביב רב ישיש, רק אחד כזה לא יידע. שר נורמלי, שמודע לכך שהוא יושב על חבית דינמיט, אמור מיומו הראשון במשרד לקבוע מדיניות, לשרטט גבולות גזרה ברורים, לבנות מנגנון אכיפתי, ולדאוג שהמסר יחלחל.

דברים דומים אפשר לומר גם על מי שמתיימר להיות ראש ממשלה נורמלי ומנוסה. בקדנציה השנייה שלו, נתניהו היה אמור להיות ראש ממשלה חזק, סמכותי ודומיננטי, אחד שלא מוכן לקבל תרגילים ותקריות שכאלה. אבל מסתבר שהוא לא למד דבר. מה היה נתניהו אמור להפיק משלוש שנות הטירונות שלו, בין 96' ל-99', אם לא כיצד למנוע נפילות מהסוג הזה? עד ליום שלישי האחרון היה לו ידיד אמת אחד בצמרת הממשל הוושינגטוני - סגן הנשיא ג'ו ביידן. בניגוד לאובמה, להילרי קלינטון, לרם עמנואל ולשורה ארוכה של פקידי ממשל בכירים שלכולם יש איזשהו חשבון פתוח אתו - בינו לבין ביידן לא זרם מעולם דם רע. עד ליום שלישי.

לפצע הזה ייקח זמן להגליד, אם כי ככל הנראה היחסים בין ישראל לארה"ב ישרדו גם את מבוכת רמת שלמה. כך ניתן היה להתרשם מנאומו המרגיע של ביידן אתמול באוניברסיטת תל אביב.

"מעבר למבוכה ולגינוי שיכולים לחלוף, נוצרה כאן בעיה אמיתית ביחסים שממילא מעורערים בין שתי המדינות", ניתח השבוע משקיף מדיני שבקיא מאוד במתרחש בבירה האמריקאית. "ההתנהגות של נתניהו מפחיתה עוד יותר את האמון והרצון שלהם לקיים אתו דיון אמיתי על איראן. הוא נתפש אצלם כאדם לא אמין ולא רציני - טריקי ביבי. גם אם הם מאמינים לו שלא ידע ושהופתע - זה לא מחלץ אותו מהמצור כי עכשיו הם בטוחים שאין כאן בעל בית, שאין עם מי לעבוד ושגם אם יגיעו אתו לסיכומים משביעי רצון, תמיד יקום מישהו מהקואליציה, או איזה פקיד או ביורוקרט, שיטרפד, ישפוך שמן למדורה, שיתקע מקל בגלגלים".

בסוף החודש יציין נתניהו שנה לכהונתו השנייה כראש ממשלה. ב-31 במארס 2009, קיימה הכנסת ישיבה מרתונית שבסיומה, דקות לפני חצות, תמכו רוב הח"כים בכינון ממשלת נתניהו השנייה. מאמצים אדירים השקיעה לשכת נתניהו באותו יום חגיגי, כדי שההצבעה על הקמת הממשלה לא תגלוש ליום המחרת, ה-1 באפריל, הלוא הוא יום השוטים הבינלאומי. מסתבר שזה לא עזר. אריאל שרון היה נוהג לומר בנסיבות כאלה: "אם זה לא היה שלנו, היינו צוחקים".

צרות בצרורות

בסך הכל, אם מנכים את הנפילות של הלשכה, את הכתף הקרה מאובמה ואת פרשיות שרה, ניתן לומר שנתניהו צלח את שנתו הראשונה ללא זעזועים רציניים. הקואליציה הפגינה יציבות מרשימה, לא אירעו משברים גדולים. הכלכלה היתה בסדר, הביטחון גם. ביבי שרד ושרד יפה. כל זה עומד להסתיים בשנה השנייה שלו. מבט על סדר היום המסתמן, הקואליציוני, הביטחוני והמדיני, אמור לגרום לראש הממשלה חלחלה, עד כדי דיכאון. אולי בגלל זה הוא נראה בימים האחרונים לא מרוכז ומוטרד - כך לדעת כמה מרואיו ושומעיו. ביום שלישי אחר הצהריים הוא נאם במליאת הכנסת, בדיון לזכר י"ב עולי הגרדום (עוד לפני שפרץ הפיאסקו בירושלים) ונראה כה כבוי ומודאג, כאילו הוא עצמו עומד לעלות על הגרדום.

כל הצרות האפשריות נערמות על צלחתו של נתניהו לקראת השנה השנייה לכהונתו: המשא ומתן המדיני, אם יתחדש, ידחק אותו לפינה - או מול האמריקאים והעולם, או מול האגף הימני במפלגתו. בשבוע הבא יכונס מרכז הליכוד לדון בהקפאת הבנייה בהתנחלויות. ח"כ דני דנון ינסה להעביר הצעת החלטה שתחייב את נתניהו להתחיל לבנות בגדה מיד עם תום עשרת חודשי ההקפאה, בסוף ספטמבר. החלטה כזו, אם תאומץ על ידי המרכז, לא חייבת לעניין את נתניהו. הוא יוכל להמשיך לא לבנות אם המצב המדיני יחייב זאת. אך היא תסבך את אותם שרים וח"כים בליכוד שירצו להמשיך ולתמוך בו. הם הרי קשורים בטבורם למרכז.

פצצת זמן נוספת שמתקתקת לפתחו של נתניהו היא סוגיית דת ומדינה, שעלולה בכל רגע להביא לפרישת אחת ממפלגות הקואליציה. אביגדור ליברמן חייב לספק לבוחריו מן המגזר הרוסי איזושהי ליטרת בשר. בינתיים הוא אינו מעוניין לפרק את הקואליציה, אבל אם הוא ישוכנע שבוחריו פונים לו עורף, הוא לא יהסס להפעיל את נשק יום הדין.

אגב, עד כה ליברמן צודק בהתנהלות שלו. הוא פועל בדיוק לפי ההסכם הקואליציוני שקבע מועדים ולוחות זמנים ברורים לטיפול בענייני הדת והמדינה. הוא גם הגיע להסכמה עם ש"ס בעניין הליכי הגיור, אך ברגע האחרון ישי חזר בו, בלחצם של הרבנים האשכנזים.

בתחילת השנה השנייה לכהונת הממשלה, השותפים הקואליציוניים מתחילים להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון: לא רק ליברמן עצבני על התרגיל שעשו לו עם חוק הגיור, גם שרי מפלגת העבודה קמו בוקר אחד וגילו שעניין הגיור, שמופיע אצלם במקום מרכזי בהסכם הקואליציוני, הפך לעסק פרטי של "ישראל ביתנו" ושל החרדים. ואם זה לא מספיק, צצה לה פרשת הבנייה ברמת שלמה ומבוכת ביידן. שרי העבודה מתחילים לחוש את הלחץ, את הטבעת מתהדקת סביבם. הם רואים ששום דבר טוב לא ייצא מהממשלה הזו.

ביבי צריך להיות מודאג מכך ששותפיו הנאמנים משמאל מתחילים לקצוב זמן לחברותם בממשלתו. אתמול אמרו דברים ברוח זו השרים שלום שמחון והחבר הכי טוב של נתניהו, פואד בן אליעזר, בגלי צה"ל. ביום שני, בישיבת סיעת העבודה, הודיע השר יצחק (בוז'י) הרצוג - אפילו הוא - שבעוד חצי שנה, בספטמבר לכל המאוחר, העבודה תחליט אם היא נשארת או עוזבת. ברק, שישב לצדו, לא אמר מלה.

האב, הבן, ורוח המלחמה

חגיגת יום הולדתו ה-100 של פרופ' בנציון נתניהו, שצוין בתחילת השבוע במרכז למורשת בגין בירושלים, היתה אירוע יוצא דופן. כך מספרים אנשים שהיו שם. הנאום המרגש והטוב ביותר שנישא באותו ערב, היה שייך לראש הממשלה, שדיבר על אביו בהתרגשות, בהערצה, באהבה ובכבוד שלא הרבה בנים חשים כלפי אבותיהם. "שמעתי את ביבי נואם מאות פעמים. זו היתה אחת הפעמים הבודדות שהאמנתי לכל מלה שלו", ציין אחד הנוכחים. הוא לא היה היחיד שחש כך.

בנימין נתניהו הדגיש בנאומו את תכונתו הבולטת של אביו: ראיית הנולד. אבי, סיפר נתניהו, צפה ב-1937 במאמר שכתב על הרצל, את השואה שעתידה להתרגש על עם ישראל באירופה. "אותה ראיית הנולד הביאה את אבא לומר לפני עשרות שנים, כי האיום על שלום העולם יבוא מאותם חלקים של העולם המוסלמי שישלבו נפט, טרור וגרעין", אמר נתניהו. "והיא גם הביאה אותו לומר לי, בתחילת שנות ה-90, שהקיצונים המוסלמים ינסו למוטט את מגדלי התאומים בניו יורק, תחזית שכללתי באחד מספרי".

בתום פרק נאומי הברכה, עלה חתן השמחה לדוכן הנואמים. בניגוד לאנשים אחרים, שזוכים להאריך ימים ובאירועים מעין אלה נוהגים לשקוע בנוסטלגיה, פרופ' נתניהו לא אמר מלה אחת - לא על העבר ולא על עצמו. הוא דיבר דקות ספורות בלבד, מן הנייר, ורק על נושא אחד: הסכנה הקיומית ששוב נשקפת לעם ישראל.

הנה כמה משפטים מהנאום: "אני רוצה לומר כמה הערות על המשך קיומו של עם ישראל לנוכח האיומים להשמדתו הקרובה, המוצהרת, על ידי אויביו... בולטים האיומים הגוברים והולכים, האיומים להשמדת העם היהודי. מהצד האיראני נשמעת ההבטחה שבעוד זמן קצר יושם קץ לתנועה הציונית, ולא יהיו עוד ציונים בעולם... מאורעות רבי ערך עלולים להתרחש כאשר איראן תפגוש נשק גרעיני. עם ישראל מראה היום לעולם כיצד צריכה להתנהג אומה כשהיא עומדת בפני סכנת קיום: להביט עין בעין בפני הסכנה, לשקול בשלוות רוח מה יש לעשות ומה אפשר לעשות, ולהיות נכונים להיכנס למערכה ברגע שסיכויי ההצלחה נראים סבירים". דברי נתניהו האב.

"בהכירי את היחסים בין ביבי לאביו", אמר למחרת אחד הנוכחים, "ביודעי איזו השפעה יש לאב על בנו, ובשומעי קודם לכן את דבריו הנרגשים של ראש הממשלה על יכולתו של אביו לחזות את הנולד, הרגשתי כאילו אני שומע מבנציון פקודת מבצע. כאילו הפור כבר נפל, לפחות במשפחת נתניהו".

הפוליטיקה של גבעת הכלניות

עשר שנים מלאו החודש למותה של לילי שרון, הרעיה שלא זכתה לראות את התגשמות החלום הגדול שלה ושל בעלה, שנבחר לראשות הממשלה שנה לאחר מותה והפך להיות אחד מראשי הממשלה האהודים ביותר בישראל.

בכל שנה, בשלהי החורף, מתקיים טקס האזכרה השנתי ללילי שרון בגבעת הכלניות מול חוות השקמים, שם היא קבורה. להוציא גרעין קטן וקבוע של חברים אישיים, שהכירו מקרוב את לילי ובאים לגבעה מדי שנה, מוזמנים לאזכרה, מעת לעת, גם פוליטיקאים. זהות הפוליטיקאים שזוכים להתנשף במעלה הגבעה אינה קבועה. היא מתחלפת ומשתנה תדיר על פי הנסיבות, הפוליטיות או האישיות, הכרוכות במערכת היחסים שלהם עם אריאל שרון בשנים שהוא היה שם - ועם בניו, עמרי וגלעד, כשהוא כבר לא שם.

זוהי הפוליטיקה של גבעת הכלניות, שלעולם אינה מתה. ביום שישי האחרון נערכה בחוות השקמים האזכרה השנתית. לראשונה, עשור אחרי מותה של לילי, הגיחה לפתע לאירוע ציפי לבני. מלבדה נכח במקום רק עוד פוליטיקאי אחד: ח"כ שי חרמש מקדימה - ידיד המשפחה ושכן. בניגוד לו, בין לבני ללילי שרון כמעט שלא היתה היכרות. לילי מתה במארס 2000, לבני נכנסה לכנסת רק שנה לפני כן. היא בכלל היתה אז חלק ממחנה נתניהו, שבקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, מינה אותה ליו"ר רשות החברות הממשלתיות. כך שחברות בינה לבין המנוחה לא היתה וגם לא היתה יכולה להיות.

לכל היותר זוהי חברות מאוחרת וחד צדדית. לא מזמן נכתב כאן על האפשרות שגלעד שרון יתמודד בבחירת הבאות ברשימת קדימה. מאמריו הביקורתיים נגד נתניהו, התגייסותו למנוע את הפילוג בקדימה לפני כמה חודשים ומה שמכריו מזהים אצלו כדחף גובר להיכנס לחיים הציבוריים, מחזקים את התחושה הזו בחוגים פוליטיים, למרות ששרון ככל הידוע, טרם החליט סופית. הפצעתה של לבני בטקס היא סימן מעיד נוסף. גורמים בסביבתו של גלעד הכחישו, כהרגלם, כל קשר. לבני לא ידעה להסביר מדוע מעולם לא הוזמנה קודם ומדוע הוזמנה עכשיו. "זה נכון", ציינה, "שאני בקשר טוב עם גלעד".