בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ס' יזהר ועמוס עוז | חליפת מכתבים - המשך

תגובות

יזהר כותב לעוז על "אל תגידי לילה"

מישר, 30.1.1994

עמוס יקירי,

אני כותב במחשב כדי להצילך ממפגע כתב ידי שלא יפריע.

זה סיפור על עקורים. לא עקורים בגלל אירוע רע, מלחמה או נישול או גירוש, אלא עקורים מפני שהם עקורים מטבעם, מגורלם. נידונים להיות עקורים, ולא עשויים או לא מוכשרים ואולי לא יודעים גם כשמנסים שלא להיות עקורים, ולהתחיל משהו שיחיה כאן, מקוללים להיות עקורים.

נפוצים מחפשים וזרוקים לכל קצות כדור הארץ - הם פעם כאן פעם באמריקה הדרומית פעם בלב אפריקה, ופעם גם בשרון ובגליל, ועד לקצה דף המפה, בעיירת העקורים שעל שפת המדבר. בכל מקום הם עקורים, עקורים מטריטוריה, גם כשנולדו בה וחיים בה, ועקורים מהרגשת היותם ומידיעת עצמם, ובוודאי שעקורים מידיעת השני, האחר, חיים בכל מקום כמו בשום מקום, חיים עם עוד אדם כמו לא היה, בלי חיבור של ממש, בניתוק מהותי, כעקורים מעצמם, עקורים משום תולדות ומשום תולדות, ובמובן זה הם גם עקרים ועקורים גם מן הזמן ומן הרצון.

איש ואשה יחד ולא יחד, מצאו זה את זה ולא מצאו, מפריעים זה לזה ומוכרחים זה את זה, האיש, כבד יותר בוגר יותר, כבר מתון יותר מוכן יותר להתפייס, אולי להכות שורש, אם יש לו עדיין שורש, והאשה אימפולסיבית יותר, ראשונית יותר, הגיונה נסחף לגחמות, עצמאותה רדופת אי ביטחון, אהבתה כמעט מיתולוגיות כמעט היפנוטיות, עקורה מתולדותיה, מאמא משונה ואבא משונה, ממשפחה משונה, שנפלו עליה מאורעות מוזרים ביותר (הנמר) מיתות משונות וחיי בריחות משונות, תקופות נדודים וריצות לשום מקום, מרי כנגד העבר הקושר, וכניעה לבית שלא היה בית, איש ואשה כמו שני מגנטים שנזרקים לאחור ונידחים ממש כשנמשכים ומגיעים זה אל זו, כמו קניית השמלה, כמטאפורה, עם עצבים דקיקים, מגורים, לא מוסברים, כואבים, נואשים ומתפייסים רק מפני שאי אפשר עוד ורק מפני שאין סיבה ליחד ואין סיבה ללבד. או כל מעשה הקמת המכון לגמילה, הסהרורי, עם הילד המסומם, העדין, הרומנטי, הפגוע והעקור מאב ומאהבתו, התובע ממותו את שעת חייו ואת אהבתו הדחויה, נשמה תועה שמטרידה את החיים ופורטת להם על איזו אהבה עקורה.

כל מעשה המכון לגמילה הזה הוא בבת אחת, גם מטאפורה גדולה ומפורטת על כל פרטיה, גם פארסה בין טראגית לקומית, בין גוגולית לקפקאית, גם החיים כמשל, גם ייאוש סופי וגם כניעה המנסה לחייך בזה-מה-שיש. ועיירת העקורים הזו, וחיי העקורים בעיירת העקורים, ומעשה ההצלה הסוריאליסטי שהם הולכים להציל את המסוממים, שלא ראו אותם גם בטלסקופ, כמין דחף, כמעט רליוגוזי, אולי, למצוא טעם ומרכז לעולם העקור והלא מצמיח. שום דבר לא אורגני. גם המדבר הוא רק כמין תפאורה, אפוקליפטית לעתים, ובייחוד בסוף, וגם הרמזור המטומטם, על שלושת צבעיו המפורשים, שבכיכר, גם מיפרט חיי היום יום של מרכז העיירה ומיני אנשיה, לרבות בית הקברות שאומר יותר על המשך העקורים. סיפור בין סארקסטי ובין אלגי, הכל צעיר וכבר זקן, הכל מתחיל וכבר גמור, והגורל של אין לך ולא יהיה לך והכל תמיד רק במין אצל בינתיים הצידה בטרם, למרות כל השנים והאירועים ובניין הארץ - משהו לא צמח עוד כאן אורגני שורשי לא חושש משמש ולא מרוח אלא יליד הארץ כזה "אדם יפה בארץ היפה": הוא עוד לא קרה.

והכל כתוב במבט לא מעורב, בריחוק מה, כמביט לאקוואריום, ופתאום פה ושם נשבר הריחוק ומלה של כאב וחום וחמלה, משפטים קצרים ברורים, מדויקים, רצים היטב במורד הסיפור, רצים בידי מספר יודע לספר, מגלגלים את הדברים בכאילו קלות ובנמרצות כאילו ממש צילום מן החיים, כשהכל הוא מבוים לפרטיו הקטנים, וכלום אינו נשמט מן הפיקוח של עין הבמאי המנוסה ולעתים אפילו יותר מדי, בלי לשמוט ולהשאיר משנהו מפרפר ספונטני, כאילו מה שלא נתכוון הסיפור לומר לא ייאמר, ומה שביקש להעלים יישאר נעלם, ועם זה מקומו האפל לא נעלם, וכאב אובדן, לא מחייב, לא חד משמעי, משאיר גל כמו אדווה פה ושם, ויפה, עם פריטה של חשש. והרבה פחד טמון, אבל במרומז. כואב אבל שלא בוכים. הרבה בכי מושתק. עצוב. עצוב עד תחתיות. ועם זה במתח של קידום סיפור מסופר היטב של מי שיודע לספר, ויודע לשים צבע, וקו, והערה של חוכמה, והזכרה למבינים, ורמיזה שעושה דבר למוחשי ומוכר, ולעתים פה ושם אפילו בגודש (כגון תיאור העיירה בשליש הספר שהכל נכון בו ורק קצת יותר מדי ולא הכרחי).

והכל לכאורה נקרא ברהיטות, מפני שמתוזמר היטב, ומחושב היטב, וכתוב באמת, מסתיר כאבים, מגלה רק משהו, מעלים יותר, בסיפור על האנשים, העקורים, עקורים בני עקורים, שלא הולידו עוד עקורים, בסיפור שמעלים את הסיפור הפנימי העצוב מתחתיו. אנשים שכמעט מצאו מקום ולא מצאו, מפני שהם בני אנוש, והם בלי הכובד הראשוני לומר הנה זה פה, הגעתי, כשכל המאמצים וההבטחות נעשים תמיד במיטב הכוונות, ונמצאים לבסוף, ודי מהר, חלולים, באולי זה לא זה, ואין בלבו של אדם דעת כדי לדעת כי הנה אכן זה פה, ולא נשאר אלא כפי שהספר נגמר, חופשת הקיץ נגמרת, התחיל הרבה וכלום לא הושג, מה שחסר נשאר חסר, והלילה אולי ייפגשו איש ואשה, בלי להבטיח כלום, ואולי זה, האולי, אולי האולי הזה הוא האפשרות לאופטימיות. אולי. ספר עצוב מצחיק על אנשים שחשבו שאולי כבד אינם עקורים, ושאולי אפשר להתחיל, ואיך הם נראים באמת. וכואב ואמת בספר הזה.

שלך

יזהר

איורים: עוזי צור

יזהר אל עוז על ספר המסות "מתחילים סיפור"

19.12.1996

עמוס היקר,

לאחר שחטפו מידי את הספר מיד כשהגיע, אני יכול לכתוב לך כעת כשלבסוף גם אני קראתי.

הספר נקרא וזורם ונראה לי כמשתף מיד את הקורא ברומו של דבר. הקריאה לקרוא לאט, הקריאה להאזין שבעתיים למשפט הפתיחה, הקריאה להתרוצץ סביב משפט הפתיחה ולהציץ בו מקרוב ולצאת ולהפליג הלאה מכל רמז ומכל סימן, ולהקשיב היטב לתזמור כל מלות הפתיחה, בקשב עשיר ורב פנים ובמתן רשות לכל אסוציאציה אפשרית ובלתי אפשרית - קריאות כאלה אולי תיכנסנה כעת ליותר לבבות, שעד עתה שאלו רק מי, מה ומה הסוף.

כמובן שלא אגע בכל ההתחלות, ובאחת מהן עוד פחות, אבל בקריאת משפט פתיחה של קפקא גם אני כבר התנסיתי בשעתו, וכתבתי פרק גדול ב"סימן קריאה", על משפט הפתיחה של "הגלגול" ושהיה צריך להיות ראשון לכמה פרקים נוספים שיבואו אחריו, לולא אותו מנחם פרי המפורסם, שהרס לי את החשק להמשיך, מלבד הצער שהתחלתי. יש משהו בלשונו של קפקא שעוצר את הקורא, בניסיון לדעת לאבחן את טיבה של לשון זו, פשוטה לכאורה, פורמלית כמעט, משפטית, נקייה, וקרה למדי, אבל שננעצת בך בהיגיון הקר שמתברר שאיננו הגיוני כלל, ובהשתמטות ממך הקורא לאחר שכבר נקשרת ולא תוכל עוד להשתמט. אם האסטרונום קפלר טען בשעתו כי הגיאומטריה קדמה לבריאת העולם, הרי לשונו של קפקא, קדמה להימצאו. הזוועה הנאמרת בלשון שבה כותבים חוזה לביטוח מנזקי עבודה, הפלצות הפונה אליך בלשון של אבל, כלום לא קרה, הדיוק לכאורה שמתגלה כפריעת כל סדר, ההתקדמות בעלילה בכל מלה שמעמידה פנים חפות כאילו לא ציינה אלא באמת רק דברים של מה בכך, אי האפשרות לנסח את ייחודה ואי האפשרות שלא לחזור ולנסות, ההילכדות במשפט כה סגור שאינך יכול להשתחרר עוד ממנו, ורק מתהלך אנה ואנה ומוצא כל הזמן עוד משמעויות שלא הבחנת בהן קודם. משהו לא אנושי באנושי אנושי מדי.

כשלימדתי בכל השנים המרובות האלה, נתפתינו תמיד לכל מיני תרגילים וניסויים לכתוב את מה שכתוב לפנינו במשפטי פתיחה בכל מיני אופנים שונים, ומה עולה מן השינוי הזה, לכתוב למשל "בוקר אחד כשהקיץ גרגור סאמסא", ולכתוב מיד אחריו "כשהקיץ גרגור סאמסא בוקר אחד", ולראות לאיזה שני מקומות רחוקים מגיעים, או לבדוק תרגומים שונים למלה האחת "חרק", ולראות עד לאיזה אבסורדים אפשר להגיע, עד שאין זה משעשע כלל אלא גם מבהיל, ונס הוא שכשאדם כותב אינו שואל את כל השאלות ורק כותב בשטף, כאותו נדל חסר מוח עם ארבעים הרגליים שלו שמי יודע איך היה יודע לפקד על כולן כאחת אילו חשב.

בין התרגילים המקסימים היו גם הסיומים, איך מסתיים כל סיפור שומה טיבו של האקורד האחרון המחזיר אחריו אל הנייר הריק, אם היה שם אקורד כזה, ואם לא נגמר הכל בלי אקורד ורק בלתי גמור וחרישי. ובאיזה אפקט יוצא אדם כשסוגר את הכריכה השנייה.

השאלה מה משיג קורא שאינו שותף בתרגילים, מקריאת המסות על משפט הפתיחה, ואם אינו רק רואה בהן את הסופר הקורא כאשף בלהטי קסמיו, כשהוא בטוח שלא עליו, על הקורא הרגיל, מדברים כאן, כי הוא על דעתו כל זה לא היה עולה, וכשהוא יקרא לא יחשוב אלא גם הפעם כרגיל על מי מדברים ועל מה ומה היה הסוף, אלא אם היה שם בפסוק שקרא, משהו שמצץ לו בלבו רגע, אם לא להיפך, שרק הוליך עליו שיממון וקוצר רוח מתי יתעשת הסיפור ויתחיל לדבר כמו בן אדם. וכך הסיפור על הפתיחות הופך להיות סיפור על קריאות, וסיפור על תולדות הדפים שמצאו חן בעיני אותו קורא מיומן ומיוחד, וסיפור על טעמו החריג של אותו קורא סופר, שמזמין לטעום כמוהו, ואולי סיפור על סופר אחד שמשתעשע במשפטים מוזרים, ומראה לקורא המשתומם מה הוא מפסיד כשאינו קורא כמוהו. אותו סופר שעשה לו שעת מנוחה בין שתי כתיבות מוגיעות ומתקשות להיכתב, ובינתיים, כבפונדק הרים שהמטפס הקפוא והעייף נכנס בו להפשיר עצמותיו לרגע וללגום משקה חם, ממתין שהשיגעון להמשיך בטיפוס הכפייתי שוב יתחזק ויגבר על הפיתוי להתרווח כאן מול האח המבוערת וכוס המשקה.

האם מורים ישנו את דרך הוראתם לאחר שיקראו את הספר? האם תלמידים ישנו את דרך קריאתם, או סתם כל אותם קוראים שעדיין קוראים? מי יודע. אבל תמיד מן הראוי שיראו דוגמא אחרת, עשירה יותר, מרובת פנים יותר, מפליגה יותר אל מעבר לקריאת השיגרה, ואם יקראו אחרת או לא, משהו חדש בא לקראתם, עמד על דרכם, ואפילו לא ישנה את קריאתם נתן להם רגע של קריאה מרגשת וידיעת חדוות הערך הנוסף.

שלך

יזהר

יזהר כותב לעוז על "אותו הים"

16.8.1997

עמוס יקירי

פרצת דרך חדשה והצלחת. ספר טוב, עמוס, שונה, מיוחד ואומר דברים שאפשר לומר רק לאחר שבירת הז'אנר של הרומאן, בהיפתחות אמיצה להרפתקות כתיבה אחרת. היפתחות פורייה לדברים של אמת כואבים ואולי גם מדוכאים בז'אנר הקודם. פתאום יוצאים לאמירה, בלא בוטות ובלא מאמץ למהימנות ובלא תחבולות עלילה מחוכמות לאמור היטב דברים, בעדינות, בכמעט שירה, וגם בשירה אמיתית, ביותר לאט, ביותר בלחש, ופה ושם גם ביותר מעורפל, עד שגם לדבר המתקשה להיאמר ניתן דיבור, וכאילו לאחר ריחוק של זמן, כשמבינים יותר, כשיודעים יותר להבדיל בין דברים, ובבגרות ובחוכמה של מי שכבר נתנסה ויודע כעת לומר כמעט בפיוס ובענווה ובחוכמת ריחוק, בקצת הומור, בקצת התפלספות, וביותר קשב למשוגות, ולהתפרצויות, וביותר התבהרות. יודע יותר מה ערך הדברים הנכונים, יודע להניח למתחים הכבושים שיהיו מתפוגגים לאטם, מקשיב יותר בשקט ובבינת בעל ניסיון, לומד לומר בשורות קצרות, משאיר את הדף ריק כמעט, לעתים בכמעט מאניירה מאקמית לעתים ממש בשיר, והשורות הספורות מקבלות קשב מיוחד, ובאומץ לכתוב כך, שורות שנותנות הזדמנות לענוג יותר, כמעט בלי אירוניה, וגם בלי לסגת מיד לפעלתנות, בגוף ראשון ושני ושלישי, בדיבורים של מתים שכבר מתו ושל חיים שעדיין חיים ושל חיים שעודם באמצע החיים. ופתאום הכל אפשר. הממש והחלום והזיכרון וההחמצה וספירת המלאי. הכל נפתח בדיבור הפתוח הזה, הכל מותר לפני הדיבור המייחל לדבר, את כל מה שנתאסף במרוצת החיים, בכתיבה, ובהבנת המציאות, וכעת מקבל הרשאת היפתחות, חופשי, לא כוחני, ושמותר לו לאמור הכל, בלי לוותר על הדיוק אבל בלי להוסיף מלה מיותרת, אין כעס, יש חמלה, רצון להיות מבין ולא מרדן, הציפור, הים, השקיעה, הסתיו המדבר, העולם הרחוק עד טיבט, והקרוב עד מגעי איש ואשה אחת עטופה במגבת ואיש אחד עטוף בריגושי מותר אסור, ובת ים כאן, וערד, בשמן המפורש, צילומים מן החיים בצד איורים כהנפשות בדויות, ומתוך שנשבר רצף הרומאן נתקבלו גבישים גבישים חדשים גדולים וקטנים, ופתאום אפשר לומר דרכם אחרת וחדש לאמור אחרת דברים נדושים כמו בדידות, כמו געגועים, ולומר גם את האישי המהסס, וגם את החשוב הדחוי ואת החשוב מאוד, זה שמעולם קשה עד אי אפשר לאמור אותו.

טעם של התחלה חדשה עם כל הרעננות של מציאת אופן דיבור חדש. אומץ לסטות מן העיפרון המצייר אל הפחם הרושם, אומץ לעזוב את הדרך הגדולה. הבטוחה. ופתאום להביט בשלום בכל מה שהרגיז, לראות הכל מחדש כשכבר לא כועסים. כשלא מעורבים מדי. כשלא מרגישים חובה. שבירת הרומאן לחתיכות קטנות וגדולות נותנת פטור מחיובי הרצף הגדול, להשאיר דף גדול וריק כמעט ורק שורות אחדות עושות קשב, נותנות שהות לעצור ולראות, לראות עוד ואחרת. דברים אחדים מוכרים מאז, ואחדים שכבר נרמזו פעם, פימה כאן, והילד שמצא עצמו משולח, וגם אחרים, ואיש חדש בא אליהם, חכם, מעמדת הצדה, וביותר פיוס, ויש שעת פיוס מופלאה אחת כשכולם כאן יחד בעבודת הגינה, וגם נדודי השינה, והחרדה האינסופית שאינה נרגעת בכלום, וחילופי הסתיו, והעונה, והלאט לאט, מן השורות הקצרות שהופכות פתאום לשיר, גם כשמתביישות להודות, פתאום והפיוטי יוצא כמאליו, ענו ואמיתי, (כמו בחגיגת קיץ) והכל יותר הגותי מפוליטי, יותר קושב מפותר, עונה על היות העולם יותר מנדרש לבעיות השעה, וחופשי לנוע כרצונו, בלי להתנצל, פה לרוץ ופה להשתהות, לספר או גם לבכות, בלי לתבוע דבר. וכולם כאן, אלה שאינם ואלה שישנם בערוב ימיהם, ואלה שבאמצע היותם, מעבר לרגע הזה, ושני תינוקות במיטת סבתם ואיש ואשה במיטת עילוסים מזויפת, ואיש עדין אחד מתקרב נכלם אל אשה אחת בין מותר לאסור, ומרים אחת מופלאה שתחזור לבסוף לביתה ואחד ממנוחה נכונה שלא מוצא לו מקום בין ההרים, וכתוב בכל מה שמדבר, בדיבור, במכתב, בטלפון, בהערות המספר על עצמו, בהסרת הגבולות בין ריאלי ובין לא ברור מהו, ולכולם בכל מצב שהם בו יש רשות אמירה קצרה או יותר מקצרה, כלבבם, וגם השתיקות והים והסתיו, והציפור, ומידה של הבנה לכל אחד כפי שהוא, בלי לשפוט אותו, וגם רגע של הזדהרות, צדדים פנימיים שלא זזו עד עתה והנה זזו, ודברים נראים מכל צד וגם מן הצד האי-נראה, פעם כהערת שוליים, פעם כפתק או טלפון, ופעם כרחש או ניחוש או בידיעת רחש העצוב התהומי שהיא באמת הכל.

כתבת ספר מיוחד ספר יפה וטוב שידעת לעשות.

שלך

יזהר

עמוס עוז ליזהר על "מלקומיה יפהפייה"

20.4.1998

יזהר יקר,

מלקומיה יפהפייה מאוד. ובה "כל אלה הדברים שלא מזכירים אותם מפני שהם כבר נשכחו כאילו, וכאילו לא חשובים, וכאילו מובנים מאליהם... כאילו החשוב באמת הוא תמיד הכללי והסתמי של הכל ולא בדיוק הדבר חסר המשקל האחד והמפתיע...".

והנה "הדבר חסר-המשקל האחד והמפתיע" הוא הסיפור הזה שלך, הארוטי עד קצות ציפורניו, הסיפור הסקסי הזה סקסי עד שורשי שערותיו, שיר-השירים הזה (שמפעם לפעם, כמו נהי תן אחד מן הגבעות בלילה, מפלח אותו איזה הד-קוהלת עמום גלמוד ומרוחק).

ומה חשוב בסיפור הזה? למשל, טביעת סנדלים בעפר השביל. למשל, הליכת הגמל לעומת הליכת החמור. למשל "מצח הברך" של השולה הזאת (ואיזה יופי זה, מצח הברך!). וחשוב "האופן שזרועותיה באות מחובי השרוולים הקצרים", וחשוב שיידעו עד כמה, שיידע כל העולם עד כמה, ובלי בושה, ומה שיהיה יהיה.

פעם, לפני הרבה שנים, סבא אלכסנדר הזמינני לחדרו, נעל את הדלת, הגיף חלונות, הושיבני, פורמאלית, מעבר למכתבה, ואמר חגיגית: הגיע זמן, בן, שאני ואתה נשוחח קצת על נשים (הייתי אז בן שלושים וחמש, נשוי ואב לשתי בנות בגיל ההתבגרות, וסבא היה בן תשעים ושלוש וחצי בערך). נשים, אמר סבא, כל חיי אני מתבונן בהן, והנה הגעתי למסקנה שיש כמה דברים אשר בהם הנשים הן ממש - אבל ממש - כמונו, ומצד שני יש כמה דברים שבהם הן שונות מאתנו לגמרי - לחלוטין וממש לגמרי. אבל, אמר סבא כמשתאה על דברי עצמו, באיזה עניינים הנשים הן ממש כמונו, ובאיזה עניינים הן שונות מאתנו לגמרי? על זה, אמר, עדיין אני עובד.

המלקומיה היפהפיה שלך יזהר יכלה להועיל לו בחקירותיו אלה: איזו הללויה כתבת כאן, בצלצלי שמע בצלצלי תרועה, למה שהעין שוזפת ולמה שעין לא ראתה ולמה שכולם רואים אך איש לא מסתכל ולמה שלא ראתה שפחה על הים ולמה שהבגד מגלה ולמה שהבגד מכסה אבל מנחש ומלחש, ולמה שגם לנחש לא מעיזים. וכל זה כתוב כאילו לקחו אחד צייר ואמרו לו נראה אותך, בלי ידיים, תצייר במלים, תצייר בפה, והוא מצייר בפה עד שכולם ממש רואים. או כמו כנר שאמרו לו, נראה אותך בלי כינור בלי תווים אתה רק תספר לנו בבקשה במלים שלך מה היינו שומעים לו היה כינור, והוא לא נבהל אלא לוקח ומספר עד שממש שומעים כינורות. ככה אתה עושה פה, יזהר: עושה עד ששומעים כינורות. עושה עד שהמלים עוברות איזו התפשטות גשמיותן ונעשות ריח צבע צליל חספוס או חלקות חמימה, והסיפור עולה וממריא מגופן של מלים אל אורן. ואני קורא ושוכח שזה רק ספר ושוכח שאני קורא, כי הכתוב אומר יהי אור ויהי אור, יהי מצח הברך של שולה - והנה מצח הברך, או שקערוריות עצמות-הבריח, או קימור הכתף, או התכנרות המותניים, הכל, כזאתי מלקומיה: כביום היוולדה. ובתוך זה מצאתי כמה מובלעות של שחוק טוב (עמ' 31 ואילך, למשל), ושל עצב צובט לב ושל כלות הנפש וגם גלמידות כזאת, איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם. - וראה זה פלא, בעוד הסיפור הולך ומקונן על אבידה עולמית - הנה פתאום מתרחשת לרגע השבת אבידה, וכל אשר יקר היה שב לרגע לא כרוח-רפאים ולא כריח של עוגת מדלן קטנה אלא שב ממש, במוחש, שב שיבת שזיף בשל, שב כשוב העשב בעונתו. יכולת, יזהר, לקרוא לספרך זה בשם "השבת אבידות" או לקטלג אותו במדור "נעלמו ונמצאו" ואתה המאבד הנכאב ואתה הוא גם המוצא הישר, שבא על שכרו בעין יפה במוצאו. ועוד איזו עין יפה. יפהפייה.

על כל פנים, הקורא (הזה), עברה עליו חוויה לא של קריאה טובה אלא של התחיות, כמו שב על עקבותיו שלו ולא רק על עקבותיך. וכבר לא מפריע שהספר הזה מרותק אל סוד הארוס אל סוד הנשיות יותר מכפי שהוא מרותק אל שולה עצמה, יותר אל הילת ספק אפרודיטה ספק ארטמיס מאשר, נאמר, אל פלונית בתו של וולקוביץ מכפר בילו או רוזובסקי מעקרון או שפילמן מגדרה. אבל גם אותה קשה להגדיר מפני שעדיין היא רכה, ואין לה עדיין פרי (ובכל זאת, שואלים, כפי שאתה עצמך שואל את עצמך בעמ' 55, "מאיפה היא באה, השולה הזאת?") (ואגב, אגב שבאגב, נקודת-זבוב זעירה, במהדורה הבאה אולי כדאי לתקן, בעמ' 34, שבמקום "משירי אחד הלגיונרים" שיהיה כתוב "משירי אחד הלגיונות"? - אלא אם כן זה ככה בכוונה).

עכשיו אם יש לך זמן כמה דקות, עשה לי טובה ופתח בבקשה בעמ' 23 מן המלים "האוהל של יוסף" ואילך, ועוד ואילך, ותראה בעצמך איזה דבר נהדר יצא לך. וכן תפתח בעמ' 54 ואילך, וכן מה שקורה סביב הפטפון שבבית הדוד בעמ' 65, וצמחים שמייללים בלילה בעמ' 88, ועמ' 93 הקסום, ועוד פלא מתחיל בפיסקה התחתונה שבעמ' 109 ונמשך ביפעה ועוצר את נשימת הקורא (הזה) עד עמ' 113, וב-119, ואחר כך מסעה הארוך, האינטרגאלאקטי, של היד החולמת להיות "כשרירי הנמר כשהם הולכים בשקט מתחת משי עורו ומתמלאים... וכבר לא נושמים, רק נמצאים...", ולולא אני חושש להכריח אותך לקרוא מחדש ספר שלם שלא מזמן כבר קראת אותו, הייתי ממשיך ומסמן לך עוד ועוד פינות חמד כאלה, שהקורא (הזה) קורא ומלקק את שפתיו ועובר בלבו על לא תחמוד ועל עוד כל מיני.

כל הספר הזה כתוב "כאילו הוטלה עליך חובה... (ותסתכל בבקשה מה כתוב אצלך בעניין החובה הזאת בעמ' 100 למטה ובעמ' 101, בערך עד למקום שבו החרקים מפשפשים לדגניות ההן בין השמלות הירוקות שלהן). כאילו עבר כאן נהר גדול, לפעמים שוקק קוצף על גדותיו ומתגעש, לפעמים רך ורחב וכמעט שאינו נע כי אם תופח לו, סמיך כמו דבש, לפעמים נוהר כלטיפה אטית ולפעמים מעיק על הסכרים עד שהם נרעדים, ותמיד בזבזני לא דופק חשבון, הלא על כן הוא נהר ולא טפטפה, לא איכפת לו כמה הוא שופך על כל גבעול על כל בן צנון, לא פוחד שייגמר לו, תמיד חושק להיניק פי אלף ממה שעגל רגיל מסוגל לינוק, תמיד שופע ושוקק ושוטף וגורף הכל בנהרי נחלי מלים ועושה הצפת שפה הצפת מלים, עד שהקורא (הזה) המום ולרגע הוא מנסה לנחש מה אשדות אשדות גועשים כאלה עשו פעם לאיזו שולה אם רק קיבולה כיופיה ותוכה כברה. מי יודע?

אילו אני שר החינוך מטעם מפד"ל או ראש המשגיחים מטעם התאחדות מתקני עולם, הייתי מוציא את המלקומיה הזאת אל מחוץ לחוק ואל מחוץ למגדיר ובייחוד אל מחוץ להישג ידם של נערים תמימים ונערות זכות, ולא בגלל האינתיפאדה הקוסמית שבעמ' 178 ואילך אלא דווקא מפני שיש בה די אנרגיה ארוטית חתרנית ליקוב בחושף ולפלח ולאכול שם במחשכים את כל מוסדות הארץ הנמקים: פלא שהנוער נראה כמו שהוא נראה?

שמחה רבה, יזהר, המלקומיה הזאת, לא כאילו אני קורא ומגדיר אלא יותר כאילו קורא ומוגדר. "ורק הכל יהיה מתחלף בשביל הזה, פעם מים פעם חול ופעם קצת נשובת זהב, שהרוח..."

ונשק בשמנו את נעמי, שאשריה שהיא בכלל לא תלויה בשום נהרי נחלי מלים אלא לוקחת ומציירת ובמקום להגיד עגול היא יכולה לעשות עגול ובמקום להגיד אדום היא עושה אדום, כמו שהרוקד רוקד והשר שר והמנגן פורט והנגר מעמיד והכדורגלן מבקיע והשמש זורחת והשיטה פורחת, ולא כמונו שאפילו לעשות בוקר טוב לא יודעים אלא יכולים רק לכתוב בוקר טוב ולקוות לטוב.

ושנתראה במהרה.

שלכם

עמוס

עמוס עוז ליזהר על הרומאן "גילוי אליהו"

22.5.1999

יזהר יקר,

בין הריחוף האפיפאני של דודה (אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה וכו') לבין תרנגול-ההודו הגרגאנטואני שבסוף, זה שיילך לכפרות לכבוד גילוי אליהו, בין דודה הכוכבי-ירחי הזה לבין התרנגול, שכמוהו כהורגיו הוא מובל להישחט ורק לוטש עיניים כתרנגול בבני אדם, נפרש סיפורך החד והדק שאפילו לשונאי איני מציע לקרוא אותו לפני השינה מפני שהוא קם על קוראו וקורע לו את שנתו בצעקת-בלהה.

ואני חשבתי כל השנים כי על מלחמות אפשר אולי לכתוב דין וחשבון או סיכום היסטורי או מה, אבל אי אפשר לכתוב סיפורים על מלחמות, אי אפשר ודי, אי אפשר מפני שהסיפור - כמו הנשים והילדים - מתאים לו להישאר בבית בזמן שגברים שוחטים זה את זה, ואם סיפור יתעקש דווקא לרוץ כמו משוגע בין הכדורים והפגזים ולהתרוצץ בשדות מוקשים, קרוב לוודאי שלא ייצא מזה חי, מפני שהסיפור לא נברא לרוץ כמו משוגע וגם לא לשכב בלי תנועה בדיונות תחת הפגזים. עכשיו, בגללך, אני צריך לשנות קצת את דעתי ולסייג ולומר: אין לסיפור מה לחפש בשדות הקרב אלא אם כן יזהר כתב אותו, שאז הוא לא רק חוזר בשלום ובלי פגע אלא גם נושא הביתה שלל רב, רחם רחמתיים לראש גבר. אבל איך הוא, אתה, עושה את זה? תהרוג אותי אם אני מבין איך: עושה וזהו. הסיפור הזה גם רץ כמו שד וגם, כשצריך, שוכב מאובן מרוב פחד בקפלי החול, ובין זה לזה הוא מסמר ומצמרר, ולוקח ועושה שהדם השפוך ייקוב את התהום, שיאכל שם את כל מוסדות הארץ הנמקים (לא שיני הזהב - גם בלי שיני זהב הוא נוקב את התהום ואוכל חיים את קוראו, ואפילו כשהקורא (הזה) כבר היה במלחמה וכבר ראה וגם חטף קצת).

פלא: זה סיפור שכמעט ואין בו "אני" אלא רק "וקמים" "ושואלים" "ורועדים", או לכל היותר "ואם תבקש", או "ואם חשבת לך". וזה סיפור שיש בו גילוי אליהו בלי איבוד אליהו, ובכלל לא יודעים מי אליהו למה אליהו מה פתאום אליהו בוקר טוב אליהו, וזה סיפור באין משפחה ובאין בית ובאין דע מניין באת ומאין לאן אתה הולך, ולא רואים פה אפילו צל של אשה, ולא שומעים ילד, ולא מוצאים בו לכל אורכו ורוחבו שום קורת גג, (מלבד יריעות אוהלים), וכולו עשוי המון המון חולות ומי-התעלה ויריות ופגזים וגשר ולפעמים, לרגע, המון שמים גדולים, ממש אותם שמים שנפקחו פעם על הנסיך אנדריי בולקונסקי, והוא כולו רווי שנאת-המלחמה, ובכל זאת הוא מצליח לתפוס אותה (אף כי מן המפורסמות שמי ששונא משהו לא יוכל לצייר אותו). איך הוא - אתה - עושה זאת? תהרוג אותי אם אני מבין: עושה וזהו. אולי משום שאיתני הטבע הם לימינך מאז ומתמיד, ובספר הזה עוד יותר מאשר מאז ועוד יותר מאשר מתמיד: גלגל החולות בא ועומד לימינך, ודמדומי הבוקר ודמדומי הערב עובדים אצלך, והריק הגדול, ומשב תוגת הזמנים שהיו והזמנים שעוד לא נולדו, וגם הצפוף-צפוף עובד בשבילך, הצפוף הזה שמתרחש כאשר מעגל של גברים, חציים בצל וחציים באור המדורה או באור הכוכבים, מתחיל לדובב אצלך פתאום, מדובב לא כמקהלה מדברת ולא כעדר אלא דווקא כמין יצור אחד שיש לו כמה וכמה פנים וכהנה וכהנה קולות ורצונות וחיתוכי-דיבור ובכל זאת הוא אחד, כשם שהיה אחד בערב יציאה ובשיירה של חצות ובימי צקלג ואיפה לא, והיצור הזה הוא כאן במקום גיבור ובמקום עלילה ובמקום רקע ובמקום הסוציולוגיה וכל צבאה, והוא הוא הסיפור, ואליהו שבסוף אינו אלא פן בין פנים וקול בין שלל קולותיו של היצור הרב-אישי הזה שלך. פלא, אני אומר לך.

וזה אני כותב לך על רגל אחת ועל קצה המזלג מפני שמה יש לי להתחיל להראות לך מה שכתבת, ועוד לא השתגעתי להגיד מה רצה הסופר להגיד, וישמרני שומר פתאים מלנסות לנגן לך כאן על מסרק את מה שאתה מנגן במינים ועוגב כשהשמים עצמם, הגדולים המלובנים ביום או המכוכבים-האדישים בג'בל עתאקה, השמים עצמם נושבים לך בגבך וממלאים את מפרשיך. ורק זאת שתדע לך: אם שאלתי קודם איך הסיפור הזה יכול בכלל להיות ואיך אפשר היה לך לעשות דבר כזה אף על פי ש ולמרות ש וכו' וכו', הנה התשובה היא שבעצם סיפורך זה דומה מאוד לצניחתו של דודה: ממש כמו שההוא הגיח כמו מרחם המטוס הבוער וריחף לו בזבול המאורות וצף והתהפך והחכים בעודו מפרפר והעמיק בעודו חותר לו שם בין רקיע לריק, והסתעף בעודו נסחף, וניצל רק מפני שניצל, ממש כך גם הסיפור הזה שלך עושה: לרבות השמיניות באוויר. לרבות ההזדהרויות האפיפאניות. וממש כך, כמו דודה קצין-המודיעין לאחר ששוקי זינק ומשך אותו ממש ברגע האחרון משם לכאן, ממש כך מרגיש כעת הקורא (הזה) ההמום, המבקש בזאת להודות על ההרעשה שהרעשת אותו - אותי - וגם על הדממות שעשית כאן בין לבין, ועל מה שאי אפשר להגיד אבל דודה ההוא, עכשיו כבר יש לו וכבר אף פעם לא יוכל לאבד אותו, וכנראה שכך עשתה קריאת הספר הזה גם לקורא (הזה.)

שלך

עמוס

ס' יזהר ועמוס עוז | חליפת מכתבים - חזרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו