מקובל לספר שיהודי ארצות הברית תמכו מאז ומתמיד במאבקי השחורים. מסבירים זאת בהזדהותם הטבעית עם מיעוטים מקופחים אחרים. זה נכון ולא נכון. הסטודנטים של הפרופסור יונתן סרנה מאוניברסיטת ברנדייס שליד בוסטון שומעים מפיו שלצד התמיכה בשחורים היו יהודים, בהם גם רבנים, שהתנגדו לשחרור העבדים, ואחדים מהם אף היו בעלי עבדים בעצמם. כידוע היו גם יהודים שעסקו ביבוא עבדים מאפריקה.

בסימפוזיון שנערך בימים אלה בירושלים סיפר סרנה, כי רוב ספרי הלימוד בארצות הברית מזכירים רק את חלקם של היהודים במאבק על זכויות השחורים (בעיקר בצפון) ומעלימים את ההתנגדות לשחרורם (בעיקר בדרום). הסימפוזיון, שאירגנה קרן מנדל בשיתוף עם מרכז שז"ר, נשא כותרת מרתקת: "מה לא ללמד - פרקים אפלים בהיסטוריה והצגתם בתוכנית הלימודים לבתי ספר תיכוניים".

כמעט אין חברה ללא "פרקים אפלים". הרוסים מתקשים להתמודד עם ימי סטלין, הגרמנים עם ימי היטלר, הצרפתים עם פטן והאיטלקים עם מוסוליני. אחד המשתתפים בסימפוזיון, פרופ' אייל נווה מאוניברסיטת תל אביב, טען ש"פרקים אפלים" מכבידים על הוראת ההיסטוריה כל עוד הם קשורים בדרך זו או אחרת לאנשים חיים, או לצאצאיהם בדור שני או שלישי.

מפא"י היתה רוצה אולי להעלים את הסזון - המצוד אחרי חברי אצ"ל והסגרתם לבריטים; אצ"ל היה רוצה להשכיח את הטבח בדיר יאסין וארגון לח"י ירצה להעלים את הניסיון לסייע לגרמניה הנאצית במלחמתה נגד הבריטים. "מה אכפת לנו מה קרה בין דוד המלך לבת שבע", אמר נווה.

אין זה מדויק. אני שייך לדור של תלמידים ישראלים אשר למדו שהזונה מיריחו שאירחה בביתה את שני המרגלים של יהושע היתה "אשה מוכרת מזון", שהרי לא יעלה על הדעת ששליחי העם יבלו אצל זונה. בבתי ספר רבים העלימו את הנסיבות החברתיות, לרבות שחיתות הכוהנים, שתרמו לחורבן בית המקדש.

לא זכור לי שמישהו סיפר לי בבית הספר שמרד בר כוכבא היה טירוף. איש לא סיפר לנו על תנועת הבונד: העובדה שרוב יהודי העולם התנגדו לרעיון הציוני נשארה באפלה. איש גם לא הציע לנו להעריך מחדש את הרעיון הציוני לאור העובדה שרוב יהודי העולם כיום אינם נמצאים עוד בסכנה בשל יהדותם.

לעומת זאת, איש לא תירץ באוזני את גירוש הערבים במלחמת העצמאות: לא היה צורך בכך. הפליטים הפלסטינים פשוט לא הוזכרו. סרנה אמר שהעלמת חלקם של יהודים אמריקאים בדיכוי שחורים נובעת מהחשש שמידע כזה יעודד אנטישמיות. הוא שולל גישה זו: במוקדם או במאוחר, אמר, תלמידים יגלו ששיקרו להם ואז יסרבו להאמין לכל דבר שיספרו להם מוריהם.

היסטוריה היא קודם כל מקצוע פוליטי: בני הדור הבא אמורים בדרך כלל ללמוד מן העבר שמה שקורה בהווה נכון וצודק ובהתאם לכך הם אמורים לעצב את העתיד. הוראת ההיסטוריה אמורה לנטוע בהם שייכות פטריוטית. זה נכון בכל מדינות העולם. רק לעתים נדירות מתגלה אי שם מורה "חתרן", המעודד תלמידים להטיל ספק גם במה שכתוב בספרי הלימוד שלהם. זה לא צריך להיות כך: הוראת "הפרקים האפלים" של ההיסטוריה עשויה לעודד בני אדם חושבים, ספקנים וביקורתיים.

העלמת "פרקים אפלים" בהיסטוריה מוסברת בדרך כלל בקוצר זמן. אורית רמון מהאוניברסיטה הפתוחה קבלה בסימפוזיון כי תלמידי ישראל אינם לומדים כמעט דבר על יסודות הנצרות, כמו נחשבו גם אלה "פרק אפל". למעשה, התלמידים לא לומדים הרבה על האיסלאם, על דתות המזרח הרחוק וגם לא על היהדות. הם אפילו לא מתמודדים כיאות עם מלחמת העצמאות.

דיונים על הוראת ההיסטוריה מתרכזים לעתים קרובות בשאלה "איך להספיק את החומר" ואיך להשיג הצלחה בבחינות הבגרות. אך ויכוחים כאלה יכולים גם להיות פוליטיים מאוד. כזה הוא הוויכוח על הוראת השואה, המתנהל זה שנים רבות, שהתלקח מחדש גם השבוע. כי גם בנושא הזה, האפוף באפלה גדולה, יש לא מעט "פרקים אפלים", כגון מחדלי ההצלה, שיתוף הפעולה בין יהודים לבין נאצים, פוליטיקה מפלגתית בגטאות ועוד, אך השאלה העיקרית היא הלקח הנכון שיש להנחיל לתלמידים.

הוויכוח מתנהל בין שני קטבים: הקוטב הפטריוטי ידגיש את השואה כראיה היסטורית לנכונות האידיאולוגיה הציונית, לרבות ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. הלקח העיקרי: יש להגן על ביטחון המדינה. בקוטב האוניוורסלי, השואה מצטיירת כהשמדת עם, אחת מרבות, כולן גם דומות וגם מיוחדות. הלקח העיקרי: יש להילחם בגזענות, להגן על זכויות האדם ולהימנע מביצוע פקודה בלתי חוקית בעליל. אפשר לנוע בין הקטבים, אך גם זו בעיקרה החלטה פוליטית.

עבדים משוחררים במסעם לצפון ארצות הברית, במאה ה-19