בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסיכולוגיה או מיסטיקה - תיאוריית ההעברה הבין-דורית

זו תופעה פסיכולוגית שנשמעת כמעט מיסטית: תינוקות וילדים שמגיעים לגיל שבו הוריהם עברו טראומה, מתנהגים כאילו הם עוברים את הטראומה בעצמם. בדרך כלל, זו הדרך היחידה שההורה מגלה שעבר אירוע קשה בעברו. בעיות שינה בגיל חצי שנה? תיאוריית ההעברה הבין-דורית מציעה לכם להניח לילד, ולרוץ לפסיכולוג

2תגובות

קורין לא נלהבה להגיע לאבחון הפסיכולוגי. היא היתה בת 35, אם חד הורית, ומבחינתה, בתה התנהגה בצורה נורמלית לגמרי. "האחות בטיפת חלב חושבת שמיקי שקטה מדי ואינה מגיבה לסביבה", היא עידכנה את הרופא, הפסיכולוגית והפסיכיאטר שישבו מולה. היא סיפרה שגם רופא ילדים המליץ לה על האבחון, אך הבהירה שהגיעה לפגישה בניגוד לרצונה. היא חשבה שאין הצדקה שתינוקת בת שבעה חודשים תעבור טיפול פסיכולוגי.

למורת רוחה של קורין, הצוות ערך תצפית שבסופה קבע שאכן, התינוקת שקטה מהרגיל. במשך המפגש, מיקי כמעט לא חייכה. בעשרים הדקות הראשונות היא שכבה ובהתה בנקודת אור אקראית שנחה על הקיר. גם כשהתחילה לבכות, בכיה דעך במהירות. בתצפית נוספת כעבור שבוע, הבחין הצוות שהילדה אינה יוצרת קשר עין עם אמה, ואף אינה מפגינה כלפיה מחוות גופניות אחרות. הם הופתעו לגלות, שגם כשהתינוקת בוכה, היא אינה מסתכלת אל אמה. נראה היה שהתינוקת הזעירה כלל לא ציפתה מהאם להרגיעה ולנחמה.

הצוות היה שרוי במבוכה. האם נראתה מלאת חיות, נמרצת ושבעת רצון, והרושם היה שהיא ממלאת את צרכיה של התינוקת. מפגשים נוספים לא שפכו אור על הסיבה לכך שהבת מתעלמת מאמה. חשד שמדובר בבעיה רפואית או באוטיזם, נשלל לאחר שהתינוקת הגיבה לפסיכולוגית, חייכה אליה ויצרה איתה קשר עין ממושך - מה שלא עשתה עם אמה. המסקנה היתה כי מדובר בבעיה פסיכולוגית, והצוות ביקש מקורין לספר על שנות ילדותה וינקותה. כשהתקשתה לספק פרטים, היא התבקשה לברר אצל קרובי משפחתה אם משהו יוצא דופן אירע כשהיתה בת גילה של מיקי. רק אז נחשפו הפרטים שהביאו לפתרון החידה.

גם בשביל קורין - שסירבה להיחשף בשמה ומוצגת כאן, כמו גם בתה, בשם בדוי - ההפתעה היתה עצומה. היא גילתה שלאחר הולדתה, סבלה אמה מדיכאון פסיכוטי, דיכאון קשה שכולל תסמינים כמו הזיות, דלוזיות פרנואידיות, בעיות זיכרון ובעיות שינה. בשנה הראשונה לחייה של קורין, אמה כלל לא תיפקדה. התנהגותה של מיקי התבררה כשיקוף לחוסר התפקוד הרגשי שבו גדלה אמה באותו גיל. קורין, שבמשך שנים חלמה שתהפוך לאמא נפלאה, נדהמה לגלות שהמצב הקשה שלתוכו נולדה, ושכלל לא היה ידוע לה, עיצב את מערכת יחסיה עם בתה.

התופעה הפסיכולוגית הזאת קרויה העברה בין-דורית: חוויות וטראומות לא מעובדות של ההורה, בעיקר מתקופת ילדותו, מועברות ממנו אל הילד באופן לא מודע, בחוסר שליטה מוחלט, כמו בתסריט ידוע מראש ובפרטים המחרידים בדיוקם. התיאוריה הזאת מוכרת בפסיכולוגיה כבר כמה עשורים, אך משמעותה מתפענחת אט-אט. בשנים האחרונות נחקר הטווח הרחב של ביטויי התופעה, מהקשר שלה לאלימות של הורים כלפי ילדיהם ועד האופן שבו היא משפיעה על עתידם המקצועי של הילדים.

"כשמתרחשת העברה בין-דורית, הילד משמש כמכל לכאבים ולחרדות של ההורה", אומרת מיכל הסל-קומורניק, פסיכולוגית קלינית ומדריכה בפסיכותרפיה, המטפלת גם בילדים. "לעתים קרובות יש טראומה שנוכחת בנפש ההורה, ונותרת שם כמעין מערת קבורה נסתרת, כי ההורה לא עיכל את מה שקרה לו בילדותו".

אמא לא יודעת

האבחון שעברה עם בתה לפני חמש שנים, היה בשביל קורין מהלומה של ממש. היא סירבה להאמין שיש קשר בין הדיכאון של אמה, שעליו כלל לא ידעה, לבין ההתנהגות של בתה. "הגעתי לטיפול מאוד אנטגוניסטית, הכעיס אותי שמנסים למצוא ליקויים אצל הבת שלי, שנראתה לי לא תובענית ומאוד רגועה. הרגשתי שהולך לי טוב עם האמהות, כשבמקביל הצלחתי לחזור לעבודה, שאותה עשיתי מהבית, כבר כשמיקי היתה בת חודשיים. בדיעבד, אני מבינה שהשתכנעתי ללכת לטיפול כי הרגשתי שאני לא ממש מתחברת למיקי. כנראה שבתוך תוכי ידעתי שיש משהו שלא מוברג עד הסוף. אבל ממש לא שיערתי שיגלו ששורש הבעיה הוא בכלל היסטורי".

מעולם לא שמעת שאמך סבלה מדיכאון לאחר לידתך?

"ממש לא. היתה בבית אווירה פרקטית, שלא מדברים כל כך על דברים. רק כשהייתי כמעט בת שלושים גיליתי ששנתיים לפני שנולדתי, אמא עברה הפלה בשבוע יחסית מתקדם של ההריון. כשהצוות שאל אותי על הילדות שלי, זכרתי שאמא היתה מאוד חרדה תמיד, כל נפילה שלי הקפיצה אותה, ושאבא שלי היה אדם די רך שהתקשה להגיד לי לא. אמא היתה זו שהכתיבה איך הדברים יתנהלו. אולי בגלל זה לא יכולתי לשער שאמא שלי בקושי תיפקדה אחרי הלידה שלי. זה נשמע לי לא הגיוני עד היום".

כשבמצוות המאבחנים החלה לברר מה אירע בשנותיה המוקדמות, נתקלה קורין בקיר של שתיקה. הוריה שבו ואמרו שהכל היה בסדר, ולא הבינו מדוע היא ממשיכה לתחקר אותם. "בסופו של דבר, ואחרי לא מעט שכנועים, אחותה הגדולה של אמא סיפרה לי מה קרה. למעשה, היא זו שהיתה איתי בשנה הראשונה, כשאמא התאוששה לאטה. באותה תקופה, דיכאון נתפס כבושה מאוד גדולה, המשפחה שלי ניסתה להסתיר את זה והחליטה להתמודד עם זה לבד. חמש שנים אחרי האבחון, אמא שלי לא יודעת שגיליתי שהיא היתה בדיכאון - דודה שלי השביעה אותי שלא אעלה את הנושא".

"בדרך כלל, האופן שבו מתבטאת המצוקה של הילד, לא חושף בהכרח את הקשר להיסטוריה הכאובה של ההורה", מסבירה הסל-קומורניק. "ההורה מגיע לטיפול כשהוא נתקל במצוקה פתאומית של הילד: בעיית התנהגות, אלימות, גניבות, שקרים, מריבות, או אפילו בעיית הרטבה. הם מגיעים רק לאחר שהבעיה לא נפתרה בדרכים אחרות. ואז, במקרים רבים, צריך להשיל שכבה אחר שכבה כדי לגלות ששורש הבעיה נעוץ בחוויה לא מעובדת של ההורה. לעתים הקשר בין הדברים נראה רופף, אבל יש מקרים רבים שבהם ילד משחזר טראומה של הורה ממש באותו גיל".

זה נשמע כמעט מיסטי.

"זה נכון שיש משהו עוצמתי במקרים שמתעוררים כמו לפי שעון, באותה תקופה בחיים, אבל יש לכך הסבר רציונלי. הורה שהילד שלו מגיע לגיל שהיה טראומטי בשבילו, מתפקד אחרת, משהו בו דרוך יותר. הרי העולם שלו שובש או נחרב בגיל הזה, והוא מעביר לילד מסרים לא מודעים. אחת התגובות השכיחות היא 'איך זה יכול להיות, הילד מעולם לא שמע על מה שקרה לי, אני לא מדבר על זה!' התדהמה נובעת מכך שהורים חושבים שניתן להסתיר מילדיהם אירועים ורגשות, כל עוד הם לא נאמרים במלים. בעיני, העובדה שזה קורה באותו זמן, היא בקשה של הילד שההורה יטפל בעצמו, הילד מביא את ההורה לטיפול.

"מה שמעניין הוא שהרבה פעמים העברת הטראומה בצורה עקיפה אל הילד, מאפשרת להורה להמשיך לחיות", היא מוסיפה, "הוא יכול אפילו לחוש הקלה. מי שסובל הוא הילד, שהופך לנשא של מעין רוח רפאים".

"רוחות רפאים בחדר הילדים" הוא הכינוי שהעניקה לתופעה הפסיכואנליטיקאית האמריקאית סלמה פרייברג. בשנת 75' פירסמה פרייברג מאמר שנשא אותו שם, ובו תיארה כמה מקרים, חלקם מדהימים, שהאירו את פניה הרבים של ההעברה הבין-דורית.

אחד המקרים המתוארים היה של גרג, תינוק בן שלושה חודשים וחצי, בנה הבכור של אנני בת ה-16. רשויות הרווחה הפנו את המשפחה לפסיכולוגית, משום שהאם והתינוק לא יצרו ביניהם קשר, ונראה היה שגרג הקטן פונה רק לאביו כדי שימלא את צרכיו. בטיפול התברר, כי אנני גדלה בעוני ומצוקה, והדמות היחידה בחייה שלא פגעה או התעללה בה, היה אביה הביולוגי, שמת כשהיתה בת חמש. אנני העבירה לבנה באופן לא מודע את התחושה שהדמות הבטוחה בחיים היא האב, ולא האם - כלומר היא עצמה. גרג מימש את המסר.

פרייברג קבעה במאמרה כי מדובר במנגנון של "בידוד הרגש": ההורה אולי זוכר את החוויות הקשות מילדותו ואת הפגיעות שפגעו בו הוריו, אבל הרגש שמחובר לחוויות אלו עבר הדחקה, ואינו נגיש לו. המאמר עורר התנגדות חריפה בקהילת הפסיכולוגים משום ששוב כיוון אצבע מאשימה כלפי ההורים, ומשום שלפי התיאוריה, נדרש תהליך מסובך כדי לקבוע אם תינוקות רכים כל כך נושאים בתוכם חוויות כל כך קשות כבר עם היוולדם.

בישראל מוכרת התופעה בקרב משפחותיהם של הלומי קרב ונפגעי טרור, ומוזכרת לא אחת בדיונים ומחקרים על דור ההמשך של ניצולי השואה. "יש אנשים ששילמו מחיר מאוד כבד על ההשפלה, החסכים, העינויים והחיים המזעזעים שהוריהם חוו", אומרת זהבה סולומון, פרופ' לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומומחית בעלת שם עולמי בחקר תופעות פוסט-טראומטיות. "אנחנו מכירים מקרים רבים שהדור השני ספוג בטראומה של ההורים ובדרך כלל ההעברה היא עקיפה: ההורה מעביר לילדו קשיים מהותיים, אבל לא את הטראומה עצמה. זה יכול להתבטא בתפיסת הדימוי העצמי, בשמחת החיים, ביכולת לאינטימיות. לכאן גם מתחברים הסיפורים המוכרים על היחס של חלק מבני הדור השני לאוכל ולאגירת מזון". למרות זאת, סלומון מדגישה כי נבואות כמו זו של ארגון הג'וינט, שבעקבות השואה תהפוך מדינת ישראל לבית משוגעים אחד גדול, לא התגשמו, ומרבית המשפחות מנהלות חיים נורמטיביים ובריאים.

אחת התופעות המעניינות שסלומון נתקלה בהן היא של אנשים בעלי "טראומה כפולה". "פגשתי בנים לניצולי שואה שחוו הלם קרב", היא מספרת, "ודווקא אז הופיעו אצלם חלומות שכללו דימויים כמו חיילים נעולים במגפיים ממוסמרות, או כלבי זאב שרודפים אחריהם, דימויים שאנחנו נוטים לקשור לשואה. דווקא ברגעים שבהם ניסו לעבד את הטראומה שלהם הם החלו לחוות את הטראומה של הוריהם".

ההעברה של הומר

צלו המטריד של העבר אינו נחלתם הבלעדית של הורים שעברו טראומות קשות בילדותם, והוא משתרבב כמעט לכל מערכת יחסים בין הורים וילדים. אל הפסיכולוגית ד"ר נטע גוטמן אבנר, שהקימה ב-93' את המרפאה הפסיכולוגית לאם ולתינוק במרכז הרפואי תל אביב, הגיע זוג הורים, ענת ושגיא (שמות בדויים), עקב בעיות שינה של בתם, בת תשעה חודשים. "ההורים סיפרו לי שבתם ישנה היטב עד חצות, אבל בכל פעם שהם נרדמים מתחילה מסכת התעוררויות בלתי פוסקת ומתישה", מספרת ד"ר גוטמן אבנר.

ענת תיארה באוזני גוטמן אבנר היסטוריה משפחתית עגומה. אמה שלה גדלה אצל הורים שהתעלמו ממנה, והיא אף חוותה התעללות מצד אביה. כאם לענת, היא התייחסה אליה בקרירות ובתוקפנות, ויחסיה עם אביה של ענת היו מתוחים. "ענת סיפרה שילדותה עברה עליה באווירת טרור, ושהיא הרגישה שאמה עשויה לעזוב בכל רגע", אומרת ד"ר גוטמן אבנר. "החשש להיעזב היה עבורי החוט המקשר: ההתעוררות של הבת כמעט כל שעה, היוותה מעין הכרזה של 'אל תדאגי, אני עוד פה'. באופן לא מודע, התינוקת מתעוררת כדי להרגיע את חרדת הנטישה שטבועה באמה, היא מתאימה את עצמה לתסריט שהאמא כתבה.

"זה מקרה שמשקף את האופן שבו טראומה בדור הקודם עשויה להתבטא במצוקה יומיומית שנראית טריוויאלית", מוסיפה ד"ר גוטמן אבנר. "למעשה, אמירות מהווי גידול הילדים כמו 'הוא לא אוכל לי, הוא לא ישן לי', מבטאות לא פעם בעיות שנובעות מחוויות וקונפליקטים מעברם של ההורים, זה חלק מהותי מתהליך ההורות".

יש כל כך הרבה דברים שיכולים לגרום לילד מצוקה. איך הורה יכול לדעת שזה קשור דווקא ליחסיו עם הוריו?

"זה נכון, ולכן חשוב ללמוד ולהכיר לעומק את המשפחות ולבחון את כל ההיבטים. הרבה פעמים, כשאני שואלת הורים מה לדעתם מקור הקושי של הילד, הם עונים שהם לא יודעים. אני עונה, שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם חושבים, פשוט צריך להתחיל לגרד. במקרה של ענת, רגע המפתח היה כששאלתי אותה מה היא מרגישה כשהילדה בוכה, והיא ענתה שהיא חושבת שקשה לה להיות לבד. ההבנה שקיים קשר בין החרדה מהעבר לקשיי השינה בהווה, הביאה לשיפור משמעותי באיכות השינה של התינוקת".

מרגע שהמטען הלא מודע של ההורה נחשף, הטיפול משתנה ומתמקד בחרדותיו שלו. כתוצאה מהתהליך, התינוק חש את ההקלה שההורה חווה ובעיות ההתנהגות דועכות ואף נעלמות.

הסל-קומורניק מסבירה כי "ההורה מפרש את מה שעובר על התינוק מתוך ההיכרות שלו עם עצמו, ובכך משליך על התינוק פרשנות אישית להתנהגותו. זה תהליך בריא ואנושי. אלא שבתוך ההשלכות האלה, צרובים גם זיכרונות, חרדות וכעסים שמעוותים את התפיסה שלנו, ואז אנחנו רואים פחות את הילד ויותר את עצמנו. אנחנו רואים בילד שלנו את הילד שהיינו".

"הכי מעניין לראות כיצד ההעברה הבין-דורית מתבטאת בגיל הינקות, כי אז הילדים פחות מוכרים לנו. הם אינם מדברים", אומרת ד"ר גוטמן אבנר, "ואנחנו מתנהגים איתם על פי מודל ההורות שעליו גדלנו, ושחלקו הועבר אלינו באופן לא מודע".

ההעברה הבין-דורית אינה מוגבלת לגיל הינקות - לא של ההורה ולא של הילד - אך קיימת נטייה להתייחס אליה בעיקר כשמדובר בתינוקות רכים (ובארץ אף קיימות עשרות מרפאות הדוגלות בטיפול משותף של הורים ותינוקות). הטיפול בילדים מגיל ארבע ואילך, נוקט בדרך כלל גישות שאינן תוהות על עברו של ההורה.

"הגישה הבולטת כיום היא להסתכל על הילד כעל ישות עצמאית, ומכאן הדגש בטיפולים רבים על ההשפעות הנראות לעין על הילד, כמו למשל היחסים שלו עם ילדים אחרים או עם המורים", אומרת הסל-קומורניק. "זו גישה שמנסה לטפל בסימפטומים מבלי להתייחס לסיבות העמוקות להופעתם. אין בגישה הזאת עיסוק באלמנטים לא מודעים". גם פסיכולוגים המכירים את התופעה מעדיפים שלא לעסוק בה, כיוון שהרעיון מעורר התנגדות רבה בקרב ההורים. אלה מבקשים לפתור בעיה של הילד, ואינם חושבים שעליהם להיבדק ולהיחשף.

כמובן שלא כל בעיה נובעת מהעברה בין-דורית. ישנן גם בעיות נפשיות של ההורים או הילדים, וכן בעיות שמקורן גופני. אולם מאז מאמרה של פרייברג, תיאוריית ההעברה הבין-דורית השתכללה ומתייחסת למגוון רחב של תופעות. נגה סהר, פסיכולוגית קלינית ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה, תציג את ההתפתחויות המחקריות האחרונות בתחום, בכנס של הרשת לטיפול פסיכולוגי ת.ל.מ, שייערך בשבוע הבא בתל אביב. "מרבית המחקרים מהשנים האחרונות מראים קשר ברור והתאמה מובהקת בין זיכרונות הילדות של ההורים, לטיב ההתקשרות שלהם עם ילדיהם. בשונה ממאמרה של פרייברג, כיום מדברים גם על העברה חיובית, ועל כך שזו אינה תופעה בלתי נמנעת: גם אם חווית טראומה כילד, יש סבירות גבוהה מאוד שתצליח לגדל את ילדך באופן נורמטיבי. המחקרים חשפו מקרים של הורים שגדלו בסיטואציות מאוד סבוכות, אך ילדיהם לא ירשו את עברם ומקיימים חיים מאוזנים ושלמים".

הפסיכולוגית רחל מרדכוביץ תציג בכנס כיצד העברה בין-דורית מנהלת אפילו את חייו הרגשיים של לא אחר מאשר הומר סימפסון, אבי המשפחה הצהבהבה בסדרת הטלוויזיה המצוירת. "להומר היו חוויות ילדות טראומטיות", מנתחת מרדכוביץ, "אמו הקשובה נעלמה, ואביו לא הכיר בצרכיו הרגשיים והיה קריר אליו. ניתן לראות את ההשפעה של העבר בקשריו עם ילדיו: עם בנו בארט הוא מקיים יחסים פונקציונליים ופוגעניים כמו עם אביו. עם בתו ליסה יש חיבור רגשי עמוק כפי שהיה לו עם אמו, אך הוא נוטה להימנע מבתו, כהתגוננות מחוויית הנטישה שחווה".

הגלגל מתהפך

הפנטזיה של הורים רבים היא להיות טובים יותר מהוריהם שלהם. הרצון להתנתק ממשקעי העבר ולא להעביר את רסיסיו לדור ההמשך, מכתיב את המאמץ המושקע בתיקון ימי הילדות האבודים. משאת הנפש הזאת מכתיבה הווי שלם. חוגים שנמנעו מההורים בילדותם, יככבו ברפטואר השבועי של ילדיהם; ערכים וכללי התנהגות שעל ברכיהם גדלו, ייזנחו לטובת מודל חינוכי אחר. אך המציאות האירונית חושפת את ההורים לכך שלמרות מאמציהם, הם אינם אלא שיקוף, בעוצמות משתנות, של מולידיהם ומגדליהם, והם מתווכים לילדיהם את חוויותיהם כילדים.

ד"ר גוטמן אבנר נתקלה בכך לא פעם ב-25 שנותיה בטיפול בגיל הרך. "הורים אומרים לעצמם 'אני לא אדבר אל הילד שלי כמו שאמא שלי דיברה אלי' או 'לא אהיה קשה כמו אבא שלי', ולמרות זאת הם מוצאים את עצמם עושים בדיוק את מה שהתכוונו לא לעשות, זה כמו יצור בלתי נשלט שקופץ פתאום".

רוני סולן, פסיכואנליטיקאית ומחברת הספר "חידת הילדות", תולה את התהליך בשורש מהותה של ההורות. "הורים שואפים שתינוקם יהיה ממשיך דרכם הגנטית, הרגשית והתרבותית. כל הורה רוצה להיות ההורה הכי טוב שהוא יכול, הוא לכאורה יודע מהי הורות טובה. אך הוא יודע זאת מתוך מה שהכיר וספג מהוריו בילדותו, כי אחרת איך יידע? לכן יש חזרתיות. בתפיסתי, אין אפשרות להוציא את קעקועי העבר מתוכנו. אבל אנחנו בהחלט יכולים להכיר בהם, ועל ידי תהליך טיפולי, לדאוג שהם לא ישבשו את החיים שלנו".

סולן רואה את התופעה באופן ציורי. "כל אחד מאיתנו הוא הרי מעין בבושקה רוסית. אנחנו עשויים משכבות-שכבות של עקבות זיכרון והעברות בין-דוריות משלבי התפתחות שונים. כל המטענים האלה משפיעים על ההתנהלות שלנו בחיים ומרתק לראות עד כמה אנחנו משחזרים את ההיסטוריה האישית של הורינו והורי הורינו".

ומודעות לטראומה אינה מונעת את השלכותיה?

"אנחנו משחזרים אירועים שחווינו ומגיבים אליהם, גם אם אנחנו מודעים להתרחשותם. לפני כמה שנים הגיע אלי אדם בן 38, נשוי ואב לילד בן 12. הוא סיפר שהוא יוצא מכליו בכל פעם שבנו או אשתו מאחרים. הוא תיאר חוסר שקט שאינו מרפה ממנו ודאגה אובססיבית, לעתים חסרת פרופורציות, כשהם מאחרים בדקות ספורות. בטיפול התברר, שאמו נהגה ללוות את אחיו הגדול להסעה לבית הספר, כשהיא מותירה אותו בכיסא התינוק שלו בבית. באחד הימים, כשהיה בן שמונה חודשים, פגעה בה מכונית והיא הובהלה לבית חולים. במשך שעות הוא נותר בבית לבדו, ממרר בבכי, מבוהל וחסר אונים. הסיפור נודע לו רק בבגרותו, אך הוא לא יכול היה לראות את הקשר בין חרדתו כתינוק, לחרדתו כמבוגר. כך שגם אם חוויות אינן זכורות לנו, הן מוטבעות בנפשנו. טיפול נפשי מאפשר לשחזר את הטראומה וכשזה מתקיים ניתן להתמודד טוב יותר עם השלכות העבר ולמנוע העברתן לדור ההמשך".

כך, גם אב שהגיע לטיפול אצל ד"ר גוטמן אבנר עם בתו שהיתה בת שנה וחצי, לא שיער שהמקור לבעיה שהתעוררה אצלו קשורה לילדותו. "האב סיפר שהוא מתקשה להתמודד עם בכי ממושך של בתו, עד שלעתים הוא יוצא מהבית ומשאיר אותה עם אמה או סבתה. התברר שבילדותו הוא גדל לצד אם מאוד דיכאונית, שהרבתה לבכות, וימים שלמים לא יצאה ממיטתה. כילד, הוא נדרש להיות חזק כדי לתמוך ובה לשמור עליה, ולא הרשה לעצמו לבכות או להביע כעס כלפיה. התרחש כאן תהליך נפשי מורכב. הוא חש מחנק מול הבכי של בתו, מכיוון שהזכיר לו את אמו. אבל מאידך, בחוסר ההתמודדות שלו עם הבכי שלה, הוא למעשה עודד אותה למחות, מה שכילד לא יכול היה לעשות. בתו ביטאה את מה שהוא לא העז לבטא".

להורים, הגילוי של שורשי מצוקת ילדיהם עלול להיות מטלטל. במקום שהילד יהיה בטיפול, הגלגל מתהפך, והם מוצאים את עצמם כמושא הטיפול הפסיכולוגי. לא כולם מסכימים להיפוך התפקידים. "לא פעם באמת יש קושי לעכל זאת, ונדרש לכך זמן", אומרת הסל-קומורניק, "הורה שמתמודד עם מצוקה של ילד יכול להיות אומלל מאוד. הוא סובל, ואינו משער שהבעיה ההתנהגותית של הילד היא תגובה לבעיה שלו. הרבה פעמים, ההורה מתקשה להשלים עם כך שהוא צריך לעבור טיפול. כשהורה מחליט שהוא לא משתף פעולה, זה עשוי להיות מסובך. ניתן לנסות לעבוד עם הילד בלבד, אך התהליך עשוי להיות מורכב וממושך יותר. במקרים שההורה מחליט לטפל בעצמו, הנטל מכתפיו של הילד יורד".

לקורין לא היה דרוש זמן רב מדי כדי להתעשת ולעכל את המידע שנחת עליה. ברגע שהבינה שבתה הציבה עבורה את מראת ילדותה, ושבמו ידיה היא יכולה לחולל שינוי, עלו שתיהן על מסלול מהיר לעתיד אחר לגמרי. "הכל רץ פתאום קדימה. אחת המטפלות נתנה לי מודל מה לעשות, הסבירה לי שאני צריכה להסתכל למיקי בעיניים, לדבר איתה תוך כדי הפעילויות", היא מספרת. "התחלתי למשל להרים אותה כשאני מאכילה אותה, כי עד אז פשוט נתתי לה בקבוק כשהיא בעגלה. לאט-לאט מיקי ממש התעוררה לחיים, היא חייכה המון, התעניינה והפכה להרבה יותר פעילה. עד היום אני מתקשה להאמין שתינוקת קטנטנה כזאת יכולה להיות אדישה כל כך בגלל משהו שטבוע בי כל כך עמוק, ומצד שני, היה מדהים לראות את המהירות של השינוי. מרגש לחשוב שהיא נחלצה ממשהו שהיה גדול ממנה. הדבר המדהים באמת שקרה היה שלא רק מיקי הגיבה לטיפול אלא גם אני. לפני הטיפול תיפקדתי בצורה פרקטית, אבל במהלך הטיפול פתאום התחלתי להרגיש כלפיה דברים, הרגשתי כאילו אני מפשירה". *



איור: רות גוילי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו