בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | התרגום החדש של פיליפ רות הפך את חיי לגיהנום

ועכשיו אני מחכה לבקבוק מים קדושים ממכה

תגובות

הבעיות התחילו בגלל פיליפ רות, הוא והתרגום החדש של "מה מעיק על פורטנוי" לעברית. שלא תהיה אי הבנה, חלילה, אני אוהב מאוד את הספר ומזדהה עם הדמויות. עד כדי כך מזדהה, שתיאורי העצירות שממנה סובל אבי המספר גרמו למעיים שלי להיסתם. והמחבר פשוט לא מרפה, מדי כמה עמודים הוא שב לתאר את העינויים שמהם סובל פורטנוי האב בכל בוקר מחדש. ואני, שתבינו, קורא טוטאלי, לפחות כשהדבר מגיע לספרים שאני כן מעריך. הלוואי שהייתי יכול לכתוב כפי שרות-פורטנוי כותב על משפחתו בפרט ועל היהודים בכלל. זה לא שאני רוצה לכתוב על היהודים, אלא דווקא על הערבים, אבל זה קשה, ולכתוב עליהם ככה בשפת האויב זה אף בלתי אפשרי. תיאורי שנאה כאלה, יחד עם מודעות לגורל משותף, אעז להפיק רק כשאלמד לכתוב בערבית. רות כתב באנגלית, שפת אמו ושפת היהודים האמריקאים שאותם הוא מתאר בספרו. הוא כתב להם על עצמם, ולא עליהם לאנשים אחרים.

בכל מקרה, מאז התחלתי לקרוא בספר לפני כמה ימים חיי נעשו גיהנום. כמו פורטנוי האב וניסיונותיו הכושלים לפתור את בעיית העצירות הכרונית שלו בעזרת פירות יבשים, חלב ושלל מתכונים, כך ניסיתי גם אני, בלי הצלחה. "זה בגלל כל הדברים שאתה שותה", צעקה אמי בטלפון כששמעה מאשתי על ייסורי החדשים, "מה חשבת, שזה לא יעלה לך בבריאות?"

"איך זה קשור בכלל?" עניתי לה ונתתי באשתי מבט שרק הסובל מעצירות יכול לשדר, "אני כבר שותה יותר מעשרים שנה ומעולם לא היו לי בעיות, לפחות לא בתחום הזה".

"ואתה חושב שאתה הולך ונעשה ילד עם השנים?" נזפה בי אמי. "הגיל עושה את שלו, זה שאתה מסרב להבין זו בעיה שלך. תפסיק לשתות ותראה איך הכל יזרום לך בקלות בחיים".

"אמרת לו שאנחנו נוסעים למכה?" שמעתי ברקע את קולו של אבי.

"מה? על מה הוא מדבר?"

"כן", השיבה אמי, "אלחמדוללה, נרשמנו כבר ואנחנו עולים לרגל, אינשאללה".

"מה אינשאללה?" יצאה לי צעקה שהגיעה עד השמים, "ממתי נהייתם דתיים בכלל?"

"קח, דבר עם אבא שלך", אמרה אמי והעבירה את הטלפון לאבי.

"אז מה?" שאל אבי, "עצירות בגיל שלך זה סימן משמים".

"איך קשורים השמים לתחת שלי, אבא?"

"תתבייש לך", הוא נזף בי, "רק בגלל הדיבורים האלה שלך אתה נענש".

"אבל אבא, אתה הרי קומוניסט", ניסיתי להבין מה עובר על ההורים שלי.

"ואתה יודע כמה זמן סבלתי מעצירות בגלל הקומוניזם הזה? שלא לדבר על טחורים".

"טוב", ניסיתי לסיים את השיחה, "מה אני אגיד לכם? שתהיה לכם עלייה לרגל נעימה".

"רגע", אמר אבי, "אמא שלך רוצה להגיד לך עוד משהו".

"הלו", אמרה אמא בטלפון ושמעתי את אבי מתקן אותה, "תגידי סלאם עליכום ולא הלו".

"סלאם עליכום", תיקנה אמא את דרכה והוסיפה, "אתה רוצה משהו מיוחד מהאדמה הקדושה?"

"לא יודע, לא. תודה".

"טוב אני אביא בקבוק מים מעין-זמזם במכה. אם עד אז לא תיפתר לך הבעיה, אין כמו המים של מכה לרפא אותך".

"בסדר אמא, תביאי בקבוק מים".

"טוב, ואני אקנה גם פליימוביל לילדים. בעזרת השם יש שם פליימוביל ואינשאללה זה יותר זול מטויז-אר-אס".

יום הזעם היה השיא. כל כך כאב לי, שחשבתי שאני עומד למות. באותו ערב עוד הייתי צריך להשתתף בפאנל על עתידה של ירושלים. ידעתי שאם עד הערב הבעיה שלי לא תיפתר אני לא אוכל לעמוד על הבמה בכלל, שלא לדבר על ההרצאה שהוזמנתי לשאת.

"אולי תלך לרופא?" הציעה אשתי, שלא יכלה יותר לסבול את הבעל הזועם שמסתובב לה בבית. "השתגעת?" מחיתי, "את רוצה שכל העולם ואחותו ידעו שאני, בעל הטור המהולל מ'הארץ', סובל מעצירות?"

"מה זה קשור?" היא היתממה, "זה הבריאות שלך".

"קשור ועוד איך", עניתי בכעס, "עצירות זה לא משהו שכותב רציני צריך ללכת איתו לרופא".

"טוב", היא השיבה ונכנסה בצעד מתגרה לשירותים כשהיא ממלמלת, יודעת היטב שאני שומע אותה, "מצדי אתה יכול גם להתפוצץ".

ניסיתי לבטל את השתתפותי בפאנל. כמובן שלא סיפרתי למארגנים מה מעיק עלי, וניסיתי למצוא תירוצים שונים: "לא יודע, בכל זאת יום הזעם ואני חושב שוועדת המעקב הכריזה על שביתה". זה לא עזר, כנראה שלא היתה שביתה. "ההורים שלי פשוט נוסעים למכה", ניסיתי עוד תירוץ, "ואני חייב לנסוע הביתה כדי להגיד שלום".

"אבל אנשים באים לשמוע אותך", התעקשו המארגנים של האירוע, "כבר הדפסנו תוכנייה ואתה אחד הדוברים המרכזיים".

עליתי לבמה עם דמעות בעיניים. הכאב היה בלתי נסבל, קיללתי את פיליפ רות ואת אבא שלו ואת אם-אמא של הפורטנוי הזה. בגלל איזה יהודי אמריקאי סוטה משנות השישים אני צריך לסבול כך בירושלים של שנות האלפיים?

"סליחה", ביקשתי מהקהל באמצע ההרצאה, בדיוק כשהתחלתי לדבר על בעיית התשתיות של המגזר הערבי. אין לי מושג למה גלשתי לעניין הזה אבל משום מה רציתי מאוד לדבר על בעיית הביוב ביישובים הערביים. "סליחה", ביקשתי מהקהל כשלא יכולתי כבר לעמוד ישר על הבמה, יודע היטב שאם לא אגיע בתוך שנייה לשירותים, ההמשך עוד עלול להיחשב עבירה פלילית. "אני לא יכול להמשיך", התנצלתי לפני הנוכחים והתחלתי לבכות, לא יודע איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. אלא שבמקום שהנוכחים באולם ילעגו לי או יצעקו בוז כשירדתי מהבמה, הם עמדו על הרגליים ושעה ארוכה מחאו כפיים. כמה נשים מבוגרות מחו דמעה ועיניהן שידרו הזדהות מלאה. "בגלל דבריך אני מתביישת להיות ישראלית", אמרה אשה מטופחת כבת 60 שחסמה את דרכי ואחזה בידי, "הכאב שלך היה פשוט..." היא אמרה כשניסיתי להשתחרר מאחיזתה האימתנית ולהמשיך בדרכי, "כל כך כן".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו