שם הארכיבישוף של מינכן, מיכאל פאולהבר, אינו מוכר לרבים. אבל הכל מכירים את שמו של הילד בן החמש שהקביל ב-1932 את פניו בעיירת מגוריו הבווארית: יוזף רצינגר. המפגש בין השניים כה הרשים את הילד, כך מספרים, שהחליט להיות גם הוא קרדינל כשיגדל. מקץ שבעה עשורים, בשבוע שמלאו לו 78, הפך הילד מטיטמוניג לאפיפיור ה-265, בנדיקטוס ה-16.

"אחי ואחיותי היקרים", אמר בהתרגשות לרבבות המאמינים שהתקבצו ב-19 באפריל 2005 בכיכר סן פייטרו בוותיקאן להריע לו, "הקרדינלים בחרו בפועל עניו בכרמי האל להחליף את האפיפיור הגדול יוחנן פאולוס השני".

הפועל העניו מבוואריה ציפה מן הסתם שיקשה עליו להיכנס לנעליו הגדולות של האפיפיור הפופולרי והכריזמטי, שכיהן בתפקידו 27 שנים. מה שלא ציפה הוא שמקץ חמש שנים ייקלע לאחד המשברים הגדולים בתולדות הכנסייה, שבמרכזו שערוריית הכמרים הפדופילים, ושבעטיה יקראו להתפטרותו ולמעצרו על פשעים נגד האנושות ויכסו את הבית שבו נולד בכתובות נאצה ש"הנייר אינו סובל".

חמש שנותיו הראשונות של המנהיג הרוחני של יותר ממיליארד קתולים לא חלפו על מי מנוחות; יתרה מזו, הן היו רצופות שערוריות, תקריות והסתבכוית.

"זה המשבר החמור ביותר הפוקד את הכנסייה הקתולית ב-200 השנים האחרונות", אומר ל"הארץ" מרקו פוליטי, הביוגרף של הוותיקאן ובעל טור בעיתון "איל פאטו קואוטידיאנו". "אחרי נפילת חומת ברלין ותום עידן יוחנן פאולוס השני, הכנסייה הקתולית הציבה עצמה כסמכות-על בענייני מוסר וכדוברת זכויות אדם. אבל עתה מתגלים בחיקה פשעים מזעזעים המעמידים סמכות זו בסימן שאלה. והסוגיה האמיתית המערערת את אמון הציבור היא אותה ?דממה ממוסדת', קשר השתיקה של בישופים רבים, שלא הוקיעו את הכמרים העבריינים והעבירו אותם לקהילות אחרות, שבהן המשיכו לבצע את זממם".

מרחיק לכת הרבה יותר בשיפוטו הוא האנס קונג, תיאולוג שווייצי ליברלי, שעצם אזכור שמו בוותיקאן הוא הנפת סדין אדום.

"בנדיקטוס ה-16 נכשל כמעט בכל החזיתות", טען באחרונה קונג, בכתב אישום נוקב שפירסם בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה". הוא נכשל בניסיון ההתקרבות לזרמים האוונגליסטיים, כתב; נכשל בהידוק הקשרים הבין-דתיים עם היהדות והאיסלאם; לא השכיל להביא לפיוס עם אוכלוסיות האינדיאנים באמריקה הלטינית, החמיץ הזדמנות להתקרב לתושבי אפריקה באמצעות התגייסות למלחמה באיידס ועידוד השימוש בקונדומים; ומעל לכל, לא עמד במבחן המנהיגות בשערוריות הכמרים הפדופילים, המטלטלות את הכס הקדוש. "המאמינים הקתולים מאבדים אמון", סיכם.

הסתבכות רודפת הסתבכות

בשנים שחלפו מאז עלה ב-2005 עשן לבן בוותיקאן, הסתבכויות רודפות את האפיפיור בזו אחר זו. בראשן, שערוריות מעשי אונס ופדופיליה שעשו אנשי כמורה, ובעיקר קשר השתיקה שנרקם סביב המעשים. מקרים שאירעו בארצות הברית, אירלנד, בריטניה, גרמניה ומדינות אחרות, בשנים שבהן פאפא ויטילה היה אפיפיור ורצינגר עמד בראש המשרד לדוקטרינה של האמונה, גוף האמון על טוהר האמונה, המוכר יותר בשמו ההיסטורי: "המשרד הקדוש של האינקוויזיציה".

לדברי קונג, בתוקף תפקידו זה רצינגר עצמו כפה על הבישופים את צו החשאיות בשערוריות. גם העיתון "ניו יורק טיימס" כתב דברים ברוח זו ופירסם באחרונה מסמכים שהוגשו לבית משפט בארה"ב, המלמדים לכאורה על חלקו של הקרדינל השמרן בטיוח פרשת התעללות במאות ילדים חירשים-אילמים בשנות ה-80, במדינת ויסקונסין. בעקבות הפרסומים, קבוצת אינטלקטואלים אתאיסטים בבריטניה קראה בהתרסה לעצור את האפיפיור בביקור שהוא נועד לקיים במדינה בספטמבר, ולהעמידו לדין על פשעים נגד האנושות.

אין זה מפתיע אם כן ש-80% מהאמריקאים ו-62% מהאיטלקים אינם מזדהים היום עם הקו שנקטו הכנסייה והאפיפיור בסוגיה, כפי שעולה מנתונים שפירסם פוליטי החודש ב"איל פאטו קואוטידיאנו".

בניסיון לתקן את המעוות, האפיפיור הכה בשבוע שעבר בפומבי על חטאי הכנסייה, הוציא הנחיות ברורות לדווח לרשויות האזרחיות על מקרי פדופילה בה וקיים פגישה חסרת תקדים עם כמה קורבנות של כמרים פדופילים, במלטה הקתולית והידידותית.

סניגוריו של האפיפיור, המודעים לכך שהמשבר עלול להימשך עוד זמן רב, נעמדים על רגליהם האחוריות. הם טוענים שרצינגר היה הראשון שקרא להקשיב לקורבנות; שהוא זה שביקש לפעול בשעתו נגד העבריינים, אך נבלם; ושבניגוד לקודמיו, הוא גם הפגין מיד עם בחירתו לאפיפיור אפס סובלנות כלפי עברייני מין בכנסייה והחל בטיהור השורות.

מרקו פוליטי מסכים אתם. "בשנות ה-90, עוד בהיותו קרדינל וראש המשרד לדוקטרינה של האמונה, הבין רצינגר את חומרת הבעיה. הוא הבין שתופעת הכמרים הפדופילים היא סרטן בגוף הכנסייה וביקש לנקוט צעדים נגדם; אבל חוגים אחרים בוותיקאן, המזוהים עם מזכירות המדינה, מנעו זאת ממנו", אומר פוליטי, ומתאר את האפיפיור כאדם נחבא אל הכלים, רגיש וקשוב לבן שיחו, השופע חמימות והומור בשיחות פרטיות.

דווקא עכשיו, הוא אומר, מתחוללת תמורה, וההנחיות הפשוטות והברורות שהוציא באחרונה בעניין מעידות על נחישותו לדבוק במדיניות אפס סובלנות.

פוליטי מתריע עם זאת ש"אם האפיפיור לא ישכיל לשים קץ לשערוריות, בצעד של שקיפות מוחלטת, עלול לעלות סימן שאלה נוקב בזירה הבינלאומית, בדבר סמכותו כמנהיג הכנסייה הקתולית".

מים עכורים

אבל מול המחנה הדוגל בשקיפות ובענישת העבריינים ניצב מחנה המכחישים, כמו המטיף הראשי של הוותיקאן, רניירו קנטאלמסה, שטען זה לא כבר לעלילה והשווה בין רדיפות היהודים להאשמות נגד הכנסייה; או כמו ג'אקומו באביני, בישוף גרוסטו לשעבר, שהכריז באחרונה ששערוריות הפדופיליה בכנסייה אינן אלא קונספירציה של יהודים "רוצחי האל, שהביאו על עצמם את השואה כי עשקו את גרמניה עד חנק".

טיעונים אלה מפי בכירים בכנסייה לא היו נשמעים, קרוב לוודאי, בימי יוחנן פאולוס השני, האפיפיור שטבע את המונח "אחינו הבכורים" ביחס ליהודים, והראשון שביקר בבית הכנסת של רומא. אבל ימי האפיפיור העכשווי אינם כימי קודמו. בחמש השנים החולפות זרמו מים רבים, עכורים לעתים, מתחת לגשר שהוקם בין שתי הדתות.

בשעתו בירכו חוגים יהודיים על בחירתו של רצינגר לאפיפיורות, דיברו על "רגישותו הרבה להיסטוריה היהודית ולשואה" והצביעו על כך שלמרות הצטרפותו הכפויה לתנועת הצעירים של היטלר, משפחתו נודעה בהתנגדותה לנאצים ואחד מבני דודיו, שהיה מוגבל בשכלו, הומת בידיהם במחנה השמדה.

אך מהר מאוד התברר שיחסי הדתות נקלעו לבעיה. אות ראשון לכך ניתן כאשר בנדיקטוס ה-16 השיב על כנה את הגרסה הלטינית של מיסת יום שישי הקדוש של הפסחא, הקוראת ליהודים "לראות את האור" ולהמיר את דתם. אחר כך בא ביטול החרם על הבישופים חברי אגודת פיוס העשירי, ובראשם מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. בנוסף לזה היתה ההחלטה לקדם לדרגת קדושה את האפיפיור במלחמת העולם השנייה, פיוס ה-12, שלא יצא בפומבי נגד השמדת היהודים באירופה ולא פעל להצלתם של כאלף יהודי רומא, שהיו כלואים במתקן הגסטאפו הנשקף מחלונו והובלו ממנו למחנות המוות הנאציים.

"בנדיקטוס ה-16 דוגל בקו שמרני מובהק יותר", אומר ל"הארץ" חוקר הוותיקאן ד"ר סרג'ו מינרבי, "ושמרנות בכנסייה אינה טובה ליהודים; בחמש שנות כהונתו נעשה צעד גדול לאחור, חלה הרעה גדולה ביחסי היהדות עם הוותיקאן; הוא החזיר נוסח לטיני של תפילה שהוצא לפני יותר מ-40 שנה, הקורא ליהודים להמיר את דתם; הוא החזיר את ויליאמסון לחיק הכנסייה, בלי לדרוש אפילו שיחזור בו מהכחשת השואה; הוא הכריז שפאולוס הקדוש לא היה צריך להתנצר, כי היה יהודי, ויצר בכך טשטוש גבולות בין יהדות לנצרות, שגם הוא אינו טוב ליהודים".

אבל לא רק עם היהדות הסתבך הוותיקאן מאז בחירת בנדיקטוס ה-16. בספטמבר 2006 הוא קומם עליו את המוסלמים, לאחר שציטט בהרצאה שנשא באוניברסיטה רגנסבורג מדבריו של הקיסר הביזנטי מנואל השני על האיסלאם: "הראו לי דבר חדש שמוחמד הביא, ושם תראו רק דברי רוע וחוסר אנושיות".

כעבור שנה, בביקור בברזיל, עורר תרעומת בקרב אוכלוסיית האינדיאנים באמריקה הלטינית כשאמר ש"הילידים ערגו בדממה לאמונה שהביאו אליהם המיישבים הנוצרים". בתגובה תבע ממנו נשיא ונצואלה להתנצל וארגון ילידים באקואדור פירסם הודעה שבה האשים את מרבית "נציגי הכנסייה באותם זמנים בהשתתפות ברצח עם, מהמזעזעים בתולדות האנושות".

ובימים אלה חולל סערה גם בקרב קהילת ההומוסקסואלים, לאחר שמספר שתיים בוותיקאן, מזכיר המדינה טרצ'יזיו ברטונה, טען שיש קשר בין נטייתם המינית לפדופיליה. על הדברים מתחו ביקורת קשה אפילו נציגי הכנסייה בצרפת ובריטניה. רוב ההסתבכויות המילוליות הסתיימו בסופו של דבר בהתנצלויות הוותיקאן, או בטענות שהדברים לא הובנו כהלכה.

מקטרגיו ומסנגריו של הכס הקדוש מסכימים היום על דבר אחד. בניגוד מובהק למצב בימי קודמו, יוחנן פאולוס השני, לכס הקדוש יש היום בעיה חמורה של יחסי ציבור, בנוסף לצרות המהותיות. אולי משום כך, בתקווה לכבוש מחדש את לב המאמינים, הוחלט באחרונה לחשוף לעיניהם את "תכריכי טורינו", שבהם מוטבעים לכאורה תווי פניו וגופו של ישו הצלוב. שני מיליון שמות כבר מופיעים ברשימת המבקרים הארוכה, טיפה בים הקתוליים. "יידרשו יותר מעשר שנים כדי לחדש את אמונם", אומרים בכנסייה.

האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בביקור במלטה, השבוע. נטען כי מנהיגותו גורמת לקתולים ''לאבד אמון''