רבים מודעים לכך שחיפוש מידע באינטרנט חשוף לציתות: משליחת השאילתה (שאותה יכול לראות ספק האינטרנט), דרך המעבר שלה ברשת (שם מיירטים אותה האקרים וגופי ביון) ועד הגעתה למנוע החיפוש (שם היא נשמרת). הספרייה הציבורית עשויה להיראות כעיר מקלט למי שרוצה למצוא מידע באופן דיסקרטי.

אולם בארצות הברית זה אינו המצב. מיד אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, אושר שם החוק נגד טרור ("חוק הפטריוט"), שסעיף 215 שלו מתיר לאף-בי-איי לדרוש מספריות שמות של מבקרים בספרייה, רשימות של ספרים שלקחו ואתרים שבהם גלשו - בלי צו בית משפט, או עם צו של בית משפט מודיעיני מיוחד, שדיוניו סגורים לציבור.

זה נראה כמו סעיף קיצוני, שספק אם יימצא לו שימוש במדינה דמוקרטית. ואכן, רק ב-2005 הגיע הדיווח המאומת הראשון על שימוש בסעיף, כשארגון זכויות האזרח ACLU הגיש תביעה בשם קואופרטיב ספריות, שהבולשת דרשה ממנו נתונים במסגרת חקירה שנועדה "להגן מפני טרור פנימי או פעילויות ביון חשאיות". באותה הזדמנות דיווח איגוד הספריות האמריקאי שהוא יודע על כ-200 פניות לקבלת מידע ברוח החוק.

אלא שהמספר האמיתי עמד על 30 אלף פניות בשנה. הסוד הגדול נשמר באמצעות צו איסור פרסום דרקוני שמוטמע בסעיף 215, האוסר על הספרן ליידע מישהו שהוא נחקר: לא את מנוי הספרייה נשוא החקירה ואפילו לא את הספרנים האחרים (בהמשך הותר להם ליידע את מנהליהם ואת היועצים המשפטיים).

אולם הספרנים בארצות הברית, שבניגוד לתדמיתם הם עם אקטיביסטי שחופש המידע נר לרגליו, מצאו לקונה בחוק שמאפשרת להם להתריע על חקירה. אמנם אסור לדווח שיש חקירה, אבל מותר לדווח שאין. כמה מהם תלו בספריות שלטים בנוסח "האף-בי-איי לא היה פה. שימו לב היטב אם השלט הזה יוסר".