ראש המכון לחינוך דמוקרטי, יעקב הכט, התקשה להסתיר את התרגשותו. ביום שלישי השבוע, כשמשתתפי הכנס הבינלאומי לחינוך דמוקרטי החלו להגיע לסמינר הקיבוצים בתל אביב, הוא הסתובב בין חברי המשלחות מישראל ומחו"ל, מארגן את הפרטים האחרונים.

"הלב הפועם של החינוך הדמוקרטי בעולם הוא כאן, בישראל", אומר הכט. לא מדובר רק בהיקף הפעילות ביחס לגודל האוכלוסייה, אלא גם בהשפעה ההולכת וגדלה, של עקרונות החינוך הדמוקרטי על מערכת החינוך הרגילה. דווקא במפגש הזה שבין המערכת הממוסדת לאלטרנטיווית, הוא מוסיף, "יש אפשרות ליצור משהו חדש, להביא לשינוי בקנה מידה גדול".

אין הגדרה אחת מוסכמת לבית ספר דמוקרטי, אבל המאפיינים המקובלים הם חופש בחירה לתלמידים, החל מבחירה בנושאי הלימוד ועד לבחירה באופן שבו ילמדו; השתתפות התלמידים בניהול המוסד החינוכי (באמצעות "פרלמנט" או ועדות); חונכות אישית מצד צוות ההוראה וניסיון לפרוץ את הגבולות המוכרים של ההוראה - למשל בלמידה מחוץ לכיתה או בהוראה רב-תחומית המשלבת בנושא המרכזי ידע מתחומים נוספים.

שלושה מהמשתתפים הזרים הכנס מספרים על יוזמות חינוך דמוקרטי בהן הם לוקחים חלק:

ארה"ב: שאלה של אמון

לצד נושאים כמו תהליך השלום במזרח התיכון ובעיות הגרעין, משקיע נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לא מעט מחשבה ומשאבים גם בחינוך. בדברו על תוכנית לאומית חדשה, המיועדת בעיקר לשיפור הישגיהם של התלמידים האמריקאים, התייחס אובמה לפני כחודש וחצי לשיעור הנשירה הגבוה מבתי ספר. בכל מחזור, יותר ממיליון תלמידים אינם מסיימים תיכון, רובם שחורים או לטינים. אחת הדרכים להילחם בתופעה, אמר הנשיא האמריקאי, היא לחזק מרכיבים של "חינוך אישי" לכל תלמיד, המאפשרים לו מעורבות בתכנון לימודיו. תיכון ברונקס גילד בניו יורק הוא דוגמה לבית ספר שבו הדבר קורה בפועל.

כ-350 תלמידים לומדים בתיכון, הנמצא בברונקס, אחת השכונות החלשות בניו יורק. ואולם, שיעור המסיימים את הלימודים, 80%, גבוה בהרבה מהממוצע העירוני, 50%. בניגוד למוסדות פרטיים ולחלק מבתי הספר הציבוריים, המקבלים תלמידים על סמך הישגיהם, ברונקס גילד אינו ממיין את תלמידיו ורבים מהם נפלטו מבתי ספר אחרים.

הלמידה עצמה מתבססת על התמחות בקהילה שמסביב לבית הספר. יומיים בשבוע לומדים במקומות עבודה או בפרויקטים שבחרו התלמידים, כמו אי-שוויון בהיסטוריה או בניית מודלים לדיור במסגרת פרק המדעים. הנושאים לקוחים מהמציאות שבה חיים התלמידים. אין אמנם תוכנית לימודים קבועה ואחידה, אבל "התפקיד שלנו הוא לא לוותר ולדחוף את התלמידים להישגים אקדמיים מוכרים", אומר אחד המורים בבית הספר, ג'ון ואלאס.

"לפי מה שהם יודעים, אנחנו נראים להם משוגעים כשאנחנו אומרים שהם יכולים להגיע לקולג'", מוסיף ואלאס. "הם לא יודעים למי להאמין, כי אף אחד במשפחתם, ולפעמים גם בשכונה שלהם, לא הצליח לעשות זאת עד כה וכל המורים הקודמים אמרו שאין להם סיכוי".

ואלאס, בן 27, מלמד בברונקס גילד זה שלוש שנים. קודם הוא לימד בתיכון בהארלם. הוא לא תיכנן להיות מורה. במסגרת לימודי משפטים באוניברסיטה פרטית בניו יורק, הוא הצטרף לפרויקט המגייס צעירים שאינם לומדים חינוך ומכשיר אותם לתפקידי הוראה. "הייתי בדרך להיות עורך דין, והפכתי למורה ולא, אני לא מצטער על ההחלטה", הוא אומר בחיוך.

מרכיב מרכזי בהצלחת בית הספר הוא האחריות של כל מורה על קבוצה קטנה של כ-15 תלמידים. מנהיג צוות, מכנה זאת ואלאס. המנהיג מלווה את התלמידים במשך ארבע שנות הלימוד. מדובר באחריות כוללת על קידום הישגי התלמידים, לצד יצירת קשרים עם משפחותיהם. לדברי ואלאס, לפעמים משמעות הדבר היא גם כניסה לעימות עם אם חד-הורית, שמשאירה את בתה בבית כדי שתשמור על אחיה הקטנים בעוד האם עובדת. מה אומרים בסיטואציה כזאת? "עם הרבה הבנה, אני מבקש מהורים כאלה לחשוב על העתיד ולא רק על הבעיות הנוכחיות", הוא מסביר.

כדי לסיים את התיכון נדרשים תלמידים לצבור נקודות אקדמיות (כמו יחידות לימוד בישראל) ולהצליח במבחנים סטנדרטיים של מדינת ניו יורק באנגלית, מתמטיקה, מדעים מדויקים ומדעי החברה.

"לפני שהם התחילו ללמוד אצלנו, כל מפגש של התלמידים שלנו עם סמכות ושליטה, בשכונה או בבית הספר הקודם, היה קשה", אומר ואלאס. "לכן חייבים להפוך את הסמכות שלנו כמורים ללגיטימית בעיניהם. עבדתי שלוש שנים כדי שהם באמת יאמינו שאני מגן על האינטרסים שלהם. אחרי שהתלמידים מגיעים להכרה הזאת, הם מבינים שאנחנו אמנם מציעים להם הזדמנות, אבל האחריות שלהם היא לנצל אותה".

גרמניה: חינוך אישי

באמצע שנות ה-70 עבד אנדריאס היינץ, פרופסור לחינוך מיוחד באוניברסיטת האלה בגרמניה, במוסד לילדים שסבלו מפיגור, משיתוק-מוחין ומנכויות מורכבות אחרות. הלקח המרכזי מאותה התנסות, לדבריו, הוא הצורך להילחם בבידוד שנכפה על הילדים האלה, המורחקים ממסגרות החיים והלימוד הרגילות. "אנשים אינם מוגבלים אלא נעשים מוגבלים, וגם להם יש זכות לחינוך".

כיום עוסק היינץ בהכשרת מורים לבתי ספר רגילים, המשלבים ילדים מהחינוך המיוחד. לדבריו, 85% מהתלמידים בעלי הצרכים המיוחדים לומדים במסגרות נפרדות, מובדלות, אבל יותר ויותר הורים, בגרמניה כמו גם בישראל, מבקשים בשנים האחרונות שילדיהם יעברו לבתי ספר רגילים.

בדרך לשילוב מוצלח חייבים בתי הספר להתגבר על התנגדויות של הורים לילדים רגילים. "אם מאמינים שבבית הספר כולם צריכים ללמוד באותו הקצב ולהגיע לאותו יעד, אכן יהיה קשה לשלב את הילדים מהחינוך המיוחד", אומר היינץ. "אם נצליח לקדם את התפישה של חינוך אישי, שבה לכל תלמיד יש זכות לבחור מה הוא רוצה ללמוד ואיך לעשות זאת, הסיכויים גבוהים יותר".

לדבריו, אם השילוב נעשה באופן נכון, אין שום הבדל ברמת הלימודים בין כיתות "רגילות" לכאלה המשלבות תלמידים מהחינוך המיוחד. היינץ גם לא מאמין ביתרון המיוחס למסגרות נפרדות, מנקודת המבט של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. "אין אפילו מחקר אחד בגרמניה שמראה כי החינוך הנפרד משיג תוצאות טובות יותר ממסגרת משולבת", הוא אומר.

יפאן: מבחן אומץ

קגקי אסאקורה הוא מראשוני התלמידים ביפאן שלמדו בבית ספר דמוקרטי, לפני כ-25 שנים. כשהתבגר, ביקש להמשיך ללימודים אקדמיים במסגרת פתוחה וחופשית. "יש אצלנו יותר מדי תחרות ויותר מדי דגש על יעילות", הוא אומר. "זה לא בריא מבחינה חברתית וחינוכית".

לדבריו, הלחץ להיכנס לאוניברסיטה מתחיל ביפאן כבר בגיל שמונה-תשע. "הם הולכים לבית ספר רגיל בבוקר ואחר כך לקורסים מיוחדים שאמורים להכשיר אותם לבחינות הקבלה לאוניברסיטה. בעצם, הם לומדים בשני בתי ספר במשך כעשר שנים. יש לחץ מתמיד, והרבה ילדים מפתחים רגשי נחיתות: גם אם הם מגיעים למקום השני בבחינות, תמיד יהיה מישהו שהקדים אותם".

הפתרון נמצא באמצעות הקמת "אוניברסיטת שורה", שבה אין מבחנים וציונים אלא רק תיק עבודות. הלימודים בה, שאינם מוכרים מבחינה אקדמית, נמשכים ארבע שנים. בסוף כל שנה מעביר הסטודנט הרצאה על נושא מהתחום שלמד. קהל "השופטים" הם חבריו הסטודנטים והמורים. לפי התגובות מחליט הסטודנט עצמו אם סיים את לימודיו באותה שנה.

בכל שנה לומדים באוניברסיטה כ-40 סטודנטים. זה אולי מספר קטן, אבל מבחינת אסאקורה מדובר ב"קבוצה מאוד אמיצה. בחברה היפאנית, שמקדשת את ההישגיות, הם החליטו לברר לעצמם מה באמת מעניין אותם ומהם הערכים שחשובים להם. אלה אנשים שמנסים להגשים דרך חיים חדשה. רוב הבוגרים שלנו משתלבים אחרי הלימודים בפעילות חברתית. יש להם תרומה חשובה מאוד לחברה שלנו".

ישראל: לפרוץ גבולות

בישראל פועלים כיום 24 בתי ספר דמוקרטיים. את הראשון הקים יעקב הכט בשנת 1987 בחדרה. על פי ההערכות, מספר התלמידים במסגרות האלה כיום הוא 6,000.

15 השנים הראשונות של החינוך הדמוקרטי התאפיינו לרוב בפעילות פנימית, שלוותה לא פעם בהתבדלות מכוונת. לאנשי החינוך האידיאליסטים שהקימו את בתי הספר האלה, חברו גם הורים שחיפשו מסגרת ייחודית מתבדלת לילדיהם, בלי קשר לשיטת הלימוד.

בשנים האחרונות נרשם שינוי: כמה מבתי הספר עברו ממעמד חצי פרטי, למוסדות ציבוריים רשמיים, וחלק משמעותי מהפעילות של הזרם הדמוקרטי בכללו, הוסט לטובת הטמעת רעיונות של החינוך הדמוקרטי במערכת החינוך הרגילה. כך היה בפיתוח "מודל בת-ים", שהוביל ראש העיר שלומי לחיאני בשיתוף הכט, ובהכנסת מרכיבים של חינוך אישי במסגרת רפורמת "אופק חדש".

בית הספר הדמוקרטי בחדרה. חופש בחירה לתלמידים, משליטה בנושאי הלימוד ועד להשתתפות בניהול בית הספר


בית הספר בברונקס, ניו יורק. מציעים להם הזדמנות, ובאחריותם לנצל אותה