בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שרואים משם | יהודי, שמאלני וכומר נפגשים

מחלון המנזר ביפו רואה האב דוד נויהאוז לא רק את קהילת הקתולים דוברי העברית שלו, אלא גם את ישראל, שבה הוא חי כבר שלושים שנה, את הפלסטינים ואת דרום אפריקה, שבה נולד

4תגובות

השיחה עם האב דוד נויהאוז מתנהלת בשלושה מישורים, המרכיבים את זהותו: בחלקה היא חילופי דעות עם "שמאלן ישראלי מצוי", מן הזן הנכחד אך המוכר מימים יפים יותר; בחלקה היא שיחה עם נזיר ישועי, מתובלת בקמצוץ תיאולוגיה; בקטעיה האחרים היא שיחה עם עולה ותיק מדרום אפריקה, היכול לשרטט, או למחוק, קווי דמיון בין מולדתו לבין המדינה שבה בחר לחיות את חייו. כל המרכיבים הטעונים האלה מתנקזים לתמונה אחת מגובשת של מדינת ישראל. תמונה זו מתורגמת למלים זהירות, שהן לא רק תוצר של חינוך בבית ייקי, אלא גם פועל יוצא של תפקידו.

לפני כשנה מונה נויהאוז על ידי הפטריארך הקתולי בארץ הקודש להנהיג את הקהילה הקתולית הדוברת עברית בישראל. זו קהילה קטנה של קתולים ישראלים, לא ערבים, המונה 450-500 מאמינים. דרך הפריזמה הזאת של תפקידו ושל תפקידיו האחרים, בין השאר כמרצה באוניברסיטאות בית לחם ובית ג'אלה, בוחן נויהאוז, בפיכחון וברגישות, את ההוויה הישראלית, ומסכם אותה בקביעה: "עם ריבון לא יכול לגלם תפקיד של קורבן, ואני בהחלט חלק מן העם הזה". כסגן הפטריארך הלטיני הוא דווקא רואה שינוי במידת הפתיחות לנצרות בישראל, אך השיפור הזה אינו נוגע באוכלוסיה הערבית.

נויהאוז נולד לפני 48 שנים בדרום אפריקה לזוג יהודים יוצאי גרמניה, שהצליחו לחמוק בזמן מן השואה. את ילדותו עשה בבית ספר יהודי יוקרתי, שמטעמו נשלח ב-1977, בהיותו בן 15, לארבעה חודשים לירושלים. הכוונה היתה להעמיק את זיקתו לישראל וליהדות. התוצאה היתה שונה. באותן שנים גילה דוד הצעיר עניין מיוחד בבתי המלוכה של אירופה. עם בואו לירושלים, שהילכה עליו קסם למן הרגע הראשון, יצא לחפש את הנסיכה לבית רומאנוב, קרובת משפחתו של הצאר האחרון. הוא אכן מצא אותה במנזר רוסי, אך מצבה כבר לא איפשר לה לתקשר אתו.

אותו מעמד זימן לו מפגש אחר - עם האם ברברה, נזירה אורתודוקסית, בת 89 ומשותקת, שעדיין קרנה באור מיוחד. הנער נשבה בו מיד, וכך התחיל המסע הארוך של נויהאוז אל הנצרות. עם שובו הביתה הודיע להוריו על כוונתו להיות נוצרי. ההורים נדהמו. הרי לא לשם כך שלחו את בנם למדינת היהודים. לבסוף ביקשו רק שימתין עשר שנים. אם יעשה כן, הבטיחו, יתמכו בהחלטתו. נויהאוז הבטיח וקיים.

"אי אפשר להגדיר ככישלון את ביקורי בישראל מטעם בית הספר", הוא מתלוצץ כעבור שלושים שנה, בחצר מנזר סנט פטרוס ביפו העתיקה, "הרי בסופו של דבר באמת עליתי לארץ". בן 17, בתום בחינות הבגרות, הגיע נויהאוז לישראל והשתקע בירושלים. באוניברסיטה העברית צבר בזה אחר זה תארים בפסיכולוגיה, במדע המדינה ובפילוסופיה מדינית. נושא הדוקטורט שלו הוא תפקיד הדת בחיים הפוליטיים של המיעוט הערבי בישראל.

הרצון להמיר את דתו (ביטוי שאינו אהוב עליו במיוחד) לא היה רק משובת נעורים. הוא המשיך לפקוד את הכנסייה וב-1988 הוטבל לנצרות והחליט לבחור באורח חיים של נזיר. בשנת 2000 קיבל הסמכה לכמורה. על הטקס הופקד הפטריארך הקתולי בארץ הקודש אז, מישל סבאח. הוריו הגיעו למעמד החשוב, כפי שהבטיחו.

את המעבר מן הכנסייה האורתודוקסית, שבה החל את מסעו לנצרות, לכנסייה הקתולית, מנמק נויהאוז בשתי סיבות: "הסיבה האישית יותר היא שעל פי הבנתי, האורתודוקסים לא עשו את חשבון הנפש ביחס ליהודים כפי שעשתה הכנסייה הקתולית. הסיבה האוניברסלית היא שקשה לי לקבל את הדיכוטומיה האורתודוקסית בין חיי הכנסייה לבין מה שקורה בעולם שבחוץ".

אני לא "לא יהודי"

בעולם, וגם בישראל, אכן קרו דברים רבים. שנתיים וחצי אחרי שעלה לישראל פרצה מלחמת לבנון הראשונה. הפגנת "400 האלף" המיתולוגית, בעקבות הטבח במחנות הפליטים בביירות, סברה ושתילה, היתה אירוע מכונן בחייו. זו היתה ההפגנה הראשונה שהשתתף בה ודרכה נשאב להוויה הפוליטית של ישראל.

ב-1988, לאחר שנקרא להתגייס לצה"ל, כתב מכתב ארוך ומנומק לשר הביטחון אז, יצחק רבין. הוא הצהיר על סירובו לשרת בצבא, אך על נכונותו לשרת את המדינה בכל דרך אחרת: כמורה, כמנקה רחובות, כעוזר בבית חולים. הצבא בחר לשלוח אותו לשבועיים לכלא הצבאי ולפטור אותו כליל מן השירות. נויהאוז בחר בשירות לאומי אישי של שנתיים וחצי בבית החולים הצרפתי לחולים סופניים בירושלים.

על העוולות שגורמת ישראל וגם על הסבל שלה מקפיד האב נויהאוז לדבר בלשון "אנחנו"; לעתים בגאווה, לעתים בשותפות לאשמה ולאחריות לכיבוש. זו שותפות אזרחית של ישראלי ותיק וגם של מי שמגדיר עצמו, גם היום: "אני לא ?לא יהודי'".

זו בחירה לשונית מוקפדת, תוצר של התחשבות בסביבתו היהודית. נויהאוז ער לכעס שעורר ביהודים רבים החשמן הצרפתי המומר, ז'אן מארי לוסטיז'ה, שהיה נוהג לומר שהוא "גם וגם". נויהאוז מכבד את הכעס הזה ובוחר להגדיר עצמו כבן לעם היהודי ובן לתרבות היהודית. עדיין הוא נהנה לבקר מפעם לפעם בבית כנסת רפורמי ולהתפלל עם אנשים "שחותרים למטרות משותפות, ליותר שוויון ויותר דמוקרטיה בישראל".

ואכן, יש לא מעטים השמחים בחברתו. העברית המשובחת בפיו, הטבעיות שהוא מתנייד בה בין העולמות ומעורבותו הממושכת בשמאל הישראלי, סייעו לו לרכוש כאן חברים רבים. יש לו כמובן גם אויבים מכל הדתות, המתקשים להבין את ריבוי הזהויות. אלא שעוינות, כך נראה, אינה מרתיעה אותו, גם לא כשספג מנות גדושות ממנה בהפגנות של השמאל בישראל.

מאז 2000 הוא נהג להצטרף להפגנה השבועית של "נשים בשחור" בכיכר פאריס בירושלים. תחילה, לפני שחברו גברים להפגנת הנשים, היה עומד בצד; אחד כך התערבב בקהל והכיר את כולם. הוא אהב את העקביות של המחאה הנשית, את המסר העיקש, הקורא לשים סוף לכיבוש; את השקט שבו עמדו שם מדי שבוע וספגו קללות. לעתים עמד שם והתפלל בשקט.

ברצונו "להיות עדים שקטים למסר פשוט" מהדהד המסר הדרום-אפריקאי של ועדות האמת והפיוס. "אין ספק שזה כך", הוא מודה, "התיעוד הזה יהיה הרקע להסדר העתידי". ההכרה בחשיבותו של התיעוד הביאה אותו גם להיענות להזמנה לכהן בוועד המנהל של ארגון "בצלם". "מקור הסמכות הפנימי שלי לפעילות הזאת הוא גם האזרחות הישראלית שלי, גם דתי, המספקת לי את המרכיב הרוחני לעמדה הפוליטית, וגם יהדותי", מסביר נויהאוז. "אין לנו הלוקסוס לשחק משחקים כמו עמים אחרים. לא בגלל הייעוד הדתי, אלא בגלל ההיסטוריה שלנו". את הפעילות הפוליטית הפסיק עם מינויו לממונה על הנוצרים הדוברים עברית, ציבור מגוון שיש בו גם מצביעי "ישראל ביתנו".

ישראל שאליה הגיע שונה בעיניו מזו של היום. דווקא כמי שבא מדרום אפריקה נזהר נויהאוז בשימוש במונח "אפרטהייד" לתיאור המצב כאן והוא מסתייג מהעתקה של הגדרות ממציאות אחת לאחרת. "יש דמיון במובן שגם כאן וגם שם יש בעיות בין שתי קבוצות אתניות", הוא מנסה לעקוף מכשול מילולי, "אבל להשאיל מונחים זה פשוט להיות קצת עצלן. בעיני יש כאן בעיה של שוויון במדינה שמגדירה עצמה יהודית, ובעיית הכיבוש, כלומר קושי של מדינה שנוטלת אחריות על שטחים לא שלה".

גם בהגדרה "מדינה גזענית" נזהר נויהאוז. "יש נטייה של הרבה אזרחים להיות גזענים", הוא בוחר לומר. "הגזענות היתה מנגנון הישרדות בהיסטוריה של העם היהודי, וגם אני גדלתי בבית שבו הגוי נחשב נחות. יש כאן עבודה לעשות עם המטען ההיסטורי שאנחנו נושאים. אני שותף לתחושה שדווקא העם היהודי מחויב ליותר".

באמצעות הקהילה הקטנה שלו יכול נויהאוז לבחון תהליכים המתרחשים בישראל בשנים האחרונות: ילדי העובדים הזרים אמנם אינם חלק מן הקהילה של "דוברי העברית", אך הם ישראלים מכדי לקיים פולחן בלשון-האם שלהם. עתה הוא מכין להם ספרים מיוחדים כדי לשמר את דתם בתוך הישראליות. הישראליות המכילה הזאת נראית לו חשובה ביותר. כך גם כשהוא מדבר על העולים הנוצרים מחבר המדינות, שחלקם נאלצו לעזוב את ישראל מפני שהחברה הישראלית מטילה עליהם מורא והמדינה אינה מספקת תנאים ראויים לגדל את ילדיהם כנוצרים. נויהאוז גורס כי טעות היא להטיל את התפקיד הזה על הכנסייה, מחשש שהילדים האלה יגדלו מחוץ לישראליות ולא בתוכה. הוא גם סולד ממדיניות ה"הפרד ומשול" בין המוסלמים לנוצרים ובין הקהילות הנוצריות השונות.

מדרום אפריקה הביא אתו את ההוכחה לכך שאפשר לשנות, וכנוצרי הוא מביא את התקווה להתערבות האלוהית הבלתי צפויה שמאפשרת את השינוי. בינתיים הוא חי באהבה גדולה לארץ הזאת; לא לארץ הקודש, אלא לארץ הגשמית הזאת, שלגורלה הוא חרד.

דברים שרואים משם

סופר פולני באילת, 1959 תרנגולות ערביות וגרביים צעקניים מה חושב עליכם הבחור מסיירה לאון



האב דוד נויהאוז. מקפיד לדבר בלשון ''אנחנו''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו