גלעד פקטור בעקבות רגלי האווז

גלעד פקטור סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בגיל 27. אחרי התמחות בבית המשפט העליון, אצל השופטת (בדימוס) טובה שטרסברג-כהן, השתלב במשרד עורכי דין יוקרתי. עתידו המקצועי והכלכלי נראה מבטיח, אבל הדיונים בבית המשפט, הישיבות במשרד ושעות של כתיבת כתבי טענות ונבירה בפסקי דין הזכירו לו שלא על זה חלם בנעוריו. "התמחיתי במקום הכי טוב, היתה לי משכורת טובה, אבל לא הייתי מאושר", הוא אומר, "מילדות היה לי חלום אחר".

כילד גידל ארנבים, חזירי-ים, תוכים, אוגרים וכלבים, אסף לביתו כל חיה פצועה שמצא ברחוב וטיפל בה עד שהוריו גילו אותה. חיות שוטטו ללא רצועה גם בחלומות נעוריו, שסימנו כיוון ברור: כשיגדל יהיה וטרינר. "אני לא יודע להגיד למה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי נרשם ללימודי משפטים", הוא אומר. "אולי מכיוון שיכולתי ואולי מפני שבאותה תקופה עבדתי קצת אצל וטרינר והרגשתי שקשה לי עם המתות חסד של חיות מחמד".

כשעבד במשרד עורכי הדין רכב על אופניו בפארק הירקון ולפתע לכדו עיניו זוג רגליים שביצבצו מהמים. "הבנתי בדיוק מה קורה", הוא מספר, "ירדתי מהאופניים ונכנסתי לירקון. אנשים חשבו שאני משוגע, אבל זיהיתי אווז שנלכד בחוט דיג ושיחררתי אותו. אווזים בדרך כלל נושכים כשנוגעים בהם, אבל הוא נתן לי לגעת בו בלי להתקומם ובלי להתנגד. זה נתן לי תחושת סיפוק עילאית. אחר כך נזכרתי בחלום שלי להיות וטרינר". באותה שנה, כשפנה לבית החולים הווטרינרי בבית דגן ובא לסיבוב התרשמות, גבר הביטחון שלו בצדקת ההחלטה. "הרגשתי שאני רוצה להשיל את חליפת עורך הדין המצוחצחת, לצאת מהמרחב הסטרילי של המשרדים והמחשבים ולהחליף אותו בחקלאות, באדמה, בריח של רפתות ותחמיץ, במגפיים ובוץ, בעבודה בידיים, עם בעלי חיים ובני אדם", הוא אומר.

כיום, בגיל 36, הוא מסיים מסלול של שבע שנות לימוד, הכולל תואר ראשון במדעי בעלי חיים בבית הספר לחקלאות ברחובות ולימודי וטרינריה בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי בבית דגן על שם קורט באוניברסיטה העברית בירושלים. שנת הלימודים האחרונה כוללת השתלמות בטיפול בחיות משק. "זה שינוי לא פשוט ולא הייתי מצליח לעשות אותו בלי התמיכה של אשתי והמשפחה", הוא אומר. "תמיד חלמתי לטפל בכלבים ובחתולים, אבל בעבודה נחשפתי לחיות משק ולרפתות וגיליתי שאני אוהב את זה". בשנה האחרונה הוא מסתובב עם רופא ושני סטודנטים ברפתות ובדירים במושבים ובקיבוצים, פה מגבס פרה צולעת, שם חובש טלה ששבר רגל ובין לבין מתעמק במערכת הרבייה של הפרות (ובעיקר לומד לזהות מי מהן בהריון ומי לא) ובודק מה שלומן ואיך מרגישות הכבשים.

פקטור אף יצר, בעצת הפרופ' סוזי נבות, קורס על זכויות בעלי חיים והוא מרצה בעניין זה במכללה למינהל בראשון לציון ובמרכז הבינתחומי הרצליה. "אין להם ממש זכויות, אבל יש להם מעמד מיוחד במשפט", הוא מסביר. "לנו, בני האדם, יש חובה לצמצם את הסבל של בעלי החיים".

ואיך הוא מרגיש היום? "זה כמו לחזור הביתה. התחושה שהעזתי לשנות גורמת לי להעריך את הבחירה ולא להתלונן, גם אם יש קשיים בדרך. אני שומע מסביב אנשים שמתלוננים ומפחדים להגשים פנטזיה, כדי לא להתאכזב אם המציאות תהיה שונה ממה שחלמו. אני אוהב את האומץ שהיה לי - לחזור לעשות משהו שחלמתי עליו כילד".

ליזי דורון נפילה לבור הנכון

חלום טורדני מלווה את הסופרת ליזי דורון כל חייה, מגיל צעיר. "אני ילדה קטנה, בת שש או שבע, לבושה בשמלה פרחונית", מספרת דורון, בת 56. "אני בשדה פתוח, במרחב אדיר, ואני רצה, נמלטת. רודפת אחרי קבוצה של חיילים ובחוויה שלי אני מזהה שהם גרמנים. אני שומעת שברי שפה גרמנית, קטעי משפט, רעשים של מגפיים. בשלב מסוים של הריצה אני נופלת לבור. החיילים ממשיכים בריצה קדימה ואני יודעת שניצלתי, שלא קרה לי דבר. אני יוצאת מהבור נקייה, ללא סימנים של חתכים וללא כתמי אדמה ועם תחושה שהצלחתי לסדר את האויב".

בשלבים מסוימים בחייה, היא אומרת, היתה מתעוררת לקראת סוף החלום. "הוא הרי הפך לחלק מחיי ואני כבר מכירה את סופו, כמו בספר שקוראים", היא מסבירה. "היו פעמים שהוא כבר נמאס עלי והתעוררתי בשלב שאני נופלת לבור ונבהלתי שבאמת הפעם יתפסו אותי, אבל אז לפחות התעוררתי וככה ניצלתי".

דורון, בת יחידה לניצולי שואה, אומרת שלא היתה לה ברירה אלא להתיידד עם החלום, כלומר עם הסיוט. "שנים רבות הלכנו לישון יחד, אני והחלום. לפעמים התעוררנו יחד ולפעמים לא", היא מספרת. "בלילה כבר הייתי אומרת, נו, עוד פעם אני אפול לבור? די, נמאס. אולי אפשר לחלום כבר על משהו אחר? לא קרה בשואה עוד משהו שחילחל לי לחלום? אי אפשר שזה יתפתח לעוד כיוונים?"

דורון החלה לכתוב רק בגיל 42-43. כשכתבה את ספרה הראשון, "למה לא באת בגלל המלחמה", פחתה תדירות ההופעה של החלום. "הכתיבה שלי עוסקת בשואה ובשחרור מהפחדים", היא אומרת. "יש לי אהדה לפחד וקשר טוב אתו, מתוך מחשבה שהוא מגן עלי. אני חושבת שהחלום הוא איתות שאני צריכה לדעת איפה נמצא הבור הנכון, זה שאפשר ליפול אליו ולצאת ממנו שלמה. מובן שזה מתערבב עם הידיעה שהורי היו ניצולי שואה. אבי היה פרטיזן שנמלט על חייו ובילדותי הייתי מוקפת ניצולי שואה שסיפרו על יערות ובריחה".

עם כל ספר שכתבה, הלכה ופחתה הטרדה שהסבו לה החלומות. מאז הפרויקט האחרון, שבו היא משתפת פעולה עם עמית פלסטיני מסילואן, נעלם החלום כליל. אחרי המלחמה האחרונה בעזה הוזמנה דורון לאיטליה על ידי ארגון המתמקד ביישוב סכסוכים. שם, במשך חמישה ימים, שוחחו אינטלקטואלים פלסטינים עם יוצרים ישראלים. דורון התיידדה עם פלסטיני תושב סילואן ובחרה להמשיך את הדו-שיח אתו באמצעות עשייה אמנותית. מאז היא מתארחת בבית משפחתו אחת לשבוע, למשך יומיים, ושם היא שוקדת על ספר המתעד את חיי המשפחה. הוא, בינתיים, מצלם אותה כדי לעשות סרט עליה.

"המפגשים חוצי תרבות ואנחנו לומדים אחד על השני בסקרנות וערים לבורות ההדדית", היא אומרת. "הוא לא הבין מה זה להיות בת לניצולי שואה ואני לא ידעתי מה פלסטינים עוברים, עד שנחשפתי לזה בעצמי. אני מלמדת אותו על יוזף מנגלה ועל כל המרצחים והוא חושף אותי למיטב המשוררים והיוצרים הערבים הקלאסיים. הוא כל פעם מתפלא איך אני, אשה נשואה, יכולה לעזוב הכל ולנסוע, ואני מגישה לו אוכל בריא, עם גבינות דלות שומן. זה גורם לו לשנוא גבינות, כי הוא רגיל לקובה ולאוכל נוטף שמן".

המסע של דורון ועמיתה הפלסטיני (בשלב זה שניהם מעדיפים שלא לחשוף את זהותו), שהתחיל ברומא ונמשך בישראל, מעורר סקרנות בהוצאת הספרים המתרגמת את ספריה באיטליה ובגרמניה. גם רשתות טלוויזיה בינלאומיות מגלות עניין.

והחלום? "נעלם. התמוסס. נפרדתי מהחלום הגרמני ואני מודה שלפעמים אני מתגעגעת אליו. אבל זה בסדר, אני זוכרת אותו מצוין", היא צוחקת. "זה אולי פשטני, אבל כנראה ההתבוננות בחיים של אחרים, במאבק של אחרים ולא בעצמי, הביאה שקט. אני יודעת שאני כבר לא נרדפת ואני רואה בעיניים פקוחות את האחר ואת המאבק שלו. אז נסגר פרק בסיפור שלי ומתחילה כתיבה של ספר חדש לגמרי".

יאיר דלאל חייבים להיות ילדים

בסטודיו שלו ביפו, מוקף עוד, רבאבה וכלי נגינה אותנטיים אחרים, יאיר דלאל מכין תה מרווה וצולל לסיפורים. "הרבה פעמים באות לי מלודיות בחלום, וזה מתסכל", הוא מחייך. "בשינה הן באות בשלמות. אני מתעורר, זוכר הכל לכמה שניות, אבל העצלנות כל כך גדולה, שעד שאני ממש קם וניגש לכתוב את זה - אני לא זוכר כלום. כל מה שנשאר זה תחושה של מוסיקה נשכחת".

דלאל מספר שלא פעם ניסה לצוד מלודיות ששמע בחלום בעזרת מכשיר הקלטה שהניח ליד המיטה. "זה לא ממש עזר", הוא צוחק, "כי הייתי צריך ממש להתעורר ולהתחיל לשיר בלילה, וזה מאמץ אדיר לאדם חולם". אבל ביצוע בלתי נשכח אחד הוא הצליח ללכוד ולהפוך למציאות.

"הייתי בתחילת הדרך", הוא משחזר. "חייתי בקיבוץ סמר בערבה, בלי יומרות. חלבתי פרות ברפת, לימדתי מוסיקה בבית הספר והייתי רחוק מלהאמין שהמוסיקה שאני עושה יכולה לפרוץ לתודעה בינלאומית ולהיחשב מוסיקת עולם. כאן עוד לא ידעו לעכל את המוסיקה הזאת - ברדיו לא הבינו למה השירים ארוכים ולא היו פתוחים לצלילי העוד".

ערב אחד, בקיבוץ, פגש דלאל את אמנון אבוטבול, שחקן וזמר, ויחד החליטו להקליט שיר שחציו בעברית וחציו בערבית, "זמן אל-סלאם" (דלאל כתב את המלים בעברית והמשורר והנגן הפלסטיני פתחי קאסם כתב את המלים בערבית). את אופן הביצוע של השיר, מספר דלאל, ראה בחלום.

"חלמתי שקבוצה גדולה של ילדים, פלסטינים וישראלים, שרים יחד. התעוררתי וידעתי שככה זה אמור להיות מבוצע, עם ילדים. שמעתי בחלום קולות ילדים. הכנו סקיצה בהשתתפות מקהלה של 50 ילדים פלסטינים ו-50 ילדים ישראלים ושמנו את זה בצד. כעבור חודש הגיעה לישראל זמרת סינית, אריה סיומה, שבמקרה חיפשה מוסיקאי שיכתוב שיר שלום. הצעתי לה את ?זמן אל-סלאם' והיא התלהבה", הוא מספר. "אני חושב שבמקרה הזה המציאות נהייתה יותר גדולה מהחלום".

השיר "זמן אל-סלאם" הושר בנורווגיה בספטמבר 1994, בטקס לציון שנה להסכמי אוסלו, בניצוחו של זובין מהטה. בביצוע השיר השתתפו 300 ילדים - פלסטינים, ישראלים ונורווגים. בטקס נכחו שמעון פרס, יאסר ערפאת ושועי עולם. "זה היה מרגש. ערב קודם היתה לי חליבה ברפת בקיבוץ וערב אחרי הטקס הייתי משובץ שוב לעבוד ברפת", הוא צוחק. "אבל זה החזיר אותי הביתה עם ידיעה שאני רוצה ליצור ולהתעסק במוסיקה, ובז'אנר שיש לו יכולת להביא שלום ולשלב בין תרבויות. אני יודע שהשלום התמסמס לנו מאז, אבל מאמין שהמוסיקה עדיין קיימת ונוגעת ומביאה למפגשים בין-אישיים שנותנים תקווה שהכל עוד אפשרי".

"זמן אל-סלאם", אומר דלאל, הוא לא להיט של רדיו אבל הוא עדיין מתגלגל ומושר במקהלות בבית לחם, בנווה שלום ובפסטיבלים למען השלום ברחבי העולם. בקרוב יופיע עמו בפסטיבל בטורקיה, מלווה בזמרים ישראלים וערבים. דלאל מספר שלאחרונה באה לסטודיו שלו מורה עם תלמידים יהודים וערבים. כעבור שעה של שירה, הילדים התחילו לשיר ביוזמתם את "זמן אל-סלאם". המורה שאלה אותם אם הם יודעים מי אחראי לשיר. "הילדים כמובן לא ידעו דבר והיו נרגשים", הוא צוחק.

"יש הרבה חלומות שמימשתי, יש גם הרבה חלומות שאני חולם בהקיץ, אבל יש משהו שאני ממש חולם להגשים - במלוא הצניעות", מודה דלאל. "הספקתי להופיע עם אמנים ענקים, אבל אני חולם שיום יבוא ואופיע, כינור בידי, על במה אחת לצד אריק קלפטון. זה חייב לקרות, לא יכול להישאר כחלום. יש לך דרך לארגן את זה?"

אלישבע מיליקובסקי פליטים מבקשים עזרה

בתחילת שנת 2007, כשהפליטים האפריקאים החלו לחצות את הגבול שבין מצרים לישראל בהמוניהם, אלישבע מיליקובסקי היתה סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הידיעות שפליטים שנלכדים בגבול מועברים למתקני כליאה בישראל הדירו שינה מעיניה. היא הצטרפה לקבוצת סטודנטים קטנה שהחלה לבקרם בבתי הכלא. "זאת היתה פעילות לא מאורגנת", היא משחזרת. "משהו שידעתי שקורה ולא יכולתי לעצום עיניים מולו".

באותם ימים החלו הרשויות לשחרר את הפליטים מבתי הכלא. המשוחררים הגיעו לרחובות באר שבע והסתובבו בהם אבודים - ללא כסף, בלי ידיעת השפה, אילמים בעקבות האירועים שחוו. הרשויות סירבו לקבל אחריות לפליטים ומיליקובסקי, שהיתה בשנה השלישית ללימודיה, החלה ללוות קבוצות של פליטים שיצאו מהכלא.

יום אחד פגשה קבוצה שאנשיה פרצו את חומת השתיקה. "הפליטים סיפרו בפתיחות על טבח העם בדרפור, על המסע המחריד שעברו בבריחה עד הגבול עם ישראל ועל מציאות שלא נחשפה עדיין לציבור הישראלי, שראה בהם מסתננים ולא פליטים ומבקשי מקלט", היא מספרת. באותו ערב אירגנה, עם פעילים אחרים, הרצאה על הפליטים באוניברסיטה. הם רצו לעורר מודעות בקרב הסטודנטים.

"היה מרגש, בא קהל גדול וחברה אמרה לי, ?יופי, עכשיו תוכלי להירגע מהפעילות הזאת ולחזור להתעסק ברצינות במה שחשוב - בלימודים שלך'", היא צוחקת. אבל כשמיליקובסקי חזרה הביתה, היא חזרה גם לאתרי האינטרנט שעסקו בטבח בדרפור ושקעה בהם. "כל היום הזה - המפגש עם הקבוצה שסיפרה לעומק על חוויית הפליטות, ההרצאה המרגשת והקריאה האינטנסיבית - הוביל ללילה לא שקט", היא מספרת. "התעוררתי אין-ספור פעמים מסיוטים - חלמתי שפליטים מבקשים ממני עזרה ואני לא יכולה לעזור, עם רסיסי מראות של רצח עם, נשים וילדים זועקים ורצים, הכל התערבל לחלומות ביעותים. כשהתעוררתי בבוקר, ידעתי שהחיים שלי הולכים להשתנות".

מיליקובסקי הפכה למרכז סיוע עצמאי לפליטים. אנשים פרטיים, חיילים, עמותות וארגונים, יצרו אתה קשר, כדי לספר על עוד קבוצה שהושלכה מהכלא. היא חיפשה להם מקומות לינה, העבירה אותם לקיבוצים או לבתי מלון באילת. כשהפליטים החלו לנדוד לתל אביב, היא נטשה את הלימודים ונעה אחריהם בניסיון לאתר להם מקומות מקלט ומקורות פרנסה.

כיום עומדת מיליקובסקי, בת 27, בראש א.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט, מהמובילים במאבק על שינוי המדיניות בנוגע לפליטים. בין השאר העמותה מעניקה תמיכה פסיכו-סוציאלית לפליטים ומפעילה מועדון לבני נוער המספק להם ארוחה חמה ומקום בילוי, פרויקטים לליווי משפחות ויחידים וקבוצות לנשים וילדים.

מאז שהגשימה את חלומה, מיליקובסקי אומרת שהיא לא ממש ישנה בלילה. "גם מפני שאין לי זמן וגם מפני שהמראות שאני נחשפת אליהם במציאות עדיין מטלטלים וקשים".

כמי שגדלה בהתנחלות אפרת, מיליקובסקי השלימה את חציית הגבול לאחרונה, כשהצטרפה למארגני ההפגנות בשייח ג'ראח. "עזבתי את העולם שלי ועברתי לעולם אחר, אבל תמיד הייתי ילדה עם מודעות חברתית, מדריכה בבני עקיבא", היא אומרת. "אני מאמינה שכל מה שאני עושה - למשל, סיוע למפגינים האתיופים בבית אלפא - נובע מרצון לחיות בחברה צודקת שאין בה הבדל בין פלסטיני, לפליט, ליהודי. אני מסרבת לקבל את הגזענות הישראלית ואני לא מקבלת מציאות שהחברה שלנו עיוורת לאחר".

רחל ראטה מתעוררת ממש רעבה

רחל ראטה עלתה לישראל מאתיופיה לבדה. זה היה בשנות ה-70. היא היתה בת 16. משפחתה - הוריה ועשרה אחים ואחיות - נשארה מאחור. "בהתחלה היתה לי תחושה של זרות", היא אומרת. "הקהילה האתיופית בישראל היתה מצומצמת. הייתי צעירה והתגעגעתי לכל מה שהשארתי באתיופיה. תקופה ארוכה לא יכולתי לאכול כלום והתגעגעתי לאוכל האתיופי המסורתי, אבל כאן לא היה אפשר להשיג אותו. לא יכולתי לעשות טייק-אוויי של אינג'רה מכפר הולדתי, אמבובר שליד גונדר".

גם אם היתה מצליחה להשיג שק של גרגרי טף, הדגן שממנו מכינים קמח לאינג'רה, לא היתה יודעת להכין את המאכל. "עליתי בגיל צעיר ולא הספקתי לעבור השתלמות אצל אמא במטבח", היא מודה. "אני זוכרת אינג'רה רק בחלום. הייתי ממש חולמת על האוכל. הייתי חולמת על אמא מכינה אינג'רה, שמצדה התחתון היא מבריקה, חלקה ועבה ומצדה העליון היא מלאת ?עיניים' - גומות לספיחת הרטבים - ואז הייתי מתעוררת ממש רעבה".

החלומות על חיי היום-יום בכפר, על הבקתות ועל הריקודים נצרבו עמוק בלב. ראטה למדה סיעוד בבית החולים ביילינסון ועבדה כאחות בכמה בתי חולים. משפחתה התאחדה ב-1985 ועם הזמן הצליחה להניע אותה לפתוח מסעדה שתשמר את המסורת האתיופית ואת המטבח האותנטי. המשפחה בראשותו של אחיה, המשפטן עמנואל הדנה, ייסדה את "חבש - מסעדה אתיופית", הממוקמת ברחוב הנגב 8 בתל אביב. אחים נוספים שותפים להפעלה וראטה אחראית לניהול המסעדה.

ראטה מודה שעדיין לא למדה לבשל. "אני יודעת רק לאכול", היא צוחקת. "בגלל זה דאגתי שזאת תהיה מסעדה משפחתית. נכון שהרבה מבני הקהילה לא גרים בתל אביב, אבל היה חשוב לנו להציע את המטבח האתיופי דווקא בעיר הגדולה ולשאוף שהוא יתקבל בטבעיות ובסקרנות לצד המסעדות הצרפתיות, האיטלקיות וההודיות".

"חבש" מעוצבת כמו מסעדה יוקרתית באדיס אבבה ומזכירה לבאים בקתה. "היה חשוב לנו לקחת את הסועד לביקור באתיופיה או לפחות לתת לו תחושה שמרגיעה את הגעגוע", היא אומרת. לאוכל מצרפת המסעדה ריקודים אתיופיים מסורתיים, כדי לאפשר לקהל הישראלי להכיר אותם ולספק לסועדים האתיופים תחושה ביתית. המושבים עטופים בדגל אתיופיה והמפות גם הן בצבעי הדגל, מוסיקה אתיופית מתנגנת ובאחת הפינות יש דגמים של כלי נגינה מסורתיים, כלים להכנת קפה אתיופי ("בונה") ותלבושות מסורתיות של גברים ונשים. "היה חשוב לנו לשמר את המסורת", אומרת ראטה, "הייתי צעירה כשעליתי ונשארו לי רק חלומות על הכפר וזיכרונות עמומים מהווי היום-יום. אבל בשנים האחרונות אני עושה מסע אל שורשי ומגלה איזו תרבות נפלאה ועשירה יש לנו וכמה הקהילה צריכה להתגאות בה".

המנות, בהתאם למסורת האתיופית, מוגשות לשולחן במגש גדול, כדי לתרום לתחושת החברותא. "את יודעת לאכול חומוס?" שואלת ראטה, קורעת פיסת אינג'רה ומרמזת כיצד לנגב את המאכלים המונחים בגומות שבמגש. "חריף?" היא בוחנת ברוך, "המטבח שלנו קרוב למטבח ההודי, אבל הוא עתיר תבלינים וחריף יותר. אני מציעה שתתחילי ברטבים האותנטיים ותעברי לרוטב פחות חריף". המנות כוללות קק אלצ'ה (אפונה צהובה מבושלת בתיבול עדין), שירו (תבשיל חומוס טחון מתובל), ידנצ'נא יארוט אלצ'ה (תבשיל ירקות), תבשיל בשר בקר מתובל, מסר קיי ואט (עדשים מבושלים ומתובלים ברוטב חריף). ראטה אומרת שהיא מקווה שהמסעדה תשביע את החלומות של כל האנשים, לא רק את אלה של בני הקהילה. היא רוצה "שאנשים לא יחלמו על אוכל שאי אפשר לטעום ממנו כשהם מתעוררים".

הטבחית ניגשת לבדוק אם העיתונאית נהנית ומציעה נוסח משלה: "אינג'רה זה כמו פיתה אוורירית, זה הפנקייקס שלנו". וראטה מחייכת ומוסיפה לדבריה תבלין אמהרי: "יש לזה טעם של חלום, סוף סוף אפשר לעשות טייק-אוויי של אינג'רה".

דנית כהן-ז'ורבין אשליה גדולה בלב ים

בגיל 36 מצאה עצמה דנית כהן-ז'ורבין בנישואים קורסים, שהשאירו אותה עם שלושה ילדים. היא ניסתה לפרנס אותם באמצעות הטלאה של כמה עבודות אפרוריות קטנות למשכורת סבירה. "לפני נישואי סיימתי לימודים במכללת ויינגיט, במסלול החינוך הגופני ובמגמת ימאות", היא אומרת. "תמיד אהבתי את הים, אבל מרגע שהתחתנתי לא הייתי בים בכלל. ויתרתי על החלום שלי ועברתי לעבוד עם בעלי בתחום העיסוק שלו - פרסום ושיווק. גם הפכתי לאמא לשלושה ילדים".

את הים ראתה באותה תקופה רק בחלומות. "בכל תקופת הנישואים היתה לי הצפה של חלומות, שאני מפליגה לאיים אקזוטיים, שאני עוגנת ואוכלת קוקוס, שאני נקלעת לסערות בלב ים. המון חלומות על הפלגה וכמיהה עזה לים ומנגד מציאות של נישואים מאוד קשים", היא מודה. לאחר הגירושים, שהיו ביוזמתה, לדבריה, החלה שוב לחלום על הים. "הבנתי שהנפש שלי רוצה להפליג והבטחתי לעצמי שעד גיל 40 תהיה לי יאכטה", היא מספרת. "כולם חשבו שהשתגעתי, אבל זאת היתה הקרקע היציבה שלי - הצבתי לעצמי כמטרה את מימוש החלום הזה עד גיל 40. כמה חודשים קודם הוצאתי תעודת סקיפר וביום הולדת 40 נסעתי לטורקיה ושם ראיתי אותה והתאהבתי: ספינה קטנה בעלת שם נפלא, ?Grand Ilusion'. לפי השם ידעתי שהיא חייבת להיות שלי".

גם לאחר שהתוודעה למחיר האהבה החדשה שלה, 60 אלף דולר, לא ויתרה. "חזרתי לארץ בלי הספינה, כי לא היה לי כסף, אבל התחלתי להפגיז את הבעלים בבקשות להוריד את המחיר", היא צוחקת. "אבא שלי עזר, מכרתי את האוטו וככה נסעתי שוב. רכשתי אותה והפלגתי בה לארץ".

כהן-ז'ורבין העמידה את היאכטה שרכשה לרשות זוגות שמעוניינים בהפלגות רומנטיות. "כולם אמרו שאני פנטזיונרית. זה היה לפני 13 שנים ולא היה כזה דבר פה, ועוד עם סקיפרית. אבל הייתי צריכה לפרנס שלושה ילדים וזאת היתה הדרך". בתחילת הדרך עברה לגור אצל הוריה. "אני זוכרת שבכל הפלגה הייתי באופוריה יותר מהזוגות", היא אומרת. "הייתי מכינה להם ארוחת בוקר ואומרת לעצמי, ?אני לא מאמינה שאני מגשימה את החלום שלי ויוצאת לים'".

עם השנים עברה כהן-ז'ורבין להתגורר עם ילדיה סמוך למרינה בתל אביב והעסק שיגשג. "כל היום הייתי בים", היא מספרת בהתלהבות. כיום, כשהיא בת 53, בבעלותה צי קטן של ארבע יאכטות ועסק המקיים אירועים על יאכטות: הפלגות ל-40 איש, הפלגות לזוגות, הפלגות לצורך הצעת נישואים או למסיבות רווקים וכל דבר שאפשר לחגוג בלב ים.

"בלילה יש לי עדיין הרבה חלומות על ים", היא צוחקת. "זה לא נפסק. אני מתעוררת לפעמים מזיעה, עם תחושה שנחלצתי מסערה. גם היום, כשיש לי יאכטות, אני חולמת שאני מפליגה לאיים רחוקים". ואיך מרגישה אשה שהגשימה חלום? "זה לא סתם חלום, זה פנטזיה של כל כך הרבה אנשים", היא מתקנת, "זה הרבה יותר ממה שאי פעם חלמתי. כשאני מסתכלת אחורה, אני לא מבינה איך העזתי ללכת עם הלב להגשים את החלום.

"יש, כמובן, גם הרבה כאב בדרך. זאת בחירה לא פשוטה - שניים מילדי לא בקשר אתי. הם בחרו לנתק את הקשר בעקבות אביהם ואני חיה כיום רק עם בתי, אבל למרות העצב הנלווה לנתק מהילדים, למרות הביקורת שספגתי, להגשים חלום זאת תחושה עילאית. וכשזה מצליח והופך למשהו שאפילו לא דימיינתי, זה אוקיינוס של שמחה".

כהן-ז'ורבין תוהה: "למה נראה לכולם שכבר הגשמתי את כל החלומות שלי? החלום הבא הוא להקיף את העולם, לא ברור בכמה זמן. אבל בינתיים יש לי חלום אחר: לצאת להפלגה בפסח עם החבר החדש".