נשיא ברזיל האריך בדבריו מעבר לצפוי. ברלוסקוני השאיר לו חור בלו"ז. ראש ממשלת איטליה, שאמור היה להגיע לביקור רשמי שעות ספורות לאחר הראיון עם "הארץ", הודיע ברגע האחרון שלא יוכל להגיע. הוא פשוט פחד, כך לפי הבדיחה שנשמעת כאן. הוא הבין שהבלוף שלו ייחשף סוף סוף. שיגלו שהוא לא באמת המנהיג הפופולרי בעולם. שהנשיא המארח לוקח אותו בהליכת צב. איפה לולה ואיפה הקוואליירה.

בדיחה או מציאות, מה שוודאי הוא שלולה, שיסיים באוקטובר קדנציה שנייה (ואחרונה על פי החוקה), הוא ראש המדינה הפופולרי ביותר שידעה ברזיל מעולם. הוא זוכה לתמיכה של כ-80% מתושבי ארצו. כל מי שדיברנו אתו כאן, אישר בפנינו את התופעה, החריגה בכל דמוקרטיה מערבית. "פשוט אי-אפשר שלא לחבב אותו", מעידים הכל. גם הברזילאים שמעולם לא הצביעו בעבורו מחבבים אותו.

כשלואיס אינאסיו "לולה" דה סילבה - זה שמו המלא, שאיש אינו משתמש בו - נכנס לחדר, הכל מתבהר. הוא מפזר חיוכים לכל עבר. מלבד שני העיתונאים הישראלים, יושב כאן גם כתב של סוכנות הידיעות ANBA, שמופעלת על ידי לשכת המסחר הברזילאית-ערבית. איזון הוא שם המשחק. לולה, כמו לולה, חייב הרי להתחבב על כולם. ביקורו באזור ייפתח אמנם בשבוע הקרוב בישראל, אבל הוא יכלול גם את הרשות הפלסטינית ואת ירדן. אלא שעכשיו הוא יצר לעצמו בעיה: מי יפתח וישאל את השאלה הראשונה. לולה מציע להכריע באמצעות משחק זוג או פרט. הוא בוחר לייצג את כתב ANBA, שיושב על כיסא מרוחק יותר. משועשע, הוא חוזר על התרגיל ארבע פעמים ברציפות. כשהוא סוף סוף מפסיד, הוא מכתיר את ה"מנצח" הוודאי: שליח "הארץ".

שחקן חיזוק

בעיניים ישראליות, הדיאלוג שבחר לולה לנהל עם איראן אינו יכול להיכנס לשום קטגוריה שהמלה "איזון" היא חלק ממנה. הוא היה מהמנהיגים הראשונים שאירחו את נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, לאחר מערכת הבחירות העקובה מדם שנערכה שם ביוני 2009. ברזיל גם היתה אחת מחמש המדינות היחידות שנמנעו באותו החודש בהצבעה על גינוי איראן בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. במאי הקרוב, לולה ייצא לטהראן, שם ישיבו לו האיראנים תודה על השטיח האדום שפרש בפני נשיאם בברזיליה, בנובמבר.

כשהוא נשאל איך יצליח לשכנע בצדקת דרכו את הישראלים, שנקודת המבט שלהם קשורה בטראומת השואה, הוא משיב: "דיברתי עם (נשיא) איראן, והבהרתי לו שאינו יכול להמשיך ולומר שהוא רוצה בחיסול ישראל, באותה מידה שאין להעלות על הדעת שיכחיש את השואה, שהיא מורשת האנושות כולה. הוספתי ואמרתי, שהעובדה שיש לו חילוקי דעות עם ישראל אינה מתירה לו להכחיש או להתעלם מההיסטוריה".

באופן שוודאי יטריד את מארחיו הישראלים, יוצר לולה זיקה ישירה בין החידלון הקשור בקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לבין מסעו המתוכנן בטהראן; בין הצורך להבטיח שאיראן לא תייצר נשק גרעיני לבין החובה לפתור את הסכסוך המזרח-תיכוני; בין הכישלון של ניסיונות התיווך הבינלאומיים - האמריקאיים בראש ובראשונה - לבין הצורך לצרף שחקנים חדשים ורעננים, ברזילאים מן הסתם.

כך, למשל, נשמע משפט אופייני שלו: "האמריקאים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים והסינים - כולם רוצים לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון. אבל אני גם חש שהצדדים לסכסוך והאנשים שמעורבים בתהליך כבר עייפו ממנו. לכן הגיע הזמן להוסיף לזירה שחקנים שיוכלו להציג רעיונות חדשים. לשחקנים אלה צריכה להיות גישה לכל רובדי הסכסוך - בישראל, בפלסטין, באיראן, בסוריה, בירדן ובעוד מדינות רבות הקשורות לסכסוך הזה. רק כך נוכל לקדם את השלום הישראלי-פלסטיני ורק כך נוכל במקביל לומר באופן ברור לאיראן שאנו מתנגדים לבניית נשק גרעיני".

הוא לא מחמיץ אף אחד מהאלמנטים שבהקשר המקיף הזה גם כשהוא מתבקש להתייחס להערכות שלפיהן, סבלנותה של ישראל הולכת ופוקעת: "המנהיגים שעמם שוחחתי סבורים שעלינו לפעול במהירות, שכן אחרת ישראל אכן תתקוף באיראן. איני רוצה שישראל תתקוף את איראן כפי שאיני רוצה שאיראן תתקוף את ישראל. בעולם מתוקן אנשים צריכים ללמוד לדבר זה עם זה".

מכאן הוא קופץ למה שנראה כביקורת ישירה על "שיחות הקרבה" המוצעות בין ישראל לרשות הפלסטינית: "יש למצוא את השותפים המתאימים בכל מדינה, ולנהל שיחות רציניות יותר. חשיבותן של שיחות בין פקידים בדרג שלישי ורביעי אינה מגיעה ל-1% מחשיבותן של שיחות שמתנהלות בין מנהיגים בארבע עיניים. הפוליטיקה היא בעיקרה מגע. על מנהיג להתבונן בעיני שותפו לשיחות במקום לתקשר אתו דרך גורמים בדרגים נמוכים".

הוא מביע אכזבה מכך שמהסכם אוסלו נשארו רק "פרסי נובל, ותצלומים של אנשים מחובקים", כמו גם מהעובדה שלוועידת אנאפוליס, שבה השתתפה ברזיל, לא היה המשך: "זה מעורר בי ספקות כבדים: מי באמת רוצה היום שלום במזרח התיכון. למי יש אינטרס בהשגת פתרון ומי מעוניין שהסכסוך הזה יימשך. הרושם הוא שתמיד יש מישהו שפועל כאן כאילו שיש לו אויבים נסתרים, אנשים שפשוט אינם רוצים שיושג הסכם".

לולה מגדיר את עצמו כנושא ונותן ולא כאידיאולוג, אחד שמצליח להסתדר הן עם נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס, והן עם ג'ורג' בוש, הן עם שמעון פרס והן עם מחמוד אחמדינג'אד. הוא מעיד כי לא קרא ספר מימיו בשעה שהכל מתפעלים מ"חוכמתו העילאית", ומ"מוחו היצירתי".

כראש איגוד עובדים בזמן הדיקטטורה הצבאית בברזיל, נתקל לולה במצבים סבוכים, שאותם פתר ביעילות. על האפשרות שיוכל בעזרת כישוריו לחלץ את תהליך השלום במקום שבו נכשלו רבים לפניו, הוא אומר: "אני אדם שנולד בפוליטיקה של דיאלוג. הפכתי לנשיא המדינה הזו באמצעות דיאלוג ואת כל תקופת נשיאותי ניהלתי על ידי דיאלוג. אני מאמין שדרך דיאלוג גם נצליח לפתור את כל הסכסוכים שנראים לנו כיום בלתי פתירים".

הוא מודע לכך שלנוכח הרטוריקה הזאת שלו, המלה "תמימות" תחזור על עצמה בווריאציות שונות בפגישותיו עם בני שיחו הישראלים; הוא גם מכיר את הרטוריקה הנגדית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנוהג להשוות בין אחמדינג'אד להיטלר ובין איראן למשטר הנאצי.

תשובתו הנחרצת עשויה להפתיע גם את מי שמכיר את טיעוניו: "כל מי שמשווה את אחמדינג'אד ואת איראן של ימינו להיטלר ולנאצים, משתמש באותה קיצוניות שבה מואשמת איראן. אדם שנוהג כך אינו תורם כלל לתהליך השלום שאותו אנו רוצים לבנות למען העתיד. אינך יכול לנקוט מדיניות מתוך שנאה וטינה. כל מי שפועל כך הוא מנהיג נוראי שצריך לצאת מהפוליטיקה. מדינה צריך להנהיג באמצעות הראש והלב. מוטב למי שמנהיג אותה מהבטן, להישאר בבית ולעסוק בדברים שאינם קשורים לחיים הפוליטיים".

הוא לובש חליפה כחולה, שעל הדש שלה סיכה עם דגל ברזיל. לאחר כל שאלה הוא שולף משקפיים קטנים, מרכיב אותם על קצה החוטם ורושם לעצמו כמה נקודות. יש לו קול בס, עבה במיוחד. הוא יכול ללחוש ובקצה האולם הגדול יקלטו כל הברה.

במשפט הבא הוא מרחיב עוד יותר את הקישור שיצר וכורך בו גם את המצב בעיראק. "אין לאפשר למה שקרה בעיראק לקרות גם באיראן", הוא אומר. ובהדגישו את התנגדותו להטלת סנקציות חדשות על איראן, הוא מוסיף: "לפני שננקטות סנקציות, עלינו לעשות כל מאמץ לבנות מחדש את השלום במזרח התיכון. זה מה שמביא אותי לבקר בישראל, בפלסטין ובירדן, וזה גם מה שיביא אותי לבקר מאוחר יותר גם באיראן. הסכסוך המזרח תיכוני הרי אינו עניין בילטרלי ואינו נוגע רק לישראל ופלסטין. יש עוד אינטרסים במזרח התיכון, אינטרסים שאותם יש לייצג כדי שנוכל למצוא פתרון. איראן היא חלק מכל זה, ומישהו חייב לכן לדבר אתה".

נקודה יהודית

בבית החולים "אלברט אינשטיין" שבסאו פאולו האווירה קודרת משהו. המוסד הרפואי העצום, שחולש על הגבעה של שכונת מורומבי היוקרתית, הוקם באמצע שנות ה-70 ונחשב לגדול ולמשוכלל בברזיל ובאמריקה הלטינית. הקהילה היהודית כאן (כ-80 אלף מתוך יותר מ-120 אלף יהודי המדינה) רואה בו את חלון הראווה שלה. הוא פועל ללא מטרות רווח וכולו אומר נתינה: נתינה למדינה שקלטה את בני הקהילה, ונתינה בעיקר לנדכאיה, המתגוררים מרחק יריקה מהווילות המפוארות של מורומבי.

בפאוולה (שכונת עוני) פאראיסופוליס - אחת מ-500 פאוולות ברדיוס של 10 קילומטרים מכאן - מתגוררים כ-80 אלף איש. הזבל נערם כאן בצדי הדרכים, הבתים מתפוררים והביוב זורם. 400 מתנדבי בית החולים פועלים בלב הדלות הזאת ומנסים להפוך את הפאוולה למשהו שירחיק ממנה את האוקסימורון הנלעג הטמון בשמה ("עיר גן העדן").

יש כאן מרפאה חדישה שהוקמה על ידי צוות בית החולים, בית אבות, חוגי העשרה ולימוד, ספרייה, מתקני ספורט ואולם תיאטרון. המתנדבים מחלקים קונדומים ונותנים ייעוץ לנערות בהריון. קופסת קרטון צבעונית הוצבה ליד אחד החדרים, לתוכה מתבקשים הבאים "להשליך את כל הקללות" שבהן הם נוהגים להשתמש ביום-יום.

הפילנתרופיה הזאת משתלבת היטב בפרויקטים הגדולים של לולה למיגור העוני. "מטרתי היא שכל ילד בברזיל יאכל שלוש ארוחות ביום", הכריז הנשיא בנאום ההשבעה המפורסם שלו, ב-2003.

ייתכן שדווקא זהות האינטרסים הזו מעצימה את הכאב שחשה הקהילה היהודית לנוכח המדיניות הפרו-איראנית של לולה. בנובמבר סערה הקהילה כשלולה נמנע במפגיע מלהזמין את נשיא הקהילה קלאודיו לוטנברג, לארוחת צהריים עם הנשיא פרס. הסיבה: מאמר שבו תקף לוטנברג את לולה בעיתון הנפוץ בבברזיל, "פוליה דה סאו פאולו".

אחד מראשי הקהילה היהודית של סאו פאולו מספר כי במו אוזניו שמע את נשיא ברזיל מתייחס לאחמדינג'אד כאל משוגע. "אבל הוא גורס שדווקא בגלל שיגעונו צריך לדבר אתו כדי למנוע ממנו לעשות מעשים קיצוניים". לנשיא פרס הסביר לולה שברזיל תומכת בדיאלוג עם סרבני שלום, כדי לרכך את עמדתם. "כשלוקחים כלב וקושרים אותו עם שרשרת לעמוד, זה הופך אותו לתוקפני", אמר.

הטיעונים האלה לא שיכנעו את לוטנברג. אבל עכשיו, ערב יציאתו של לולה לישראל, מבקשים בקהילה להצניע את המחלוקות. לוטנברג עצמו מספר על "יחסים קרובים מאוד" שיש לו עם הנשיא. "הוא מקפיד לבקר בקהילה בכל שנה ביום השואה ובראש השנה". לוטנברג מוסיף ש"לולה הוא שחקן חשוב ועולה בזירה הבינלאומית וישראל צריכה להתייחס לנתון הזה. חשוב שיהיו לה שותפים ובעלי ברית מלבד ארה"ב".

נשיא אגודת המסחר והתעשייה ברזיל-ישראל, ז'אימה בלאי, מצטרף לדבריו ואף מגלה הבנה למהלכים של לולה: ברזיל הרי נמצאת בדרכה להיות המעצמה הכלכלית החמישית בעולם, "ומאחר שלולה שואף להיות שחקן מרכזי בזירה הבינלאומית, הוא פשוט לא יכול להחרים את איראן".

ואמנם, ברזיל שאוכלוסייתה גדולה יותר מזו של כל מדינות אמריקה הלטינית גם יחד, וששטחה גדול יותר מזה של כל 27 חברות האיחוד האירופי, התגלתה במשבר הכלכלי העולמי האחרון כאי של יציבות. היא אמנם אינה חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם - "גוף אנכרוניסטי שאינו משקף עוד את העולם ואת יחסי הכוחות האמיתיים שלו" - כדברי לולה; אבל היא שחקן מרכזי בכל הפורומים שבהם מתקבלות החלטות מקרו-כלכליות. לולה התייחס לכך באחרונה בהצהירו ש"ברזיל זוכה היום ביוקרה בינלאומית ונקראת להשתתף בכל מיני ג'י: ג'י-20, ג'י-7, ג'י-8, ג'י-3. בעצם אנחנו האומה בעלת המוכנות הגדולה ביותר בעולם למציאת נקודת הג'י".

בשיחות נפרדות מזכירים שגריר ברזיל בישראל, פדרו מוטה פינטו קואלו, ועמיתו הישראלי בברזיליה, גיורא בכר, כי מאז ביקור הקיסר דון פדרו השני ב-1876, לא היה בארץ הקודש ראש מדינה ברזילאי. לולה יהיה לנשיא הראשון שעושה כן. השגרירים מעידים על "שיפור משמעותי" שחל בתקופת כהונתו ביחסים הכלכליים והפוליטיים (עוד על כך ב-TheMarker), על הגברת שיתוף הפעולה ועל ריבוי הביקורים רמי הדרג בשתי המדינות.

הכדור הוא עגול

שאיפתו של לולה לתקוע יתד עמוק במזרח התיכון, אינה קשורה רק למעמדה הבינלאומי של ארצו, אלא גם למה שהוא מגדיר "היסטוריה ברזילאית ארוכה של שלום וחיי אחווה בסביבה בעלת תרבויות מגוונות". בגאווה הוא אומר ש"קרוב ל-150 אלף יהודים חיים כאן בהרמוניה מלאה עם עשרה מיליון ערבים. כנראה שיש מה ללמוד מאתנו".

ברזיל מגדירה את עצמה כ"מדינה הלבנונית הגדולה בעולם" (כשישה מעשרת מיליון הערבים בברזיל הם יוצאי לבנון), "המדינה האפריקאית השנייה בגודלה בעולם" אחרי ניגריה, האיטלקית השנייה וגם היפאנית השנייה. ערב רב של עמים ומיזוגים, שלא יודעים חיכוכים מהם.

בריו דה ז'ניירו אין כמעט אדם שלא שמע על רחוב סהרה. יהודים וערבים מוכרים כאן, אלה לצד אלה. כל פעם שעולה מפלס המתח במזרח התיכון, באים לכאן צוותי טלוויזיה כדי להציג את הפלא המקומי: "כל הברזילאים אחים", ומכאן גם יכולתם, לדעתם, להביא אחווה גם על האומות האחרות.

בטלוויזיה ניתן לראות כאן בימים אלה סרטון פרסומת שהפיק בנק ITAU, נותן החסות לנבחרת הכדורגל הברזילאית. המצלמה מתמקדת בשוק, מן הסתם בעיר העתיקה בירושלים. ילד מכדרר בכדור. אי אפשר לטעות לגבי זהותו: יש לו פאות. הכדור נוחת על שק תירס. בעליו הם ערבים. שוב אי אפשר לטעות. ליד השק שנפל מפגיעת הכדור עומד ילד. ערבי כמובן. כולם משתתקים. הצופים נדרכים, ממתינים שתפרוץ כאן מלחמה, שהערבים ינקמו. במפתיע, מגלים שני הילדים שהם לובשים את אותה חולצה: הצהובה, של נבחרת ברזיל. הילד הערבי לוקח את הכדור, מקפיץ ומחזיר אותו ליהודי. הם מתמסרים. על המסך מופיעה הכתובת "ITAU מאחד בין תרבויות דרך הכדורגל". קאט. זו תחילתה של ידידות מופלאה. אותה ידידות שלולה מבקש להביא עמו במסעו. אותה בשורה - תמימה או לא - שהוא מבקש להנחיל לעמים המסוכסכים.

---

הטלנובלה הפופולרית בעולם

	כרזת הסרט "לולה - בן ברזיל"

בשבוע שבו אלירז שדה וחבריו ל"אח הגדול" התגאו ב-36% רייטינג ובצפייה של מיליון וחצי בני אדם, בערוץ הברזילאי "גלובו" פיהקו. לא נרשמו שם שיאים חדשים. עוד שבוע שגרתי של 60% רייטינג בפריים-טיים ו-38%-40% ביתר שעות היום. בגמר העונה האחרונה של האח הגדול, שמופק כאן על ידי גלובו, נשלחו 92 מיליון אס-אם-אסים, מספרים לנו כאן בגאווה. לשם השוואה, בבחירות הכלליות האחרונות בברזיל, שההצבעה בהן היא חובה, הצביעו 95 מיליון בני אדם.

קריית התקשורת שהקימה גלובו בריו דה ז'ניירו סגורה למבקרים. הכניסה אליה נעשית בתיאום מראש. מדובר בעיירה קטנה שמועסקים בה 5,000 איש. אלה דואגים, בין היתר, להעביר את בשורת הטלנובלות הברזילאית ל-130 מדינות בעולם. יש כאן יותר שעות הפקה מאשר בהוליווד.

באחד מהאולפנים הרבים מצלמים עכשיו פרק של סדרה, שנפתחת בסצינות שצולמו בירושלים. זה הולך ככה: תיירת נפצעת קשה בתאונת אוטובוס. כשהיא חוזרת לברזיל מטפל בה רופא, אחיו התאום של אהובה הארכיטקט. הם מצלמים שוב ושוב סצינה שבה נראית האם נסערת: היא לא תיתן לבן הרופא לגנוב לאחיו הארכיטקט את אהובת לבו.

הסיבה לפופולריות של הטלנובלות כאן, אומרים סוציולוגים, היא שהן מעניקות לתושבים מראה מרצדת. ואמנם, לפעמים המציאות כאן עולה על הדימיון : אין ספק שהטלנובלה הברזילאית הידועה ביותר, שהרייטינג שלה עומד על 80%, היא על נשיא הרפובליקה בן ה-64. באחרונה הואדר המיתוס החי בסרט שהפקתו נחשבת היקרה ביותר בתולדות הקולנוע הברזילאי.

בסצינת הפתיחה של הסרט "לולה, בן ברזיל" נראה ילד בן שבע משוטט יחף על הקרקע היבשה של עיירה קטנה בצפון-מזרח המדינה, ושואב מים מפלג שפרות שותות ממנו. אמו מחכה לו בבית, חדר בודד שהילד חולק עם עוד שבעה אחים ואחיות. בניגוד לכל הסיכויים, למרות העוני הקשה שידע בילדותו, למרות השכלתו הבסיסית (הוא למד רק עד כיתה ד'), הפך הילד הזה לאחד המנהיגים המצליחים בעולם.

הבמאי פביו בארטו לא החמיץ אף פרט מהפרטים הטרגיים בסיפור סוחט הדמעות: החיים בצל אב שתיין ומתעלל, הילדות האבודה של מוכר התפוזים והבוטנים שגם עסק בצחצוח נעליים, אשתו הראשונה שמתה עם עוברה (ילדו הראשון של לולה), הזרת שנקטעה לו כשעבד כפועל במחרטה, עלייתו לגדולה באיגוד עובדי המחרטות בתקופת הדיקטטורה הצבאית (1964-1985) ומאסרו בידי המשטר הצבאי.

המבקרים טוענים שהסרט נועד לשרת מטרות פוליטיות, שהוא פולחן אישיות המתעלם מפרקים פחות סימפטיים בחיי הנשיא הנערץ, ושנועד להעביר את השלטון למי שהכתיר כיורשתו - דילמה רוסף (באוקטובר יסיים לולה את הקדנציה השנייה והאחרונה המותרת לו על פי החוק). יש גם מי שסבורים שהסרט נועד להנציח את המיתוס, כדי שלולה יוכל לחזור לשלטון ב-2014.

הסרט לא מספר, למשל, שבהיותו בן 29, נטש לולה את חברתו מרים קורדיירו, שהיתה אז בחודש השישי להריונה. הסרט גם לא מתייחס לעובדה שכמנהיג איגוד עובדים, נתן לולה אור ירוק להשליך מהחלון מנהל מפעל שהוכרזה בו שביתה. מאחר שהסרט אינו עוסק בחייו הפוליטיים, הוא גם אינו דן בפרשת השחיתות הכבדה שמפלגתו של לולה היתה מעורבת בה ב-2005. היא כמעט עלתה לו בשלטון.

לברזילאים, או לפחות לרובם, לא איכפת. "לוליניו" הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם, והם לא יתנו לאף אחד לגעת להם בסמל הלאומי. כשהגיע לולה לשלטון, ב-2003, הסתפקה ברזיל בשיעור צמיחה "כגודל בגדי הים הזעירים שלה", כהגדרת ה"אקונומיסט".

לולה ידע לנצל את הפלטפורמה שהשאיר לו קודמו, פרננדו אנריקה קרדוזו, הביא את ארצו למעמד של מעצמה אזורית ועולמית, וחילץ מעוני כ-20 מיליון בני אדם. כל זאת, בלי שוויתר על היציבות והצמיחה הגדולה של ארצו. בתוך שנים ספורות - כך על פי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית - תיהפך ברזיל, שבעבר כונתה "הענק הישן", לכלכלה החמישית בגודלה בעולם, לפני צרפת ובריטניה (עוד על כלכלת ברזיל, היום ב-TheMarker).

היחפן שהיה לנשיא העניק השראה למיליוני עניים בעולם. מעטים הברזילאים שלא נכבשו בכריזמה האדירה שלו. "הפוליטיקאי הפופולרי ביותר עלי אדמות", הגדיר אותו ברק אובמה. בגלובו כבר מתכוונים לתרגם את סיפור ההצלחה האישי הנדיר הזה לעוד הצלחה עסקית עתירת רייטינג: גיבור הביוגרפיה, שהפך לגיבור על מסך הקולנוע, יהיה בקרוב גם לגיבורה של מיני-סדרה טלוויזיונית.

מדיניות חוץ של גישור, מדיניות פנים של שגשוג: לולה עם אחמדינג'אד, למעלה, ובחנוכת מפעל