בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההגדה שלא סופרה: גירסאות שונות מנסות להסיר את המסתורין מעל משה רבנו

שמו היה אוסרסיף, והוא למד את עקרונות המונותאיזם מכוהני מצרים, נלחם באתיופיה, הנהיג מרד של מצורעים ונרצח על ידי בני עמו

3תגובות

יום אחד החליט אמנופיס, מלך מצרים, שהוא רוצה לראות במו עיניו את האלים. הוא קרא לאחד מחכמי הממלכה ושאל אותו איך יוכל להגשים את משאלתו. החכם השיב למלך שיוכל לחזות באלים אם יטהר את מצרים ממצורעים ומבני אדם טמאים אחרים.

המלך נקט מיד פעולה: הוא ריכז את כל בעלי המום ונשאי המחלות במצרים, וגירש את כולם אל מחצבות האבן שממזרח לנילוס, כדי שיעבדו שם בפרך ויופרדו משאר המצרים. כשראה החכם את מעשי האכזריות של המלך, שנעשו בעקבות נבואתו, הוא חשש מזעם האלים ומהתוצאות ההרסניות של המעשה, והתאבד.

ימים רבים עבדו המצורעים במחצבות, ורק לאחר זמן נעתר אמנופיס לבקשתם והקצה להם למגורים את העיר השוממה אוואריס. בבואם לשם הם העמידו בראשם כוהן מצרי מהליופוליס ושמו אוסרסיף, ונשבעו לציית לו בכל. אוסרסיף הטיל על המצורעים סדרת מצוות, כולן מנוגדות לחוקי מצרים. בין השאר, אסר עליהם לאכול את החיות שהיו קדושות למצרים, ואף ציווה לטבוח אותן חיות בכל פעם שנתקלו בהן. בשלב הבא שלח שליחים אל החיקסוס - שבט רועים שגורש ממצרים על ידי הפרעונים וחי באותה תקופה בעיר ושמה ירושלים - והזמין אותם לחבור אל המצורעים ולהביס את פרעה. אחרי שהמליך את עצמו על הרועים והמצורעים, שינה אוסרסיף את שמו למשה.

למי ששומע משחר ילדותו את פרשת השעבוד ויציאת מצרים, הסיפור המשונה הזה נשמע בו זמנית זר ומוכר. הוא נכתב על ידי הכוהן המצרי מנתון, שחי במאה השלישית לפנה"ס, והתבסס ככל הנראה על כתובות עתיקות בכתב החרטומים שנשמרו במקדשי מצרים. במידה רבה, אפשר לראות בסיפור המצורעים המשועבדים ומנהיגם אוסרסיף את הגירסה המצרית לסיפור יציאת מצרים. מנתון ממשיך ומספר שהצבא המשותף של המצורעים והרועים מירושלים השתלט על ממלכת הנילוס, השחית את פסלי האלים ונהג באכזריות בתושבי הממלכה. הם הסתלקו ממצרים רק כאשר פרעה יצא בצבא גדול וגירש אותם צפונה.

האם משה רבנו היה בעצם כוהן מצרי שהנהיג מרד נגד מדינתו? התיאוריה הזאת הועלתה פעמים רבות על ידי מחברים שונים - מן התקופה ההלניסטית ועד המאה העשרים. היא נתמכת בין השאר על ידי הופעתו החוזרת במקורות המצריים של השם מוסה - שהיה נפוץ למדי בקרב האצולה המצרית. למרבה הצער, ספרו של מנתון לא נשמר, וסיפור משה-אוסרסיף הגיע לידינו רק בזכות ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס, שמצטט אותו בספרו "נגד אפיון" (הוצאת מרכז זלמן שזר בתרגום אריה כשר). יוספוס מנסה לקעקע את גירסתו של הכוהן המצרי מנתון, ומציג אותה כסיפור מגוחך ומלא סתירות.

החוקרים בני זמננו חלוקים בדעתם אם הגירסה של מנתון להולדתו של עם ישראל היא אכן עיוות מכוון של הסיפור המקראי על יציאת מצרים, או שמא היא מבוססת על יסודות היסטוריים מסוימים שנשמרו במצרים והגיעו לידיו. בעמדה השנייה מחזיק האגיפטולוג יאן אסמן, מחבר הספר "Moses the Egyptian". אסמן טוען שהסיפור שמביא מנתון מבוסס על מסורות ששרדו משני אירועים טראומטיים בהיסטוריה המצרית: המהפכה הדתית של פרעה אחנתון, שניסה לאסור על עבודת האלילים ולהנהיג דת מונותיאיסטית שבמרכזה אל השמש אתון; וכיבוש מצרים על ידי הרועים השמיים בני החיקסוס. לטענתו, סיפור יציאת מצרים כפי שהוא מופיע בתנ"ך הוא גירסה של אותה פרשה, של השתלטות הנוודים וגירושם, שנשמרה בכנען, ובאה לידי ביטוי בתורה.

הגנרל משה והנסיכה האתיופית

הגירסה האמיתית או השקרית של מנתון לסיפור יציאת מצרים היא אחת הראשונות מבין תיאוריות ומיתוסים אינספור שנכרכו סביב הסיפור המקראי לאורך הדורות. תיאוריות אלה ניסו לפענח בדרכים שונות את המסתורין של הסיפור, ולהעניק לו משמעויות שונות.

יוספוס פלביוס אמנם מכחיש את הסיפור של מנתון על מרד המצורעים, אבל מביא בעצמו סיפור מוזר אחר. בחיבורו "קדמוניות היהודים" מספר ההיסטוריון על פרק בחייו של משה, שלא זכה לפרסום רב. כידוע, בספר שמות לא מסופר מה עבר על משה מאז הוצל כתינוק על ידי בת פרעה ועד שראה בסבלם של בני עמו והרג את הנוגש המצרי. אבל פלביוס מביא פרטים. הוא מספר שמשה גדל בארמונו של פרעה, וכשהגיע לגיל בגרות מונה למפקד הצבא והוביל את חילות מצרים למלחמה נגד אויביהם האתיופים.

המערכה היתה קשה. כדי להטעות את האויב, משה הוביל את הצבא המצרי בנתיב בלתי צפוי, דרך המדבר. אלא ששם היה עליו להתמודד עם אויב מפתיע: נחשים מעופפים, שלטענת פלביוס נולדים בהמוניהם מאדמת המדבר. משה מצא אסטרטגיה מבריקה להתגבר על המכשול: הוא הורה להכין סלים, ולתוכם הכניס את העופות המכונים במצרים איביס (מגלנים). הוא שיחרר את האיביסים במדבר והם צדו את הנחשים ופינו את הדרך לצבא מצרים בהנהגת משה.

כשהגיע הצבא המצרי לשבא, בירתם של האתיופים, עמדה לפני משה בעיה אחרת: העיר היתה מוקפת בחומה ושכנה על אי שהוקף מכל העברים על ידי הנילוס. המצרים היו נאלצים לסגת, אלמלא מעשה בגידה בצד האתיופי. בתו של מלך אתיופיה, תרביס, צפתה במשה מעל החומה והתאהבה בו עד עמקי לבה. היא שלחה את אחד ממשרתיה וזה הציע לו עיסקה: העיר תימסר לידי משה בתנאי שיתחתן עם הנסיכה האתיופית. משה בירך על ההצעה, והיא יצאה לפועל: העיר נמסרה ללא קרב, ומשה חזר למצרים עם אשה אתיופית.

אנו נוטים להאמין ליוספוס כאשר הוא מספר על המרד ברומאים ועל התאבדותם של מגיני מצדה, אבל סיפורו של משה הגנרל לא נטמע משום מה בתודעה ההיסטורית היהודית. חוקרי המקרא יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן טוענים בספרם "לא כך כתוב בתנ"ך" (הוצאת ידיעות אחרונות) שדברי פלביוס עשויים לשקף מסורת עתיקה שרווחה בקרב עם ישראל הקדום, בדבר הרפתקאותיו של משה בראשית חייו, כלומר בחצר פרעה. אלא שלטענתם, עורכי התורה ניסו לבער את המסורת הזאת, כי היא הציגה את משה כמשתף פעולה עם המצרים.

צופן ההירוגליפים

ובעוד היהודים מעבירים את סיפור יציאת מצרים מדור לדור, גילו עניין בסיפור גם עמים אחרים ותרבויות אחרות. בקוראן, למשל, מובאת גירסה ליציאת מצרים הדומה לגירסה התנ"כית, אלא שמופיעה בה דמות מפתיעה בתפקיד אורח: המן. הצורר המוכר ממגילת אסתר מופיע בקוראן כיד ימינו של פרעה, ובסופו של הסיפור הוא טובע יחד עם המלך. ככל הנראה, יש קשר בין שמו של המן, יועצו של אחשוורוש במגילת אסתר, לבין יועצו של פרעה בקוראן, אך יש הטוענים שמקור השם בתואר המצרי הקדום הא-אמן, שאותו נשאו בכירים בחצר הפרעונית.

בקרב מלומדים נוצרים, ובפרט בתקופת הרנסנס, רווחה תיאוריה אחרת, שעל פיה משה למד על האמונה באל אחד מכוהן מצרי ושמו הרמס טריסמגיסטוס. הבסיס לתיאוריה הוא פסוק בספר מעשי השליחים בברית החדשה, שבו מתואר משה כמי ש"לומד בכל חוכמת המצרים". בתקופת הנאורות פותחו על בסיס טענה זו תיאוריות מדעיות, שעל פיהן חוקי התורה שהעניק משה לעמו הם למעשה העתקים חיוורים של חוקי המצרים.

המשורר הגרמני פרידריך שילר הרחיב יותר מכל הוגה אחר בתקופתו בתיאור החינוך המצרי של משה. לפי חיבורו "שליחותו של משה", הנער העברי למד בבית ספר של מסדר הכוהנים המצרים. במסדר זה עבר בירושה מדור לדור הרעיון שעל פיו קיים רק אל אחד - כוח ראשוני המניע את היקום. עם זאת, הכוהנים שמרו את הידע בסוד כדי לא לעורר מרד בעם, ולכן הצפינו אותו בצורת הירוגליפים ופסלי חיות. "כל עמודי המדינה המצרית עמדו על בסיסה של עבודת האלילים ואי אפשר היה לחזות מראש את תוצאות המהפך באמונה מן הבחינה של קיום המשטר", כותב שילר.

בתקופת הכשרתו כפרח כהונה שינן משה את ההירוגליפים המצריים ואת הטקסים המסתוריים של המסדר. כאשר התוודע לסבלו של עמו המשועבד, החליט לגאול את העם ובד בבד לגלות לו את סוד האלוהות האמיתית, שעל קיומה למד בבית הספר לכוהנים. אך מתוך היכרות עם יכולת ההשגה המוגבלת של עמו החליט משה לזהות את האל הזה עם האל הלאומי של העברים, שכבר היה מוכר להם מ"אגדות השבט" של אבותיהם.

משה חשף את הסוד של כת החכמים המצרית, אך כיסה חלק ממנו באגדה ישנה-חדשה. כך נולדה הדת העברית. התיאוריה של שילר על חינוכו המצרי של משה, וחיבורים אחרים שנכתבו לאורך המאה ה-19 הם המקור לתיאוריה המפורסמת ביותר בימינו על ההיבטים הלא ידועים בסיפורו של משה: ספרו של פרויד "משה האיש והדת המונותיאיסטית", שפורסם ב-1939, ערב מותו של המחבר (יצא לאור לאחרונה בהוצאת רסלינג, בתרגום רות גינזבורג).

פרויד אימץ את הטענה שעל פיה משה היה כוהן מצרי. לשיטתו, ברית המילה היא רעיון מצרי, ומשה הנהיג בקרב העברים את דתו של המלך המצרי המונותאיסטי, פרעה אחנתון. אלא שהחכם המצרי כפה את האמונה על העם שאימץ לו. ובני ישראל, שהיו כידוע עם קשה עורף, המרו את פיו והתקוממו נגדו. לטענת אבי הפסיכואנליזה, הם לא היו מסוגלים לשאת דת רוחנית, מופשטת ונעלה כל כך. עד שיום אחד קמו והרגו את מנהיגם - אירוע מביש שצונזר מן הטקסט התנ"כי ולכן נשכח.

לפי פרויד, אחרי שרצחו את משה פרקו היהודים את עול דת אחנתון שנכפתה עליהם, והמליכו על עצמם את יהוה, שהוא כהגדרתו של פרויד "אל מקומי, גס וצר עין, אלים וצמא דם", שהורה למאמיניו להשמיד את תושבי כנען. הרעיון המונותיאיסטי כוסה בעלטה, אך תודעת האשמה על רצח המנהיג נשמרה בזיכרון המודחק. היא התפרצה רק כאלף שנה מאוחר יותר, בכתביו של פאולוס היהודי, ממייסדי הנצרות. החרטה המודחקת על רצח משה נהפכה לסיפור על ישוע, בן האלוהים שנרצח, אך שב לגאול את העולם.

וכך, דווקא פרויד היהודי הגה את התיאוריה המציירת את עם ישראל באופן הקשה ביותר, כרוצחי מנהיגם ומייסד דתם. בשבעים השנים שעברו מאז פירסם פרויד את ספרו, ספגה התיאוריה שלו על רצח משה קיתונות של ביקורת. אבל אולי משהו מהטינה הכבושה של היהודים כלפי הגדול שבגיבוריהם התפרץ בדברים שאמרה גולדה מאיר בשיחה עם עיתונאים בגרמניה ב-1973. "הרשו לי לספר לכם על משהו שאנחנו, הישראלים, לא שוכחים למשה", אמרה ראש הממשלה מאיר. "הוא סחב אותנו ארבעים שנה במדבר כדי להביא אותנו למקום היחיד במזרח התיכון שאין בו נפט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו