"...הייעוד שלנו, הייעוד האמיתי שלנו, הוא לנוע לנצח ברחבי העולם. תמיד סקרנים, חוקרים כל דבר, מרחרחים בכל פינה, אבל קלילים, מבלי להכות שורשים באדמה כלשהי, וגם מבלי להתעכב כדי לבחון את הדברים לעומקם; די לנו בפני השטח" (צ'ה גווארה, "דרום אמריקה באופנוע", מספרדית: אורי פרויס, הוצאת חרגול)

כדי להפעיל את המים החמים במקלחת של נגה וסם שני בלה אספרנסה כל מה שצריך לעשות הוא להשתחל משק השינה בחמש בבוקר לקול קריאת תרנגולים ושאגת משאיות חולפות, לנער מעליך את שרידי הג'ט לג, לקחת פנס ראש, לצאת בשקט בנעלי הגומי מדלת העץ האחורית של צריף המתנדבים אל הלילה הפרואני הקפוא, לדשדש בבוץ על המדרגות החלקלקות אל האסבסטון שבו נמצאים המקלחות והשירותים, לגשש מתחת לכיור, שם נמצא בלון הגז הסגול, לנחש לאיזה כיוון צריך לפתוח את ברז הבלון, לדשדש חזרה אל המקלחת, לעמוד על קצות האצבעות ולנסות להגיע אל הסוללה השמנמנה שנגה וסם מסתירים שם, לתקוע את הסוללה בתושבת שלה במחמם הגז, לפתוח את ברז המים ורק אז ללחוץ על המפסק. אם עשית הכל נכון להבה קטנה וסגולה תוצת ותהבהב בין חרכי המתקן. זה הזמן לפשוט את הטרנינג, להיזהר מהאלמנה השחורה שבחרה לפרוש את רשת המשפך שלה ליד צירי הדלת, להיכנס מתחת לזרזיף המים הפושרים, הנחמה היחידה שלי, ולתהות מה לעזאזל אני עושה בכפר העני והעלוב הזה שבמורדות המזרחיים של האנדים.

לה אספרנסה, או בתרגום סמלי מספרדית, התקווה, היא לפי שעה התחנה האחרונה שלי בדרכי לצאת מדעתי. ההידרדרות החלה לפני ארבע שנים, כשבתמימות חזרתי לתחביב ילדות ישן שלי - הצפרות. במסגרת העיסוק החביב והלא מזיק הזה כבר קניתי ארבע מצלמות, טלסקופ, שתי משקפות, שני רכבי שטח, הפסדתי כמעט את כל חסכונותי, עזבתי את עבודתי, עברתי לגור כמה חודשים במדבר וכמעט ריסקתי את שאריות כבודי, אבל כל השנים הקפדתי על כלל אחד ברור: לא מסתכלים על ציפורים בחו"ל, רק בארץ. אחרת זה מדרון חלקלק. שם באמת אין גבולות.

ואז בא עוז. את עוז חורין פגשתי לראשונה בעיצומה של נדידת האביב של העופות הדורסים בהרי אילת. בחוץ התרוממו להן על זרמי אוויר חם אלפי איות-צרעים בדרכן מאפריקה לאירופה, באוטו של עוז נימנם בנו הצעיר תומר, ועוז לא הניח את המשקפת. אחת אחת הוא סרק את האיות בחפשו אחר האיה המצויצת הנדירה. "זה לא בשבילי", התנצל, "זה בשביל תומר. היא חסרה לו לרשימת הציפורים שהוא ראה". תומר המשיך לישון באוטו, לא מודע להקרבה הזאת שאביו עושה בשבילו. הסתכלתי על עוז וידעתי שמצאתי חבר. מישהו פה מכור אפילו יותר ממני.

מאז חישלו עשרות מרדפים פתטיים אחרי ציפורים נדירות את החברות הזאת ביני לבין עוז והרחיקו אותנו יותר ויותר מקהילת בני האדם השפויים. כך גם נשבר הטאבו האחרון שלי, כשעוז בא עם חזון ה-Global Owling. הרעיון היה הזוי מיסודו: לנסות לראות בתוך כמה שנים את כל ינשופי העולם. מכיוון שצפרים גדולים באמת כבר לא נהיה כנראה, לפחות נתפוס לנו נישה. אנשים אוהבים ינשופים, יש רק 200 מינים כאלה בכל העולם, ואמנם קשה מאוד לראות כמה מהם, אבל נוכל לקבוע לנו שיא, שאף אחד לא יהיה טיפש מספיק כדי לנסות לשבור. בהזדמנות הזאת נרוויח טיולים מטורפים סביב העולם, בהנחה כמובן שנמצא ספונסר. זה היה הרעיון הכי מטומטם ששמעתי. כמובן שהסכמתי מיד.

קיוויתי שבזה נגמר העניין, אבל עוז בחור אנליטי. יום אחד הוא שולח לי מייל ומבשר שמצאנו את המשימה הראשונה שלנו. מתברר שיש אתר בינלאומי לינשופים, "Owl Pages" שמו, ובאתר הזה סופר על הינשופונית הנדירה בעולם. קוראים לה Long Whiskered Owlet, או בתרגום חופשי ינשופונית ארוכת שפם. בלטינית שמה Xenoglaux, הינשוף המוזר. באנדים של פרו, שם היא מסתתרת, קוראים לה בפשטות לצ'וסיטה, הינשופית הקטנה. והיא אכן אחת משני הינשופים הזעירים בעולם.

בהיתי בתמונה של הגמדה המשופמת והמכוערת הזאת, בעלת העיניים הכתומות הגדולות, והתאהבתי כמו שאנשים מתאהבים בתינוק המקומט שלהם ברגע שהוא יוצא מהרחם. גוגל ידע לספר לי שהינשופית התגלתה למדע רק ב-1976, עת נלכדה במקרה ברשת שפרשו חוקרים ביערות העננים של מורדות האנדים המזרחיים. מאז נתפסה אולי עוד פעם-פעמיים ונראתה בטבע רק פעם אחת ויחידה, בקרבת לודג' שנמצא בשמורת הטבע הפרטית אברה פטריסיה.

אל הלודג' הזה יצאנו עוז ואני ביולי 2009. כמו מאות צפרים אחרים מכל רחבי העולם, ראינו שם עשרות מינים של ציפורים, נהנינו מהמיטות המפנקות, המים החמים, הארוחות הדשנות והחדרים המרווחים, שילמנו בכרטיס אשראי וקיטרנו על הבוץ וההליכות הקשות. כמו מאות צפרים אחרים מכל רחבי העולם, השמענו מדי לילה את קריאתה הרפה של הלצ'וסיטה, מין קרקור חד הברתי חלוש אך עקבי, לעבר היערות האפלים, אבל קריאתנו לא נענתה. בלילה האחרון חשבנו ששמענו מהיער שלוש נביחות תשובה. לא איתרנו את הציפור אבל התנחמנו בעובדה שבחצי השנה שלפני ביקורנו איש אפילו לא שמע אותה.

יומן המסע ההוא, שהיה עבורי עשיר ומרתק למרות הכישלון, התפרסם בפורום הצפרות החביב עלי בתפוז ומשם עשה את דרכו ל-Ynet. כמה ימים אחרי הפרסום שלח לי ארז ארליכמן, כתב הטבע המוכשר של האתר, את המייל הבא: "נגה שני, פרימטולוגית בפרו, מוסרת במייל/פייסבוק לאחר קריאת הכתבה: 'חבל, היה בא אלינו לשמורה, יש לנו את הלצ'וסיטה ואת כל שאר הציפורים והרבה קופים וגם בזול!'"

"אל תדאג", כתבה לי שני עצמה כעבור כמה ימים, "לא ראינו את הלצ'וסיטה אבל צפרים שבאו לבקר הקליטו אותה, אז אנחנו יודעים שהיא שם. אנחנו שכנים של אברה פטריסיה, והרעיון של הפרויקט שלנו הוא להקים רשת שמורות. ההבדל הגדול בינינו לבין העמותה שמפעילה את אברה פטריסיה הוא שאנחנו לא קונים אדמות. אנחנו עובדים עם המקומיים להגן על היער בעצמם... התיירות אצלנו הרבה יותר קשה, אין אצלנו אף אחד מהפינוקים של אברה פטריסיה. אצלנו, הליכות מטורפות של הרבה שעות בבוץ מזעזע, מדריכים לא מאומנים ותנאי השינה... כמובן שנשמח אם תבוא לבקר, או אם תעביר את המסר לצפרים אחרים... אני בטוחה שאחרי כמה לילות ללא שינה נוכל לצלם את הלצ'וסיטה בפעם הראשונה בטבע".

זה היה באוגוסט, כשהשרירים עוד כאבו מהמסע הראשון. פינוקים באברה פטריסיה? הליכות מטורפות של הרבה שעות בבוץ מזעזע? תנאי שינה עם שלוש נקודות? הנה תענוג שאין לי שום בעיה לוותר עליו. בשבעה בינואר עליתי על המטוס.

קוף הצמר צהוב הזנב

שורה של מוניות שירות הובילה אותי ואת נגה שני משדה התעופה הקרוב לבית שלה ושל סם בלה אספרנסה. נסיעה של שבע שעות, לא יותר. כשאחת המוניות האלה עברה ליד כנסייה ענקית צבועה בצבעים עליזים סיפרה לי נגה על המקום הזה, שנקרא סקונדה חרוסלם, ירושלים השנייה. פעם קראו לכפר נואבה חרוסלם, ירושלים החדשה. אבל אז בנו כאן מפעל ענק למלט, ממש סמוך לבתי התושבים. כדי להשתיק מראש את המחאה על הזיהום החליטו בעלי המפעל לתת לעיר "מתנה" - את הכנסייה הגדולה והמפוארת באזור. ככה יוכלו התושבים שחלו בסרטן לבוא ולבכות לאלוהים במקום להאשים את המפעל. הבעיה היתה שבאזורים האלה של העולם כל שלושה אנשים משתייכים לכנסייה אחרת. קתולים ופרוטסטנטים, מתודיסטים ואדוונטיסטים של היום השביעי. איך מאחדים את כל הפלגים האלה תחת קורת גג של כנסייה אחת?

שלושה ימים ושלושה לילות נמשך המשתה שערכו בעלי המפעל לתושבי העיירה בכנסייה החדשה. שלושה ימים ושלושה לילות של ארוחת חינם כיד התאגיד, שאחריה לא היה אדם אחד בנואבה חרוסלם שלא המיר את אמונתו והצטרף לכנסייה החדשה. את שם היישוב החליפו באותה הזדמנות מירושלים החדשה לירושלים השנייה, כדי להדגיש שהתקרבה עוד יותר אל האלוהים. מאז מקבלת סקונדה חרוסלם את החולפים בכביש הראשי בצבעיה הססגוניים של הכנסייה, וממעל שורה שכינה של אבק מלט מסרטן.

נגה סיפרה לי את כל זה במונית ללה אספרנסה, אבל מבטי כבר היה מופנה החוצה, לנהר, שם צלל שלדג האמזונס. באתי לכאן לראות ציפורים, לא לשמוע על צרות של אנשים. ברגע שאתה מתחיל לראות ציפורים, אתה מפסיק לראות כל דבר אחר. בייחוד אנשים. אנשים מפריעים. הם מסתירים את הציפורים ומבריחים אותן. כמו דיג, צפרות היא בטלה פעילה. רק בלי לתפוס אפילו דגים. הובי שלא מועיל לכלום ולא מייצר שום ערך, רק הוצאות וזיהום כתוצאה מהנסיעות שלנו ברחבי העולם. עודפי יצוא של שיגעון שהעולם המערבי זורק לעולם השלישי. אנחנו מסתובבים במקומות הנידחים ביותר ברכבי ספארי שכורים, מנופפים למקומיים במצלמות היקרות שלנו כמו הזמנה מהלכת לשוד, והולכים לישון בלודג' הקרוב, מאחורי גדרות. האם אנחנו יכולים גם להועיל למישהו במשהו?

משום מה, סם ונגה שני עדיין מאמינים שכן. שנים של עבודה מפרכת ומתסכלת להצלת קופים לימדה אותם שהכסף הגדול בתחום השימור והתיירות נמצא דווקא בציפורים. זה עניין של מין, אומרת נגה שני, צפרות זה תחום גברי לגמרי, ולכן הוא מפוצץ בכסף ובמשאבים. אם תבדוק, רוב הפרימטולוגים (חוקרי הקופים) המובילים בעולם הם נשים. אולי בגלל זה גם אין גרוש בתחום הזה.

ללה אספרנסה הגיעו נגה וסם בעקבות קוף הצמר צהוב הזנב, אחד המינים הנדירים והמאוימים ביותר בעולם. הקוף היפה הזה התגלה למדע ב-1802, כשחוקר גרמני מצא את פרוותו, ששימשה אוכף של רוכב מקומי. מאז נחשב המין לנכחד עד 1974, כשנראה לראשונה בטבע. כשנגה וסם הגיעו ללה אספרנסה הם גילו ביערות סביב הכפר להקות גדולות באופן מפתיע, שחיות על פצצת זמן, שכן רוב היערות באזור היו מועדים לכריתה. לא היתה ברירה. למרות שהמקום היה קודר וגשום, הם נשארו. ידענו שלמקום הזה אף ארגון אחר לא יגיע, אומרת שני, וזאת היתה סיבה מספיק טובה בשבילנו.

הקמפסינוס, הכורים והחקלאים הזעירים של אזור מורדות האנדים, נודעים לשמצה ככורתי יערות כפייתיים וחסרי תקנה. זאת אוכלוסייה נוודית במקורה שהגיעה למקום בחפשה אחרי עבודה, ואין לה שורשים ארוכי שנים בקרקע, כמו למשל לאינדיאנים. בניגוד גמור לתדמית הזאת, נגה וסם הופתעו לגלות אנשים שמבינים בדיוק מה הנזק שהם עושים, וממש מתחננים שיאפשרו להם למצוא אפיקי פרנסה חדשים כדי שיוכלו להפסיק להרוס את הטבע שבו הם חיים. אבל לדברי נגה שני, המדינה לא משאירה להם שום ברירה. פרו כולה מתנהלת בשיטת הזיכיונות. קונססיונס בספרדית. כמו הרבה מדינות עולם שלישי שלא מסוגלות לנהל את אוצרות הטבע שלהן, היא מציעה את גופה כמעט בחינם לכל תאגיד, מקומי או זר.

התאגידים מקבלים שטח עצום לארבעים שנה, שאותו הם יכולים ללעוס עד דק ולמצות ממנו כל טיפת רווח אפשרי; המדינה מקבלת תמורת זה אחוזים בודדים, ורק אלוהים יודע איזו עמלה גוזר בדרך הפוליטיקאי שבישל את העסקה. כעלה תאנה הותירו שלטונות פרו פרצה בחוק הזיכיונות, המאפשרת גם לתושבים המקומיים ולארגוני שימור לבקש מהמדינה זיכיון על שטח - כדי להפוך אותו לשמורת טבע. כשנגה וסם התחילו להילחם על זיכיון כזה בלה אספרנסה, כדי להציל את הקופים שלהם, הם לא חלמו שקהילות מקומיות של קמפסינוס יעמדו אצלם בתור, ויבקשו מיוזמתם להכריז על השטחים שלהם כשמורות טבע. אבל זה בדיוק מה שקרה.

בחזרה מפאוחיל

"הגעתי למקום הזה לראשונה ב-1988 והתחלתי לצעוד בין היערות. גיליתי כאן יערות בתוליים שוקקי חיים. הייתי עצוב מאוד לראות את זה הולך ונעלם. החלטתי למצוא קבוצות שיגנו על המקומות האלה איתי, אבל לא הצלחתי למצוא כל עזרה או הדרכה עד עכשיו. אבל עוד לא מאוחר. יש לנו קבוצה טובה של אנשים ויש לנו קשר לארגון שעוזר לנו להשיג את הזיכיון לשמורה, ואנחנו בדרך הנכונה. אני מאוד אסיר תודה ומאושר" (מנואל צ'אבס, יוזם השמורה בפאוחיל).

פאוחיל לא מופיע באף מפה. עמק נעלם בין הרים, מרחק יומיים הליכה מהכפר האחרון. מנואל צ'אבס וחבריו גילו אותו בחפשם אחרי שטחים פוריים למטעי הקפה שלהם. אפילו הם התאהבו, והבינו שאת המקום הזה צריך להציל. פאוחיל הוא לא מקום לזקנים, נשים וילדים. אין שם חשמל, טלפון, קליטה סלולרית או מים זורמים, למעט מי הנהר. אם תיפצע, תחלה או יכיש אותך נחש, רק אלוהי האנדים יצילו אותך. אבל הבידוד הזה בדיוק הפך את המקום למקלטן של החיות שנעלמו מזמן מהאזורים המיושבים. קופי שאגן שהרוח בוקעת מגרונם לצד ציפורי מטריה עם תספורת אלביס מגוחכת, תוכיי מקאו פטפטנים חותכים את השמים כשלמטה שואג היגואר. היער פורה ורוחש חיים למרות שהפיתוח הגיע גם לכאן.

העמק נקרא על שם הפאוחיל, או בספרדית קורסאו, ציפור גדולה ואגדית, שניצודה בכמויות סיטוניות עד שכמעט נכחדה, אבל כאן עדיין שומעים את נהמתה העמומה ביערות. שבועיים נבלעתי בגן עדן הזה עם המשלחת הביולוגית שאירגנה נגה שני, אלא שגן עדן, כך גילינו גם כאן, יש רק באגדות. באחד הימים יצאנו לחפש את הפאווה, או בשמה האנגלי, גואן, ציפור גדולה, קרובה רחוקה ויפהפייה של הפאוחיל ושל תרנגול ההודו, שגם היא כמותם ניצודה ונאכלה כמעט עד כליה. המשעול הוביל אותנו אל בקתת הרים, שם הגיש לנו איכר חייכני עוף פרואני כפרי, שבשרו אדמדם וקשה, וסיפר לנו שרק אתמול עמדו לו כאן שלוש פאוות על העץ.

כשחזרנו מהחיפוש בידיים ריקות, שמענו לפתע ירייה. התברר שאותו איכר חביב ירה במיוחד בשבילנו באוסלוט, מין נמר קטן ויפהפה, שהמקומיים קוראים לו טיגריו. הוא ראה תיירים וחשב שזאת הזדמנות מצוינת למכור להם פוחלץ. כשהסבירו לו שהתיירים האלה אוהבים את החיות שלהם חיות, הוא נזכר לעדכן בהתרסה שהעוף שאכלנו בארוחת הצהריים היה בעצם אחת משלוש הפאוות שהוא ראה אתמול על העץ. כצפרים למדנו לזהות ציפורים לפי המראה, לפי השירה, אפילו לפי צורת המעוף. לפי הטעם? הנה תצפית שהיה לנו קשה לעכל. אבל ברוטאלי ככל שיהיה, הציד לא מאיים על פאוחיל כמו כריתת היערות. קשה להסביר כמה מכוערת, אכזרית, לוהטת ומייאשת יכולה להיות קרחת יער שגוויות עצי הענק שבה עדיין מוטלות על הקרקע. קשה להסביר כמה חדה ונוקבת יללת המסורים החשמליים בלב המקום השקט הזה. כשיצאנו מפאוחיל אחרי עשרה ימים, עמדה המועקה באוויר. היה ברור שגם גן העדן הזה עלול להפוך בקרוב למפעל נסורת.

המאבק על שימור ואיכות סביבה בפרו כבר גבה קורבנות אדם. בקיץ 2009 יצאו אלפי תושבים מחבל האמזונס להפגנות מחאה נגד כוונת הממשלה להתיר לתאגידים זרים לכרות מחצבים ולשאוב נפט משטחם. במשך חודשיים חסמו המפגינים כבישים באזור העיר בגואה, באר שבע של חבל האמזונס, עד שבוקר אחד בתחילת יוני פתחה עליהם המשטרה באש תופת. איש אינו יודע עד היום כמה אנשים נהרגו במהומות האלה, בהם גם עשרות שוטרים. המספר האמיתי אינו ידוע משום שרוב האנשים האלה לא נרשמו מעולם בשום מרשם אוכלוסין, וממילא למדינה אין כל אינטרס לברר את זהותם ומספרם.

יום אחרי הטבח מיהרה נגה שני במונית שירות אל בגואה, לראות מה עלה בגורל חבריה. "לא הבנתי איך העיר כל כך ריקה ושקטה", היא משחזרת, "עד שפתאום מאחד הבתים משך אותי מישהו מהחבר'ה ושאל אם השתגעתי. התברר שכל העיר היתה בעוצר. מסוקים פיטרלו בשמים וירו על מי שהעז לצאת". מאז היא רגועה. היא בטוחה שמפרו היא כבר לא תצא בחיים.

1,800 מינים של בוץ

בלהט המהפכני שהחל סוחף את המסע כמעט נשכחה הלצ'וסיטה. ינשופית הרפאים הזאת - תקוותם היחידה של כפרי לה אספרנסה לעתיד טוב יותר ושלי לתהילת עולם בקהילת הצפרים - טרפה את שנתי בפאוחיל, אחרי שכל לילה דמיינתי ששמעתי אותה. כל אדם שפגשנו בדרך שאלתי אם שמע או ראה אותה. כולם הכירו לצ'וסה כזאת או אחרת, ולא מעטים נשבעו שראו את האחת והיחידה. אלחו, הרברבן של לה אספרנסה, אפילו התפאר שלילה אחד תפס שתיים במו ידיו. נגה האמינה לו, אני ממש לא.

אלה היו היומיים האחרונים שלי בלה אספרנסה, ולמען האמת כבר לא היה לי כוח ללצ'וסיטה. ראיתי כל כך הרבה, וצעדתי כל כך הרבה וישנתי כל כך מעט, שכל מה שרציתי זה להתפנק קצת במסעדה הדי גרועה של נורי בכפר, לגלות כל פעם מחדש כמה היא שונאת בעצם לבשל ולהגיש אוכל, ללעוס יוקה ולבהות בטלנובלה הפרואנית החביבה עלי "לוס מונייקאס דה לה מאפייה".

אבל נגה לא הניחה לי. בעצם לא ראית את היער האמיתי עד עכשיו, היא הטרידה. זה שלוש שעות הליכה מפה, חמש בקצב שלך. אני רק אמצא מדריך מקומי ונזוז. נרגן אספתי כמה קופסאות שימורים, אורז ומים לתוך הקיטבג, העמסתי וקרסתי על הספסל בכניסה למשרד. סם איחל לנו בהצלחה בחיוך בריטי אכזר. כשאתם רואים אותה, אל תשכחו לצלם תמונות טובות, שיגר אותנו וחזר לישון.

מבטי השכנים ליוו אותנו הלאה. נדמה לי שהיו בהם רחמים. כי בדיוק במקום שבו נגמרה הסמטה מאחורי הבית של נגה וסם, החלה אוטוסטרדת הבוץ. בפרו יש יותר מ-1,800 מיני ציפורים ולדעתי לא פחות מכך סוגים שונים של בוץ. בוץ דביק ובוץ מחליק, בוץ דביק ומחליק כאחד, בוץ מימי שרק נראה יציב ובוץ קשה שרק נראה מאיים, בוץ שסוחב אותך למטה ובוץ שלא משחרר אותך משם אחרי שכבר שקעת לתוכו. גוני גוונים של חום אורבים לכל טעות שלך. בוץ שדבוקים אליו פרפרים צבעוניים, אגב, הוא לא בוץ אלא חרא. יש הבדל ונחשו איך גיליתי אותו.

שם המשחק הוא לשמור על הגרביים יבשים. מגפי גומי זה נחמד, אבל צעד לא זהיר ותשקע עמוק עד מעל הברך. קשה מאוד לשחק את המשחק הזה בדרך שעברו בה סוסים או פרות, כי צעדם כבד וכל פרסה שלהם שהוטבעה ביום גשם משאירה אחריה מלכודת עמוקה להולך הרגל. קשה עד בלתי אפשרי לשחק את המשחק הזה בדרך הייסורים שמובילה את הפרות של לה אספרנסה אל היער ואת היער אל כיליונו, עם קיטבג של 20 ק"ג על הגב. ככל שהתקרבנו אל היער, כך הלך הוא והתרחק מאיתנו. ערימות של גזם, כרי מרעה ורעש מסורים חשמליים מילאו את מקומו.

מרוב קיטורים ומרירות לא הבחנתי שהנוף השתנה והתעדן, ושהנה אנחנו מגיעים לבקתת הרים בלב קרחת יער שלשם שינוי אכן מוקפת ביער אמיתי. אחרי ארוחת הערב נשאר רק עניין קטן לסגור, הסיפור הזה עם הלצ'וסיטה. מפוכח, שלא לומר מיואש, יצאתי בפעם האחרונה לדרך, נגרר מאחורי נגה ואדין פונסקה, המדריך המקומי. אבל הפעם היער החליט לשנות גישה. רק יצאנו לדרך וכבר שמענו שני מיני ינשופים גדולים קוראים. אף אחד מהם לא היה הלצ'וסיטה, אבל עודד אותי לדעת שיש אקשן. יש ערבים לא מעטים שבהם הטבע מכריז שביתה כללית, מסיבה שמעולם לא פיצחתי אבל חברים חושבים שהיא קשורה לירח, ואז אין סיכוי למצוא אפילו צפרדע. הערב לא הולך להיות כזה.

כמה דקות חלפו וגוש כהה גדול זינק מטה מאחת הצמרות ונבלע בחשיכה. השריקות והנהמות שהקיפו אותנו הבהירו שלהקה של קופי לילה לא היתה מרוצה מהתצפית בנו והחליטה לחתוך מוקדם. עוד מאתיים מטר עמוק יותר ואדין פונסקה יצא מלך. כל מי שיוצא לספארי לילה מחפש את הניצוץ - אותו החזר בוהק של אור הפנס מתוך האפלה שלפנים, שרומז לך שנתקלת באישון העין של חיה. כל ניצוץ כזה יכול להיות ההזדמנות היחידה שלך למפגש עם משהו נדיר באמת. לרוב זו רק אזעקת שווא: טיפת מים נוצצת, עכביש על השביל, שבר זכוכית, או בארץ - תן. אבל ביער שלנו אין שברי זכוכיות ולא תנים. כשאדין פונסקה הבחין בניצוץ, הוא לא הרפה ממנו וחתר למגע. אחרי כמה שניות של לחץ ובלבול הבחנו גם נגה ואני במה שכל כך ריגש אותו. גור חתולים מגודל ומנומר בהה בנו בין השיחים, מחפש את דרכו אל אמא. גור בגודל של חתול בית בוגר, שהטבעות שעל גופו לא הותירו מקום לטעות. טיגריו בשר ודם, אוסלוט. הפעם חי, לא מפוחלץ ולא ירוי.

האוסלוטים נפוצים למדי בפרו, אבל קשה מאוד לראות אותם בטבע. חיה לילית וחשדנית בצדק. נגה כבר ראתה פעם אמא עם שני גורים וסם חובב הנמרים לא דיבר איתה אחר כך שבוע, כי לו לא היה מזל כזה. מעניין כמה זמן יימשך החרם הפעם. הגור נבלע בחשיכה. אני עדיין ניסיתי לסדר את הפוקוס של המצלמה, ללא הצלחה. הנמרים המעצבנים האלה כל הזמן זזים.

מבחינתי אפשר היה בשלב הזה לסיים את הסיור. ראינו מספיק. אבל החבר'ה התעקשו. המשכנו במעלה השביל, מפלסים דרך בין הגזעים שהתמוטטו ביער הרטוב. מדי פעם עצרנו להשמיע אל תוך החושך, מתוך מחשב כף יד, את הקריאה הקצובה המפורסמת של הלצ'וסיטה. את ההקלטה הזאת השמעתי באותו חודש מאות פעמים, כל פעם לשווא. כל כך התרגלתי שלא עונים לי עד שבאותו לילה, כשמתוך החושך נשמעה קריאה צרודה בקצב זהה, המשכתי ללכת. בטח צפרדע, אמרתי לנגה. צפרדע?! עצרתי והקשבתי שוב. הקריאה חזרה. צרודה ונמוכה יותר מהקול שבהקלטה, כאילו מישהו כאן מעשן כבד, אבל בקצב אי אפשר היה לטעות. שיר ששמעתי מאות פעמים התנגן פתאום ביער.

נגה תלתה עיניים באדין, הראשון מבינינו להתעשת, והוא לחש לה מיד: "זאת היא, זאת היא, ואמוס!" התחיל משחק של חם-קר, משחק עצבים מותח שמכיר כל מי שחיפש בחייו ינשוף. הקריאה לרגע נשמעת קרובה, לרגע רחוקה, מהעץ הזה, לא, מהעץ ההוא. ופתאום היא נעלמת. איך סוגרים את המרחק בלי להבריח אותה, יצורים מגושמים שכמותנו? אדין ירד לפתע מהשביל. צעדנו אחריו בחושך כמעט מוחלט על קצות האצבעות, שיפרנו מיקום, ופתאום נגה לחשה: הנה היא.

והנה היא היתה. 13 ס"מ של כיעור, שפם ואישיות בוהים בנו בעיניים כתומות גדולות מענף במרחק לא יותר מחמישה מטרים מאיתנו. המומים בהינו בה בחזרה. כל הטיול התכוננתי לרגע הזה ושום דבר לא הכין אותי לקראתו. הצילומים מחפירים, אני יודע, וגם הווידיאו, אבל היו לנו נסיבות מקילות. אדין כיוון עליה את הפנס, והיד שלו רעדה כל הזמן. אני כיוונתי עליה את המצלמה, והיד שלי רעדה כל הזמן. נגה כיוונה את הווידיאו, והיד שלה רעדה. הלצ'וסיטה המשיכה לבהות בחוסר הבנה מוחלט במאמצים שלנו להתייצב ורק סובבה את הראש שלה מצד לצד כמו שינשופים עושים כשהם מרגישים בבית.

שתי דקות נמשך החסד הזה. בשתי הדקות האלה הספקתי לגלות כמה הרבה עוד יש לי ללמוד על המצלמה החדשה, ובמקביל לחשוב כמה מסכן עוז שנשאר בארץ; איך יונתן, שהיה אמור להצטרף אבל הבריז ברגע האחרון, יאכל את הלב; מה יאמר ליאור, שנמצא עכשיו באזור אחר בפרו; איך ייראה הפרצוף של סם, כשהוא יגלה שבאמת ראינו אותה; ואיך הכנסנו לחבר'ה מהלודג' של אברה פטריסיה, שגנבנו להם את האטרקציה העיקרית. אחרי הכל, כמה רגעים של שמחה טהורה לאיד יש לו לאדם. אין ספק, היה שם רגע קסום של התעלות והרמוניה עם הטבע. בסוף כנראה נמאס ללצ'וסיטה מזרם התודעה שלי והיא עשתה מה שציפורים בדרך כלל עושות במצבים האלה, ופשוט עפה.

בעודנו מרחפים ביער על ענני האופוריה, קרה דבר עוד יותר מוזר: כמו בבלדה על יואל משה סלומון מפתח תקוה, התמלא היער הארור בקולות של לצ'וסיטות. לא פחות מחמש ציפורים שונות קראו שם באותו הלילה, כל אחת מהפינה שלה. יותר מסך התצפיות העולמיות עד היום. כנראה שכאן הן הסתתרו כל השנים, כשכל עולם הצפרות חיפש אחריהן תחת פנס אחר. שיכורי ניצחון ואופטימיים חזרנו אל בקתת ההרים. מצאנו את הלצ'וסיטה. הצלנו את היער. הצלנו את קופי הצמר צהובי הזנב של נגה. הצלנו את לה אספרנסה. אפשר ללכת לישון.

סוף העולם

אז זהו שלא. התגלית העולמית שלנו היכתה גל לחצי יום בערך בכמה פורומים של צפרים. שניים אפילו יצרו איתי קשר במייל, ביקשו הסברים איך להגיע, אבל נבהלו כששמעו כמה הליכה כרוכה בכך. כנראה שניאלץ למצוא אותה בקרבת הלודג' באברה פטריסיה, כתב גונאר מ"סיורי קוליברי" לחברי הקבוצה שלו, על אף שגם הוא ידע טוב מאוד שאיש לא ראה אותה שם שנים. חובבי הטבע פשוט לא רגילים לתנאים בטבע.

לפעמים הדברים האלה לוקחים זמן, ואולי המסר עוד יחלחל. אולי בכל זאת נעלה את לה אספרנסה בהדרגה על מפת התיירות האקולוגית, ונביא לשם טפטוף קבוע של צפרים שישאירו כמה עשרות סולס בכפר, ויתנו לתושבים את התחושה שמשתלם לשמור על היער ולא למהר לכרות אותו. ואולי כל האמונה הזאת שינשוף אחד קטן או להקה של קופים, יפים ונדירים ככל שיהיו, יכולים להניע תעשייה של שימור והצלה, היא לא יותר מאשליה רומנטית. אולי אני הייתי התייר הראשון והאחרון ביער של הלצ'וסיטה?

בשבוע האחרון שלי בפרו נפרדתי מנגה וסם וירדתי לאיקיטוס, בירת האמזונס הפרואני, להסתובב קצת עם נעם שני. נעם שני, שום קשר משפחתי לנגה, הוא צפר ישראלי שחי בפרו כבר שבע שנים ועושה חיל בתחום השימור. שני עובד עם קהילות שמחזיקות שטחים עצומים של ג'ונגלים, ומסייע להן למצוא אפיקי פרנסה חדשים שלא מחייבים פגיעה בטבע. בכל המקרים הקהילות השתכנעו לשמר את היערות, כי הן הבינו ששם נמצאת בעצם כל עתודת המזון שלהם. השמורות הללו, המנוהלות כולן באופן מלא על ידי אנשי הקהילות עצמן, לא מיועדות לתיירים מערביים ושום דרכים לא מובילות אליהן ברוב המקרים. אלו הן תיבות נח המודרניות, שאמורות לשרוד במבול שאירגנו כאן כל כך יפה.

והמבול הזה כבר כאן. מי שרוצה להבין את מקורה של עבדות הילדים בפרו, מי שרוצה להבין למה בבתי המלון של איקיטוס אוסרים השלטים על הכנסת ילדים לחדרי האורחים ללא ליווי הוריהם לפי התקנות החדשות נגד זנות ילדים, צריך לבדוק לאן נעלמו הדגים. במשך מאות שנים התרגלו תושבי האמזונס ללקט את המזון שלהם ולצוד אותו. הם לא למדו מעולם לגדל אותו באופן תעשייתי. אנחנו מדברים על אנשים שבעצם לא יצאו מעולם מגן עדן. אבל ב-15 השנים האחרונות הצטמצמה הדגה בנהר ב-99.5 אחוז. הציד נעלם בהדרגה גם הוא וכמוהו פירות המאכל. לראשונה בחייהם נתקלו האינדיאנים של האמזונס ברעב. חיה שהם לא הכירו. וכשאין אוכל עושים הכל כדי להשיג אותו. כולל למכור את הילדים. זה מה שקורה כשמכניסים לגן עדן תאגידים שמייצאים את אוצרותיו בקנה מידה מסחרי. שמורות הטבע הענקיות שמעודד נעם שני באמזונס נועדו לא רק להציל את החיות שבתוכן. הן גם בנק המזון של הקהילות האלה, שנלחמות עכשיו על חייהן ועל צלמן המוסרי.

החודש שעשיתי במרדף אחר הלצ'וסיטה ובהתפכחות ממציאתה, הבהיר לי שמי שחולם שממשלות כמו ממשלת פרו יעצרו בשבילנו את הרס העולם הוזה בהקיץ. אם רוצים להציל את העולם צריך כנראה לסגור דיל ישירות עם הכפריים באנדים ועם האינדיאנים באמזונס. לכמה מהם, מתברר, יש יותר תבונה מאשר לשליטים שלהם.

רגע לפני שהאמזונס הקיא אותנו מתוכו בסערה של גשם ובענן יתושים עצבני, פגשתי בכפר הקטן סאן פדרו את ג'ון, בנו של ראש הכפר. דיברנו על ציפורים, קופים ופוליטיקה, ופתאום הוא שאל אותי מה אני חושב על סוף העולם. חתיכת שאלה משונה, חשבתי לעצמי וכדי לשבור את המבוכה שלפתי את הקלישאה הכי גדולה: "סוף העולם יגיע כשתכרתו את העץ האחרון". ג'ון חייך בנימוס, והבטיח: "זה יקרה הרבה יותר מוקדם ממה שאתה חושב".*

חתונת הקופים

בשנת 2001 נכנסה סטודנטית צנומה ומתולתלת לעבודה בבית החיות שבמרתפי האוניברסיטה העברית בגבעת רם. הסטודנטית לא הצטיינה במיוחד בניקוי שאריות הצואה מכלובי החיות, אבל למזלה הרב היא התחברה עם שניים ממדעני האוניברסיטה, והם הזמינו אותה יום אחד לראות איך מנתחים את מאליש, הצעיר והמתוק מבין ארבעת קופי המקק שהוחזקו שם. באותו שלב ראשו של מאליש עדיין נראה נורמלי, אבל מהניתוח הוא יצא עם 20 ברגים מוברגים לקרקפת. הסטודנטית מצדה יצאה מהניתוח עם צילומי סטילס ווידיאו ראשונים מסוגם בעולם, של הזוועות שאנחנו מחוללים בקופים בשם המדע.

ימים ספורים אחרי שהצילומים הללו פורסמו בערוץ 2, בעיתונות הישראלית ובעיתונות העולמית, בחרה הסטודנטית לעזוב את הארץ שלא כדי לשוב אליה. זו היתה התחנה הראשונה של נגה שני, אז עדיין נגה רושין, כעושת צרות מקצועית עם חיבה מיוחדת לפרימטים מזיקים פחות מאיתנו. את התואר הראשון בביולוגיה לא סיימה נגה מעולם. גם בלעדיו היא השלימה בינתיים תואר שני בשימור קופים באוניברסיטת אוקספורד-ברוקס בבריטניה, וכעת היא עובדת על הדוקטורט שלה בפוליטיקה של השימור באוניברסיטת קנת.

ההסתננות לבית החיות של האוניברסיטה העברית היתה רק תחנה אחת מני רבות בקריירה שלה. היא ובעלה סם, אנגלי מבית טוב, נפגשו בבוליביה, עבדו יחד בחי-בר ליד קיבוץ יטבתה ועזבו בעקבות חילוקי דעות עם הממונים על טובת החיות, התנדבו במרכז ההצלה לקופי גיבון באי פוקט שבתאילנד, והתחתנו שם בחתונת הקופים הראשונה בהיסטוריה.

"החתונה שלנו", היא מספרת, "היא החתונה הראשונה בעולם, ועד כמה שאני יודעת גם האחרונה, שחיקתה את הרגלי החיזור של הגיבונים. אני ירדתי לאטי באומגה מעץ בזמן שסם רץ למטה עם 50 ילדים תאילנדים וכולם 'מחפשים' אותי. שנינו צווחנו בחיקוי שירת גיבונים שהתאמנו עליו חודשים מראש. היו בחתונה בערך 250 איש, ומתוכם הכרנו לא יותר מ-30. השאר היו תאילנדים חשובים ועיתונאים שבאו לסקר את האירוע. החתונה התפרסמה בכל חור בעולם ואיתה המסר שגיבונים הם מונוגמיים, יפים, חשובים ונפלאים וחייבים לשמר אותם. שם המשפחה שבחרנו, שני, הוא עברות של המלה התאילנדית שאאני - גיבון".

כמה שבועות אחרי החתונה פגע באי הצונאמי. התחנה הבאה כבר היתה דרום אמריקה, לחפש את קוף הצמר צהוב הזנב ביערות פרו.

הלצ'וסיטה, Long-Whiskered Owlet, בתמונה למעלה, התגלתה למדע רק ב-1976. בתמונה הגדולה: מרמוסט גמדי שצולם בחבל האמזונס הפרואני


נגה שני. לא תחזור לישראל