בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתן זך כמעט בן 80. שיחה על הזמנים שעוד יבואו

הוא אומר שלא יכתוב יותר שירה. מצהיר שזהו הראיון האחרון שלו. טוען שהפסיק לשתות, שהתרכך. נתן זך משורר את חייו

2תגובות

היתה זו הפתעה לשמוע שזה זמן רב שהוא לא נוגע באלכוהול (לפעמים כוס בירה) ושהוא הפסיק לעשן כמעט לגמרי (הוא יונק מתחליף פלסטיק שנתון בין שפתיו). מפליא מה גיל התבונה מחולל.

ככל היפוכונדר מצוי, נתן זך מאיים עלינו בשכחה סנילית, באותה מחלה שקרויה על שם ממציאה, וטוען שהיא כבר הפליאה בו מכה או שתיים. אבל בספרו החדש, "משנה לשנה זה - פרקי ביוגרפיה ספרותית" (הקיבוץ המאוחד), הוא משוויץ שהוא זוכר לפרטי פרטים כל ליל שתייה בתל אביב או בירושלים, בימים שהוא בילה בגן העדן של השתיינים עם חבריו, סופרים ואמנים, משנות ה-50 ועד לא מכבר.

חזרת לאותה פרשיית שתייה עם המשורר הלאומי אלתרמן בבר 51 ברחוב הירקון, עם הזונות, על אף שכבר נכתב על זה עשרות פעמים.

"אני כותב על כך בספר בפעם הראשונה. היינו שותים עד הבוקר מפני שלא היה לנו בית, ולא רצינו לחזור הביתה. היינו יושבים בכסית ליד השולחן הקטן במה שהיה החדר הפינתי, ובשש וחצי בבוקר אלתרמן היה מכניס שתי אצבעות ומקיא על הרצפה, וקורא: 'חצקל, תביא צלחת עם גבינות מלוחות ובקבוק קוניאק מדיצינל', ומתחיל מחדש. אני לא הייתי מסוגל לשתות את הכמויות שהוא שתה. הוא היה האיש הכי מעונה והכי כריזמטי שפגשתי בחיי, והוא היה אימפוטנט גמור. הוא נולד במזל תאומים ואני כותב בספר שהוא היה קין והבל".

כריזמטי ומעונה זה תיאור שהולם גם אותך.

"אבל אני לא רשע והשתדלתי לא לכתוב רכילות מרושעת בספר, למשל את מה שהוא אמר לאהובתו צילה בינדר כשהיא התיישבה ליד השולחן בכסית. שלונסקי, שלא היה רשע, אמר אחרי מותו של אלתרמן, שבינדר נכנסה לכסית כשהיתה בת 17 ויצאה בגיל 66. מאוד חיבבתי אותה ויש לי 30 ציורים שקניתי ממנה".

הרגע הכי דרמטי בראיון, היה כשזך הצהיר שכבר לא יכתוב יותר שירה. וכשאמר זאת הוא אפילו לא הבליע אנחה. "אתה מרגיש בפנים שאין לך צורך יותר בכתיבת שירה", אמר. "זו לא החלטה. כשבא שיר, אני לא מסרב. הנה כתבתי לא מזמן שלושה שירים. שמעתי שמי שהיתה לפני הרבה שנים חברה שלי באנגליה מתה, ויצא שיר, והוא אחד השירים הכי יפים שכתבתי". ביום שני הקרוב ייערך בצוותא ערב לרגל צאת ספרו של זך, ולדבריו, הוא יקרא בו גם את השיר הזה.

ימי המהפכה

בבוקרו של היום שבו נפגשנו זך בילה כמה שעות במחיצת עורך דינו. הגסות בבלוגספרה מעצבנת אותו. למרות שאין לו מחשב הוא שמע על הסרטון ביוטיוב, המראה סצנה מהסרט "הנפילה" שבה היטלר נובח בקול צווחני על פקודיו. שלל גרסאות של הסצנה הזאת הועלו ליוטיוב, מלוות בכתוביות שלכאורה מתרגמות את דבריו של היטלר, אך למעשה עוסקות בעניינים שונים ומשונים. היטלר מחפש חניה בתל אביב, היטלר כועס על "כוכב נולד", וגם היטלר "קורא" שירים של זך. עכשיו זך מכין את התביעה.

לא רק שהוא חדל לכתוב שירה. הוא מודיע שהוא גם לא יתראיין יותר ושזה הראיון האחרון. אבל אצל זך (המעיד על עצמו: "אני עם קסמי האישי, שאותו אני יודע להפעיל כמו בשאלטר בעת הצורך") - אין לדעת. האיש בלתי צפוי ולעתים ראוי לתואר חמור מזה. אבל באותו יום הוא היה שליו ומחויך. "תמיד הייתי בלתי נסבל אבל בשנים האחרונות מאוד התרככתי".

על כינוס כל כתבי זך, הכריעו בהוצאת הקיבוץ המאוחד כבר לפני כ-19 שנה וזך נזכר השבוע איך חתם עם המנהל דאז, הסופר אלכסנדר סנד. שלושה כרכי שירתו של זך ראו אור ב-2008 והחל מהשבוע ניתן למצוא בחנויות גם את הביוגרפיה הספרותית שכתב. בקרוב יסיים לעבוד על הספר החמישי שיכיל את המסות ואת מאמרי הביקורת שלו.

השנה ימלאו לו 80 וזך משקיע חלק ניכר מהאנרגיות שלו במפעל הזה (על הפקת כל כתביו אמונה שרה אביטל, ידידתו ומי שהיתה בת זוגו). לכריכת ספרו החדש בחר תצלום מ-84', ממסעדת קייב במנהטן. הצלם הוא המשורר האמריקאי אלן גינזבורג. על ספרו "קדיש" הוא כתב לזך הקדשה: "הנפש הפתוחה לרווחה היחידה בישראל".

בפתח הדבר לספר, מנמק זך מדוע בחר לחמוק מכתיבת אוטוביוגרפיה, "בזו נכשלו משוררים וסופרים גדולים ממני", ומוסיף שהוא "מסתפק רק ברשמים וברישומים שנחרתו עמוק בזיכרוני, באנקדוטות וכן בכמה הרהורים או ציטוטים בנושא פשרה של שירה".

אחד מהזיכרונות האלה הוא פרשת "לקראת", שהיה ביטאונם של משוררים וסופרים שביקשו לחולל מהפכה בספרות העברית. את המהלך של "לקראת" הגדיר השבוע עוזי שביט, פרופסור לספרות עברית ומנכ"ל "הקיבוץ המאוחד", כמהפך פואטי רדיקלי בשירה העברית, "מהפך שניתן להשוותו, מבחינת עוצמתו, למהפך ההיסטורי שחוללו ביאליק וטשרניחובסקי בשירה העברית כ-50 שנה קודם לכן. מהפך זה קשור, במידה רבה, בחבורת 'לקראת', והדמות הבולטת ביותר והמשפיעה ביותר במהפך פואטי זה, משירה סימבוליסטית שקולה ומחורזת לשירה מודרניסטית חופשית, היה ללא ספק נתן זך, וזאת הודות לצירוף המיוחד והאפקטיבי של משורר מינורי ומבקר שירה חריף ומבריק, שמילא תפקיד דומיננטי דומה לזה שמילא המשורר והמבקר ת.ס. אליוט בשירה האנגלית בשנות העשרים והשלושים".

במשך כמעט 60 שנה סירב זך להתייחס לימי "לקראת", לא בעיתונות ולא עבור מחקרים ספרותיים. בספרו החדש הוא כתב לראשונה את גרסתו. גם בשיחה איתו, הוא מדבר על הנושא באי חשק מופגן. כשתהיתי לפשר הסרבנות הזאת, אמר זך: "מעולם לא ביקשתי לספר את תולדות ההרפתקה הקטנה או הגדולה של 'לקראת' בירושלים בשנים 51'-54'".

ביוני 92' התפרסם במוסף הספרות של "הארץ" פרויקט לציון 40 שנה ל"לקראת". זך לא נטל בו חלק. "כנראה לא הייתי אז בארץ", הוא אומר, "ואיש לא הפנה את תשומת לבי לכך". הוא קרא את דברי המרואיינים רק לקראת הראיון, כשהנחתי לפניו את הדפים.

"צודק עמוס לוין, מחבר הספר 'בלי קו - לדרכה של לקראת בספרות העברית', באומרו שגם סירבתי להתראיין אצלו לצורך הספר", הוא אומר. "וכאשר ראיתי כי הספר הוכתר בכותרת 'בלי קו' הבינותי שהוא כלל לא תפס את העיקרון המנחה של מה שמתואר עד היום כמפנה בשירה ואולי גם בספרות העברית החדשה. בלי קו, אבל לא כמה שעלול להשתמע כגנאי אלא ככוונת מכוון, והיא להניח לכל היוצרים הצעירים של החבורה להתבטא בדרכם ובסגנונם מבלי לכפות עליהם איזו אידיאולוגיה מחייבת.

"מאידך גיסא גם ידעתי היטב את כל הצ'יזבטים שיועלו על ידי המרואיינים, ביניהם אנשים שסיפחו עצמם ל'לקראת' לאחר אחריתה, או מעשייה זו שאחרי שכתבתי את הפואמה 'המוות בא אל סוס העץ מיכאל' או את השיר 'משנה לשנה זה', באו אלי הביתה שלושה משוררים ו'כרעו לפני ברך'. או הסיפור שיהודה עמיחי ידידי מסר לידי לעריכה את מחברות בית הספר המשובצות שבהן כתב את שיריו הראשונים".

כלומר?

"מעולם לא זכור לי שמישהו כרע לפני ברך אלא אם כן ביקש לסגור את רוכסן מכנסי שנותר פתוח. ואילו עמיחי לא מסר לידי את מחברות שיריו הראשונים כי אם הפקיד בידי, בעת נסיעתו לחו"ל, את קובץ שיריו הראשון 'עכשיו ובימים האחרים', שתרומתי היחידה בהוצאתו היתה שם הספר, שנטלתי מאחד משיריו וכן השמטתי בית אחד מתוך שיר בן שני בתים. ועל כך הודה לי המשורר פעמים רבות בפומבי.

"תמיד הנחתי את הצ'יזבטים לידידי דן בן-אמוץ וחיים חפר והסתפקתי במסות ומאמרי ביקורת שיופיעו בספרי הבא, 'ספרות בלי עולם'. מתוכו יתברר בדיוק מה חשבתי על המפנה שהשירה העברית חייבת לפנות בו. גם מה ששייך לוויכוח עם נתן אלתרמן וכמה מבני דורו הוא נחלתי בלבד, לטוב ולרע, ולא חייב איש ממקורבי 'לקראת' שמספרם לא עלה מעולם על עשרה".

וכך כתב יצחק לבני באותו מוסף: "מה כבר ידענו אז ברובנו על ספרות?' בבית הספר למדנו בעיקר את ביאליק וטשרניחובסקי, ספרות ההשכלה וקצת ביירון ואת 'מקבת' ו'יוליוס קיסר' בשיעורי אנגלית, וכן קראנו הרבה ספרות מתורגמת - 'מלחמה ושלום', דוסטויבסקי והרבה ספרות רוסית גרועה של התקופה הקומוניסטית. לרובנו לא היה כמעט מושג על ספרות המאה ה-20 באנגליה, צרפת, גרמניה וארצות הברית. ידענו מעט או לא כלום על קפקא, תומס מאן, פרוסט, ג'ויס, וירג'יניה וולף, וודאי שלא ידענו כמעט דבר על ת.ס. אליוט, עזרא פאונד וייטס. 'לקראת' פתחה אותנו לספרות המודרנית המערבית, בשיחות האינסופיות בירושלים או ב'כסית' ו'קראו' התל-אביביים בשנים שלאחר מכן, בטיולים שלי עם נתן זך והכלבה שלו נלי בגן הדסה.

"מה לעשות, היו ב'לקראת' שניים-שלושה אנשים שאכן ידעו גם ידעו דבר וחצי דבר על הספרות המערבית והרוסית שאותן גם קראו בלשונן המקורית: יהודה עמיחי, בנימין הרושובסקי (הרשב) ועבדכם הנאמן. דוד אבידן, שגם הוא לא היה באותן שנים מומחה גדול בספרות העולם, הצטרף רק לחוברת החמישית של 'לקראת'".

"האנקדוטה", אומר זך, "בה הוא סיפר כי מסרתי לידיו לעריכה שני סיפורים של אריה סיון ויוסף בר-יוסף ושילמתי לו 'סכום עצום' בימים ההם של 20 לירות היא נכונה. אבידן, אגב, מעולם לא היה חבר 'לקראת' אבל הוא בוודאי שייך למהפך הגדול שחל בשירה העברית באותה תקופה".

אז מהן העובדות?

"בסך הכל הופיעו שש חוברות 'לקראת' - שתיים בסטנסיל, שלוש בדפוס וספרון 'בשלושה' שתואר כ'לקראת' מס' 4. וזאת בנוסף לספריהם של אנשי 'לקראת' מובהקים כמשה בן-שאול המנוח ומשה דור ייבדל לחיים ארוכים, וכן ספרי הראשון, 'שירים ראשונים' (55') שאת הוצאתו כיניתי בלשון בדיחות הדעת בשם 'המסה': הישמר (מ)עשות ספרים הרבה. אזהרה נבונה שאני יודע כיום כי לא נשמעתי לה".

והאגדות?

"הסיפור על המסיבה שנערכה בביתו של הצייר מנחם גפן במלאת שנה לקיום החבורה ונמשכה כל הלילה ובסיומה לפנות בוקר הרמנו כוסית מול עמדה של ליגיונר ירדני, אכן מדויק. נכון לא פחות הסיפור על מפגשי החוג האינטימי של 'לקראת' - משה דור, אריה סיון, שזכה סוף-סוף השנה בפרס ישראל, ואנוכי - בביתו של מי שהוא כיום פרופסור מכובד באוניברסיטת ייל האמריקאית, בנימין הרושובסקי.

"בלשון בדיחות קראנו לדירתו בשם 'קפה בנימין', וזאת משום שהיה היחיד שזכה לקבל פחיות נס קפה מקרוביו באמריקה. וכך היינו מעירים אותו באמצע הלילה והוא היה מופיע בפיג'מה שלו ומשה דור פוסק בקול נגידים: 'בנימין, קפה'. האומלל מילא אחר בקשה-פקודה זו אבל תבע תמורה: להקשיב לפואמות האינסופיות שלו בעברית בראשיתית. אם זיכרוני אינו מטעני, והוא אינו מטעני בדרך כלל, הייתי אני, הייקה שבחבורה, היחיד שנשמע לבקשה זו. שני חברי האחרים נרדמו כמעט מיד לאחר לגימת הקפה".

ומה אתה תורם עוד בספר?

"כל מה שלא סופר על 'לקראת' מופיע בספרי, כולל העובדה שרוב משוררי 'לקראת' עדיין היו בשנים אלה תלמידי שלונסקי ואלתרמן, להוציא עבדכם הנאמן, שכבר מאמר הביקורת שלי על ספריו הראשונים של חיים גורי, 'פרחי אש' ו'שירי חותם', ב-54', מעיד על יציאתו כנגד סגנון השירה האלתרמני, השירה ה'ממופלגת' (ביטוי של יונתן רטוש) ושירת ה'אנחנו', 'יפי הבלורית', כמו גם כל 'ההולכים בשדות', בין אם בלבם כדור עופרת ובין אם לאו, שאיפיינה את דור הפלמ"ח. חמש שנים לאחר מכן יצאתי בגלוי במאמר 'הרהורים על שירת אלתרמן'. מאמר שבמידה רבה חתם את גורלו של הדור הראשון של צעירי השירה הארצישראלית, זו המכונה דור הפלמ"ח - כמובן לא של קודמיהם, אותם ביקשתי להציל מתהום הנשייה - ופתח לרווחה את הדרך ליוצריה הגדולים של הספרות העברית המודרנית בארבעים השנים הבאות.

"ואסיים בציטטה נוספת מדבריו של יצחק לבני: 'אני אישית לא אדם מתגעגע אבל יש לי געגוע להתאהבות ההיא ב-54' שעוד קיימת ביציאה לדוג את הדג הגדול ביותר בעולם'. לבני מתכוון כנראה לציור הדג הענק של פליט השואה, ידידי הבלתי נשכח מריאן מרינל, שמופיע על שער חוברת 'לקראת' שבדפוס מספר 1. אבל בספרי זוכה תופעת 'לקראת' רק לחלק קטן מזכר ההתפעמות הגדולה שלנו מירושלים זו של 51'-54', ירושלים חצויה זו שגיליתי בשנתי הראשונה שלאחר שירותי כקצין בצבא הקבע".

על הסליחה

אחרי "לקראת" באו על זך למעלה מ-50 שנה לא רק של כתיבת שירה וביקורת, תרגום ועריכה, אלא גם של "מסעות פיוטיים על פני כל העולם", ופגישות עם אישים ידועים. בהם ז'אק דרידה, נלסון מנדלה, גורבצ'וב, סארטר, אליאס קאנטי, פרנסיס בייקון, אלן גינזבורג, יבגני ייבטושנקו, פאול צלאן, גינטר גראס, בוב דילן, קית הרינג, המשורר הסורי הגולה אדוניס, ועוד רבים. "בחברת כל אלה ובפסטיבלי השירה הבינלאומיים שבהם השתתפתי, חשתי עצמי באמת כאזרח העולם. במחיצת ידידים שביניהם, לפחות בכנסים אלה, אין יריבויות, התנצחויות, קנאות, שנאה וכו', שבהם ארצנו משופעת".

מה אתה מסתיר מאיתנו בספר?

"אני מסתיר כל מה שהוא בעיני דבר רכילות. אני מסתיר את סיפורי ילדותי ואת כל מה שאינו שייך לפעילותי הספרותית".

מסתיר ולא מסתיר. ספרו 'מות אמי' מ-97' הוא טקסט אוטוביוגרפי מטלטל, בפרוזה ובשירה. "בשירים יש הכל", הוא אומר. "אין כל קשר בין החיים לשירה, ובמידה שיש קשר, זה מופיע בשירים".

זך נולד בברלין, בשם הארי זייטלבך. כשהיה כבן שלוש, הוא זוכר, אמו לקחה אותו לבית קפה בברלין. האם האיטלקייה הלא יהודייה נמלטה מהמקום בבעתה לאחר שאנשי גסטפו התפרצו פנימה כדי לצוד יהודים. כשהיה בן שש עלתה המשפחה ארצה.

"לי יש אופי עם דופי ולהורי היה אופי חסר דופי", הוא אומר. "היא היתה אגואיסטית ואילו הוא היה מר נפש. שתי תאוות היו לה, תאוות חיים שהיתה בכל רמ"ח איבריה ושאותה היא הביאה מאיטליה, וההופעה שלה. היא היתה עסוקה בענייני יופי וקוסמטיקה ולא שמה זין על הילד שלה".

האם לא היה שום דבר חיובי או נעים בילדותך?

"כלום לא היה עד שמלאו לי 17 וקצת והתגייסתי לצבא. היתה לי אהבת נעורים אבל מעולם לא דיברתי איתה כי היא אמרה שאני צעיר מדי. בבתי הספר עברתי התעללויות כי הייתי ייקה. כתבתי על כך בשירים. היה לי חבר, יעקב כהן, גם ייקה שבהמשך נשרפו לו הפנים והוא נסע לאמריקה ולא חזר. הילדים קראו לו דולפוס ולי קראו שושניק. האחד היה קנצלר אוסטריה שנרצח ב-34' בהוראת היטלר והשני שושניק, שהתמנה במקומו, התאבד. המורים בבית הספר של יוצאי השומר הצעיר בחיפה נהגו לשלוח את שנינו אל עמוד הקלון, שהיה עמוד הכדורסל, וקשרו אותנו אליו בחבלים".

למה?

"איש לא ידע היסטוריה ודולפוס ושושניק נקשרו בעיני הצברים לנאצים. בשיעורי ההתעמלות המורה היה אומר שבארץ לא צריך אינטלקטואלים מטונפים. הארץ זקוקה לחלוצים בריאים. באולם הספורט היו סולמות שהגיעו עד לחלונות שהיו סמוכים לתקרה. המורה היה אומר: דולפוס ושושניק, עלו עד הסוף והישארו שם. יעקב כהן היה ילד מזהיר, בנו של שופט מפראג שבארץ התפרנס ממכירת נקניקיות, וסבתא שלי, שהיתה מיליונרית בברלין, הלכה מקומה לקומה כשבידיה פחית גדולה ומכרה ביצים. האחים של אבי הפסידו את הונם והסבתא החליטה שרק אבי הייקה הטיפש ישלם. אז ההוצאה לפועל הוציאה את כל הרהיטים ולפי החוק העותמאני השאירו בדירת החדר השכורה רק מיטה ושלושה כיסאות ושולחן ואני ישנתי בין אבי לבין אמי במשך חמש שנים עד שהייתי כבן 13".

אבל אתה אינך אשם.

"אני לא לוקח על עצמי שום אשמה. אירועי הילדות תרמו לעיצובו של הקוסמופוליטי שבי וזה היה שיעור איך לא להיות כמו הבריונים הישראלים ולא להיות מיפי הבלורית והתואר, אבל גם לא להתקרח כמו הצעירים כיום".

כילד הוא קרא הרבה ספרים באנגלית ובגרמנית, "אבל לא עלה בדעתי שאני יכול לכתוב שירה או פרוזה". כשהשתחרר מצה"ל כקצין מודיעין בדרגת סרן, הוא החל לכתוב. "אירגנתי סביבי את חבורת 'לקראת' כדי לא להיות בודד כמו שהייתי עד אז. גם בצבא הייתי די בודד אבל הסתדרתי די יפה".

אביו היה עייף מדי מעבודתו העמלנית ומהחיים ולא הבחין שבנו מצליח בצבא. "הורי לא הבינו מה זה צה"ל. הם לא הבינו איך הם נפלו כאן בארץ. הם רצו לנסוע לקונגו. אבי חשב שהוא יעבוד בבניית מחנות צבא והוא אמר שאמי תהיה זונה ואני אשלח לקיבוץ כמו דליה רביקוביץ. הזונה והקיבוץ, זה היה האיום שלו כדי להטיל עלינו אימה. הוא היה אחד האנשים הכי אומללים שהכרתי בחיי. סלחתי לאבי לפני שנים רבות. אפילו כתבתי דברים יפים עליו בשירים. לאמי פחות סלחתי".

באחת משיחות הטלפון שניהלנו סביב הראיון, סיפר לי זך שהיה לו לילה נורא, ליל ביעותים. הוא הלך מחדר לחדר, "כדי להרגיע את עצמי. החלום ארך שעות אבל הכל היה ריאליסטי. אני חולם את ילדותי. החלומות שלי מהווים מציאות נוספת. אני חצוי בין המציאות הקטנה שאני חי בה כעת, כלומר לא רואה אנשים אלא רק קורא, לבין מה שהדחקתי. אני עושה לעצמי אנליזה. אחרי שנים ארוכות של טיפול אני יכול לעשות זאת לבד. החלומות שלי מכניסים אותי להלך רוח שבו אני יכול לכתוב".

הוא חסיד של פסיכואנליזה כבר שנים. הוא החל את המסע הזה בגיל 20 פלוס, "עם התחלת האלכוהוליזם", אצל אחד הגדולים, פרופ' משה וולף, אנליטיקן ותלמיד של פרויד שהיה לאחד מחשובי התיאורטיקנים של הפסיכואנליזה. את מטופליו קיבל בדירתו בשדרות רוטשילד בתל אביב.

זך כותב בספרו שהשנים 61'-67' היו "פוריות ועמוסות מאוד". בין היתר, הוא ערך עם אורי ברנשטיין חמש חוברות של כתב העת "יוכני" (שעל דפיו הופיעו שיריו הראשונים של חנוך לוין, מאמר ביקורת ראשון של דליה רביקוביץ, ועוד), ותירגם משירי פאול צלאן. במלחמת ששת הימים שירת כקצין מילואים במודיעין, ובאוקטובר אותה שנה נסע ללמוד באנגליה.

"וולף הורה לי לנסוע מכאן", הוא אומר. "הוא חשב שהארץ הזאת רעה מפני שהיא מזכירה לי את משפחתי ואת מה שעבר עלי בילדותי, ואת הסיבות שבגללן ברחתי מהבית והסתתרתי במערות על הכרמל. וולף החליט שעלי לנצל את המלגה שקיבלתי ובמשך כמה שבועות לפני שנסעתי, עבדנו יום-יום במשך חמש-שש שעות. והאיש הגדול הזה שהיה בן 89, אמר לי שאחכה כמה שנים ורק אז, אם ארצה, אחזור לארץ".

זמן פיוס

זך חזר ארצה מאנגליה כעבור כעשור, לאחר שהוצעה לו משרת פרופסור חבר באוניברסיטת חיפה. בביוגרפיה הוא מתאר את החזרה במלים "הלכתי לעולמי".

אתה נראה די מאושר.

"מעולם לא אהבתי בית כמו שאני אוהב את הבית הזה המשקיף על כיכר רבין ובלילה כשדולקים האורות זה נראה כמו טיימס סקוור. הבית הזה, שכל שנה הוא נעשה יותר מבולגן. בחדר השינה סידרתי לא מזמן ספרייה ענקית. יש לי כ-20 אלף ספרים ואני מחזיק אותם בכמה חללים שכורים.

"אלה השנים הכי טובות שלי. אני כבר לא מחפש את מה שאין. את החברים מפני שהם אינם, בני דור הפלמ"ח מתו, ואם הם ישנם, כמו למשל אריה סיון, מדברים מדי פעם. אהרן מגד, אף פעם לא היה קשר הדוק בינינו. אין בתי קפה. תיאטרון לא מעניין אותי. סרטי קולנוע כמו 'קזבלנקה' אני רואה בטלוויזיה. את לילותי אני מברך בצפייה בערוץ 3 SAT. חזרתי לגרמניה".

למה אתה כה מפויס?

"כי אין עם מי לריב. אני פחות מסוכסך עם עצמי. עם השנים באים ועולים זיכרונות ויש לי ימים רעים מאוד, אבל אני כביכול שומר על דיאטה ואני כמעט שלא מעשן והפסקתי עם אלכוהול חריף, והעולם שלי מלא בספרים ובציורים ומדי פעם אני מקבל פרס או נוסע לפסטיבל בחו"ל ואני רק רוצה להוציא עוד כמה ספרים מן העבר".

החבורות הספרותיות היום הן לא כמו פעם?

"לאה גולדברג אמרה שהיינו בני דור שהיו לו שתי מדינות. הם היו אירופים וישראלים, משוררים שנטשו את משפחותיהם ובאו הנה. הדירות בתל אביב היו קטנות ונוראות ולא היו מזגנים, ומי רוצה לשבת בבית כשיש קפה של אמנים בדגם של פאריס ושל וינה וכולם מתחככים בכולם וחצקל מכסית מאכיל את שחקני התיאטרון בחינם, וזה ייפה את המקום.

"תל אביב היתה אינטימית. הברים היו אטום בר ו-51, שבו הייתי יושב והיה פסנתרן שניגן כל הערב והיתה זונה שהיתה ככה רוקדת קצת. ישבנו כמה אנשים ליד הבר והברמן היה משחק איתנו קובייה. איך אפשר להשוות לברים היום שמכילים כמה מאות איש והמוסיקה נוראה בקולי קולות והצעירים מניפים ידיים כמו בגרמניה הנאצית? אני כותב בספר שאני במזרח ולבי בפאתי מערב. בדיוק ההפך מיהודה הלוי שבא לארץ הזאת והרגו אותו".

גם אנשי חבורת כתב העת "הו!" הקוראים לחזור לשירה שקולה ומחורזת, הצליחו להכעיס אותך.

"במה שקשור לוויכוח שהיה בזמנו עם אנשי 'הו!' אני לא רוצה לחזור אליו. כתבתי על כך בספר. הרי השירה הקלאסית כמו שירת יוון וכל הקלאסיקה בשירה, היא מחורזת. ממבט של היום, זה לא היה ויכוח מעניין עם אנשי 'הו!' מפני שלטעון שצריך לחזור לחרוז כשרוב שירי הם מחורזים, זה ממש לא מעניין".

לא זכינו לאוטוביוגרפיה אז אפשר לתהות מי אתה? זקן המשוררים, ואם אצטט את אריאל הירשפלד, בשלושת כרכי השירה שלך "נפרשת מוטת כנפיו של דבר גדול מאוד. מן הגדולים שנאמרו בעברית. והרגע שלו עוד לא נגמר", או אולי חובב תארים כגון "אביר הרפובליקה האיטלקית" או "שגריר תרבותה של רומא רבתי בעולם"?

"אני האיש הבודד וחסר המשפחה, שחש עצמו בבית בכל מקום שבו לא דרכה כף רגלו מעולם. מי אני? אני הסנטימנטליסט המסוגל להזיל דמעה למראה סרטים של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן. אני איש הסוכר הנמס בגשם. אני הארי זייטלבך הזוכר את עץ חג המולד בבית הוריו בברלין אבל גם את עטרת הקוצים של אביו הצלוב בישראל של שוק הכרמל בתל אביב. אני סבי, קאמילו קאוולאצי, איש טורינו שכינורו נשתתק לו לעד. אני האיש שאוהב את חבריו כמו שכלב אוהב את אדונו, אבל שמח כאשר הם הולכים לביתם. אני האיש אוהב החיים השמח לקראת קצם. אני הלחשן החוזר על הטקסט לאחר תום ההצגה והתרוקנות האולם. אני השקרן הנאלץ לומר רק אמת; המרגל החשדן, החירש בשתי אוזניו; האיש המוקע על הצלב שדואג רק לכך שמכנסיו לא ישתלשלו. אני האיש האוסף חברים כמו בולים ואחר כך אינו משיב למכתביהם, ואני סינדרלה בנעלי צבא שחוקות וממוסמרות. האם עניתי לך על שאלתך?"

אולי.

"עיני דומעות למשמע יצירות מסוימות של מוסיקה כמו 'שירי הקיץ' של תיאופיל גוטייה הצרפתי בהלחנתו האלוהית של ברליוז, בעיקר בביצועה של ויקטוריה דה-לוס-אנג'לס. בסופו של דבר, רק היא תישאר. המוסיקה של הספירות או הספרות. מלבדה לא יישאר דבר. רק מדבריות החול של הסהרה, התרוצצות גלי הים והעננים הנישאים ברוח".

והאדם לא יישאר?

"לא. גם לא מגיע לו להישאר. הקוף יישאר כדי להתחיל את כל העניין מבראשית. נדמה לי שאלברט שווייצר, דודו של סארטר, נגן האורגן הנפלא שפתח בית חולים באפריקה המשוונית, הקדים אותי בנבואת רפאים זו".

מיהו משורר בעיניך?

"מי שמסוגל לראות משהו שהוא שומע מבפנים, לגעת במה שהוא רואה, לחלום את היום-יום שלו ולברוח במלים אל החשכה".

הדירות שלך תמיד דחוסות והאורח המזדמן נחנק מרוב ספרים, תמונות, פסלים, תקליטים, צעצועים, ממצאים ארכיאולוגיים, שטיחים פרסיים, כל מיני שמאטס משוקי פשפשים.

"אני זקוק להיסטוריה, למשהו שקדם לי, להמחשת חלוף הזמן, לזכרם של אחרים אהובים, צולחים או כושלים, במקום זיכרוני שממנו אני מבקש להיפטר. כי אני האיש שאין לו אחיזה בשום מקום ובשום דבר והוא זקוק לכל מה שעבר זמנו ובטל קורבנו כדי להרגיש כי העבר אכן קיים, כך שיהיה גם מקום להווה, לדעת כי הדברים מתיישנים ומוסיפים להתקיים ולו גם בשוקי פשפשים. שיש לכל זה איזה טעם גם בלי אשה וילדים, גם אחרי השכחה הטבעית הארורה".

ומה אתה עושה עם כל הבובות האלה בדירתך?

"את מתכוונת לתיאטרון הבובות שלי? אלה הם חברי הקרובים ביותר בבדידותי. כמו אצל קלייסט. מרבית חברי הקרובים כבר אינם כאן או שהם חיים בארצות אחרות. הבובות ילוו אותי כל חיי, קצרים או ארוכים".

והמסכות האפריקאיות?

"אלו טיוטות של שירים שאין צורך לכתוב. גם אהובי הצייר יחזקאל שטרייכמן אסף כלי נגינה מוזרים שאין צורך לצייר או לנגן בהם".

אתה לא יודע לנהוג, כותב בעט נובע, אין לך טלפון סלולרי או מחשב.

"בעיני סוכן חברת הביטוח שלי אני כנראה אדם ניאנדרתלי שמחכה בקוצר רוח לרעידת האדמה שתבוא. נמאסנו גם על הלוחות השקועים מתחת ליבשות שלנו".

מה זאת אהבה

שמעתי כי בשנותיך האחרונות באנגליה חלקת את דירתך הלונדונית עם בתו של רוזן וינאי, ואפילו אירחתם את ידידיך, אריה סיון ויהודה עמיחי, בביקורם שם.

"נכון. אבל יהודה וחנה לא לנו אצלי. לקחתי אותם לריצ'מונד הנפלאה מעבר לתמזה".

ומדוע לא הבאת עמך את הגברת הרוזנת בשובך לארץ?

"מפני ששיכנעתי אותה שרגישותה אינה מתאימה לחיים בישראל".

והיא השתכנעה?

"כמובן שלא. ואפילו ביקרה בארץ בחברת ידיד כדי להיווכח שהנימוק שלי שקרי".

ואז?

"ואז ארזה בקפידה את כל חפצי והתנקמה בי בכך שמכרה באפס מחיר כאלף מספרי הנדירים שהותרתי אחרי, כיוון שלא היה להם מקום במכולה הקטנה ששכרתי בתקווה שיום אחד אחזור ואקח אותם. ואשר לדירה, היא לא היתה נפלאה כל כך אבל נוף העצים הירוק שנשקף ממנה היה מופלא מלתאר. אין ירוק כזה בארץ שבה כולנו צהובים זה לזה".

האם ידעת אהבה אמיתית?

"אם ביאליק הגדול לא ידע, מי אני כי אדע. ובכל זאת לאהובותי הרבות אני מייחד ספר נוסף, שירי אהבה, אם אמנם יסכימו או תסכמנה להצטלם בבתי האבות שבהם הן שוהות. ומן הבדיחה המפוקפקת הזאת - אל זיכרון נרגש של ידידים וידידות, אהובים ואהובות שליוו אותי כל חיי, פרקי זמן קצרים או ארוכים ואשר להם אני אסיר תודה על שחילצו אותי מבדידותי הטבעית ומזיכרונות ילדותי הנוראה, והקנו לי את ההרגשה שאדם בורא לו את עולמו בכל מקום שבו הוא נמצא".

ובכל זאת, מהי מולדתך?

"יכולתי לומר כי ארץ הולדתי היא גרמניה, ארץ גלותי הראשונה היא איטליה, מולדתה של אמי, וארץ גלותי השנייה היא ישראל של 2010. אולי מולדתי האמיתית היא זו שזיסי סתוי הנאמן תיאר לפני שנים בראיון עמי: מולדתו האמיתית היחידה היא הלשון העברית, שפת שיריו ולבו".

אתה מצטט את הפסוק הצרפתי שלפיו בכל מוות יש קצת מטעמה של פרידה. מרבית בני דורך פרשו או נפטרו.

"הפסוק הצרפתי המהופך שאת מצטטת הוא כמובן בדיחה. במקור נאמר בדיוק ההפך. תחושת הבדידות שלי כיום היא הקשה בחיי. אין 'כסית', אין בוהמה. אין עם מי לדבר. אין גם עבר משותף. יש שואה חדשה שמתקרבת".

ומה התוכניות שלך?

"בגיל 80 אין לי יותר תוכניות. אסע בחודש הבא לאיטליה לקבל את הפרס על שם הסופר גבריאלה ד'אנונציו".

האם לדעתך קורה משהו אחרי לכתנו?

"כן. גם האחרים נגזר עליהם שילכו".*


למה התפרקה חבורת "לקראת"?

"לקראת" נחשבת לתופעה מכוננת בתרבות הישראלית החדשה והיא מזוהה עם נתן זך שייסד אותה בשנת 51' עם בנימין הרשב, אריה סיון ומשה דור. זך הוא כנראה היחיד שמחזיק כיום את כל חוברות "לקראת", הביקורות ושאר החומרים בארכיונו הפרטי.

בימות ספרותיות רבות פעלו באותן שנים (ירחונים, ביטאוני מפלגה לצעירים, כתבי עת לספרות כמו "עתים" ו"אורלוגין", ביטאוני ספרות בחסות מפלגתית, והיו כתבי עת כמו "גיליונות", "מאזניים", "גזית" ועוד) אך זך וחבריו חשבו שיש מקום לכתב עת חדש. הם ביקשו להחליף את "הדרך החדשה" של קודמיהם המשוררים. הם בחלו במליצה ובארכאיות ופנו למקורות השראה חדשים בני זמנם, "ללא קולוריזם מפלגתי, כנעני, ציוני או דתי".

המהפכה התחוללה בירושלים. אישים שונים נקשרו למה שזך מגדיר היום כ"חבורה לא מגובשת", ובהם עמיחי, אבידן, משה בן שאול, יחזקאל שלח, מקסים גילן, שמעון שרב, פסח מילין, יצחק לבני, יוסף בר יוסף, יגאל אפרתי וגם ציירים כמריאן מרינל, יוסי שטרן ומנחם גפן.

מיתוסים וגם רכילות עסיסית צמחו סביב "לקראת". נטען שהיו משוררים שלא התקבלו לחבורה, שסחבו עמם את העלבון ואף הפסיקו לכתוב; מאידך, היו שטענו ש"לקראת" היתה כת אידיאולוגית בעלת כוונות חברתיות ואמנותיות, ועוד.

בספטמבר 54' התפרקה החבורה. האם בגלל חילוקי דעות אידיאולוגיים? האם בגלל מריבות מתחום אחר? זך לא מספק תשובה, לא בעל פה וגם לא בספרו. המחלוקת המפורסמת בינו לבין אלתרמן, החלה במאמרו "הרהורים על שירת נתן אלתרמן" שפורסם ב-59' ב"עכשיו", הרבה אחרי התפרקות חבורת "לקראת". זה לא היתה ריב או "רצח אב", כותב זך, אלא "התנגשות עקרונית בין שתי פואטיקות".



זך. אני כמעט שלא מעשן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו